סמנו בקלנדר שלכם: ה-23 בדצמבר (כן, דצמבר הזה), שמונה בערב, אורי ברוכין מרצה על שיווק נרטיבי.

איפה? או, טוב ששאלתם. זה יהיה בגדה השמאלית. אחד העם 70 בתל אביב. כניסה עולה עשרה שקלים, לכיסוי עלויות בלבד. אם לא בא לכם לשלם, ואתם רוצים לבוא, תבואו. יהיה בסדר.

רשות הדיבור לאורי:

מה הקשר בין "התקווה" ובין מפת הרכבת התחתית של לונדון? מה משותף למותג מיץ בריטי, מיצוב מחדש של קרן הון ישראלית ודמות האנימציה שרק? מה יכולה חברה סלולרית ללמוד מיוגורט? איך הווה משכתב עבר של חברה? מה הסיבות המרכזיות לזה שרב השיווק שמקיף אותנו כל כך מחורבן ולא עובד והאם יש אלטרנטיבה? איך מתנהג שיווק שלא רוצה להתעלם מהמציאות? איך מוצאים פתרונות ומשמעות במצבים אסטרטגיים שהם לכאורה חסרי מוצא?

אוסף של סיפורים שיווקיים שמדגימים את החיבור בין התיאורטי והפרקטי במה שהוא אחד המקצועות הכי מופשטים בעולם מחוץ לגבולות עולם המחקר, ואיך כל המופשטות הזאת מובילה לתוצאות מוחשיות.

אין צורך ברקע מקצועי או תיאורטי מוקדם משום תחום, אבל אם יש לכם – תזהו הרבה מדפוסי החשיבה והרעיונות, כולל הדים לאסכולת תל אביב במה שהיה פעם החוג הנפרד לתורת הספרות. ההרצאה היא Remix של מיטב הרעיונות והסיפורים שהצטברו אצלי, אבל שואפת להציג תפיסת עולם פרוגרסיבית לתחום שנוגע בחיי כולנו, אם נרצה או לא.

הקטע הבא התחיל כתגובה מאוחרת אבל התארך.

מיטל שרון כתבה לפני מספר ימים על ספר אמריקאי חדש שתורם לטרנד שמצייר את לואיס קרול כפדופיל ומנסה להטיל כתם על שמו (ואולי על כל היצירה שלו). אין לי שום דבר להגיד על הביקורת של מיטל על הספר האמריקאי (אני אפילו חושד שהיא מדויקת), אבל חלק מהדברים שמובאים בפוסט משל היו עובדות מחייו של קרול, רחוקים מלהיות עובדות מוסכמות….

אז התגובה באיחור, אבל בעיני נעשה כאן עוול.

לא.

לא "סביר אפילו להניח". מאוד לא סביר להניח אפילו.

נשמע כאילו חלק מהנאמר בפוסט נובע (דרך התיווך האמריקאי) מכמה מהקלישאות של הביוגרפיות המוקדמות של קרול ששמרו על כמה סטריאוטיפים שלו בעיני הציבור, ומשמשות מעת לעת את התקשורת כדי לטפח את הגרסה הסנסציונית.

רק מה – שהמחקר הקרוליאני (קורפוס בגודל שנא בין המפחיד למטריד) התקדם הרבה מאז, ועולות ממנו עוד הרבה אפשרויות. אני רחוק מלהיות carrollian, וימי האובססיה שלי עם הספר מאחורי (אם ×›×™ מספר המהדורות שיש לי שלו הוא כנראה הרבה מעל הממוצע. כולל הפקסימיליה של המתנה המקורית), אבל אפילו בידע המועט שלי (שבדיקה מהירה הראתה שחלק ממנו גם מוזכר בקצרה בערך על קרול וויקיפדיה) יש להצביע על כך שדברים לאו דווקא ×›×” פשטניים וצהובים. בעיקר בעשור האחרון, חלקים רחבים של המחקר הרציני די ירדו מכל עניין הפדופיליה, וגם בקרב אלה שמדברים על נטיות כאלה, מדברים על קרול כעל פדופיל מודחק שלא מימש את הפנטזיות שלו, ובעצם לא עשה שום פשע.

אני לא אומר שאין שמץ של סיכוי שהגרסה הזאת נכונה, רק שיש עוד לא מעט אפשרויות, שקשה מאוד לשפוט ביניהן, ואין סיבה להדגיש דווקא את זאת (שזוכה לדומיננטיות בתקשורת מסיבות מובנות).

מגמגם כן. מתבודד/מופנם? לא ממש. איש חברה מאוד פעיל וידיד אישי של כמה יוצרים חשובים בתקופתו, שכן היו לו כמה וכמה קשרים עם נשים מבוגרות.

בנוסף, בתקופה ההיא במסגרות חברתיות יש חשיבות ליכולת של אנשים לבדר את עצמם – × ×’×™× ×”, שירה, הקראה, וכו'. במובן ×”×–×” קרול מצויד בשלל כישורים ועוד מגיל צעיר ×”×™×” "הבדרן המשפחתי".

יש ממצאים שמספקים המון הסברים אפשריים ומניחי דעת גם לחיבה של קרול לילדים. הוא × ×”×’ לספר סיפורים, וליצור יצירות עבור אחיו מהם נקרע בגיל צעיר ונשלח לראגבי, שם נראה שעבר התעללויות מסוגים שונים (אולי גם מינית, לא בלתי נפוץ בבתי הספר הפרטיים לבנים). בכל מקרה – התגעגע לתקופה הזוהר של הילדות שלו כל חייו. הוא ×–×›×” לעוד תקופה קצרה כזאת בין ראגבי לאוקספורד, ואז אירע המוות הטראומטי של אמו וגדע את תור הזהב השני ×”×–×” באופן פתאומי. יש לקרול עניין מאוד גדול בתפיסת זמן ובנעורים ברי החלוף ובתמותה (שירי המסגרת של אליס מדברים על ×–×” בבירור, אבל ×–×” בכל יצירתו).

לא מפתיע שטיפוס שאוהב להתעסק עם תכנים שלא נתפסים כמתאימים למבוגרים, שהרי החלוקה החברתית אז בעניין ספרות ותרבות מאוד קשוחה (הויקטוריאנים עצמם המציאו הרבה ממה שאנחנו מכירים כתרבות ילדות, והיא קשורה קשר עבות לאובססיה שלהם עם הירארכיות), ואוהב ליצור, להופיע ולבדר, וגם מתגעגע כל חייו לילדותו האבודה, מצא לעצמו קהל מתאים לבלות במחיצתו. לקפוץ ולהאשים אותו בפדופיליה – אפשר לעשות את ×–×” באותה מידה לשורה של יוצרים חשובים עבור ילדים, או כל מי שבוחר לעבוד עם ילדים. רובם יהיו חפים מפשע.

במסגרת ההבנה הזאת של הצד ×”×–×” של אישיותו – צילומי ילדים הם נושא נפוץ בצילום הוויקטוריאני, בין השאר בגלל ההתפעמות מהמדיום החדש ש"עוצר את הזמן". גם זאת לא ראיה מפלילה.

גם לנתק עם הלידלים יש יותר מהסבר אחד.

את הדפים מהיומן די בטוח שלא הוא קרע, אלא בני משפחתו אחרי מותו, כי הרשומה מושלמת בכתב יד אחר. הויקטוריאנים האלה, היו צבועים רציניים ואיך הם נתפסים בזירה הציבורית גרם להם להתנהגויות שבעיניים עכשוויות הן תמוהות. בכלל היומנים שלו מהתקופה הועלמו, וכנראה שלא על ידו. ההשערה הרווחת היא בני משפחה שמגנים על "שם המשפחה". לא הייתה להם עדין הפרספקטיבה ההיסטורית להבין שקרול הוא השם הכי חשוב במשפחה.

כמה אפשרויות שעלו לאורך השנים, חלקן בעשור האחרון:

אמא לידל, שהייתה אישה מאוד דומיננטית והיוותה כנראה השראה למלכת הלבבות, דחפה את הנתק. כמה מהחוקרים טוענים שלקרול היה רומן איתה (אולי לכן כינה אותה מלכת הלבבות?), ושהנתק בא כשהרומן הזה התפוצץ או מהקנאה שלה בחיבה שהרעיף על הבנות.

יש חוקרים שמצליחים לבנות סיפור לגבי חיזורים של קרול אחרי סוכנת הבית שלהם שלא מצאו חן בעיניהם.

יש חוקרים שטוענים שבעוד קרול מרעיף תשומת לב אליס, הוא מטפח תכניות לגבי אחותה הגדולה.

קרול והלידלים לא היו בני אותו מעמד, הם היו אריסטוקרטיה והוא לא. מה שהפך אותו, כנראה, במובנים מסוימים ל"כאב ראש" עבורם (הוא התפרסם רק אחרי שפורסם הספר אליס אותו העניק לה לא באופן אישי, ואחרי הנתק, אם אני זוכר נכון), ויש גם תיאוריות שאומרות שחששו שינסה להתארס עם אליס כשתגיע לפרקה (נפוץ בתקופה הויקטוריאנית בין גברים מבוגרים ועלמות צעירות), אם כי יכול להיות שהם פשוט לא הצליחו לפענח את הקשר המיוחד שלו עם הילדים.

העניין הוא שעם אנשים בכלל וויקטוריאנים בפרט לא צריך אפילו רומן בשביל ריב שמוליך לשריפת המכתבים וכו'. ריבים קורים. זה שהם קורים ללואיס קרול לא מצדיק סיבה חזקה מהסיבות הרגילות. אבל בחיי שנראה לי שגם אם הריב המקורי היה על זה שהוא רצה שיתחילו לשלם לו כבייביסטר, מה שהיה שורד זה איזה הסבר סנסציוני.

בשורה התחתונה – יש המון היפותזות. יש המון, אבל לא מספיק, תעודות. יש מעט מאוד סיבות להעדיף אחת על גבי השנייה, אלא אם ×–×” לטובת הסנסציה.

בקיצור – בהתחשב בתרומה של האדון ×”×–×” לתרבות המערבית, לא ברור למה שנבחר דווקא לתייג אותו כפדופיל, כשיש כל כך הרבה הסברים אפשריים הגיוניים לא פחות וחלקם אף יותר.

בתור אנשי תרבות יש לנו חובה לא להיסחף אוטומטית לסנסציות התקשורתיות שכנראה שאינן יותר מהשלכה של אובססיות עכשוויות.

נראה לי שאת המינימום הזה אנחנו חייבים לאיש שנתן לנו את עליסה. לא?

אורי ברוכין כותב גם ב-Marketing Babylon (עברית, אנגלית)