סמי מיכאל- ממזרחי זועם ליקיר הציונות

בשנת 2000, הגשנו (חברתי ל.פ ואני) סמינריון מסכם בחוג לספרות כללית של אוניברסיטת ת"א. הטענה המרכזית של הסמינריון הייתה שמאז שפרסם סמי מיכאל את ספרו הזועם "שווים ושווים יותר" והתבטא בתוכנית הטלוויזיה טנדו ( של ירון לונדון): "אני אינני ציוני", שינה מיכאל את דרכיו והתאים עצמו לדרישות הביקורות וההגמוניה התרבותית עד שאנו מנבאים שבקרוב הוא יזכה גם בפרס הציוני הגדול מכולם- פרס ישראל. לרגל זכייתו של מיכאל בפרס א.מ.ת שיוענק לו על-ידי ראש-הממשלה, אני מפרסם קטע מהסמינריון ההוא.

חלק ו' –(אי?) זהות מזרחית במציאות ובספרות
סמי מיכאל מזוהה בתרבות הישראלית ככותב מזרחי, העוסק בנושאים הקרובים לעולמם של יוצאי ארצות ערב. בתחילת דרכו, סמי מיכאל בוחר בתפקיד זה ומשתמש בו כדי לחדור לבמה הספרותית תרבותית, אולם לאחר מכן הוא מנסה להתנער מהתווית שנצמדה אליו. ההתנערות באה לידי ביטוי בשינוי הדרגתי באופן ייצוג המחאה המזרחית ביצירותיו, בייצוג המזרחי באופן שלא פוגע בסדר של האידיאולוגיה הציונית, ובהתבטאויותיו הפומביות בעניין זה.

כשנשאל מיכאל "איך התווית המזרחית נדבקה אליך ולא לא.ב. יהושע, למשל?" עונה מיכאל "הוא (יהושע) קיבל את הקודים הפנימיים של הציונות". אם כן, מיכאל דחה את הקודים של הציונות ולכן "נענש" בכך שמזוהה עם התווית המזרחית מבלי שנתכוון לכך – האמנם?
עד 1974, השנה בה פרסם מיכאל את הרומן "שווים ושווים יותר" , הוא לא ×”×™×” מוכר לקוראי הספרות העברית. ברומן ×–×”, נוגע מיכאל בתפר גס מאוד במארג האידיאולוגיה הציונית, שחוטים נפרמים ממנו, והוא הופך לפיסה העומדת על סף תלישה. אנו מוצאים כאן הצבעה מפורשת על הגמוניה אשכנזית ויחסה ליהודים המזרחיים. דויד, גיבור הרומן, מספר את סיפור חייו כשכל צעדיו מושפעים ממוצאו. מיכאל לא משאיר את הסבל וההקרבה של פרוייקט "כור ההיתוך" מאחור אלא מביא אותם לקדמת הבמה ומאיר עליהם בפרוז'קטור. אין נימה של קבלת הסבל לשם המטרה הנעלה, אלא קיימת התחבטות והטלת ספק אם המחיר כדאי. הגיבור אינו מסכם את האירועים "×”×™×” לנו קשה…כמו לכולם…". הוא זוכר כל מקרה ומתאר אירועים ספציפיים, דבר המעצים את תחושת ההקרבה, הקושי והסבל האנושי. האם, האב והאחות שנשרפו בבדון, אובדן כבוד האב, רציחת נערה ×¢"×™ סרסור – פרטים אלו יוצרים תמונה שלמה של סבל אנושי מוחשי, המתממשת בדמיונו של הקורא.

"אלוהים נתן …אלוהים לקח—"
"את מי?" צרחתי בקוצר- רוח.
אביך, אימך—ואחותך הקטנה." נקרעו המילים מפיו של ראובן.
הדפתי אותו מעלי במהלומת אגרופים. חבטתי בחזהו.
נשכתי את ידו המחזיקה בי- אבל הוא לא הירפה. ברכיי פקו והכל האפיל סביבי…
"איפה הם?"
"בחוץ כיסינו אותם. עוד מעט יבואו לקחת אותם"
יצאתי מהבדון שלהם כשראובן תומך בי – שמיכה זרה, משובצת, היתה פרושה על האדמה מעל לשלוש גבשושיות קטנות. התנתקתי ממנו—לא יתכן שתלוליות קטנות כל-כך תהיינה כל מה שנותר מאבא- אמא והקטנה…"
"מזווית ×¢×™× ×™ הצצתי בשלוש הגבשושיות, מסתבר שמישהו פסע על השמיכה…
שאול גחן והציץ מתחתיה – לראות את שרידי הגופות החרוכות. עצבי שלי לא עמדו לי להישיר מבט…"
(מיכאל, 74, עמ' 97-98).

ניתן לראות שינוי הדרגתי באופן ייצוג המחאה ביצירותיו. אם ב"שווים ושווים יותר" האשכנזי עמד מול/נגד המזרחי ומחה קולנית על היחס למזרחיים, הרי שב"ויקטוריה" המחאה הופכת לציוץ חלוש, שכמעט ואינו נשמע. כמו כן, ארגון הדמויות משתנה כך שאין עוד כוחות מנוגדים- כולם עוברים "לשחק" באותה קבוצה.

באירוע משפחתי חגיגי בו טוענים בני המשפחה כנגד ויקטוריה על כך שאף אחד מהם לא למד באוניברסיטה, היא מנסה לבטל את טענותיהם וחושבת:

"למה זה צריך להשבית את השמחה בגלל מדמנת שטפונות ושרפות קיץ בבדוני מעברה לפני ארבעים שנה" (מיכאל, 93, עמ' 189) .

נדמה ששורה זו מייצגת יותר מכל את השינוי שעבר על מיכאל מאז "שווים ושווים יותר". הוא קיבל על עצמו את הגישה הציונית, שזהו המחיר ששולם (אובדן משפחה שלמה בשריפה) בעבור "כור ההיתוך", ואין טעם עכשיו באמצע החגיגה הציונית הדשנה, לחזור אחורה ולבדוק מה בעצם קרה שם.

הטענה על קיפוח נשמעת מפי בניה של ויקטוריה בקול רפה, מיכאל "מנמיך" את הטונים. הוא לא "משתיק" אותם לגמרי – בכל זאת העלייה והקשיים הם חלק מן האידיאולוגיה, חלק מהמציאות הריאלית, חלק מ"הסיפור" של המדינה. הנמכת הטונים מתבטאת גם בכך שהטענה מושמעת על-ידי בניה של ויקטוריה, שאינם גיבורי הספר, ולא על-ידי גיבור הספר עצמו, כמו דויד ב"שווים ושווים יותר". מה שנמצא ראוי להיות בקדמת הבמה ב"שווים ושווים יותר" מוזז לפינה חשוכה. מיכאל שינה כיוון, הוא מעוניין לייצג ערבי ויהודי מזרחי ולא רוצה לעסוק במפורש בשסע העדתי, הוא עובר לעסוק ביצירותיו בנושאים שלא יכולים לפגוע בייצוג הישראלי לפי כללי האידיאולוגיה. דבר ×–×” אפשר לו להיות "מאומץ" ×¢"×™ האליטה השלטת כנציג של המזרחים . מיכאל שינה כיוון ודרכו החדשה מתאימה לצרכי האליטה, ועונה על האידיאולוגיה. ההגמוניה הציונית בנתה את ההיסטוריה, הספרות העברית מסייעת לה לבסס זאת ומיכאל משתתף גם הוא בפרוייקט. מיכאל מביא למרכז את המזרחי – הוא מוסיף "חדרים" בבניין הציוני ו"מרחיב" את המבנה תוך ציות לכללי הבנייה.

לטענתנו, עיוורונו של מיכאל לציותו לקודים הציוניים בא לידי ביטוי בסירובו לקחת על עצמו את תפקיד הסופר ה"מזרחי" (למרות שהוא מזוהה ככזה ע"י רבים). מיכאל מתעקש לומר כי ייחודו הוא בייצוג ערבי "אחר" (רוזנטל ומיכאל, עמ' 54') אם מקבלים את הטענה שהאידיאולוגיה היא חלק בלתי נפרד מקיומו של הסובייקט כנתין (אפילו ללא מודעות מצד הסובייקט) הרי שההכחשה של מיכאל מובנת.
אנו יכולים לעמוד על סתירה בדבריו של מיכאל (או אולי מעין "התנערות"). מחד, הוא עצמו טוען כי מאורעות ואדי סליב, הם שהיוו "טריגר" לכתיבת רומן שיש בו מעין "סגירת חשבון" עם הממסד האשכנזי בארץ, ומאידך, הוא תוהה על התווית שקיבל כ"סופר מזרחי". האם אין כאן מעין "היתממות", האם "קיבל" מיכאל את התווית או נכון יותר לומר כי "לקח" את תפקיד דוברו של הקול המזרחי?
אם נצטט מתוך הכתוב בכריכת הספר "שווים ושווים יותר" נראה שמיכאל לקח על עצמו תפקיד זה במפורש.

"זהו סיפור ×—×™×™×” של עליית המונים … ממזרח ולא ממערב…. כולם קוראים אל הקורא מבין דפי הרומן ×”×–×” ודבריהם –×–×¢×§×”. עסקנים וסתם יהודים טובים אשר מדקלמים הצהרות על "כל ישראל חברים", "שוויון זכויות" ו"מניעת אפלייה עדתית" ייטיבו לעשות אם יעיינו בדפים אלה רוויי המצוקה." (מיכאל, 74).

מיכאל דוחה את התווית שלקח על עצמו בתחילת דרכו ועמה הוא מזוהה עד היום. לטענתו (רוזנטל ומיכאל, עמ' 222) הדבר שהעלה אותו לתודעה הציבורית, היא עובדת היותו אחד הקולות הבודדים המדברים על עולם ערבי אחר ועל ערבי אחר. הוא אינו מקבל את ההשערה המרומזת של רוזנטל שקבלתו ועלייתו נובעת דווקא משיוכו המזרחי ומהצורך של האינטלקטואל השמאלני אשכנזי להגיד: "דווקא יש לי חבר מזרחי, שימו לב לסמי מיכאל – אפילו כתבתי עליו עבודה סמינריונית באוניברסיטה".

לקריאה נוספת – נעמה כרמי על ספר הראיונות של רוביק רוזנטל עם סמי מיכאל.

יש סיבה

למרבה המזל, לחלק מן הדברים בעולם יש עדיין סיבה.

סימפסון – הסרט הוא מצחיק. יש לזה סיבה. תשע מאות שנה של הומור משובח יותר או פחות, נשכני יותר או פחות, ואינפנטילי יותר או פחות הכשירו את כותבי הסדרה ליריית ארבע בדיחות בדקה. והם עושים את ×–×” היטב.

סימפסון – הסרט הוא כמו פרק ארוך. יש לזה סיבה. תשע מאות שנה של כתיבה בפורמט אחד לא עוברות רק ×›×™ הרבה אנשים משקיעים בך הרבה זמן וכסף. ואפילו לא אם אתה מודע לעצמך ברמה שבה יוצרי הסימפסון מודעים לעצמם. אז במקום ציר עלילתי מרכזי בגודל רבע עוף עם עוד שלוש עלילות משנה מופרכות, אתה ממציא ציר עלילה מרכזי בגודל המבורגר מוזס וסביבו שש עלילות משנה מופרכות. הערבים אותם ערבים והים אותו הים.



יוצרי סימפסון – הסרט לא יודעים לספר סיפור. יש לזה סיבה. הם לא צריכים לספר סיפור. הם צריכים להצחיק. סיפור ×–×” דבר עם התחלה אמצע וסוף. האמצע הוא לרוב לא מצחיק. הוא דורש סבלנות. בעולם הצהוב אין סבלנות. יש עכשיו.

בסימפסון – הסרט יש אלף קצוות בלתי גמורים. יש לזה סיבה. החזיר שהומר כל כך אהב, לאן הוא נעלם? והנבואה שהתגשמה, מה קרה איתה? ואלסקה, אפיזודה חולפת. וכל ×–×” למה? ×›×™ צריך להצחיק. ×›×™ מותר לברוא עולם ולהרוג אותו רבע שנייה אחרי שהפאנצ' ליין חלף. ×–×” כל כך בדיחת הבננה, שאחריה אתה נשאר לתהות מה קרה לאיש שהחליק עליה, שזה נשמע כמעט מכוון שאלוהים עשה את הבננה צהובה.

סימפסון – הסרט הוא משעמם. יש לזה סיבה. מה שמספיק כדי להחזיק אותך חצי שעה מול הטלוויזיה בבית לא מספיק כדי לגרום לך לעבור שעה וחצי מהנות בקולנוע. קצת כמו ההבדל בין סיפור קצר לרומן, הגימיק כאן צריך להיות חלק מהדבר ולא במקומו.

ייתכן שתיכף יבואו כאן תגובות זועמות על זה שאני סתם קרצייה, ושזה אחלה סרט קיץ. יש לזה סיבה. לפעמים, דבר הוא רק דבר. סרט מצחיק הוא רק סרט מצחיק. הוא לא צריך צידוקים הגיוניים, עלילתיים או אפילו איכותיים. הוא צריך להיות הסרט של הסימפסונס. צהוב. וגדול.

ברגמן

ברגמן הוא בדיוק מסוג הטיפוסים שאני ×”×›×™ מעריץ, אמן שהוא גם בעל מלאכה. אך לא מדובר כאן בבעל מלאכה בסגנון ההוליוודי כמו ×’`ון פורד או הווארד הוקס, שבמשך אינספור סרטים שיכללו את השפה הקולנועית שלהם והביאו אותה לסטנדרטיזציה ובסופו של דבר גם לסטגנציה, אלא יותר בסגנון של שייקספיר, ויקטור הוגו ואיבסן.  בנאדם שכותב כל הזמן ולא מפחד לגעת בדרמות הגדולות ביותר שיש לאנושות להציע. אמן שקם כל יום בבוקר, מתיישב לשולחן העבודה ומנסה לפתור את חידת עצמו. הוא כתב הרבה והוא כתב בהיר, תבחרו באקראי כל סרט של ברגמן והוא ×™×”×™×” מופת של סיפור ועיצוב דמות. ×–×” לא אומר שכל סרט שלו הוא יצירת מופת שתזכרו כל החיים, אלא שגם ברגעיו הפחות מוצלחים הוא ידע לגעת בתמצית, בלי פחד ובלי התנצלויות.

אני תמיד ממליץ על ברגמן לכותבים במשבר. לאומנות טובה יש את היכולת לעורר השראה; דווקא מתוך הפשטות שבה נובע העומק אותו כולם מחפשים. יכולתו של הגאון מתבטאת בכך שהוא מסוגל לעקוב בפשטות ובעקביות אחרי התפתחותו של הקונפליקט, בלי לסטות ימינה או שמאלה הוא חותר קדימה עד שחידת ההגיון נפתרה.


שנכריז על תיקו?

למרות שמשייכים את ברגמן לזרם המודרניסטי לי הוא תמיד נראה כמו שריד מהתקופה הרומנטית, המהפך של הרומן הריאליסטי דילג עליו והאקזיסטנציאליזם שלו מזכיר יותר את גתה מאשר את סרטר או קאמי. ברגמן אמנם ביים יותר מחמישים סרטים, אבל הוא מעולם לא עזב את התיאטרון, ובכל סרטיו ניתן לראות את השפעתה המסיבית של הדרמה הקלאסית. צריך להודות שרבים מסרטיו התיישנו עם השנים, ההפקות דלות התקציב, שמשרות על סרטיו אווירה של סרט אימה ישן, המונולוגים הפילוסופיים הארוכים והמשחק התיאטרלי ירחיקו את הצופה המודרני מברגמן. מצד שני אני בטוח שלא נמכרים יותר מדי עותקים של שייקספיר בחנויות הספרים של שדה התעופה. דרכו של עולם כנראה. אינגמר ברגמן תמיד יחכה לו בסבלנות על המדף לאותו צופה שרוצה משהו שהוא קצת יותר מבידור, תמיד יש מספיק כאלה.

 

סוון, תוסיף עוד קצת מועקה לפריים

 

נ.ב.

יש לברגמן הרבה סרטים "חשובים", רשימת ההמלצות שלי הינה אישית, בלתי ניתנת להעברה ואין כפל מבצעים.

מעיין הבתולין (1960)

פני המכשף (1958)

תמונות מחיי הנישואין – הגרסא הארוכה (1973)

השתיקה (1963)

החותם השביעי (1957)

שעת הזאבים (1968)

 

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.