היברידיות אלק

"×–×” על היברידיות", אמר לי העורך כשהזמין אותי משהו לכתוב לגיליון ×”×–×”, "הרי היברידיות זו את בעצמך" – והתכוון לעובדה שאני ממוצא מעורב, אשכנזי ומזרחי. הזהות שלי מורכבת מכמה זהויות, אף לא אחת מהן היא לגמרי שלי, אמרתי בהקשר ×”×–×” במקום אחר, ולכן אני גם מזדהה עם הצורך בשייכות וגם מרגישה לא לגמרי נוח עם הגדרות ברורות של זהות. אני מעדיפה את האפשרות לייצר זהות ממקום מרובה, מפוצל, נזיל, למרות ש"אי שייכות היא פצע", כדברי רונית מטלון. "קטגוריות", התפארתי, "מביכות אותי"1.

אני באמת "היברידית", אם למילה הזו עוד יש תוכן, אם היא לא איבדה משמעות מרוב שימוש. אני בת תערובת, תמיד הייתי. גם ×–×” וגם ×–×”, לפעמים לא ×–×” ולא ×–×”. אצלנו בחגים יש שני סוגי גפילטע-פיש – ×–×” שלמדה סבתא שלי להכין לסבא שלי הפולני, וזה שהיא המציאה בעצמה, איזה טייק אוף גלילי על הקציצה המוכרת, בעגבניות וכוסברה. כששואלים "מאיזה מוצא את" אני אומרת "כל מיני", ולפעמים "בעיקר ערבייה". הבדיחה הקבועה שלי על ×–×” שאני לא אוכלת חריף היא שזה שאני שווארצע ×—×™×™×¢, ×–×” לא אומר שאני לא פולנייה.

כן, אני תערובת אמיתית. מותר לי להגיד פרענק ומותר לי להגיד ברברים ומותר לי לצחוק על פולניות, כי אני כל אלה. מותר לי בגלל זה לספר איזה בדיחות שבא לי ולעשות איזה מבטאים שבא לי, כולל של רוסים ודרום אמריקאים. זה תמיד היה הכי קל וברור.

ההיברידיות הזו שלי היא מקום נעים, מקום של "מותר". היא מאפשרת לי להתנודד, להיות איפה שמתחשק לי, לבחור על מה לדבר וגם את המקום שממנו אני מדברת. ותמיד בחרתי להזדהות עם האנדרדוג. גם בבית שבו גדלתי, התשובה ×”×›×™ טובה לשאלה "מאיפה אתם" היא "אנחנו מהשמאל"2. צבע וגזע ×–×” לא דבר חשוב במשפחה שלי. או אחרת: ×–×” דבר לא-חשוב. וזה שההורים של סבתא שלי החרימו את החתונה שלה עם אשכנזי, ×–×” אדיוטי לא פחות מזה שגיסתה החדשה, אחותו של סבא שלי, הקדימה את בואה ארצה בתום מלחמת העולם (מה שנהוג לכנות "אוד מוצל") – במכתב שאמר "שמעתי שמצאת לך אזייאתית להתחתן איתה".

האמנתי, אני עדיין מאמינה, שריבוי והתנודדות הם מקום מוצלח לייצר בו זהות – מקום זהיר, עירני, מודע לאחר ולאפשרות ×”"אחרות" שלו עצמו. ההיברידיות שלי הייתה מה שאפשר לי להיות בו בזמן "אני" ו"אחר", להיות המרכז והשוליים גם יחד, ובכך לפרוע את הגבול המובן מאליו שביניהם. הייתי הוכחה מהלכת לזה שאי אפשר לומר "כל המזרחים" או "כל האשכנזים". התגאיתי בזה.

הכל ×”×™×” טוב ויפה. ואז נולד לי ילד חום. אני לא ידעתי שהוא חום, אבל הראו לי. לא ידעתי שהוא שזוף, שחום, תימני-תימוני, מולאטי, כושי קטן, קרמבו מוקה, צבע ×§×§×™, כמו שאמרה לי מישהי בחמימות. אני בכלל לא ידעתי שיש לו צבע – "איזה צבע מדהים יש לו, מאיפה ×–×”, מהאבא?". ילד אנטילי קטן נולד לי. "הוא לא מכאן", אמר לי קרוב משפחה מהגליל, "הוא כמו ההוא מהספר של יהודה אטלס. הוא מסיפור אחר".

אמרתי לאבא שלו לא מזמן, כל הזמן מדברים איתי על הצבע של אביתר. כל הזמן. ×–×” עניין. מתייחסים אליו בלי הפסקה, אפילו במחמאות – "איזה צבע מדהים יש לו". והוא אמר: וולקאם טו מיי לייף.

וככה הבנתי שהייתי זחוחה.

מבחינתי "היבריד", גם-×–×”-וגם-×–×”, תמיד אמר שאני יכולה לבחור איפה להתמקם. ×”×™×” לי ברור שאני ב"אחרים", וגם שאני יודעת איפה נמצאת האחרות הזו, בגלל שאני אישה. בגלל ×–×” יכולתי להגיד שאחרות היא גם עמדה מוסרית, שמאפשרת – יחד עם הסבל שיש בה – גם לראות את העולם במשקפיים זהירים יותר. כמובן שידעתי שזו עמדה פריבילגית, ×›×™ בחרתי בה, לא כפו אותה עלי. אבל האמת היא שמעולם לא נצרכתי ליותר מדי הסברים. השם שלי הציל אותי. לא משנה שכמעט ואין פעם שלא מניחים אוטומטית שאני "צפרוקאית" כששומעים אותי מדברת צרפתית. לא משנה שיש איזו תמיהה כששומעים שאני "קפלנסקי". ×–×” לא משנה ×›×™ בסך הכל אני עוברת בתור לבנה. וגם את ×–×” לא ידעתי עד שנולד "התימוני שלי", הילד הקטן והאקזוטי שכולם כל כך אוהבים להגיד משהו, לא משנה מה, על הצבע שלו. ההיברידיות שלי הייתה מה שהייתה רק משום שבקטגוריית הצבע הייתי חסרת צבע, שקופה. לבנה.

באמת ידעתי משהו על אחרות, ×–×” לא נכון שלא ידעתי. וגם ידעתי שיש גזענות. אבל לא הבנתי את הדבר ×”×–×” בגוף. את האחרות של להיות אישה – התוספת הקיימת-תמיד, הנוכחות הגופנית העודפת שאת תמיד נדרשת אליה, שהמבט לעולם לא מחמיץ – את האחרות הזו הכרתי בגוף. אוכלת-לא-אוכלת, כוסית-לא-כוסית, יפה-לא-יפה, ציצים-לא-ציצים, מניקה-לא-מניקה, אוהבת-ילדים-לא-אוהבת. אני יודעת שזה משהו שלא מבינים מבחוץ. אני יודעת ×›×™ ניסיתי להסביר כמה פעמים. וחשבתי שהידיעה הזו אמורה לחסן אותי מעיוורון, אבל היא לא מחסנת. והתמיהה שלי לנוכח הגילוי – בחיי! – שלילד שלי יש צבע, היא בדיוק התמיהה של מישהו שאת מספרת לו שלהיות אישה ×–×” להידרש כל הזמן אל הגוף שלך מצד הסביבה, והוא אומר לך "אבל אני לא מבין מה הסיפור שלך. מישהו אומר לך מה לאכול?".

גם הילד שלי הוא היברידי. גם וגם. הוא יידע לדבר גם וגם וגם – עברית וצרפתית ואולי עוד יריח קצת ערבית וגם יידע לקרוא בתורה בתימנית. הוא יאכל גם וגם ויש לו שני שמות. אבל כל ×–×” לא יציל אותו מהמבט שכבר קבע מאה פעם מאז שהוא נולד – "התימוני שלך, איך יצא לך ×›×–×” תימוני". ואני אפילו לא בטוחה שאני רוצה להציל אותו.

לילד שלי ההיברידיות לא תעזור. אם כבר, אני חוששת שהיא תהפוך לדבר שאמור "להגן" עליו מתיוג כמזרחי. שיחשבו שנתתי לו גם את שם המשפחה שלי לא מטעמי פמיניזם, אלא מטעמי שכנוז, כדי שבכל זאת ילך לו באוניברסיטה או משהו. אני יכולתי להיות היברידית איך שבא לי. ×–×” ×”×™×” הדבר שאפשר לי להתנגד למרכז – שבו, אני מבינה בדיעבד, הייתי – ולהתמקם בשוליים. אבל כשאתה חום, שזוף, תימוני ×›×–×”, כשהצבע שלך מדהים – כבר קבעו לך את המיקום. ההיברידיות הזו, במירעה, עלולה להפוך למה שמאפשר לך להתקרב אל המרכז.

אני כותבת ונזכרת איך שתי בחורות בעבודה צחקו עלי כשהתחתנתי, שאני שומרת על שם המשפחה שלי ולא מחליפה אותו ×›×™ ×–×” שם אשכנזי. הן צחקו אבל התכוונו ברצינות, ולכי תוכיחי עכשיו שאין לך אחות (גזענית). עכשיו פתאום אני חושבת שזה שהתעקשתי לתת גם אני את שמי לילד שלי, עלול להיתפס – איזו אירוניה, כניסיון להלבין אותו, לשכנז אותו. תימוני-תימוני, אבל קוראים לו קפלנסקי. כותבת ונזכרת באשתו של חבר – חצי-תימני-חצי-עיראקי, שמצטערת עכשיו שלא נתנה לילדה השזופה-מדי שלה, שטרם מלאה לה שנה, גם את השם שלה. הסוגיה הזו כלל לא הטרידה אותה כשהתחתנה ולכן לילדה, כמו להוריה, יש עכשיו שם תימני למהדרין. "×™×”×™×” לה יותר קשה להסתדר ×›×›×” בחיים", הסבירה לי ברצינות תהומית. היא בעצמה מאוד עסוקה בצבע של התינוקת שלה: "היא לא בדיוק חומה, היא יותר צהובה, היא משתזפת כזאת".

***

אבא שלי תמיד הזכיר לי שאני חצי-חצי, ותמיד הזהיר מפני גזענים. גם אני אצטרך ללמד את ההיבריד הקטן שלי משהו על גזענות. ×”"גם וגם" לא יוכל כנראה להיות השיעור ×”×–×” בשבילו – לא הייתי רוצה שהחצי-חצי יהפוך במקרה שלו לצידוק מטהר. את השיעור באחרות הוא כנראה יילמד מהחיים.

(בתוכי כבר צער על עלבון עתידי, אפשרי, שאולי יעלבו בו; שאיפה לא לגמרי הגיונית – שיהיה לו קל ופשוט, שיהיה מגזע אדונים).

 

פורסם ב"הכיוון מזרח" 14


1. "מה הצבע של פרנץ פנון?", בתוך: תיאוריה וביקורת 28, אביב 2006.

2. "מה זאת אומרת מאיפה אני?" היא מתעצבנת: "לכל מקום שברנאר ואני הולכים, בכל בית שאנחנו מבקרים בו, הדבר הראשון שאנחנו אומרים, זה Nous sommes de Gauche, כדי שיהיה ברור הדבר הזה: אנחנו מהשמאל" (רונית מטלון, "עמדה כלפי הביוגרפיה", בתוך: קרוא וכתוב, הספריה החדשה, 2001, עמ' 49).

סלולאר, ליניאריות ואזורי משמעות

הערה אפולוגטית: יש לי תחושה שכל מה שנכתב כאן לא מחדש דבר לאיש, זולתי. בתקווה שאתבדה.

למעט הסמארט-פון לסוגיו, טלפונים סלולאריים הם יצורים עלובים. הבנתי את זה רק כאשר כתבתי SMS וקיבלתי, בעודי כותב, את הצפצוף המורה על הודעה נכנסת. הסלולארי שלי לא הניח לי להרפות מההודעה, ולבדוק את ההודעה שהתקבלה. התחלתי תהליך ועלי לסיים אותו. אי אפשר אחרת.

עכשיו, ווינדוז אינה המצאה חדשה. תמצית הכוח של מערכת ההפעלה הזו היתה האופציה להחזיק בכמה משימות בבת אחת, לבחור מתי ואיך להתנהל ביניהן, מבלי להיות מחויב למסלול הפעולות שאותו התחלה, מבלי להיות מחויב לכבות את המסלול הזה כדי להתחיל מסלול חדש.

טלפונים סלולאריים החזירו אותנו, מבחינה זו, עשרות שנים לאחור. עם צאת האייפון שאל מישהו איך לא חשבו עד אז לייצר תפריט להודעות קוליות. במרבית הסלולארים, עליך לעבור הודעה קולית אחר הודעה קולית כדי להגיע לבסוף להודעה שאותה רצית לשמוע. למה אנחנו מוכנים לקבל את זה? כי, בעצם, זה לא שונה במיוחד מהאופן שבו מתנהלות כל הפעולות שלנו בסלולארים. כך נתנו לנו, וכך השתמשנו. ולא משנה שאנחנו מכירים מערכות הפעלה אחרות. זה לא מחשב, זה סלולארי. מותר לו להיות נחות.

לינוקס רולז

כל זה הזכיר לי מניפסט שיאיר, מהטובים באנשים שלא כותבים כאן, שלח לי בזמנו. את המניפסט הזה כתב קארל דאיק, מתכנת עיוור שמנסה לפתח מודולים ללינוקס, שישפרו את חייהם של משתמשים עיוורים. כך נפתח המניפסט:

When reading, writing, designing, or programming, the totally blind individual is inevitably restricted to a one dimensional world, be it speech or braille. This linear stream may take the form of a single-line display on a braille output device, or the words spoken by a speech synthesizer. There are brief moments when the blind user can enjoy the benefits of a 2 dimensional presentation. If he has a braille printer he might print out a chart or spread sheet and explore it with both hands. Indeed, when I studied mathematics at U.C. Berkeley I often had to write the equation, or set of related equations down in braille, and review it as a whole, before I understood it. However, one rarely has the time to construct such a 2 dimensional tactile representation, similar to the screen or the printed page. As a general rule we must admit that the blind user is stuck in one dimension.

הבעיה היא, אם כן, לינאריות. אם אתה עיוור, אתה מחויב לרצף הטקסט. יהא זה כתב ברייל או תוכנת הקראה, אתה כבול לקוד הראשון של השפה: תנועה ברצף הזמן.

דאיק בחר לעבור ללינוקס, למערכת הפעלה שמבוססת על שורות פקודה. אתה מכניס פקודה, והמחשב מגיב. בווינדוז, לעומת זאת, המסך מלא אייקונים, תפריטים נפתחים ונסגרים, והמסך מחולק לאזורים, אזורים שעוורים לא מסוגלים לראות, כצפוי.

הבעיה העיקרית לעיוור היא כמות ה-output המטורפת שהוא מקבל מכל אתר ומכל תפריט. הסיפור האמיתי והמזעזע של, למשל, מכיל כותרת ראשית, פוּטֵר, בר ניווט ואזור לרשומות. זה הרבה מאוד מידע, שלא כולו נחוץ לרוב המשתמשים.

הופה

כרגיל בדברים הללו, בעיה של אנשים מסוימים חושפת פתרונות של אנשים אחרים. לא מזמן התפרסמה בנענע כתבה על חוויית הגלישה של עיוורים ברשת. מהפרספקטיבה של חוויית המשתמש זו שאלה מרתקת, הן מכיוון שהיא משרטטת חוויית גלישה שונה לחלוטין מזו שאנו מכירים, והן בגלל שהיא חושפת את ההנחות המובנות מאליהן של חוויית הגלישה שלנו.

אז איך עיוורים גולשים? כך:

"התוכנה עוברת על המסך ומעניקה לו קודם כל מידע כללי על הדף: כמה לינקים, כותרות או פריימים יש בו. מכיוון שהוא מקבל את המידע הטקסטואלי בצורה קולית ולא ויזואלית – הוא לא יכול לסרוק את כל הדף במבט אחד כפי שעושה המשתמש הרואה. הוא נדרש לקפוץ במהירות בין חלקים שונים בדף על מנת ליצור לעצמו מודל מנטלי של האופן שבו מאורגן הדף, ולדלג בין השדות השונים בלי שתהיה לו את תפיסת המרחב שאנחנו מקבלים כמובנת מאליו כשאנחנו גולשים באינטרנט"

בסך הכל מדובר בפתרון אלגנטי: התוכנה מחלקת את הדף לאזורים, ומתארת לעיוור, בקול, את האזורים הללו. במלים אחרות, התוכנה מחלקת את הדף לשדות משמעות שונים, על מנת להעניק לגולש את ההקשר שבו עליו לתפוס כל שדה כזה.

ואני אומר: הופה!

קבלו את זה: שדות משמעות שונים. אנחנו מכירים את זה מספרים עם הערות שוליים, מדפי גמרא ומקונבנציות ניקוד (סוגריים, למשל [התחכם האיתמר]), אבל מעטים המקומות שבהם אנו זוכים למידה כזו של טקסט תלוי הקשר עיצובי. אנחנו מחלקים דפי אינטרנט לאזורים, ומעבדים את הטקסט ביחס לאזור שבו הוא ממוקם. וגם ההפך, כמובן: אנחנו מביטים בטקסט באזור מסוים, ומבינים ממנו מה תכלית אותו אזור.

אנחנו עושים זאת בקלות ובאוטומטיות, ונדמה לי שאי אפשר לייחס זאת רק למאמצים הניכרים שמושקעים בעניין מצד אנשי חוויית המשתמש, כי גם לפני שהתחום הנ"ל זכה לפופולריות המוצדקת שלו, אתרים היו מעוצבים לפי כמה סכמות קוניציה בסיסיות: גדול זה חשוב, למעלה זה כותרת, בצד זה בצד. אוי, הידד.

 

ומלבד זאת יש לעצור את רצח העם בדארפור 

אינטימיות וברוטליות: שני סרטים של לוקאס מודיסון

הבמאי לוקאס מודיסון התחיל את דרכו הקולנועית כחלק מחבורת הדוגמה של לארס פון טרייר, שני סרטיו הראשונים: "פאקין אמאל" ו"כולם ביחד" צולמו בהתאם למניפסט והיו סרטים חביבים ובלתי מזיקים. בשנים האחרונות מודיסון פיתח סגנון קולנועי מקורי וחדשני משל עצמו, שונה מאוד מסרטי הדוגמה. בעצם, בדומה ללארס פון טרייר, שאף מודיסון לקחת את עקרונות הדוגמה לשלב האבולוציוני הבא שלהם. בעוד שפון טרייר החליט להפשיט את הסרט מתפאורה ולהשאיר רק סיפור עירום, מודיסון החליט להיפטר מהסיפור כדי לפנות מקום לזרם תודעה טהור. 
 

את סרטו הקודם של מודיסון, "חור בלבי", ראיתי בפסטיבל ירושלים לגמרי במקרה, הוא לא יצא לי מהראש במשך חודשים.  חצי אולם התרוקן במהלך ההקרנה והחצי השני ישב בלסת שמוטה ועיניים קרועות. השילוב בין עירום גרפי ותוכן רגשי דחוס ואינטנסיבי דורשים מידה מסוימת של הסתגלות. גם הסגנון הקולנועי ×”×™×” בוטה ובלתי מתפשר: פרצי מוסיקה שמתחילים באמצע סצינה ומסתיימים במפתיע, שינויי אווירה קיצוניים, עריכה לא לינארית, צילום כמו-חובבני ואולטרא-אינטימי. העלילה היא בערך משהו ×›×–×”: שני גברים ואישה מתכנסים בדירתו של אחד הגברים כדי לצלם סרט פורנו, בנוסף ישנו גם  בנו של אחד הגברים, נער ביישן שחושש לצאת מחדרו. הסרט דל תקציב, דל בלוקיישנים ויש בו שלושה וחצי שחקנים ובכל זאת הוא מכיל עולם ומלואו. איך הוא עושה את ×–×”? מודיסון באומץ לב נדיר נכנס לקרביים של השחקנים וכופה עליהם את הסיטואציות עד לדרגה שלעיתים עלולה להבהיל את הצופה. הוא ×—×™ את הסרט בלי גבולות. באחת הסצינות שני הגברים, תוך כדי משחק משעשע, משנים לפתע את אופיים, כופים את עצמם על האישה ומנסים לאנוס אותה באלימות, היא צורחת ומתנגדת ורק כאשר היא מתחילה לבכות הם יורדים מעליה ואומרים שהם רק התלוצצו. הסצינה נראית מאולתרת לחלוטין ומחרידה.

 

ככל שהסרט מתקדם אנו מבינים כי מהות הקשר בין הדמויות היא האינטימיות המשפחתית שנוצרה ביניהם, עולם החוץ נראה להם זר ומנוכר, הם מפחדים לעזוב את הדירה שהיא בעצם אי של אנושיות בתוך ים של אנשים חסרי פנים. אגב, בסצינת החוץ היחידה בסרט כל האנשים ברחוב מקבלים טשטוש-כמו-בחדשות על פניהם. אין להם בשביל מה לעזוב, בתוך הדירה הם בני אדם חופשיים אך בחוץ הם חלאות חסרות מקום.

כמובן שהסרט לא מתאים לכל הנפשות הרגישות, אנשי הפוליטיקלי קורקט או סתם אנשים שלא פתוחים לאוונגרד. הפתיחות האדירה של מודיסון דורשת לא פחות מהצופה. תהיתי מה יהיה הצעד הבא של מודיסון, האם זו הייתה יציאה חד פעמית שלאחריה הוא יחזור לעשות סרטים "נורמליים", או שיש כאן התחלה של משהו חדש? התשובה לשאלה הזאת היא קונטיינר.

 
קונטיינר, סרטו החדש יחסית (יצא ב-2006), הוגדר על ידי מודיסון כ"סרט אילם עם קריינות" ומבחינת אופן היצירה שלו זו בהחלט הגדרה קולעת. קונטיינר הרבה יותר רגוע מ"חור בלבי", אין בו תקריבים על פי הטבעת או צילומים מחדרי ניתוחים, אך השפה שלו עברה עוד שלב של רדוקציה, מה שהופך אותו אפילו קיצוני ואינטימי יותר מקודמו. הסרט מצולם בשחור-לבן גרעיני ומלווה לכל אורכו בקריינות. לא תמיד יש קשר בין הקריינות לבין האימג`ים שאנו רואים על המסך. את מרווח המידע שנוצר בין התמונה לקול מבקש מאתנו מודיסון למלא בעצמנו. וזו לא עבודה כל-כך פשוטה. על המסך אנו רואים גבר שמן, לבוש בבגדי אישה, מסתובב בדירה מוזנחת ומבצע אי אלו אקטים משונים, כמו להתחבא מתחת לשולחן או למדוד להנאתו מסכת גז. הקריינות, קול נשי סקסי לחשני, מספרת לנו בגוף ראשון שהיא אישה הכלואה בגוף של גבר. כעבור כמה דקות מופיעה בסרט אישה יפנית רזה המתלווה אל הגבר השמן, הקריינית לעומת זאת מספרת לנו בינתיים על חייה כנערת בלונד הוליוודית המתחככת בסלברטיז ומודאגת בעיקר מהדיאטה שלה, אוסף מזכרות ממלחמת העולם השניה, ומה יגידו עליה צלמי הפאפרצ`י. למעשה הקריינות נחשפת לאיטה כמין יומן נוער הנכתב על ידי גבר שוודי שחושב שהוא בחורה צעירה שמפנטזת שהיא בעצם אצולת זוהר אמריקנית.
 

ההנגדה הבולטת בין מה שרואים למה ששומעים מאלצת את הצופה להפסיק לחפש את ההקשר ופשוט לטבוע לתוך זרם התודעה הסכיזופרני שמציע לנו מודיסון. הבחורה היפנית, הגבר השמן, העריכה השבורה, הצילום המגורען והקול הסקסי של הקריינית אינם מתלכדים לכדי נרטיב, אלא פועלים כל הזמן כנגד יצירתו של נרטיב. אין טעם לעקוב אחרי התרחשויות, ×›×™ אין ולא יהיו כאלה, ישנם רק שלל דימויים שחוברים יחד כדי לייצר תודעה חסרת-מין של יצור אנושי שסוע ושטוף מוח על-ידי תקשורת המונים ואידיאלים בלתי נגישים. מעבר לעיסוק הברור מאליו בזהות וחוסר היכולת להגדירה  הסרט מדבר בעיקר על בדידותו של האינדיבידואל. אם ב"חור בלבי" הם היו מין קומונה של אנשים שנהנים יחד מחסד נדיר של קרבה, הרי שכל הנפשות הפועלות בקונטיינר הן פרודות בתוך הוויה אחת, הן אינן מצליחות לתקשר זו עם זו, וההוויה הכללית (זו שמכילה אותן כמו קונטיינר) אינה מתקשרת עם העולם החיצון. זוהי בדידות קיצונית שכל מה שהיא יכולה לעשות ×–×” להכיל את עצמה, אין כאן שום תקווה לתרופה מהעולם החיצון. הוא אפילו לא קיים.

אם ×–×” נשמע מדכא אז ×–×” מפני שזה קצת מדכא, אבל לא יוצאים מהסרט ×”×–×” שבורים, חווית הצפייה כל-כך אינטימית ושואבת שבסופה אתה פשוט ממשיך להרהר.  אז אם מעניין אתכם עוד משהו חוץ מגיבורי קומיקס תנסו את הסרטים האלו, הם הרבה יותר קצרים מספיידרמן.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.