אני לא נוצרי.

אני מוכן לקבל את הטענה, למרות המחסור בראיות, שרב יהודי רדיקלי למד לקח מאישה נוכריה, ושהחיל את כלל הזהב של הלל גם על הגויים; שאמר את אותו משפט מופלא, "מי בכם שאין בו חטא, יטיל נא את האבן הראשונה", ושל"אשה החוטאת" אמר רק "לכי לדרכך ואל תחטאי"; שהקפיד לאכול עם אותם נידחים, אותם אנשים שהחברה המהוגנת הקיאה: החוטאים, המוכסים, הזונות; שהטיף כנגד ×”×”× ×”×’×” היהודית המושחתת של זמנו; שנבגד ונצלב על ידי אחד המושלים הרומאיים הגרועים ביותר ביהודה; ואותה קריאה נוראה, אחרונה, "אלי, אלי – למה שבקתני". וזהו: לא שדים המתגלגלים בחזירים, לא לחם ודגים, לא הליכה על המים; ודאי לא שיבה מן המוות, על אחת כמה וכמה שלא ×”×™×” "שה האלוהים, הנושא את חטאות העולם".

אני מכיר היטב את מקורותיה של הנצרות. אני יודע, כאתאיסט, ששום דבר שנשען על התנ"ך היהודי לא יכול להיות אמת, ×›×™ הוא שקרי מתחילתו ועד סופו – במיוחד אותם חזיונות נקמה בגויים של ספר האפוקליפסה, הנשען על אותו זיוף מאוחר, ספר דניאל. כאדם רציונלי, אני דוחה את הנצרות יחד עם היהדות.

אבל.

שולמית אלוני, אלילה צינית ומרירה, נשאלה פעם – באחד השאלונים האלה של מוספי ×”×—×’ – מה ההבדל בין יהדות ונצרות, וירתה מיד: "ההבדל הוא שבנצרות יש חמלה וביהדות אין". פגיעה ישרה במטרה.

היהדות מבוססת על תפיסה שיש אל נורא, נוקם ונוטר, פוקד עוון אבות על בנים, על בני בנים, על שילשים ועל ריבעים, ושהוא הציב לבניו – היהודים, כמובן – שורה של מצוות שאין האדם יכול לעמוד בהן (הקלאסית, כמובן, היא "לא תחמוד"; נראה אתכם סוגרים ציות מלא אפילו לעשרת הדיברות). ומאחר, כפי שידעו כבר הגנוסטים, שקשה להבדיל בין האל היהודי ובין השטן אפילו במסדר זיהוי, חלק גדול מהדת היהודית – כל ספר ויקרא, למשל – ×”×™×” מוקדש לאמצעי פיוס של הפסיכי שבשמיים באמצעות שחיטת בהמות וחיות אחרות. בתמורה, נשארו מאמיניו של יהוה עם תחושת עליונות על העמים שבקרבם חיו, שלא בורכו במצוות בדיקת סימני חגבים. ההיסטוריוגרפיה היהודית המקובלת על מאמינים נסובה סביב התפיסה ש"עשינו הרע בעיני יהוה", ומכאן שיש להגביר את ההידור במצוות עד כדי הטירוף האורתודוקסי של ימינו, הסבור ברצינות גמורה שיש ישות אלוהית שתשליך אותו לאש לנצח נצחים משום שקרע פיסת נייר טואלט ביום האחרון בשבוע.

התפיסה הנוצרית הפוכה. היא אומרת שאלוהים איננו רוצה את הציות לחוקים, שממילא איננו אפשרי לאדם, אלא את ×”×›× ×™×¢×” ואת האהבה. הבן שאלוהים אוהב אותך; אהוב אותו בחזרה; ותר על הגאווה, על התפיסה שהעולם הוא שלך למרמס; קבל את אחיך, ואת אויביך; הבן שגם הם חוטאים תועים, שהרוע הוא אימה וחולשה מוקרנים החוצה; סלח להם, ×›×™ אינם יודעים מה הם עושים – ואלוהים יסלח גם לך. ×›×™ אתה אנושי וטועה וכך נוצרת וכך טיבו של גיא הצלמוות שהוא העולם ובסופו של דבר תחזור הביתה.

ואם ישוע עדיין מייצג משפט ודין, החל מן המאה הרביעית לספירה, מתפתחת דואליות בתוך הנצרות, כשדמותה של מאריה מקבלת משנה חשיבות ועצמאות. מאריה, האם הסובלת, הופכת לדמות המגוננת על כל בני האדם, "אם גדולה" במלוא מובן המילה. היא הופכת לצינור תיווך של חסד: התפילה הפופולרית "אווה, מאריה" מסתיימת ב"ובשעת מותנו, אנא התפללי למעננו". דמותו של ישוע, דמות שהאמנות הביזנטית הקפידה לצייר אותה כשופט מזרה האימים של יום הדין, מוחלפת – במערב ובמזרח – בדמותו של תינוק שאמו מגוננת עליו. מאריה הופכת למגינתו של החוטא הפשוט. ישוע, מסיבות מובנות, לעולם אינו מתגשם בימי הביניים; אבל אמו נמצאת, כאן, שם ובכל מקום, שופעת חסד ורחמים בכל מקום בו היא מופיעה. לעיתים קרובות, היא פטרונית דווקא של נשים פושעות, למשל אם שהואשמה בחניקת בנה התינוק למוות – פשע נפוץ עד מאד בימי הביניים.

בתהליך איטי אך עקבי, מאריה הופכת מדמות משנית לדמות מרכזית; מתחילים להתייחס אליה כאל "מלכת השמיים" – תואר מדהים, אם זוכרים שבתנ"ך "מלכת השמיים" היא אלה זרה, כנראה עשתורת. בימי הביניים ×”×’×™×¢×” הערצתה של מאריה לשיאה – ובקתדרלה של פירנצה היא מפוסלת כשהיא מחזיקה את ישוע בידה האחת ובידה השניה שרביט. עד כדי כך הגיעו הדברים, שבמאה ×”-19 קיבלה הכנסיה את דוקטרינת הלידה חסרת-החטא של מאריה עצמה, לא רק של פרי בטנה; ושמועות עקשניות אמרו שיוחנן פאולוס השני – יליד פולין, שם המאריאניות היא כוח חזק מאד – שקל להכריז, כמעשה האחרון שלו, על מאריה כעל גואלת-שווה, כלומר לא רק כזו השוטחת את תחינת רחמיה בפני בנה השופט, אלא כזו המסוגלת למחול בעצמה. במידה רבה, האם החליפה את מקומו של האב בשילוש.

ואולי זה מה שאני מחפש.

* * * * *

הרומן שלי עם הקתוליות – לא עם הגרסה המימית הפרוטסטנטית – התחיל בשנה האחרונה שלי בישיבה. הייתי מבולבל. ידעתי שיהודי אני כבר לא – כלומר, עוד לא ידעתי שהטקסטים מזויפים, עוד לא הכרתי את מלוא הזוועות שאני מכיר היום, אבל…

מחדש. ב-1984 נבחר מרטין מאיר כהנא לכנסת. בעקבות בחירתו, גאה גל לאומני בקרב חובשי הכיפות הסרוגות, גל שהכה באופן קשה במיוחד בישיבה שבה למדתי, ישיבת נחלים. פחות או יותר באותו זמן, נחשפה המחתרת היהודית; ההרגשה היתה שנעשה לאנשים האלה עוול. כשנה לאחר מכן, כשדוד בן שימול ירה טיל על אוטובוס מלא ערבים, דחו את לימודי הערב כדי שיהיה זמן לרקוד. הסתכלתי במעגל מהצד.

כל מיני רבנים הגיעו אלינו, במיוחד לשבתות, והתחילו לדבר על דיני רודף ועל לא תחנם ושאר מצוות אוהבות אדם. אחרי אחת השיחות הללו, הרב של הכיתה שלי – חרדי ולא איש כיפה סרוגה – כינס אותנו במיוחד אחרי דרשה כזו, ונסער, קרע לגזרים את הדרשה. לא, הוא אמר, לא; דין רודף הוא לא אישור להרג חופשי. אם מישהו ירה לעברך ואחר כך החל להמלט, או ×”× ×™×— את נשקו, הוא כבר לא רודף. הוא רטט מזעם והוא הבין שמחנכים שם דור של רוצחים צעירים ואני הסתכלתי בו ובחברי לכיתה ובגיחוכים שהם ניסו להבליע. הם שרו בשבתות את "יתפוצץ המסגד", על משקל "ייבנה המקדש".

הסתובבו אצלנו ספרים של כהנא באופן מחתרתי למחצה – ראש הישיבה, העבריין יוסק'×” בא-גד, אסר על הפצת הספרים בטענה ש"כהנא צודק אבל הוא משוגע" – ולא ×”×™×” קשה להשיג עותק. קראתי. שוכנעתי שכהנא נטוע עמוק בהלכה היהודית, והחלטתי שאני צריך כרטיס החוצה, ×›×™ לא רציתי להיות יודו-נאצי (וזה ×”×™×”, כמדומני, לפני שליבוביץ' טבע את הביטוי). וזהו ×–×”: הדחיה העקרונית של היהדות קדמה לאתאיזם.

הייתי צעיר ומבולבל. ×–×” לא השתלב כל כך באווירה של צעירים ומקובעים. היו ויכוחים שהתגלגלו לקטטות. ×”×™×” השכן שלי לחדר בפנימיה, שבדיוק חזר בתשובה לצד הדפוק ביותר האפשרי – הצד הקבלי. הוא לא ×”×™×” נותן לנו לישון. כדי לסתום לו את הפה, נגררתי לטיעוני פרקליט-השטן אתאיסטיים: אבל איך אתה בכלל יודע שיש אלוהים, שלא לדבר על ×›×£ הקלע?

הרבנים והמשגיחים (קראו לזה אצלנו "מדריכים") שמו לב. חלקים נכבדים מאד מכיתות יא' ו-יב' עברו עלי במה שכונה "ישיבה גבוהה" – שולחים אותך לישיבה שבה לא עושים שום דבר חוץ מלימודי דת. אלא ששם די הניחו לי לנפשי – מה שאיפשר הרבה יותר קריאה. ויום אחד, כשהייתי זרוק במכון מאיר (מכון להחזרה בתשובה בירושלים), החלטתי שהגיע הזמן לנסות את הפרי האסור מכולם.

בירושלים יש שפע כנסיות. לאחר שהתפוגג החשש הראשוני של יושביהן מפני הישראלי המוזר שרוצה לשמוע מה יש להם לומר – חשש מוצדק ביותר, בהתחשב בהתנכלויות הבלתי פוסקות מהן סובלים הנוצרים בירושלים – הם שמחו לשוחח איתי. קניתי עותק של הברית החדשה. העברתי שני ערבים מקסימים במנזר דורמיציון. קבוצת נזירים גרמנים מזדקנים ויהודי לשעבר אחד, הם בגלימותיהם ואני בבגדי בחור הישיבה שלי, מתפללים בלטינית; ×–×” ודאי ×”×™×” מחזה משונה.

והשם "מאריה" חזר שוב ושוב. היא לא היתה חלק מההשכלה הפורמלית שלי, בלשון המעטה, ויש מעט, מעט מאד, עליה בברית החדשה. אני הקשבתי להם והם הקשיבו לי, וזה היה דבר כל כך נדיר. לא הבנתי, אבל הם הסבירו, את החלוקה בין דין לחמלה שביצע כבר פאולוס.

באחד משני הלילות, הצטרפה אלינו צעירה קתולית שבאה מגרמניה. היא לא ישבה איתנו; היא ישבה בחלק נפרד. אבל בזה הייתי מורגל ואז זה עוד לא עורר שאלות.

וכמובן: המוזיקה, הדרת הכבוד, הקטורת. האסתטיקה.

לא הייתי זהיר ואחרי מספר פגישות, המחנך שלי הודיע לי שנצפתי מסתובב בכנסיות, והורה לי לחזור לתלם. זה הבהיל אותי: לא ידעתי שעקבו אחרי. ברגע פזיז במיוחד חזרתי לכנסיה והם התפללו למעני. אבל בשלב הזה, כפי שאמרתי לחברי לחדר, כבר השתכנעתי שבנצרות יש יופי שביהדות אין, אבל לא האמנתי בה.

כחודש לאחר מכן הסתיימה שנת הלימודים. לא יכולתי לחזור עם הברית החדשה הביתה. השארתי אותה בארון שלי; כל מה שנשאר בארונות אחרי שהיינו עוזבים את החדרים היה נזרק. לא רציתי להשליך את הספר בעצמי.

חבר לכיתה החליט, מסיבות השמורות עמו, לחטט בארון שלי. הוא מצא את הספר. פרץ בלגאן חסר תקדים. מרכז המגמה שלי, מיכאל טוכפלד, אמר לי "אני לא מבין למה הם מתעסקים בשטות הזו. ברור, הרי, שהבעיה היא האתאיזם שלך".

ברור. אבל זה לא מנע מהם לשרוף את הספר.

* * * * *

וזה מה שנשאר: טעם של משהו יפהפה אבל שקרי, משהו שמזמין כניעה שלא תבוא, משהו שפעם הבטיח חסד, הבנה, במה שנראה כמו תקופה בלתי פוסקת של דין. זקן בווארי שמסביר לך איך להגות את הלטינית, אם גדולה שתמיד שם ואל מבין, שמכירים בטעויותיך וימחלו עליהן אם רק תכנע, תוותר על הרציונל ותבוא אל תוך היופי הגדול והכוזב.

אבל אני לא יכול לבוא. אני יכול רק להסתכל אחרים החווים אותו בכמיהה, בקנאה – מרחוק.

הקטע הבא התחיל כתגובה מאוחרת אבל התארך.

מיטל שרון כתבה לפני מספר ימים על ספר אמריקאי חדש שתורם לטרנד שמצייר את לואיס קרול כפדופיל ומנסה להטיל כתם על שמו (ואולי על כל היצירה שלו). אין לי שום דבר להגיד על הביקורת של מיטל על הספר האמריקאי (אני אפילו חושד שהיא מדויקת), אבל חלק מהדברים שמובאים בפוסט משל היו עובדות מחייו של קרול, רחוקים מלהיות עובדות מוסכמות….

אז התגובה באיחור, אבל בעיני נעשה כאן עוול.

לא.

לא "סביר אפילו להניח". מאוד לא סביר להניח אפילו.

נשמע כאילו חלק מהנאמר בפוסט נובע (דרך התיווך האמריקאי) מכמה מהקלישאות של הביוגרפיות המוקדמות של קרול ששמרו על כמה סטריאוטיפים שלו בעיני הציבור, ומשמשות מעת לעת את התקשורת כדי לטפח את הגרסה הסנסציונית.

רק מה – שהמחקר הקרוליאני (קורפוס בגודל שנא בין המפחיד למטריד) התקדם הרבה מאז, ועולות ממנו עוד הרבה אפשרויות. אני רחוק מלהיות carrollian, וימי האובססיה שלי עם הספר מאחורי (אם ×›×™ מספר המהדורות שיש לי שלו הוא כנראה הרבה מעל הממוצע. כולל הפקסימיליה של המתנה המקורית), אבל אפילו בידע המועט שלי (שבדיקה מהירה הראתה שחלק ממנו גם מוזכר בקצרה בערך על קרול וויקיפדיה) יש להצביע על כך שדברים לאו דווקא ×›×” פשטניים וצהובים. בעיקר בעשור האחרון, חלקים רחבים של המחקר הרציני די ירדו מכל עניין הפדופיליה, וגם בקרב אלה שמדברים על נטיות כאלה, מדברים על קרול כעל פדופיל מודחק שלא מימש את הפנטזיות שלו, ובעצם לא עשה שום פשע.

אני לא אומר שאין שמץ של סיכוי שהגרסה הזאת נכונה, רק שיש עוד לא מעט אפשרויות, שקשה מאוד לשפוט ביניהן, ואין סיבה להדגיש דווקא את זאת (שזוכה לדומיננטיות בתקשורת מסיבות מובנות).

מגמגם כן. מתבודד/מופנם? לא ממש. איש חברה מאוד פעיל וידיד אישי של כמה יוצרים חשובים בתקופתו, שכן היו לו כמה וכמה קשרים עם נשים מבוגרות.

בנוסף, בתקופה ההיא במסגרות חברתיות יש חשיבות ליכולת של אנשים לבדר את עצמם – × ×’×™× ×”, שירה, הקראה, וכו'. במובן ×”×–×” קרול מצויד בשלל כישורים ועוד מגיל צעיר ×”×™×” "הבדרן המשפחתי".

יש ממצאים שמספקים המון הסברים אפשריים ומניחי דעת גם לחיבה של קרול לילדים. הוא × ×”×’ לספר סיפורים, וליצור יצירות עבור אחיו מהם נקרע בגיל צעיר ונשלח לראגבי, שם נראה שעבר התעללויות מסוגים שונים (אולי גם מינית, לא בלתי נפוץ בבתי הספר הפרטיים לבנים). בכל מקרה – התגעגע לתקופה הזוהר של הילדות שלו כל חייו. הוא ×–×›×” לעוד תקופה קצרה כזאת בין ראגבי לאוקספורד, ואז אירע המוות הטראומטי של אמו וגדע את תור הזהב השני ×”×–×” באופן פתאומי. יש לקרול עניין מאוד גדול בתפיסת זמן ובנעורים ברי החלוף ובתמותה (שירי המסגרת של אליס מדברים על ×–×” בבירור, אבל ×–×” בכל יצירתו).

לא מפתיע שטיפוס שאוהב להתעסק עם תכנים שלא נתפסים כמתאימים למבוגרים, שהרי החלוקה החברתית אז בעניין ספרות ותרבות מאוד קשוחה (הויקטוריאנים עצמם המציאו הרבה ממה שאנחנו מכירים כתרבות ילדות, והיא קשורה קשר עבות לאובססיה שלהם עם הירארכיות), ואוהב ליצור, להופיע ולבדר, וגם מתגעגע כל חייו לילדותו האבודה, מצא לעצמו קהל מתאים לבלות במחיצתו. לקפוץ ולהאשים אותו בפדופיליה – אפשר לעשות את ×–×” באותה מידה לשורה של יוצרים חשובים עבור ילדים, או כל מי שבוחר לעבוד עם ילדים. רובם יהיו חפים מפשע.

במסגרת ההבנה הזאת של הצד ×”×–×” של אישיותו – צילומי ילדים הם נושא נפוץ בצילום הוויקטוריאני, בין השאר בגלל ההתפעמות מהמדיום החדש ש"עוצר את הזמן". גם זאת לא ראיה מפלילה.

גם לנתק עם הלידלים יש יותר מהסבר אחד.

את הדפים מהיומן די בטוח שלא הוא קרע, אלא בני משפחתו אחרי מותו, כי הרשומה מושלמת בכתב יד אחר. הויקטוריאנים האלה, היו צבועים רציניים ואיך הם נתפסים בזירה הציבורית גרם להם להתנהגויות שבעיניים עכשוויות הן תמוהות. בכלל היומנים שלו מהתקופה הועלמו, וכנראה שלא על ידו. ההשערה הרווחת היא בני משפחה שמגנים על "שם המשפחה". לא הייתה להם עדין הפרספקטיבה ההיסטורית להבין שקרול הוא השם הכי חשוב במשפחה.

כמה אפשרויות שעלו לאורך השנים, חלקן בעשור האחרון:

אמא לידל, שהייתה אישה מאוד דומיננטית והיוותה כנראה השראה למלכת הלבבות, דחפה את הנתק. כמה מהחוקרים טוענים שלקרול היה רומן איתה (אולי לכן כינה אותה מלכת הלבבות?), ושהנתק בא כשהרומן הזה התפוצץ או מהקנאה שלה בחיבה שהרעיף על הבנות.

יש חוקרים שמצליחים לבנות סיפור לגבי חיזורים של קרול אחרי סוכנת הבית שלהם שלא מצאו חן בעיניהם.

יש חוקרים שטוענים שבעוד קרול מרעיף תשומת לב אליס, הוא מטפח תכניות לגבי אחותה הגדולה.

קרול והלידלים לא היו בני אותו מעמד, הם היו אריסטוקרטיה והוא לא. מה שהפך אותו, כנראה, במובנים מסוימים ל"כאב ראש" עבורם (הוא התפרסם רק אחרי שפורסם הספר אליס אותו העניק לה לא באופן אישי, ואחרי הנתק, אם אני זוכר נכון), ויש גם תיאוריות שאומרות שחששו שינסה להתארס עם אליס כשתגיע לפרקה (נפוץ בתקופה הויקטוריאנית בין גברים מבוגרים ועלמות צעירות), אם כי יכול להיות שהם פשוט לא הצליחו לפענח את הקשר המיוחד שלו עם הילדים.

העניין הוא שעם אנשים בכלל וויקטוריאנים בפרט לא צריך אפילו רומן בשביל ריב שמוליך לשריפת המכתבים וכו'. ריבים קורים. זה שהם קורים ללואיס קרול לא מצדיק סיבה חזקה מהסיבות הרגילות. אבל בחיי שנראה לי שגם אם הריב המקורי היה על זה שהוא רצה שיתחילו לשלם לו כבייביסטר, מה שהיה שורד זה איזה הסבר סנסציוני.

בשורה התחתונה – יש המון היפותזות. יש המון, אבל לא מספיק, תעודות. יש מעט מאוד סיבות להעדיף אחת על גבי השנייה, אלא אם ×–×” לטובת הסנסציה.

בקיצור – בהתחשב בתרומה של האדון ×”×–×” לתרבות המערבית, לא ברור למה שנבחר דווקא לתייג אותו כפדופיל, כשיש כל כך הרבה הסברים אפשריים הגיוניים לא פחות וחלקם אף יותר.

בתור אנשי תרבות יש לנו חובה לא להיסחף אוטומטית לסנסציות התקשורתיות שכנראה שאינן יותר מהשלכה של אובססיות עכשוויות.

נראה לי שאת המינימום הזה אנחנו חייבים לאיש שנתן לנו את עליסה. לא?

אורי ברוכין כותב גם ב-Marketing Babylon (עברית, אנגלית)