תגית: אקזיסטנציאליזם

ברגמן

ברגמן הוא בדיוק מסוג הטיפוסים שאני הכי מעריץ, אמן שהוא גם בעל מלאכה. אך לא מדובר כאן בבעל מלאכה בסגנון ההוליוודי כמו ג`ון פורד או הווארד הוקס, שבמשך אינספור סרטים שיכללו את השפה הקולנועית שלהם והביאו אותה לסטנדרטיזציה ובסופו של דבר גם לסטגנציה, אלא יותר בסגנון של שייקספיר, ויקטור הוגו ואיבסן.  בנאדם שכותב כל הזמן ולא מפחד לגעת בדרמות הגדולות ביותר שיש לאנושות להציע. אמן שקם כל יום בבוקר, מתיישב לשולחן העבודה ומנסה לפתור את חידת עצמו. הוא כתב הרבה והוא כתב בהיר, תבחרו באקראי כל סרט של ברגמן והוא יהיה מופת של סיפור ועיצוב דמות. זה לא אומר שכל סרט שלו הוא יצירת מופת שתזכרו כל החיים, אלא שגם ברגעיו הפחות מוצלחים הוא ידע לגעת בתמצית, בלי פחד ובלי התנצלויות.

אני תמיד ממליץ על ברגמן לכותבים במשבר. לאומנות טובה יש את היכולת לעורר השראה; דווקא מתוך הפשטות שבה נובע העומק אותו כולם מחפשים. יכולתו של הגאון מתבטאת בכך שהוא מסוגל לעקוב בפשטות ובעקביות אחרי התפתחותו של הקונפליקט, בלי לסטות ימינה או שמאלה הוא חותר קדימה עד שחידת ההגיון נפתרה.


שנכריז על תיקו?

למרות שמשייכים את ברגמן לזרם המודרניסטי לי הוא תמיד נראה כמו שריד מהתקופה הרומנטית, המהפך של הרומן הריאליסטי דילג עליו והאקזיסטנציאליזם שלו מזכיר יותר את גתה מאשר את סרטר או קאמי. ברגמן אמנם ביים יותר מחמישים סרטים, אבל הוא מעולם לא עזב את התיאטרון, ובכל סרטיו ניתן לראות את השפעתה המסיבית של הדרמה הקלאסית. צריך להודות שרבים מסרטיו התיישנו עם השנים, ההפקות דלות התקציב, שמשרות על סרטיו אווירה של סרט אימה ישן, המונולוגים הפילוסופיים הארוכים והמשחק התיאטרלי ירחיקו את הצופה המודרני מברגמן. מצד שני אני בטוח שלא נמכרים יותר מדי עותקים של שייקספיר בחנויות הספרים של שדה התעופה. דרכו של עולם כנראה. אינגמר ברגמן תמיד יחכה לו בסבלנות על המדף לאותו צופה שרוצה משהו שהוא קצת יותר מבידור, תמיד יש מספיק כאלה.

 

סוון, תוסיף עוד קצת מועקה לפריים

 

נ.ב.

יש לברגמן הרבה סרטים "חשובים", רשימת ההמלצות שלי הינה אישית, בלתי ניתנת להעברה ואין כפל מבצעים.

מעיין הבתולין (1960)

פני המכשף (1958)

תמונות מחיי הנישואין – הגרסא הארוכה (1973)

השתיקה (1963)

החותם השביעי (1957)

שעת הזאבים (1968)