חופשה מעשייה

אחרי הביקורות המהללות, ואחרי הראיון ב"הארץ" עם דוד וולך התסריטאי והבמאי (שעושה רושם של מעין עילוי צעיר, היפר-אקטיבי ומבריק), החלטתי שאני חייב לראות את "חופשת קיץ", סיפור קצר על משפחה חרדית קטנה, אבא ואמא ובן קטן.

עם סיום ההקרנה הרגשתי שלמרות שהצפייה היתה עבורי מעניינת, את לבי הסרט לא שבה. אבל זה מסוג הסרטים שממשיכים לשבת לנו בראש ימים ואפילו שבועות אחרי. כמה סצנות נחרטו בזכרוני כתמונות דוממות שנושאות משמעות נעלמה, וכמה פעמים חזרתי והתעניינתי, ביני לבין עצמי, בסרט הקצר (75 דקות) והחכם הזה. והנה אני כותב עליו.

לעבודה ולמלאכה

שתי סצנות מביאות את רוח הדת שספג וולך כילד (אחד מתוך 19 אחים ואחיות!). בראשונה הילד מנחם (אילן גריף) שואל את אביו, הרב אידלמן (אסי דיין – גוש מטושטש של כריזמה, כרגיל) האם לכלבים יש נשמה. "מה פתאום!" עונה האב/הרב, "אין להם רצון, אין להם מצוות ועברות, אין להם כלום!"

בשנייה קורא אחד התלמידים בישיבה לרב אידלמן. הוא מצא על עדן החלון קן של יונה, והוא מכבד את הרב במצוות "שילוח הקן". זו מצווה מהתורה (דברים ×›"ב, ו'-×–') הקובעת שיש "לשלח" את הציפור האם לפני שלוקחים את ביציה או גוזליה. משום מה הטקסט המקראי מבטיח אריכות ימים למקיים המצווה, וכך היום, למרות שכמובן כבר לא מלקטים ביצים בטבע, משתדלים מאוד כל מני שומרי ×”לכה פונדמנטליסטים (או שמא הלכתיים שומרי פונדמנטליזם) לקיים את המצווה, ובכך כמובן להחטיא לחלוטין את מטרתה המקורית (שהרי במקור זו אמורה להיות מעין מצווה מוסרית: לא לקחת ביצי ציפור כאשר האם נוכחת וכך לצער אותה, ולא לקחת את האם יחד עם הביצים וכך לגדוע שושלת בני-×›× ×£ שלמה). הרב אליעזר מלמד מטעים ש"כפי שלמדנו, לדעת הרבה פוסקים, אדם שאינו צריך גוזלים או ביצים, אין שום מצווה שישלח את האם ויקח את הביצים או הגוזלים בחינם. אבל לדעת חכמי הקבלה, ראוי לחפש קן ציפור כדי לקיים בו לכל הפחות פעם אחת בחיים מצוות שילוח הקן." אה: אם כך מדובר בעניין המסור ליודעי ×—"ן. מעניין אם הציפור עצמה מודעת לזיווגי הספירות שתלויים בחיי גוזליה. בכל אופן, גיבורנו הרב אידלמן ממהר לקיים את המצווה, אם ×›×™ לא בלב שלם.

בשתי הסצנות הללו משתקפת לפנינו דמותה של דת כמערכת של מעשים. מדוע אין לכלבים נשמה? לא מפני שהם לא מסוגלים לאהוב, לא מפני שהם לא מסוגלים לחשוב, אפילו לא מפני שהם לא מסוגלים להאמין באלוהים. אלא משום שהם לא מסוגלים לרצות, ולא יכולים לבחור לעשות, וממילא אין להם ממה לבחור: לא מצוות ולא עבירות. נשמה היא היכולת לרצות לעשות, ולבחור לעשות, את רצון השם.

ומהו רצון השם? כל דבר שכתוב בתורה, או שנקבע בתושב"ע. למשל שילוח הקן. אותו מעשה יזכה את עושהו באריכות ימים. אותו מעשה ולא הכוונה מאחוריו. אותו מעשה ולא מעשה אחר (טוב יותר, חשוב יותר, אוהב יותר, גדול יותר).

ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר

חופשת ×”×§×™×¥ של המשפחה היא לים המלח. האב לוקח את בנו, את יחידו, את אשר אהב אל החוף המוקצה לגברים דתיים ושם, תוך שהוא מתפלל מנחה ועל פי עדותו "עטוף בידיים של הקדוש ברוך הוא", הילד (כנראה – לא רואים) מחליק, דופק ראשו על אבן וטובע למוות. כעת צריך הזוג ירא השמיים להתמודד עם מות בנם. האם (שרון הכהן בר) בוכה. לא מסוגלת לקבל את הדין בהשלמה. האב מתמודד עם המוות כמו עם כל דבר אחר: דרך הפריזמה המצומצמת (אצלו) של מערכת המצוות: הוא למשל מצווה על האשה לא לבכות ×›×™ אסור לבכות בשבת. אבל המצוות לא יכולות לפתור הכל: מה כבוד הרב שילח את אם הגוזלים כדי ליטול גוזליה, כך הקב"×” שילח אותו ונטל את בנו. הרב אידלמן אמנם ×–×›×” לאריכות ימים בשל שקיים במדוקדק ××ª המצווה, אבל בנו נקצר בדמי ימיו.

אמנות מאין תמצא

הסרט הוא סרט אומנותי. למעשה הוא כל כך אמנותי עד שהוא כמעט "אמנותי", וזה לעיתים קצת מציק. אבל הוא עשוי טוב, ואותי, אדם ששתיקות טעונות ותמונות נוף לא מפריעות לו, הוא לא שיעמם. אבל אני בטוח שיש אחרים שהוא ישעמם, ואני גם בטוח שהוא אמור לשעמם רבים. כי בסרט הזה כמעט לא קורה שום דבר. כמעט לא נעשים מעשים. רק דבר אחד בעצם מתרחש: בדמי ימיו, הילד מנחם מת. לפני זה ואחרי זה: הווי. הווי של חיי ישיבה, הווי של תקווה, הווי של משפחה חרדית, הווי של אבל.

אורי קליין כתב: "יש לוולך יכולת מופלאה, בוודאי יחסית לסרט ביכורים, ליצור את האיזון המדויק בין סצינות שבהן לכאורה "לא קורה כלום" לבין סצינות בעלות עוצמה דרמטית; בין רגעים של יום-יום פרוזאי לרגעים של פיוט; בין מבט ממרחק להתקרבות אל פרטי ההוויה. האיזון ×”×–×” נוצר על ידי השילוב המיומן בין תנועות מצלמה ארוכות (לדוגמה, זו שמכניסה את הצופים לבית הכנסת סמוך לתחילת הסרט) לבין עריכה מוקפדת; שילוב שמעיד לא רק על יכולת – גם השימוש הנפלא במוסיקה מעיד עליה – אלא גם על משמעת כבירה, שבלעדיה כישרונו של וולך לא ×”×™×” מקבל ביטוי ×›×” נועז."

"עוצמה דרמטית", "רגעים של פיוט", "מבט מרוחק", "פרטי ההוויה". בדיוק כך: סרט אחד, הרבה שתיקה. ונראה לי שבזה בא לידי ביטוי המרד האמיתי של וולך בחברה ממנו יצא. חברה של פעולות, בה חשיבות עצומה ניתנת למה שעושים (לא בעולם – מול האלוהים), חברה של גוזמאות ודרמות אדירות (נסו פעם לקרוא פשקוויל מצוי ותופתעו מרמת ההיסטריה בכותרות). והנה הוא יוצר סרט של שתיקות, סרט של סאב-טקסט, סרט של רמיזות ושל כאב עדין. וכך, מחברה שאמנות אמיתית בה כמעט לא קיימת (ואולי כדאי לכתוב פעם משהו על אותה סקאלה הנמתחת בין אין-אמנות, לאמנות, ועד ל"אמנות"), יצא אמן. והאין באמנות מרכיב ×ž×”ותי של אי-עשייה?

מבוכת המובך

שיחת מייל שהתקיימה באמת:

מיטל:
יש לך כמה ימים בלי נענע ממש בקרוב. אפילו אם מדובר בימים משפחתיים.
לפחות תאכל ותישן כמו חזיר.

איתמר:
זאת בכוונתי לעשות. לפחות בעניין השינה. אפילו לקחתי את "יצרים" של אנטוניוני, למקרה שממש לא אצליח להירדם.

מיטל:
אני הגעתי למסקנה שכל הסרטים האלו זה כמו בגדים בחנות יד שנייה. לכאורה, הם מגניבים ורטרואים ויפים עם הדפסים סופר קוליים. אבל אז אתה נוגע בהם ומבין שפעם השתמשו בבדים הכי לא נעימים בעולם. והיום, עושים את אותו הדפס על בד שפותח בנאסא והוא יודע גם לנשום, ולא רק להזיע. ככה, כל הסרטים האלו הם איטיים כמו הגיהנום, ואתה יודע שיש בהם חלקים יפים אבל בא לך למות מהרגעים ביניהם.

איתמר:
אני זוכר את "המדבר האדום". נראה לי שסיפרתי לך על זה. איטי לאללה, אבל בצפיה שניה הוא היה מרתק. מצד שני, באמת שראיתי אותו מזמן, ופעם הסיבולת שלי לפלצנות היתה גבוהה בהרבה.

מיטל:
אנחנו פשוט הפסקנו באמצע ההיצ'קוק בחוג סרטים קלאסיים שהיה ביום שבת.
🙂

איתמר:
באמת? איזה בעסה

אני עוד זוכר את האכזבה המטורפת מהאזרח קיין

מיטל:
לגמרי באסה.
אורי ממש נרדם.
זה היה הכי קרוב לשפיכה מוקדמת שחוויתי מבחינה תרבותית.
כמו השיר ההוא: מיטה אחת, הרבה שתיקה.

איתמר:
:)!
איזה היצ'קוק?

מיטל:
north by north west
אני חושבת שבעברית קוראים לו מזימות בינלאומיות.

איתמר:
וואלה? הוא אמור להיות סרט ענק.
איזה פאקינג בעסה היסטרית.

מיטל:
את אורי שברה האיטיות.
אותי דווקא שברה הקומדית טעויות שעליה הוא מבוסס.
אני לא סובלת קומדיות טעויות. זה עושה לי אי נחת פיזית.
לא גדלתי מאז הימים שצעקתי לחתול שמיל בטלוויזיה: תסתכל מאחוריך

איתמר:
אני מבין אותך לגמרי. אף פעם לא קלטתי איך אנשים נהנים לראות אנשים אחרים מובכים בטלוויזיה.
עוד טיעון חזק בזכות יכולת ההזדהות האנושית

מיטל:
בזכות יכולת ההזדהות?
זה דווקא מראה ההיפך, לא?
או שזה נאמר באירוניה?

איתמר:
לא, בלי אירוניה. אי-הנחת הפיזית שאת חשה היא הזדהות. ואני לא בטוח בכלל שאנשים אחרים לא חשים את אותה אי-נחת, הם פשוט יודעים איך להפוך אותה למשהו אחר. אולי.

מיטל:
אני לא חושבת.
אני לא רואה איזה תהליך יכול להפוך אי נחת לצחוק.
וזה מה שקורה לרוב האנשים.

איכשהו, נראה לי, שאצל רוב האנשים יש גבול ברור יותר שאומר "זה סרט", והמשמעות שלו היא חוסר הזדהות.

איתמר:
יכול להיות, אבל אני מכיר די הרבה אנשים שמובכים גם כן מקטעי מבוכה, ומבוכה,בד"כ, קל לתעל לצחוק. אם זה מביך, הדרך היחידה להוציא את זה החוצה זה לצחוק.

מיטל:
לא יודעת מה להגיד על זה.
אני רק יודעת שאצלי זה בכלל לא מבוכה.
ואלוהים יודע שיש לי קילומטרז' נאה בצחקוקי מבוכה.

איתמר:
אז מה זו התחושה הפיזית?

מיטל:
זה אי הנחת שתוקפת אותך כשאתה רואה מישהו מפצח גרעינים וזורק את הקליפות מהאוטו.
זה זעם על אלימות שווא.

איתמר:
וואלה? לא חשבתי על זה כך. תמיד הנחתי שאני מובך ממבוכת המובך שבסרט.
מובך זו מילה מצחיקה

מיטל:
כן, זו מילה מצחיקה 🙂
לדעתי זה ממש עצבים על זה שמישהו עושה עוול מכוון למישהו אחר.

איתמר:
יכול להיות שזה שונה אצל שנינו.

בא לך להעלות את השיחה הזו כפוסט?

מיטל:
סבבה.
אבל אתה עושה את ×–×” 🙂

איתמר:

בעסה.

טוב.

מבוקר, אך לא מנוכר

חוות דעת, מאוחרת במושגי אינטרנט, אבל בכל זאת:

הרשו לי להתחיל מהעובדה ×”×›×™ מפתיעה בהופעתם של Nine inch nailsאתמול: היא התחילה בדיוק בשעה הנקובה. עובדה זו גרמה למאחרים כמוני (כמה מפתיע – בפעם הראשונה בחיי בה אני מאחר להופעה) להפסיד בצער רב את הופעת החימום של UNKLE, לה ציפיתי עקב המלצות חוזרות ונשנות בסביבתי הקרובה. אך הכניסה למתחם במהלך אמירות הפרידה של סולן הלהקה לא חסכה לנו את ההמתנה הארוכה המסורתית להופעה המרכזית, ולמרות שאורנג' טרחה להנעים את זמננו בפרסומות "מגניבות" על שני מסכי ×”×¢× ×§ – ×”×™×” שווה לחכות.

חציה הראשון של ההופעה הוקדש לשירים הישנים והמוכרים יותר, הרוקיסטיים יותר והאלקטרוניים טיפה פחות. ההופעה האמיתית התחילה דווקא בחצי השני, אלקטרוני הרבה יותר, מוכר קצת פחות ומלווה באפקטים ויזואליים מרשימים, כולל רשת בקדמת הבמה, שחצצה בין הקהל ללהקה, עליה הוקרנו אפקטים אשר הפכו את ההופעה למעין קליפ חי על הבמה.

ההופעה כולה היתה מעין פיצוץ סאונד מבוקר, בדגש על מבוקר. נדמה שהלהקה שולטת בסאונד לגמרי. כל ביט וכל אקורד מתוכננים מראש בצורה פרפקציוניסטית לחלוטין – ואם משהו יוצא משליטה, אין שום מניעה לעצור את השיר באמצע, להתלוצץ עם הקהל ("wow, that's a nice T-shirt"), להתנצל, להסביר ולעבור לשיר הבא.

אולי הסימן הבולט ביותר להיותה של ההופעה מתוכננת ומבוקרת היה אקט ההדרן. האקט הכה מתוכנן וכה טקסי גם ברגיל, בוצע בצורה כל כך מבוקרת בהופעה, עד שהיה פשוט קשה להבחין בו. הלהקה פשוט ירדה וכמעט מיד חזרה וביצעה הדרן נהדר (hurt), אשר לטעמי שילב היטב בין שני חצאי ההופעה וסיים אותה עם טעם של עוד.

הבקרה המוחלטת הזו היותה הן את נקודת החוזק, אך גם את נקודת החולשה של ההופעה. אם בחצי הראשון הרועש והכסאחיסטי יותר היא גרמה הרגשה צורמת של ניכור מסוים וקושי להיכנס לאווירה (במיוחד ב-closer הנהדר), הרי שבחצי השני החל ב-burn הבקרה השתלבה עם האלקטרוניקה לכדי מכונת סאונד משומנת היטב. הביטים צפצפו, הגיטרות רעמו, הלהקה קיפצה, האפקטים… היו ויזואליים והכול בישות אחת בלתי נפרדת, שהקהל קיבל לפנים והגיב בחיבוק חם (בשלב מסוים גם פיזית, כשטרנט ירד מהבמה אל תוך הקהל).

בסופו של דבר, הופעה שהתחילה בנימה מאכזבת נגמרה בפיצוץ סאונד ורוק שלא יישכחו במהרה. לא נותר אלא לחכות ולראות אם טרנט יעמוד בהבטחתו לשלב את ישראל גם בסיבובי ההופעות הבאים, והאם נזכה לחוות הופעות כאלה שוב

תגלית מאוחרת: על החולצה מהסוגריים היה הכיתוב "FUCK ME TRENT".

פורסם גם ב-ifeel

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.