כשאני שומע את המילה תרבות אני שולף אקדח

 

רשות השידור ×”יא ×”גוף המשונה ביותר בנוף התקשורת בארץ. מצד אחד יש להם המון כסף של הממשלה, הם אינם גוף מסחרי ולכן הם יכולים לעשות מה שהם רוצים. נשמע אחלה, לא? אז למה כל מה שהם עושים כל-כך מחורבן? כנראה ×›×™ הם זקנים מבולבלים וחסרי כיוון שמוכנים לרדת על הברכיים עבור כל פוליטיקאי שעובר בסביבה ומחייך אליהם.
אתמול התפרסם שהרשות טירפדה דיל עם עמוס גיתאי. עכשיו גיתאי מאוד רחוק מהטעם האישי שלי, האמת היא שאני לא סובל אותו וגם לא את הסרטים שלו. אך הנימוקים לביטול העסקה איתו (שכללה השקעה בסרט החדש השלו וקניה של תשעה סרטים ישנים במחיר מבצע של 200 אלף דולר) הריחו לי קצת מסריחים. המשנה ליו"ר רשות השידור,דורית ענבר אומרת: ×›×™ לא ראוי שרשות השידור תסייע במימון סרטים של במאי שחי שנים רבות מחוץ לישראל. אחרים טענו ×›×™ לסרטיו של גיתאי יש גוון פוליטי ×•זו ×¢×™×œ×” ×ž×¡×¤×§×ª כדי ×œ×¤×¡×•ל אותם. סתם תהייה מקרית עלתה במוחי: כשערוץ 1 משלם כסף כדי לרכוש את זכויות השידור של סרט כלשהו של קלינט איסטווד האם גם אז הם שואלים את עצמם האם ראוי לתמוך בסרט של במאי שלא גר מספיק שנים בארץ? האם חייו האישיים של גיתאי וכתובת מגוריו בין השנים 87-92 באמת מעידים על איכות הקולנוע שהוא עושה? אני בספק אם חברי הוועדה בכלל ראו את הסרטים.
הסיפור ×”×–×” מזכיר מקרה מהעבר הקרוב כאשר קרן רבינוביץ`, בניגוד להחלטות הוודעה המייעצת, החליטה לא לתמוך בסרט של אייל סיוון (הספיציאליסט) על המותג JAFFA בטענה ×›×™ הבמאי שמאלני מדי. לרגע התחוללה סערה בכוס תה, חברים בוועדה התפטרו לאות מחאה, והסיפור נשכח. גם הסיפור עם עברי לידר והצבא וכל אופנת צליבת המשתמטים שהתקשורת מלבה ישכח במהרה. מה שישאר הוא צנזורה סטליניסטית שתקבע עבורנו מיהו אמן ראוי. הקריטריונים לא יהיו כשרון או עניין לציבור אלא נאמנות לשלטון. אם מישהו חושב שהמשפט האחרון מוגזם או דמגוגי צריך רק לחשוב שוב על שלושה אמנים, מצליחים ופופולריים שנפסלו על סמך הקריטריון ×”×–×” בדיוק. 
אז מה יהיה?
יהיה נפלא!
יהיו לנו סרטים יפים ושירים יפים ואנשים יפים ודעות יפות והכי חשוב, תהיה לנו ארץ נהדרת!

 

בסוף בסוף אין כלום

הקשיבו הקשיבו, ידידיי האינלקטואלים.
 
ללארס פון טריר יש משהו להגיד לנו. הוא הגיע לנקודת ראשית הצירים. הנקודה שמגיעה אחרי הדקוסטרוקציה. ההשוואות. המחיקה. הפירוק. ההכללה. הנקודה שבה אתה מפסיק להיות בנאדם ומתחיל להיות ספר תיאוריה. הנקודה שממנה אתה יכול לפנות בדרך הלב או בדרך האינטלקט. הוא הגיע לשם וגילה את השממה. הוא גילה שאחרי שאתה מוחק את הגוף, מוחק את הקונבציות, ומייצר רק עוד ועוד חוקים, כל מה שיש זה ריק.

והוא רוצה להזהיר אותנו. הוא רוצה להזהיר כל מי שאי פעם צעד על הציר האינטלקטואלי שיוצא מראשית הצירים. הוא רוצה לגרום לו ולנו לשלם על כל פעם שאמרנו שיח וניסינו להתכוון גוף אבל התכוונו שיח. על כל פעם שאמרנו נרטיב ורצינו להתכוון חיים והתכוונו נרטיב. נרטיב. כזה על דף. בוורד. קונטרול איי, קונטרול איקס וזה איננו. כל שנותר היא השתקפות של במאי על חלונות הבניין.

 
וכמו לידיה מ"תהילה", הוא גורם לנו לשלם עכשיו. 99 דקות של עינוי סיני מתמשך בבדיחת "הבוס הגדול". שוטים קטועים. פריימים שבמרכזם חלל ובצידם הקטנטן הדמות. עלילה מופרכת. בדיחות שמנוצלות עד תום, הרבה אחרי שטיפת המיץ האחרונה שהייתה בהן, לו הייתה בהן, זוקקה והועברה למסחטה. בדיחות פנימיות שבין דנים לאיסלנדים. אינספור הפניות לבמאי תיאטרון שמעולם לא היה קיים. אינספור דיונים במתכונת שיחות סלון על יהירות השחקנים. נדמה שאפילו השפה משתפת איתו פעולה ונשמעת מופרכת מתמיד.

סרט קטן שכל כולו זוועה לעין וללב האנושיים. זה מגיע לנו? אני לא חושבת. אבל זו אזהרה. והיא רצינית.

CSI אוקספורד

צ'רלס דודג'סון. מגמגם. מתבודד. פרופסור למתמטיקה. צלם. בנו של סגן בישוף שלא רצה לנדור את נדרי הפרישות. ידוע גם בשם לואיס קרול.

אליס לידל. הייתה בת ארבע כשפגשה את צ'רלס לראשונה. הייתה בת 11 כשלורינה לידל, אמא שלה ואשת הדיקן באוקספורד, כתבה לצ'רלס: "אין זה רצוי שתבלה עוד במחיצת משפחתנו".

מה היה באמצע? מלבד ספר הרפתקאות ואלפי צילומים של אליס, איש אינו יודע. צ'רלס, שהקפיד לרשום ביומנו מדי יום, קרע את דפי היומן הסמוכים לתאריך שליחת ההודעה. את המכתבים ששלח לאליס השמידה לורינה.

זירת פשע פוטנציאלי.

 
צ'רלס דודג'ון - דיוקן עצמי
דיוקן עצמי של צ'רלס דודג'סון בשעת שיעור


 CSI זו הסדרה עם הדיאלוגים הגרועים ביותר בעולם. "מה קרה פה?", שואל הורשיו המפקח את הבלש, בעודו עומד בפרופיל למצלמה ומוריד בתנועה אופיינית ותדירה את משקפי השמש מפרצופו המנומש. "×–×” מה שאני מנסה לברר", עונה השוטרת הבלונדינית בקול מלחשש אך דרמטי, בעודה מתרוממת מרצפת זירת הפשע שזה עתה איבקה כדי למצוא טביעות אצבעות ומניחה את ידיה על מותניה הדקים.

CSI זו סדרה שמבוססת על טכנולוגיה ולכן היא גם מגניבה. השוטרים שם הם לא באמת שוטרים, הם אנשי מעבדה. כל תרכובת חומרים בעולם היא ייחודית, וכל מסטיק שאתה לועס ניתן לזיהוי לפי הטביעות שהותירו השיניים שלך בו. את המסטיק אפשר למצוא אם מזהים סיב בודד של עטיפה של מסטיק עלמה, בחנות בה רכשת מסטיקים לפני חודשיים. את החנות מצאו לפי שביל טביעות אצבעות שעשה המחשב בהתבסס על שגרת היום יום שלך. את שגרת היום יום מצאו לפי היומן הדיגיטלי שלך, שמצוי בתוככי ההארד דיסק שלך, שנהרס בשריפה, אבל שוחזר בעזרת מכשיר חדיש ומהיר, שלעולם יוציא קרן לייזר אדומה.

בסך הכל, זו סדרה דפוקה. רגשות כמובן לא מעניינים שם איש. הם מתמצים בעובדה שלפעמים השוטרת הולכת להתקלח ×›×™ היא לחוצה, או בכך שהורשיו, שוב בפרופיל,  שוב מוריד את משקפי השמש ומסנן "תשמרי על עצמך, גבירתי. העיקר שתשמרי על עצמך". העלילה תמיד ×–×”×”. בחלק של מיאמי יש תמיד מקרה רצח אחד, שמפוענח בסוף הפרק, במקביל להתקדמות נוספת בהרס חייו של הורשיו. בזה של ניו-יורק יש תמיד שני מקרי רצח. שניהם מפוענחים. אלא אם כן ברצח אחד יש מספיק גופות, אז כל השוטרים ביחידה מביאים את הערכות המגניבות שלהם עם החומרים שצובעים דברים בוורוד כדי לפענח את הרצח. שמפוענח, כמובן.

 

אבל היא עושה דבר אחד מאד ביעילות. היא מתמקדת ברצח ובמציאת הראיות שיובילו לפושע. אין הבדל בין CSI מיאמי ל-CSI ניו-יורק מלבד צורת המשרדים. אין שום תחושה של העיר. אין שום הבדל במקרי הרצח. רוב הצילומים גם ככה נעשים ליד המחשב וחבריו הגאדג'טים המשטרתיים האחרים. בעולם של CSI יש רק משפט אחד נכון: "האמיני בראיות, מליסה (או איך שלא קוראים לה)".

בשם ההתמקדות בראיות מותר להראות הכל. כל סוגי העצמות, הרקמות והחוליים האנושים מישירים מבט למצלמה. הצופה אינו יכול להזדעזע. הוא כעת מצוות החקירה ועליו למצוא את הסדק בעומק 0.003 מילימטר שיסביר לו שעצם הגומד נשברה, דבר שיוביל אותו למסקנה המהירה שהרצח התבצע בזווית של 32 מעלות. כל הצילומים בסדרה מדעיים. כמו השוטרים.

ולכן, היא סדרה מרגיעה. שוטר כבר אינו הטיפוס הדביל שיצמיד אותך לקיר וינסה להוציא ממך הודאה בכוח. הוא לא צריך מכות. הרי יש לו את העתק פי הטבעת שהותרת אחריך כשעשית את צרכיך במסעדה בה בוצע הרצח בליל הרצח.

העולם של CSI הוא עולם מושלם. ראיות + טכנולוגיה = חטא ועונש. מאז ולעולם.


קטי רויפי היא בעלת תואר דוקטור לספרות אנגלית באוניברסיטת פרינסטון. היא גם מחברת הספר "עוד רוחה אותי רודפת". קטי, מספרת לנו כריכת הספר, "ניסתה לדמיין מה התרחש בין צ'רלס לאליס ויצרה דיוקנאות בדויים מהפנטים של השניים: היא, ההופכת לעינינו מילדה סוררת למתבגרת שובת לב, והוא, אדם מבוגר חסר ביטחון עצמי וסובל מגמגום, שהאובססיה שלו אליה כמעט הורסת אותו".

נשמע מרתק, הלא כן? מה באמת קרה בין צ'רלס לאליס? מה חושב אדם בן שלושים וכמה שנמשך לילדה בת 10? לעזאזל, מה חושב אדם שיצר את המפטי דמפטי, את אליס, את הזחל הגחלילי ואת הארנב הממהר? איך למען השם חושב אדם שחשב באי-גיון? מה הקשר בין המוזרויות החברתיות שהיו מנת חלקו של צ'רלס קשישא ובין המפלט שמצא באי-גיון ובמתמטיקה?

 
אליס הצועניה

אבל זה לא מרתק. אתם יודעים למה? כי קטי היקרה, מהסופרות הצעירות והפרובקטיביות ביותר באמריקה מבטיחה הכריכה, מתייחסת לצ'רלס כמו חשוד בפשע ולאליס כמו קרבן. הוא צילם אותה כמו צועניה. שרוול שמלתה קרוע ונופל מכתפה. הוא ודאי פושע. היא התפשטה מול מצלמתו מרצונה. היא ודאי פיתתה אותו. האם חשה. היא הרגישה בפשע המתרחש לנגד עיניה, אבל לא יכלה לעשות דבר כי לא היו לה ראיות. הוא פושע. הנה, הוא הודה בפני האיש שטיפל בגמגום שלו שהוא חש לעתים רגשות אפלים.

כמו ב-CSI של העולם הויקטוריאני היא מנסה להוליך אותנו בשביל הראיות שהותיר אחריו הפושע מבלי להתכוון. אלא שבניגוד ל-CSI אין לה ראיות. ואין לה טכנולוגיה. החטא, אם היה, בוצע בתחילת המאה הקודמת והיא לא יכולה לגרום לכך שיגזרו על צ'רלס גזר דין מוות. אז עם מה נשארנו? עם הדיאלוגים הגרועים?.

האם צ'רלס דודג'סון היה פדופיל? ובכן, ייתכן. סביר אפילו להניח. אבל את מי זה מעניין? לכי קטי רויפי, את וההכרעה המוסרית הדחופה שלך בחזרה לפרינסטון, ושלחי לפה אדם שיכול באמת לנסות ולענות על השאלה היומרנית: איך חשב לואיס קרול? איך עיבד את הסביבה הויקטוריאנית הלוחצת ואת הילדה הויקטוריאנית המפונקת שעמדה מולו ואת התאוות או אי התאוות שלו לכדי פאקינג מלכת הקלפים עם פלמינגו בידה?

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.