מחשבות אמריקאיות שצצו במוחי בזמן שקראתי שירים של רחל חלפי

 
לאחרונה קראתי את נפילה חפשית, ספר שיריה השני של רחל חלפי (כפי שהוא מובא במקלעת השמש). אוסף השירים כולל שני שערים שעוררו בי מחשבות אמריקאיות. מדובר ב"מכשפה מתאהבת תוך כדי נפילה", אוסף של שירי מכשפות, וב"כחול זקן" הכולל בלדה בהמשכים על רוצח סדרתי זה. נדמה לי כי מכשפות, ובמיוחד מכשפות הומוריסטיות הרוכבות על מטאטא פאלי כמו ב"שירי רכילות של מכשפות", אינן שיכות למה שניתן לצפות לו בשירה עברית. גם בכחול הזקן הייתי מצפה לפגוש בטקסטים של תרבות אחרת, ולא זאת המקומית. המכשפות וכחול הזקן, כמו גם בלוז ורוק, הז'אנרים המוזיקלים שחלפי נוהגת להגדיר אתם את שיריה, שיכים למקום אחר.
 
לא די לומר שמדובר כאן במקורות מערבים. לא די להגיד שחלפי שואבת פחות מעולם היהדות מאשר משוררים ישראלים אחרים החוזרים שוב ושוב לתנ"ך שהפך למכולת של השירה העברית, הקבלה הפופולרית תמיד והטראומות היהודיות והישראליות. בשמוש של השירה העברית בתרבות המערב אין כל חדש. הרי, זאוס יודע שהשירה הערבית רוויה בצלמיות אפולו ושחזורים של נפילת איקרוס כמעט כמו אחיותיה בשירת אירופה. מה שמשך את תשומת לבי למכשפות הוא שיכותן, לפחות בעיני, לעולם התרבות האמריקאית.
 
יש שיגידו כי צמד המלים "תרבות אמריקאית" זה אוקסימורון. בכל זאת ברור כי חלפי, כמו גם משוררים אחרים, מצאו בתרבות האמריקאית, העממית, הפופולרית והגבוהה מקור לדמויים שידברו בשירתם (מכשפות) ויגדירו את צורתה (בין אם בלוז ובין אם ויליאם קרלוס ויליאמס). רבים רואים באמריקניזציה זו של השירה הישראלית ענין שיש להצטער עליו. הם חוששים אולי כי היא מונעת את הגישה לרוח הסלאבית המקורית של השירה העברית (דורי מנור, גליון ראשון של הו!) או כי התרבות האמריקנית יוצרת חוצץ בינינו ובין הערבית שצריכה להיות היסוד התרבותי עליו אנו נשענים (אלמוג בהר, הארץ, 31.8.2007).
 
נדמה כי ההצדקה לצידוד ברוסיות או בערביות כנקודת מוצא לכתיבה ישראלית היא היותם בשרשי התרבות העברית, אם הימביינמית ואם החדשה ולכן לא זרים לתרבותנו, אלא שיכים לה. טענה זו משכנעת וכששמים אותה לצד החשש מגל אמריקאי ששוטף את חופינו (בהר) משתמע כי התרבות האמריקנית היא דוקא כן זרה. נוצר הרושם שמקומה של התרבות האמריקנית בארץ נוצר כחלק מהגלובליזציה, שאמריקה נכפית עלינו, כמו שהצרפתים חושבים שאמריקה נכפית עליהם כגוף זר ועוין. בעיני, אין אנו צריכים לראות את עצמנו כצרפתים הנאלצים לאכול המבורגר במקום רגלי צפרדע, ובטח לא כנתינים הודים של האימפריה הבריטית שנאלצים ללבוש חליפות צמר בחום בומבי.
 
כיהודים וכישראלים התרבות האמריקאית היא בשר מבשרינו. התרבות האמריקנית היא התרבות האלטרנטיבית לזו ישראלית. היא התרבות שהיה יכולה להיות שיכת בצורה אינטימית לרבים מאתנו (יהודים ופלסטינאים, דרך אגב) אם באיזה שלב בהיסטוריה המשפחתית או הפרטית היתה מתקבלת החלטה אחרת: בני דודיו של סבי הגרו לניו-יורק ולא לפלסטינה, אבי ואמי כשהיו בפוסט דוקטורט שקלו להשאר, יתכן שאני הייתי עושה את האם איי שלי בספרות אנגלית, לא באוניברסיטה העברית, אלא באוניברסיטה אמריקאית אם לא הייתי במערכת יחסים שמאירה אותי בארץ. חלק ניכר מהתרבות האמריקנית, שכאילו מציפה אותנו מבחוץ, נוצרה על ידי אנשים שבאו מאותם מקומות שמהם באו אלו שהקימו את הישראלית, ועוד הרבה ממנה שלא נוצר על ידם הופץ ועובד על ידם. התרבות האמריקנית היא היסטוריה חלופית לתרבות שלנו וכשאנחנו שואבים משם, אולי לא מדובר משאיבה מהשרשים שלנו אבל בהחלט, גם אם זה בלטי אפשרי ביולוגית, שאיבה מענף אחר באותו עץ.
 
בפסקה האחרונה נמנעתי מלדבר על יהודים אמריקאים כי מבחינות רבות גם אמריקאים לא יהודים רבים באים באותם מקומות כמו היהודים שבאו לפלסטינה, בין אם מדובר מקום גאוגרפי (פולין, רוסיה, גרמניה) או אינטלקטואלי (הנאורות, מרקסיזם, ספרות אוטופית). אבל יש טעם להגיד שכיום יש שתי מרכזים יהודיים חזקים בעולם, ישראל ואמריקה. ויש טעם להגיד כי ההשפעה היהודית על התרבות האמריקאית גדולה ושכאשר אנו נגועים בתרבות זו אנו נגועים בעצם בסעיף של תרבותנו שלנו. התרבות האמריקאית ילידית לנוף הישראלי לא פחות מזו הרוסית, הערבית או היהודית-דתית, ויש להמשיך לראות בא מקור לגיטימי ופורה, ולא לתת לאימפריאליזם הצבאי והתרבותי של ארצות הברית לעוור אותנו לקשר הצמוד שלנו לתרבותה.

משפיעים

אירוע  100 האנשים המשפיעים במשק הישראלי של מגזין TheMarker, מתחם "התחנה", ראשון, 19:30

אם נכונה התאוריה שזה רק עניין של זמן בטרם הצמיחה הכלכלית המורגשת במאיונים העליונים תטפטף מטה ותגיע עד לעשירונים התחתונים, ומן הסתם כל אחד מ-100 המשפיעים במשק הישראלי יישבע בפניכם כי כך אכן פועלים כוחות השוק הקפיטליסטי, הרי שהאורחים שהתכנסו ביום ראשון השבוע במתחם "התחנה" שליד נווה צדק יצרו יחדיו לא טפטוף של עושר, לא גשם זלעפות של צמיחה כלכלית, אלא שיטפון עצום ורב של הון וממון ורחיצות ידיים הדדיות אשר הציף את המקום ואיים להטביע את כל מי שנכח בו.

כיצד ניתן להימנע מטביעה מול נחשול אימתני שכזה? ובכן, כל מי שביקר בחופי הים של תל-אביב, כמו ×–×” שנמצא כמה עשרות מטרים ממתחם "התחנה”, יודע ×›×™ צואה צפה על פני המים. ואמנם, מבט בוחן ברבים מהאנשים שנכחו באירוע (שהיה, אגב, מרשים ומהנה עד למאוד) עורר את הרושם שמדובר בחארות של בני אדם. במאה ×”-16 האמינו ×›×™ מכשפות צפות על פני המים, כך שאפשרות נוספת להימנע מטביעה היא לסגוד באופן תדיר לכוחות השחור. ואמנם, רבים אחרים מהמתמנגלים להנאתם נראו כעובדי שטן קבועים.

מי שאינו חתיכת צואה אנושית, ולא עובד את אלילי הרשע והכבוד הריק מתוכן, נאלץ לחתור ללא הרף רק כדי להישאר עם הראש מעל המים. לנוחותו פוזרו ברחבי המתחם המרהיב ביופיו איים של יובש יחסי: ארבעה ברים שחילקו אלכוהול איכותי למדי, תריסר עמדות הקייטרינג שהציעו דגים ובשרים וסלטים לא רעים בכלל, ושלל עמדות בהם יכולת להגריל ללא דמי השתתפות חופשה לחו"ל, מכונית מרצדס חדשה, או סתם לקבל מתנות מסוגים שונים. תלונה אחת בלבד – מי שהצליח להיחלץ מאזור השיטפון קיבל ביציאה לא מגבת אלא דווקא מטלית לחה.

קטע זה אמור היה להתפרסם במדור "הולך בתל" של עיתון "העיר" של תל אביב, אך צונזר

מיני-תרומה מאוחרת לפרויקט הפורנו

אחרי עלעול שמוט-לסת בקטלוג החדש של פוקס שהונח על מפתני באישון בוקר, אין מנוס מהמסקנה: הפרסומאים של פוקס החליטו, כנראה, שהדרך היחידה לגרום לאנשים לקנות את הבגדים המכוערים האלה היא לשכנע אותם שממילא הם לא יצטרכו ללבוש אותם יותר מדי.
 
 

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.