תגית: ספרות עברית

השחרור משיח היתומים

ובכן, הגשתי את התזה שלי. שלוש שנים מייסרות הגיעו לקיצן. אחרי שאקבל את הציון, אספר בפרוטרוט עד כמה תלמידי מחקר זקוקים למדריך מפוכח.בינתיים, העליתי אותה לשרת ואתם מוזמנים להשתמש בה כרצונכם. עזבו אתכם מזכויות יוצרים וכל החרא. תעתיקו, אם זה מה שעוזר לכם. למה שתרצו להעתיק? לא יודעת. אבל אם אתם עושים משהו שקשור באימהות ובציונות, יש שם ביבליוגרפיה מקיפה למדי.
 
בינתיים, זה התקציר:
 
עבודה זו עוסקת בייצוג הספרותי של אימהות מתות ובוחנת כיצד בונים הסופרים את הנרטיב שמספר את מות האם. העבודה סבה סביב שתי שאלות מרכזיות בנוגע לנרטיב הזה; ראשית, אילו אופני התמודדות מציעים הסופרים לגיבורים או גיבורות שאמותיהם מתו? שנית, איך משפיעה האידיאולוגיה הציונית ההגמונית על הנרטיבים שיוצרים הסופרים?
הפרק הראשון של העבודה בוחן את אופני ההתמודדות עם מות האם שמייצרים הסופרים שעסקו בנושא. הבחינה הזו נעשתה לאור צומת תיאורטי המשלב בתוכו את שיח האבל, שהוצע לראשונה על ידי פרויד ועוסק בתהליך הנפשי שעובר המתאבל, ואת השיח הטקסי שעוסק בטקסים השונים שמבצעת החברה כדי לציין את מותו של אדם. שני השיחים האלו מתלכדים בחייו של אדם אשר נפרד מאדם אהוב ומתלכדים לכדי נרטיב הפרידה, כפי שהוא מיוצג בספרות.
הפרק השני עוסק באידיאולוגיה הציונית ובהשפעתה על אופן בניית הנרטיב של מות האם. האידיאולוגיה הציונית הייתה מראשיתה תרבות פטריארכאלית אשר הציבה בחזית ובקדמה את הגבר, אשר שימש כחלוץ וכלוחם, והרחיקה את הנשים לתפקידים מסורתיים יותר של גידול הילדים וטיפוח הבית. עם חלוף השנים, התמתן מעט חוסר השוויון הזה, לפחות בייצוג הספרותי שלו, אולם לאורך כל העת ניכר כי החברה הישראלית והאידיאולוגיה הציונית שעומדת מאחוריה אינן שוויוניות, וממשיכות להתבסס על מוסכמות גבריות ופטריארכאליות מיסודן, אשר משותפות לתרבות המערבית כולה. סופרים אשר כותבים על מות האם בנוף התרבותי והספרותי הזה מתייחסים, במודע או לא, לציווים התרבותיים הסובבים אותם. באמצעות מחקר הספרות אני מקווה לבודד מן הנרטיבים שיצרו אותם הסופרים את מות האם, ולבחון אותו לאור השיח ההגמוני והביקורת עליו. הפרק השני בעבודה, אם כן, בוחן שתי אופציות התייחסות אשר עומדות בפני סופרים אלו: האופציה הראשונה היא כתיבת מותה של האם כדרך לאישוש מעמדה הנמוך בחברה והאופציה השנייה היא כתיבת מותה כדרך להבעת התנגדות למקומה של האשה והאם בחברה.
את השאלות הללו, הן על תהליך ההיפרדות מן האם והבנייה המחודשת של הסובייקט, והן על הקשר בין נרטיב מות האם ובין האידיאולוגיה הציונית, בוחנת העבודה בקורפוס ספרותי שכולל שמונה יצירות: "בדמי ימיה" (1991) של ש"י עגנון, שארה כסותה עונתה (1991) של אילנה ברנשטיין, חבלים (1998) של חיים באר, "בגוף אני מבינה" (2002) של דוד גרוסמן, אשה יקרה (1999) של יהונתן גפן, סיפור על אהבה וחושך (2002) של עמוס עוז, פוסט מורטם (1992) של יורק קניוק ועשו (1991) של מאיר שלו.

נשברתי, או רחמיי על נרי לבנה

זהו, נשברתי.
גם אני התאכזבתי לא אחת, הופך בארבעת עמודי המוסף, מחפש לשווא משהו שיהיה רלוונטי וקריא, גם אני נמלאתי חימה לנוכח הבמה שניתנה להגיגיו של אורי הולנדר, או לנוכח הבריונות הלאורית. ואף על פי כן עד היום נטיתי סוג של חסד לציפר, מצאתי את עצמי נהנה לא אחת מהפרובוקציות בגרוש שלו, קראתי בחיוך חלקים נרחבים מספרו האחרון, זקפתי לזכותו כמה פנינים שגיליתי עם השנים דרך 'תרבות וספרות'. לא עוד. נשברתי.
כבר כתבתי במקום אחר על ההתרגשות שאוחזת בי בכל פעם שאני פותח את 'תרבות וספרות' של ערב פסח, על ההמתנה הדרוכה לפרצופיהם של הזוכים, הבטחתי להתייחס לסיפורים הזוכים של השנה.
השלמתי עכשיו את קריאת הסיפורים, ורע לי, אני כועס, ציפר ובני מינו כבר לא מצחיקים אותי. לא שהסיפורים רעים, חלקם טובים, אפילו טובים מאוד, אבל לא זה העניין. לא, לא מדובר ביצירות נלעגות כמו שטען הפרויקט החגיגי שנערך כאן בשנה שעברה, אבל הנזק של התחרות הזו לספרות העברית הוא גדול בהרבה מאשר אילו אפשר היה לבטל את הזוכים כנלעגים. 'תחרות הסיפור הקצר של הארץ' היא הבמה היוקרתית ביותר שקיימת כאן לכותבים חדשים, אבל היא הופכת לנגד עינינו לבדיחה חסרת טעם. כמעט בכל אחד מהסיפורים, הזוכים והמומלצים, אפשר להרגיש את הציפר הדמיוני מציץ מעבר לכתפו של הכותב אל המסך, גוער בו כשהוא סוטה מהקו, מעודד אותו כשהוא ממשיך בכיוון הנכון. כן, הכותבים הצעירים והמוכשרים שלנו לומדים לנסות ולכוון לטעם ולחוסר הטעם של ציפר, הזוכים עושים את זה בכשרון לא מבוטל, אבל אני משוכנע שגם האחרים מנסים לכוון אל אותה מטרה.
רחמיי נכמרים על נרי לבנה, מגיעה בצעד נמרץ לפגישה עם נערי הפלא הציפריים, אלמוג בהר ואורי הולנדר, שולפת רשימה שהכינה אחרי קריאה של מאות סיפורים. "תראו, היא אומרת, היה הסיפור ההוא, עלילה מקורית, טיפול מעניין בדמויות., "נו באמת, " נוחרים לעברה השניים בבוז "תראי מה יש לנו פה, איזה לעג מעודן לתעשיית הספרות הישראלית, איזו רב תרבותיות משעשעת, ואיזה שם חתרני, אודיסעה בעי"ן, את קולטת?! ותראי את זה, נוסטלגיה למעברה, למרוקו, והשיא, יש לנו אפילו יחסי מין של צעיר יהודי עם קצין נאצי ועם סמל בריטי, כל הגיחוך הציוני בסדרת זיונים פראיים על רקע השואה, זה גדול."
"כן" ממלמלת לבנה במבוכה, אתם בטח צודקים.
בשנה הבאה, אם לא יקרה שום דבר דרמטי עד אז, אפשר כבר לדמיין את אורן קקון, "הילד הרע" החדש של ציפר, זוכה לכהן כשופט, אפשר כבר לקרוא את קיתונות הבוז שיישפכו בדבר השופטים על ריבוי של קולות בורגניים ושבעים, ואת הבחירה המתבקשת להמשיך ולרומם כאן דור של תואמי ציפר, כאלה שיוכלו לשפוט בתחרויות של השנים הבאות.
נשברתי, כאמור. גם אני מצטרף-
יודח בני ציפר לאלתר.
 
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדרפור.

“אני פרויקט כזה”

"בניגוד לכל האופוריה סביב, הספרות העברית לא שווה בעיניי שום דבר, כולל כל הכוכבים הגדולים שלה"

מהי אותה תרבות שזכתה למוסף המכובד "תרבות וספרות" ב"הארץ"? האם תרבות היא סך המוצרים שמובאים לציבור הרחב באותה תקופה? האם מוסף תרבות יכול להיות מורכב מרשימה ארוכה-אך-סופית של ספרים, דיסקים, סרטים והצגות שראו אור באותו שבוע?

כנראה שלא. מוסף תרבות הוא המקום שבו אמורה תרבות לדון בעצמה; לחטט, לשאול, לענות, להתלהם, להכתיר ולהשפיל. משום שתרבות אינה אוסף של יצירות מבודדות שמנותקות זו מזו ומתפרסמות באותו זמן נתון, היא גם אוסף הקשרים שביניהן, אוסף הדיבורים עליהן, אוסף ההכרעות, האמונות – אסתטיות ואחרות – שהולידו את היצירות האלו.

"בניגוד לכל האופוריה סביב, הספרות העברית לא שווה בעיניי שום דבר, כולל כל הכוכבים הגדולים שלה"

ההכרעות האסתטיות מתקבלות במרכזי כוח מסוימים. מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" הוא אחד ממרכזי הכוח האלו, או, נכון יותר, אחד ממרכזי הכוח הפוטנציאלים. כי, על אף שם העיתון שבו הוא מתארח, המוסף לתרבות וספרות אינו פועל עוד בתרבות העברית הנוכחית, רובו אף אינו קשור לתרבות הנוכחית, תהא זו עברית או לועזית.

המוסף, שאותו עורך מזה 17 שנה אדם בשם בני ציפר, אינו רלוונטי למה שמתרחש כיום בתרבות הארץ, לטוב ולרע. ואם לשפוט על פי הצהרותיו של ציפר, מדובר במהלך מכוון.

כמי שמתנגד לתרבות וספרות הישראלית הנוכחית עומדות בפני ציפר שתי ברירות עיקריות: להילחם בתרבות זו או להתעלם ממנה. איך היה נראה "תרבות וספרות" לו היה ציפר מקדיש לה כמה נביחות תוכחה מדי שבוע? הוא לא עושה זאת. ציפר בחר בהתעלמות, והתעלמות אינה מובילה לשינוי – היא הורגת.

קשה לצפות ממוספי התרבות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" להרבה. שני המוספים הללו, אף על פי שגם הם מוספים שבועיים, אינם מחזיקים באותו הסטטוס, חופש פעולה ומקום שלו זוכה המוסף לתרבות וספרות. וכאשר מוסף זה, עם כל כוחו הפוטנציאלי, בוחר לעסוק במאה ה-19, המאה ה-18 והמאה השלישית לפנה"ס, הוא בוגד באחריותו לתרבות, שממנה צמח ושתלויה בו, בין השאר, כדי להתקיים.

"באופן הכי כן, אני חושב שהתרבות באמת לא השתנתה בכלל, ולכן אין צורך להחליף את העורך. השקפת העולם שלי עדיין תקפה"

כך אומר בני ציפר, אחרי 17 שנות עריכה. אנחנו חושבים אחרת. הגיע הזמן שבמוסף "תרבות וספרות" יהיה מישהו שמוכן להתייחס לתרבות הישראלית. הוא לא חייב לאהוב אותה – כולה או חלקה – אבל הוא חייב להכיר בקיומה. די לנו מ“שומרי סף מודרניסטיים", כפי שמכנה עצמו ציפר. איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו. לא עוד.

"אני בעד אליטיזם, אבל ציפר הוא חרטטן משעמם ומתנשא, שתרומתו לספרות היא אפס"

תמיר, 12/02/05 00:22”*

*כל הציטוטים נלקחו מראיון שערך רואי וולמן עם ציפר בשנת 2005.