אחרי הביקורות המהללות, ואחרי הראיון ב"הארץ" עם דוד וולך התסריטאי והבמאי (שעושה רושם של מעין עילוי צעיר, היפר-אקטיבי ומבריק), החלטתי שאני חייב לראות את "חופשת קיץ", סיפור קצר על משפחה חרדית קטנה, אבא ואמא ובן קטן.
עם סיום ההקרנה הרגשתי שלמרות שהצפייה היתה עבורי מעניינת, את לבי הסרט לא שבה. אבל זה מסוג הסרטים שממשיכים לשבת לנו בראש ימים ואפילו שבועות אחרי. כמה סצנות נחרטו בזכרוני כתמונות דוממות שנושאות משמעות נעלמה, וכמה פעמים חזרתי והתעניינתי, ביני לבין עצמי, בסרט הקצר (75 דקות) והחכם הזה. והנה אני כותב עליו.
לעבודה ולמלאכה
שתי סצנות מביאות את רוח הדת שספג וולך כילד (אחד מתוך 19 אחים ואחיות!). בראשונה הילד מנחם (אילן גריף) שואל את אביו, הרב אידלמן (אסי דיין – גוש מטושטש של כריזמה, כרגיל) האם לכלבים יש נשמה. "מה פתאום!" עונה האב/הרב, "אין להם רצון, אין להם מצוות ועברות, אין להם כלום!"
בשנייה קורא אחד התלמידים בישיבה לרב אידלמן. הוא מצא על עדן החלון קן של יונה, והוא מכבד את הרב במצוות "שילוח הקן". זו מצווה מהתורה (דברים כ"ב, ו'-ז') הקובעת שיש "לשלח" את הציפור האם לפני שלוקחים את ביציה או גוזליה. משום מה הטקסט המקראי מבטיח אריכות ימים למקיים המצווה, וכך היום, למרות שכמובן כבר לא מלקטים ביצים בטבע, משתדלים מאוד כל מני שומרי הלכה פונדמנטליסטים (או שמא הלכתיים שומרי פונדמנטליזם) לקיים את המצווה, ובכך כמובן להחטיא לחלוטין את מטרתה המקורית (שהרי במקור זו אמורה להיות מעין מצווה מוסרית: לא לקחת ביצי ציפור כאשר האם נוכחת וכך לצער אותה, ולא לקחת את האם יחד עם הביצים וכך לגדוע שושלת בני-כנף שלמה). הרב אליעזר מלמד מטעים ש"כפי שלמדנו, לדעת הרבה פוסקים, אדם שאינו צריך גוזלים או ביצים, אין שום מצווה שישלח את האם ויקח את הביצים או הגוזלים בחינם. אבל לדעת חכמי הקבלה, ראוי לחפש קן ציפור כדי לקיים בו לכל הפחות פעם אחת בחיים מצוות שילוח הקן." אה: אם כך מדובר בעניין המסור ליודעי ח"ן. מעניין אם הציפור עצמה מודעת לזיווגי הספירות שתלויים בחיי גוזליה. בכל אופן, גיבורנו הרב אידלמן ממהר לקיים את המצווה, אם כי לא בלב שלם.
בשתי הסצנות הללו משתקפת לפנינו דמותה של דת כמערכת של מעשים. מדוע אין לכלבים נשמה? לא מפני שהם לא מסוגלים לאהוב, לא מפני שהם לא מסוגלים לחשוב, אפילו לא מפני שהם לא מסוגלים להאמין באלוהים. אלא משום שהם לא מסוגלים לרצות, ולא יכולים לבחור לעשות, וממילא אין להם ממה לבחור: לא מצוות ולא עבירות. נשמה היא היכולת לרצות לעשות, ולבחור לעשות, את רצון השם.
ומהו רצון השם? כל דבר שכתוב בתורה, או שנקבע בתושב"ע. למשל שילוח הקן. אותו מעשה יזכה את עושהו באריכות ימים. אותו מעשה ולא הכוונה מאחוריו. אותו מעשה ולא מעשה אחר (טוב יותר, חשוב יותר, אוהב יותר, גדול יותר).
ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר
חופשת הקיץ של המשפחה היא לים המלח. האב לוקח את בנו, את יחידו, את אשר אהב אל החוף המוקצה לגברים דתיים ושם, תוך שהוא מתפלל מנחה ועל פי עדותו "עטוף בידיים של הקדוש ברוך הוא", הילד (כנראה – לא רואים) מחליק, דופק ראשו על אבן וטובע למוות. כעת צריך הזוג ירא השמיים להתמודד עם מות בנם. האם (שרון הכהן בר) בוכה. לא מסוגלת לקבל את הדין בהשלמה. האב מתמודד עם המוות כמו עם כל דבר אחר: דרך הפריזמה המצומצמת (אצלו) של מערכת המצוות: הוא למשל מצווה על האשה לא לבכות כי אסור לבכות בשבת. אבל המצוות לא יכולות לפתור הכל: מה כבוד הרב שילח את אם הגוזלים כדי ליטול גוזליה, כך הקב"ה שילח אותו ונטל את בנו. הרב אידלמן אמנם זכה לאריכות ימים בשל שקיים במדוקדק את המצווה, אבל בנו נקצר בדמי ימיו.
אמנות מאין תמצא
הסרט הוא סרט אומנותי. למעשה הוא כל כך אמנותי עד שהוא כמעט "אמנותי", וזה לעיתים קצת מציק. אבל הוא עשוי טוב, ואותי, אדם ששתיקות טעונות ותמונות נוף לא מפריעות לו, הוא לא שיעמם. אבל אני בטוח שיש אחרים שהוא ישעמם, ואני גם בטוח שהוא אמור לשעמם רבים. כי בסרט הזה כמעט לא קורה שום דבר. כמעט לא נעשים מעשים. רק דבר אחד בעצם מתרחש: בדמי ימיו, הילד מנחם מת. לפני זה ואחרי זה: הווי. הווי של חיי ישיבה, הווי של תקווה, הווי של משפחה חרדית, הווי של אבל.
אורי קליין כתב: "יש לוולך יכולת מופלאה, בוודאי יחסית לסרט ביכורים, ליצור את האיזון המדויק בין סצינות שבהן לכאורה "לא קורה כלום" לבין סצינות בעלות עוצמה דרמטית; בין רגעים של יום-יום פרוזאי לרגעים של פיוט; בין מבט ממרחק להתקרבות אל פרטי ההוויה. האיזון הזה נוצר על ידי השילוב המיומן בין תנועות מצלמה ארוכות (לדוגמה, זו שמכניסה את הצופים לבית הכנסת סמוך לתחילת הסרט) לבין עריכה מוקפדת; שילוב שמעיד לא רק על יכולת – גם השימוש הנפלא במוסיקה מעיד עליה – אלא גם על משמעת כבירה, שבלעדיה כישרונו של וולך לא היה מקבל ביטוי כה נועז."
"עוצמה דרמטית", "רגעים של פיוט", "מבט מרוחק", "פרטי ההוויה". בדיוק כך: סרט אחד, הרבה שתיקה. ונראה לי שבזה בא לידי ביטוי המרד האמיתי של וולך בחברה ממנו יצא. חברה של פעולות, בה חשיבות עצומה ניתנת למה שעושים (לא בעולם – מול האלוהים), חברה של גוזמאות ודרמות אדירות (נסו פעם לקרוא פשקוויל מצוי ותופתעו מרמת ההיסטריה בכותרות). והנה הוא יוצר סרט של שתיקות, סרט של סאב-טקסט, סרט של רמיזות ושל כאב עדין. וכך, מחברה שאמנות אמיתית בה כמעט לא קיימת (ואולי כדאי לכתוב פעם משהו על אותה סקאלה הנמתחת בין אין-אמנות, לאמנות, ועד ל"אמנות"), יצא אמן. והאין באמנות מרכיב מהותי של אי-עשייה?
אגב, את הרשימה הזאת אני כתבתי. משום מה זה לא נקלט. איתמר, מיטל, התוכלו להושיע (ולשלוח לי מייל על דרך חתימת השם)?
תומר, אני מורידה את השביס בפניך. תשואות רמות בעמידה
תוקן.
מייל בדרך.
הי תומר, כל הכבוד על הפוסט, המכיל תזה מנומקת, ובמיוחד על הקישור המבריק בין המסר של הסרט והסגנון שלו. אבל אני צפיתי דווקא בסרט אחרת, והתחושה שלי היא שדווקא זו הצפייה האינטואיטיבית יותר. אני סבור שהקונפליקט העיקרי בסרט הוא אחר, ונוכח בשתי הדוגמאות שציינת. בדוגמת הכלב, ישנו, מצד אחד מנחם (הילד), שרואה את הכלב שעולה אחר הבעלים שלו לאמבולנס, מזדהה עם ההתנהגות הזו (לכלבים יש אינטיליגנציה רגשית מפותחת), ומאידך האב, שמקבל כצו את העובדה שלכלבים אין נשמה. במקרה השני, לא ציינת את הנקודה החשובה שמתוארת בסרט, שמצוות שילוח הקן מבטיחה בנים (ולא אריכות ימים דווקא). האב, שהוא עקר, מקווה מאוד לבנים, כפי שרואים בהתרגשות שבה הוא מקיים את המצווה. עם זאת, הוא איננו עוצר אף לא לרגע לחשוב על מהות המעשה שאותו הוא מבצע. הבן, לעומתו, שואל מה יקרה לגוזלים אם האמא לא תחזור, ועל כך לאב אין תשובה. יש כאן ניגוד חריף בין מנחם, הילד, שחלקים גדולים בסרט עוסק בהתבוננות סביבו, בבעלי החיים, ומייצג חמלה ואנושיות, ומולו האב הספון בספריו ובקודקס החוקים שלו, שמציית ללא שאלה וללא התבוננות. וכמובן שלאב קוראים אברהם ועקידת יצחק מוזכרת לכל אורך הסרט. כמובן שהחמלה של מנחם תביא למותו – מנחם מת כשהוא מנסה להציל דג מלמות במים המלוחים של ים המלח. הציות של האב יביא לטרגדיה שלו – בעודו מתפלל ("עטוף בזרועותיו של הקב"ה")איננו שם לב שבנו נעלם. נראה לי שהזעקה של וולך איננה בין עשייה/פעולה לאי-עשייה, אלא דווקא בין עצימת העיניים ופתיחתן. החרדיות היא ההסתגרות בתוככי טקסט, והחילוניות היא החירות להתבונן. בראיון בהארץ וולך אומר "..אבל אין תמורה לחירות. זה גמירה מתמשכת. זה ממש משכר".
לא ראיתי את הסרט, כך שאיני יודע האם הפרשנות שלך חזקה יותר מזו של סיון, אבל הפוסט מעולה.
סיון,
אני בסך הכל מסכים עם הפרשנות שלך, ואני לא חושב שהיא סותרת את שלי: אלו שני רבדים של התרסה של וולך כלפי החברה ממנה הוא הגיע.
הרובד שאתה מציין כ-מ-ו-ב-ן קיים, והוא די ברור לאורך כל הסרט: מנחם הילד הסקרן והתמים, חף (עדיין) מכל אינדוקטרינציה שתכלא את נשמתו (שאינה מוגדת כמובן כ"ישות רוצה" בלבד), ומולו הרב שכל חייב אינם אלא ציוט קפדני, אם כי לא ללא רגש, למערכת המצוות. אני ניסיתי להראות עוד היבט של מרד בעשייתו של וולך.
בכ"א, מצוות שילוח הקן לא מבטיחה בנים, אלא אריכות ימים: "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים: שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים:"
כן, פוסט טוב.
על אף שאחרי מה שכתבת וציטוטיו של אורי קליין ודאי שלא אלך לראות את הסרט.
תודה תומר (אני לא מצליח להגיב לתגובה שלך, אני מבין שזה בגלל שאני משתמש באקספלורר). אני חושב שהפרשנות שלך מעניינת, פשוט חשבתי שצריך לציין גם את הפרשנות הברורה יותר.
לגבי מצוות שילוח הקן, אני מבין שבמקורות המצווה מבטיחה אריכות ימים, אבל בסרט מתבצע קישור ברור לבנים – האב מציין זאת במפורש בסצינת הנסיעה באוטובוס.
מיטל: ראיתי גם במקומות אחרים את הטענה כי הסרט של וולך הוא "סרט למבקרי קולנוע", ואני מניח שלכך את מתכוונת. אני לא מבקר קולנוע, ואני לא מכיר את הסרט של קישלובסקי שממנו וולך הושפע, ואף פעם לא ראיתי סרט של פליני. ועדיין, אני חושב שהסרט היה מוצלח וחזק. העובדה שהוא "אמנותי" לא היתה נוכחת כל כך בשבילי (אם כי, אין ספק, מדובר בסרט איטי). אז אולי בכל זאת.
סיון, לא. ממש לא לכך הייתה הכוונה
פשוט לפי התיאור של קליין, כמו גם לפי התיאור של תומר, ברור לי שהסרט לא יעניין אותי.
הערה קטנה בעניין הציפור והביצים. אין שום מצוה בתורה לשלח אותה. לא למען אריכות ימים ולא למען יכולת להביא בנים. זה קישקוש שהתפתח כמו הרבה אחרים.הרעיון האמיתי בטקסט הוא, במידה ואדם הוא צייד או רעב, יאסוף את הביצים ויותיר את האם כדי להמשיך את רצף החיים וע"י תפיסה זאת של החיים הוא בעצם יאריך את חייו שלו שכן אם לכל אחד יהיה כבוד לחיים יש סיכוי שגם חיי יאריכו,כמו בכיבוד הורים. כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימך כי יום אחד אתה תהיה במקומם.
תשאלו את מי שראו, לא את המבקרים (לפחות לא את רובם. בודדים העיזו לצעוק "המלך עירום!").
שלום תומר פרסיקו, מזמן לא פתחתי את תיבת הדואר
האלקטרוני, פשוט עסוקה במגוון עבודות,קראתי את המאמר שצפיתי בסרט ובה היתה מצוות שילוח הקן, אז פשוט רציתי לספר לך שגם לי היתה את המצווה הזאת היו לי של ביצים יונות בגג במרפסת ונולד גוזל וקראתי לחזן של בית הכנסת בו אני מתפללת, והוא זכה במצווה ולקח את הגוזל מן המרפסת אל בית הכנסת.משתדלת במצוות. תודה על ההקשבה.
שלום תומר מה שלומך? מקווה שטוב , ברצוני לספר לך עד כמה שידוע לי התנדבת בטיפול באנשים הסובלים מבעיות נפשיות, אז כדי לעדכן אותך אף שאינך מכיר אותי שלומי השתפר בתקופה האחרונה והפסיכיאטר שלי אף הוריד לי את כמות הזריקה לחודש פחות מהכמות הרצויה רק כדי שהגוף יהיה מאוזן בכמות סבירה וקטנה, עוד נושא שמדובר אצלך כאן בתקופת הקיץ השנה לא יצא לי ללכת לים למרות שאני אוהבת ים ושמש פשוט הייתי מאוד עסוקה ולא הצלחתי להיכנס לשלב של פנאי בחוף הים , כל השבוע אני עובדת ויום שישי פנוי אבל אז יש את השבת , טוב לא אגזול מזמנך, דע לך שאני עומדת בזמן הקרוב להיות סבתא לנכד.
יהודית מזל טוב!
אני שמח לשמוע על הנכד וגם על שלומך. תודה על העדכון והמשיכי להיות בטוב!
תומר שבוע טוב, תודה על ההודעה,פעם ראשונה מאז שקרה לי עם עיתונאי אחד שהתאכזבתי ממנו, אתה שולח לי הודעה, ממש התרגשתי לקבל אותה, תומר יש לי בת אחות בת 26 שגם היא חולה בסכיזופרניה והיא עברה אישוזים אני מבינה ואני מאוד עוזרת לה , יש לה בגרות והיא עברה צבא והיתה עובדת בבנקים, אמא שלה קשה איתה וסיפרתי לה עליך והיא נורא רוצה לפגוש אותך היא רווקה והיא נאה ורזה. היית רוצה להיפגש איתנו מה דעתך הרי אתה מבין אותנו? מחכה לתשובה.היא מקבלת את אותה זריקה שלי פעם בחודש אבל לא אותו מינון.
יהודית שלום.
אני חייב לומר שההצעה שלך מאוד מחמיאה לי. אני בטוח שבת אחותך בחורה נפלאה, אבל אני חייב לומר שאני תפוס: יש לי חברה. כך שזה לא ממש רלוונטי לגבי. תודה בכל אופן יהודית, ושבוע טוב.
שלום תומר, רציתי לידע אותך שאכן היום הוא יום העיוור בישראל, כאמור אני עובדת בשירות לעיוור , אני אומנם קלדנית אבל קצת בענייני המשרד , אנשים הנמצאים בתהפוכות של זיקנה ומחלות עיניים למניהם , תומר אני שמחה שגם אני נוטלת חלק בעבודה אנו גם חלק מאגף השיקום בו עוזרים לאנשים עם מוגבלויות, תראה עולם כמנהגו נוהג, אולי אני מטופלת נפשית אבל גם אני מסוגלת לעזור, דרך אגב אני גם מטפלת בקשיש רוחצת אותו ודואגת לו בכל צרכיו.ביי תומר, יום טוב
יהודית,
אני שמח לשמוע על פעולתך. כל הכבוד. נראה לי שכולנו יכולים לעזור, ובסופו של דבר כשאנחנו עוזרים לאחרים אנחנו עוזרים גם לעצמנו, לא?
היי בטוב,
תומר
תומר שלום, בכל אופן לא התכוונתי להכרות לחברות פשוט התכוונתי שאולי תפגוש את שנינו לשיחה אודות התנהגות ודרכי התמודדות עם המחלה, כידוע יש לך תואר שני ובעל יכולת לכלים להתמודדות פשוט לא לצורך חברות אבל אם אין באפשרותך תודה. שבת שלום.
יהודית,
האמת היא שאני לא פסיכולוג ואין לי הכשרה בתחום. אבל אם בכל זאת את חושבת שכדאי להיפגש, אנא צרי איתי קשר דרך המייל שבבלוג שלי:
http://www.notes.co.il/tomer
הכנסי לשם ושילחי לי מכתב דרך הקישור: "כתבו אלי".
שבת שלום,
תומר
תומר
פוסט מענין כתבת נכון והגדרת נכון
רק מה שפספסת את העיקר
אני דוקא מסתכל על הצד השני הצד של המפיק
דהיינו ציבור החוזרים בשאלה
אני מכיר קצת את דוד וולך באמת עילוי אמיתי בכשרונות שלו הוא היה יכול להגיע רחוקקקקקקק
רק מה שכשאני רואה שאחרי כ"כ הרבה שנים בקולנוע זה מה שהוא מפיק סרט על העבר שלו מלא טענות מלא הכפשות
אני מבין שלא כדאי לחזור בשאלה לא כדאי לעזוב אצ הדת אם אחרי כ"כ הרבה שנים זה רודף אותך באובססיות כזאת כבר עדיף להשאר איך שנולדת עם פזילות לכאן ולשם בסדר אבל לא לעזוב
וזה מה שיעצתי לבחור חרדי שנקלע לעסק שלי בסוף יום והוא התחיל לשוחח איתי על יציאה בשאלה הבאתי לו כדוגמא את הסרט הזה
דוקא הראיתי לו אותו והחרדה שאחזה בו היתה מפחידה
והמסקנא שלו היתה ברורה
סיון, זוהי התגובה האינטליגנטית והנבונה ביותר שקראתי בקשר לסרט.
ראיתי אותו כמה פעמים ואתמול שוב (ב YES) ובעיני הוא הסרט הטוב , היפה והמדהים ביותר שנעשה בארץ מעולם.
אולי את לא תסכימי עם קביעה זו. אבל אני אהבתי לקרוא את תגובתך
הפוסט מחליף "עובדות" לא מוכחות (הגלייה, לדוגמה) ב"עובדות " אחרות לא מוכחות (דת מיסיונרית, התנצרות, התאסלמות).אכן הכוזרים היו גרים , אך היסטוריה מסבירה זאת כהגנה של ממלכת הכוזרים בין מוסלמים מצד אחד ונוצרים מצד השני.
היהודים חיו בספרד ולא התאסלמו. כן התנצרו בכוח, אך התופעה המרנית היתה קיימת, ואני עצמי הכרתי צאצא של מרן שחזר ליהדות לפני כ- 100 שנים, בצ'ילה..
ומה לגבי ההוכחות הגנטיות ?