גבוה, רע

הספר "חרפות וגידופים" של אמילי נותומב, בתרגומו של יהושע קנז, נפתח באידיליה [פארודית?]; ז'ולייט ואמיל יוצאים סוף סוף לפנסיה בכפר מרוחק, והם רשאים להתבודד זה עם זה כל הימים, כפי ששאפו מאז היו בני 6 או משהו, כשהכירו והתאהבו לראשונה. הם מוודאים היטב כי הבית מרוחק מכל מקום יישוב, ושמחים כשמתגלה להם שיש להם רק שכן אחד, ועוד רופא. מה עוד זוג פנסיונרים יכול לבקש לעצמו.

ימים מספר לאחר שהם מגיעים לבית, השכן בא לבקרם. מר ברנרנדן, שמו. וליתר דיוק, פאלאמד ברנרדן. האיש בא בארבע בדיוק. ישב שעתיים סתומות, במהלכן לא יזם שיחה וענה קצרות וזועפות על כל שאלה שנשאל, ושב לביתו. ביקור נימוסין מעיק אך חד פעמי, חושבים ז'ולייט ואמיל, המאושרים עדיין. אוהו, איך שהם טועים. אידיליה בעמודים הראשונים, אתם יודעים, לא תחזיק מעמד. ואכן מר ברנרדן, ואשתו הגרוטסקית אך מכמירת הלב אף יותר ממנו, מתחילים להוות איום על אושרם של השניים. זה כתוב יפה, אז אני לא אהרוס, אבל אומר רק המצב הולך ומחמיר, וז'ולייט ואמיל נאלצים להתמודד עם גבולות הנימוס שלהם, עם גבולות התרבותיות, עם גבולות האנושיות, כל זאת מבלי שמר ברנרדן או אשתו היוו איזשהו איום על שלמותם הגופנית של ז'ולייט ואמיל.

הסיפור הזה מזכיר את הסרט "מחבואים", של מיכאל הנקה. במחבואים יש את ז'ורז' ואן, גם הם זוג בורגני אידילי, ועוד כזה עם נטיות אידיאולוגיות. גם שם חודר סוג של שכן, המצלמה, אל ביתם ומפר את שלוות נפשם ודוחף אותם לכדי מעשים קיצוניים, שמאחוריהם עומד אולי איזה מסר פוליטי, שנעדר לחלוטין מסיפורה של נותומב.

נותומב קופצת על הבורגנות

אבל כאן וגם כאן מככב אותו שכן לכאורה לא אלים שמציק ומציק ומציק עד שהוא מכריח אותנו, כצופים וכקוראים, לשאול את עצמנו, עד מתי נהיה מנומסים, עד איזה גבול תחזיק התרבותיות, ומה בא אחריה? האם יש לנו בכלל כלים להתמודד עם אלימות-לא-אלימות-כזאת? האם לנצח תחזיק מעמד מסכת השמאלניות הליברלית של חיה ותן לחיות ומה קורה כאשר מסירים אותה?

נדמה כי נותומב והנקה חוקרים את הנושא הזה שוב ושוב. נותומב עושה זאת גם ב"חומצה גופריתנית", כאשר היא מכניסה אנשים לתכנית ריאליטי על מחנה ריכוז, ומותירה את הבורגנים מצקצקים אך פסיביים. והנקה עשה זאת גם ב"משחקי שעשוע", כאשר פרץ לאותה שלווה בורגנית חביבה ובלתי מזיקה עם זוג חביב ומזיק עד מאד.

זה לא חדש, הניסיון הזה להרעיד את עולמם של הבורגנים. וזהו גם ניסיון ברור למדי, בהתחשב בכמה שהיא מעצבנת, השלווה הזו שלהם, וכמה שקל לקרוע אותה מעליהם. אבל מה שמוזר לי ומעניין לי בכל העסק הזה הוא שהניסיונות האלו באים מן החוץ. כלומר, היה את הגל הזה בשנות התשעים נדמה לי, של "אמריקן ביוטי" ושל "החגיגה" ושל "חרפה" וכאלו, שבו נהנו להראות איך מה שנראה מבחוץ כמו משפחה כל-אמריקנית או כל-דנית או לבנים באפריקה זו בעצם חבורה של אנשים עם סטיות עמוקות וסודות אפלים. ובגל הזה, הבורגנות קרסה אל תוך עצמה, הבורגנים עצמם הם אלו שלא עמדו עוד בהסתרה ובהעמדת הפנים, ובגלל זה הם נאלצו לזנוח את סיר הבשר לטובת זעזוע כלשהו. ואילו כאן, אצל נותומב והנקה, זהו מישהו מבחוץ שכופה עליהם את בחינת הגבולות, איזה "אחר" שמציב מראה שקשה להתעלם ממנה.

תמהתני, האם יש פה שנאת בורגנות אחרת או רק אמצעי רטורי אחר?

הדרונים הם מזונים ובאריונים

~~עודכנו התאריך והשעה~~  ~~עודכנו התאריך והשעה~~  

~~עודכנו התאריך והשעה~~  ~~עודכנו התאריך והשעה~~   

לא מסתפקים ב-800 מילה? ~אל בנדי מגרבץ על הכורסה ומחייך~ חושבים שלפעמים דיון פנים אל פנים מניב תוצאות אחרות? ~קרטמן נשבע בחום: "אנחנו לא ניפול לזבל הזה"~ רוצים לשפשף את ניסיון הדיבור שלכם מול קהל? ~ליסה סימפסון בקטע חצוצרה משוגע~ קיבלתם. מעכשיו ההם ביום ראשון שני שלישי ~סאונד מתגבר~ רביעי וחמישי! בשידורים חוזרים אינסופיים של חברים!!@@#!.

לא, סתם. החלטנו שבא לנו גם לדבר. גם להיפגש. גם לתת איזו הרחבה לפעמים על נושא שמעניין מישהו מאיתנו. ואולי עוד כמה מישהוים מאיתנו. בקיצור, החלטנו על הרצאות. דובר אחד. חצי שעה. ואחר כך מה שיבוא. הפגישה הראשונה אצל מיטל, אחד העם 51. יום חמישי הקרוב, ה-4 בדצמבר, שמונה וחצי בערב. תביאו אלכוהול. ~מיטל אוהבת אלכוהול~רשות ההזמנה ליאיר:

מאיץ ההדרונים* הגדול (LHC), המושלם בימים אלה ליד ז'נבה, הוא הניסוי המדעי היקר ביותר אי פעם, שיתוף הפעולה הבינלאומי הגדול ביותר אי פעם, ועוד אינספור שיאי גינס שונים ומשונים. למה הוא טוב? עם איזה אתגרים הוא אמור להתמודד, ומדוע יש צורך בהשקעה כה נכבדת?

בהרצאה נציג בקצרה את הפיסיקה בחמשת אלפי השנים האחרונות, נעמוד על מצבן של תיאוריות השולטות בכיפה בימינו, נתאר את השאלות הפתוחות המעסיקות את החוקרים, ונפרט כיצד המאיץ החדש ישתלב בנסיון לענות עליהן. אין צורך בידע מוקדם, אבל סקרנות אקטיבית עשויה לעזור כנגד הקצב המזורז.

* הדרונים הם מזונים ובאריונים שהאינטראקציה החזקה ביניהם מתוארות על ידי החלפת גלואונים שהם בוזוני הכיול של הכרומודינמיקה הקוואנטית. זהו, הוצאתי את זה, השאר יהיה בשפת בני אדם.

התמונה: מכאן

ברק אובמה, התסביך הטוטמי וקמפיינים פוליטיים

[אקדמא: את הפוסט הזה הייתי אמור לכתוב בכלל בבלוג שלי שמושבת מזה מספר ימים עקב סכסוך עם חברת האחסון. הפוסט נערך בסיועה של העלמה עפרונית והיא לא רק שינתה דברים לטובה אלא גם הפכה את הטקסט לקוהרנטי יותר.]

אחת הבעיות הרציניות של השמאל הוא האין-אונות והדמיון הרב בדמויות המשחקות בו. לא בכדי נאמר על מרצ כי היא מפלגה של גברים אשכנזים, כמו רוב מפלגות השמאל בישראל. אין האונות המצטברת של השמאל היא אחד הגורמים לכך שלעולם לא תהיה תמיכה עממית לארגונים פוליטיים שמובילים שינוי על ידי האליטות. כסמי-אליטה, או לפחות מי שנולד, חונך והוכשר על ידי מנגנוני החברות של החברה הקפיטליסטית שלנו, יהיה קשה תמיד לי ולחברי להוביל מהלכים מסוג זה. דווקא מועמדים שעברו את הליך החברות בחברה המודרנית למרות שלא היו בדיוק האליטה השולטת, יהיו אלו שיכולים להביא את השינוי.

לכל פוליטיקאי יש את דרכו שלו להגיע לשלטון. בדרך כלל השלטון כרוך בבגידה ורצח אב מסורתי, ולעיתים גם ביכולת לשבור את כל הערכים עליהם החברה עומדת. במקרה של ברק אובמה, לעומת זאת, ישנה דוגמא נהדרת לבן מיעוטים שחוברת על ידי לא מעט אליטות שונות והצליח להגיע למעמד הרם של נשיא ארצות הברית. אולם, לאובמה זוכרים כולם את הדרך, לא את המטרה. אובמה הצליח, ככל הנראה, להביס את השדים שלו והצליח בזכות הכל, ולא למרות הכל.

מאז נצחונו של ברק אובמה בבחירות לפני כשבועיים, רבים מאתרי האינטרנט והאקדמיה הגיעו לכלל מסקנה לפיה האינטרנט היא הזירה בה יצליחו המועמדים לנהל את הקמפיין ולרתום את ההמונים להיות המתנדבים החדשים שלהם. הקמפיין של אובמה נתפס כקמפיין מוצלח כל כך, עד שלא מעט אנשים החליטו להעתיקו כמעט אחד לאחד [עד שגבלו בהפרת זכויות יוצרים], בין אם על ידי העתקה של הרשת החברתית ששימשה לשנע את הפעילים שלו ובין אם העתקת העיצוב המיוחד של הקמפיין. כבר היום מייעצים "יוצעים לענייני אינטרנט" למועמדים שונים לחזור על המסרים "כן, אנחנו יכולים" ו"שינוי", גם כשמדובר במפלגות שמרניות כמו ש"ס או במועמדים כמו בנימין נתניהו שמשתמשים באותם כלים דמוקרטים על מנת להפיץ הפחדה.

אולם אותם יועצים חסרים את ההבנה הבסיסית בנוגע לקמפיין אובמה ולאחד הגורמים שהביאו להצלחתו – הדרך בה הכל התחיל, והקשר בין אופי הקמפיין כקמפיין חברתי-ויראלי, להיסטוריה ולעבר של המועמד עצמו. אובמה החל את דרכו הפוליטית בתור מארגן קהילתי בשיקגו, תפקיד עליו הרחיב לא מעט בספרו, שפורסם לאחרונה בעברית, "חלומות מאבי" (אוטוביוגרפיה שנכתבה בסמוך למינויו של אובמה לתפקיד עורך כתב העת המשפטי Harvard Law Review עת שהיה האפריקאי-אמריקאי הראשון שמחזיק במשרה). אובמה, כאדם שמלקט אוסף שונה של דיסוננסים וקונפליקטים, שנולד לאב קנייתי ואם לבנה, גדל באינדונזיה וחווה לא מעט בחייו, כתב את ספרו כשהיה כבן  שלושים בערך; הספר מתאר את מערכת היחסים הבעייתית והחסרה שלו עם אביו, כיצד גדל עם דמויות אב שונות (אביו החורג לולו באינדוזיה, וסבו סטנלי בהוואי), ואת חייו בבתי ספר בהם ×”×™×” השחור היחיד, כמו גם את חוויותיו בעת שהוא מביא את חבריו הלבנים למסיבה בה היו הלבנים היחידים, על מנת להמחיש להם כיצד הוא הרגיש במסיבותיהם. אובמה לא מפחד להודות במגרעותיו, העובדה שעישן חשיש בתיכון ושעישן סיגריות ומצטייר כאדם ככל האדם, לא אל ולא דמות שיש להעריץ מעבר להיותה אחד האדם.

בכלל, הספר עצמו שופע בדימויים שבטיים, כאילו נלקחו מחיבורו העתיק של זיגמונד פרויד, טוטם וטאבו, אודות הטקסים העתיקים של משפחת אובמה ומאבקי הירושה בקניה: החל ממאבקו של סבו של אובמה לכפות על בנו להשאר בקניה ולא לשאת נשים זרות אלא אם אלו ישובו עמו למולדתו וכלה במאבקו של אביו של אובמה להשליט סדר במשפחתו המורחבת שכללה אינספור נשים שונות וצאצאים שונים שלאו דווקא היו שאריו.

בעוד שברק אובמה מצטייר כאדם אנושי, אביו הוא לא פחות מאייקון, לפחות בחלק הראשון של הספר. אובמה מתאר את האייקוניזציה של אביו וכיצד שכנעו אותו להצטיין במעשיו ובלימודיו בזכותו, וכן מתייחס לפעם הראשונה בו פגש אותו, בגיל 10, כאשר אביו הגיע להרצות בפני תלמידי בית הספר בהוואי וזכה למחיאות כפיים סוערות והערצת חבריו לספסל הלימודיםאובמה מתאר כיצד חי כסטודנט בלוס אנג'לס, כיצד הגיע לניו יורק בשנות השמונים של המאה העשרים והתמודד עם הקשיים שחווו צעירים שחורים בכלל. הוא מספר גם כיצד עבד בחברת ייעוץ בטרם פנה לקריירה הציבורית שלו ואת הלבטים בעת שהחליט להגיע לשיקגו בתור 'מארגן קהילתי', תפקיד שנועד להעצים את הקהילות השכונתיות בשיקגו ולשכנע אותן להיות מעורבות יותר בפעילות הפולטית. הקמפיין האינטרנטי של אובמה, יותר מכל, באותה עת, בשיקגו בה למפות קהילות, למצוא את הקונקטורים והקשרים החברתיים, למצוא את המובילים החברתיים בכל איזור ולסייע להם להעצים את עצמם.

אולי הנקודה ×”×—×–×§×” ביותר בספרו של אובמה הוא הנקודה בה מגלה אובמה את האמת על אביו, שסבל מרדיפה פוליטית בקניה והגיע לפת לחם בטרם מותו. גילוי ×–×” גורם לאובמה להוולד מחדש – הוא מבין שהסכר נפרץ. אותה דמות אב שעמדה מעליו תמיד וגרמה לו לשאוף למצוינות נעלמה והוא נותר לבדו ונאלץ להתמודד עם העובדה שאין לו בעצם אלהים [אגב, דמות האלהים, כמו דמות האב, בחייו של אובמה מגלמת תפקיד חסר, כאשר ×–×” בפועל חסר דת: לא מוסלמי ולא נוצרי, לא קתולי ולא בפטיסטי – ×™.×§]. אובמה מתחיל את חייו החדשים, לפני שהתחיל בלימודי המשפטים, במסע שורשים לקניה, מסע שמקרב אותו למשפחתו ולקהילתו.

מסע השארים של אובמה מותיר את הרושם לגבי קואליציות המיעוטים שעתידות לפעול למען בחירתו; כלל משפחתו מורכבת ממיעוטים ואסופות של אנשים שונים, שרק לאחר מות החוט המלכד את המשפחה מבינים לא רק את השונה בינהם אלא גם את המשותף ואת המטרה המשותפת אליה עליהם לחתור.

המסע של אובמה לתוך עצמו מזכיר יומן מסע אחר – את 'דרום אמריקה באופנוע' של ארנסטו (צ'×”) גווארה; יומן מסע שנכתב בשנות העשרים שלו, עוד בטרם הפך למהפכן, בו הוא מתאר את הדרך בה הוא למד את המקומיים וקידם אותם חברתית. שני האנשים שהיו מעורבים במהפכות חברתיות החלו את העבודה שלהם מהבסיס. גווארה הצליח לסייע לאיכרים הפשוטים ולאינדיאנים דומה כל כך לדבריו של צ'×” על הדרך בה הוא רואה את ההתארגנות העממית בעמ' 151 לספר (המהדורה הבריטית):

“’The Problem Is,’ he went on, ‘that the people need to be educated and they can’t do that before taking power, only after. They can only learn by their own mistakes, and these will be serious and will cost many innocent lives, or maybe not, maybe those lives are not innocent because they’ll belong to who commit the huge sin contra natura; in other words, they lack the ability to adapt. All of them, all those who can’t adapt – you and I, for instance – will die cursing the power which they helped bring about with often enormous sacrifices.”

שני הספרים פורסמו באמצע שנות התשעים [1995, ליתר דיוק]; שניהם מספרים כיצד מנהיגים גיבשו את עמדותיהם ולמדו על אוכלוסיות שונות. אולם למרות שהמהפכה של אובמה דומה למהפכה של גווארה כיוון שאובמה עבד קשה כדי להעצים את האזרחים בקהילה שלו, הוא עדיין ×—×™ בתקופה שונה. אובמה משתמש בשיח מאוד פוליטי, שיח של ניצול, ביקורת חברתית כלפי תאגידים והעצמה של אזרחים. אובמה עצמו מנסה לקדם את האג'נדה הזו לא מעט, לכן לא די בשעתוק אינטרנטי שכן הוא, כשלעצמו, לא יכול לסייע למועמדים אחרים. כשמועמד פוליטי מנסה להעתיק את קמפיין אובמה בדרך של העתקת המסרים בלי שהוא ×—×™ את המדיום, הוא חוטא לרוח הרשת – האינטרנט היא לא יותר מאשר כלי שנועד להעצים את הדמוקרטיה. בצורה דומה לכך שטוויטר, פייסבוק וספאם הם כלים במסגרת קמפייןאינטרנטי, חייבים לזכור שגם האינטרנט עצמו הוא בסך הכל כלי נוסף שמבמסגרת קידום הדמוקרטיה האזרחית.

כשיועצי פלא וסתרים מגיעים ומסבירים שהדרך לעשות משהו היא "כמו אובמה", המועמד הפוליטי צריך לעצור ולחשוב. היכן הוא היה למען הבוחרים שלו כאשר הם הרגישו רע? האם הוא יכול לומר שהאינטרנט הוא עוד דרך להפיץ את אותה רשימת מסרים, או שהיא דרך לאפשר לציבור לקבל גישה לנבחרים שלו?

[פורסם במקור, ללא ההקדמה ובשינויים משמעותיים, ב"עבודה שחורה"]

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.