אגב קלישאות מוזיקליות

1.
זה קרה* באותו גיל 16 שהאיתמר דיבר עליו. רצפת לינוליאום לבנה-אפרפרה, ועליה נפרש מצנח לבן. ברקע נשמעה אחת מקלישאות המוזיקה הגדולות של כל הזמנים: בולרו של ראוול. אלוהים, משתמשים בזה בפרסומות. בכל מקרה, ריח הזיעה עמד באוויר, וחבורה של נערות בנות 16 חזרו אחרי התנועות שסימנה שלי שיר, אגדת המחול (מדובר באמת באגדה, ולא רק בקנה מידה של ילדה מאילת בת 16. אבל אז הערצתי אותה על דבר אחד במיוחד: היא יכלה לעשות פוינט כזה שהיו רואים אותו באופן ברור גם כשנעלה נעלי ספורט נייק אייר, מה שעשתה כל הזמן). כן, שיעור בלט, כך וכך זמן לפני מופע סוף השנה.

2.
היה זה בולרו בגרסה אפריקנית. עם תופים שכאלו. שלי לימדה ואני חזרתי אחריה. ופתאום, בלי כל אזהרה, התנגן לו בגוף שלי המשפט התנועתי שהתאים למשפט המוזיקלי הבא. לא היה זה דבר של מה בכך בגוף של תלמידת בלט קלאסי, שכל מה שהיא עושה כל היום זה לחזור על צירופים תנועתיים כבולים ועל קלישאות תנועתיות מן המאה ה-19. זה היה נפלא.
לא, זה לא מה ששלי חשבה. אבל זה היה משפט עצמאי שלי. הראשון אי פעם בסטודיו.

3.
חשבתי על צירופים תנועתיים כבולים לא מזמן, כשהייתי בהופעה של ערן צור. כששמתי לב שאני חוזרת על אותן תנועות שלמדתי בהופעות רוק של אותו גיל 16. וכשאורי אמר שבהופעות כולנו חוזרים להיות ילדים, שכל מה שמעניין אותם זה שמה שהם מכירים יחזור שוב שוב, חשבתי לעצמי שזה נכון, וזה נכון גם בהקשר הגופני. גם בגיל 50, כשאלך להופעת האיחוד של נושאי המגבעת, ארים את יד ימין באוויר בכל פעם שהמתופף יכה בדרמטיות.

4.
החיבה שלי לאותם צירופים כבולים היא גם הסיבה, אני חושבת, שאני בורה במוזיקה. חזרה היא מילת המפתח ונושאי המגבעת היא מילת המפתח השנייה. המשפט "לחפש מוזיקה חדשה" נשמע לי משונה במוזיקה כמו המשפט "קראתי שוב את הספר" בספרות.

 

 

הגרסה שלנו הייתה קצת פחות הומוארוטית . * כלומר, אני לא יכולה להתחייב יותר מכולם שזה באמת קרה ולא זיקקתי את זה מאלף שברי רגעים בלתי קשורים כרונולוגית.

הו, בלה. הו, יוהאן

[חנן הזמין, אני נענה]

תחושת הזמן שלי מקולקלת. לעולם איני בטוח אם דבר מה קרה לי לפני חודש או חודשיים; אני לא זוכר כמה זמן אני עובד בנענע10; ודאי שאיני זוכר מתי התחלתי לעבוד שם. מאותה סיבה, התכווץ לו כל גיל העשרה שלי למספר 16. וכך, כשהייתי בן 16 יזהר עזר לי להבין מוזיקה קלאסית.

אני לא בטוח אילו מוזיקאים אני אוהב מאילו סיבות. לעתים קרובות מדי אמנות שמשה אותי ככלי למיתוג עצמי. עם הזמן הצטברו סיבות נוספות, אבל זה קרה עם הזמן. אני מקווה שזה כך גם עם אחרים, אחרת קשה לי להסביר את המשיכה שיש לרבים כל כך מאתנו למוזיקת עיירות הפועלים הבריטיות. וכך, בגיל 16 שמעתי בעיקר Death ו-Doom. דארק-גיק מהגיהינום.

אבל יזהר, שאחר כך חזר בתשובה, ושהיה בעצם המקור לכל מוזיקת המטאל ההיא, החליט ללמוד פסנתר. אני לא בטוח למה הוא החליט שהוא רוצה להתעסק עם מוזיקה קלאסית, אבל אולי גם זה קשור למיתוג עצמי. לנגן את המאסטרים הגדולים הישנים. קצת כמו גיטריסט שפונה לפלמנקו. אז יזהר החל לנגן מוזיקה קלאסית, ואנחנו קצת צחקנו עליו, אבל מהר מאוד נהיה לו מבט כזה בעיניים, והוא הכריח אותנו לשמוע אותו מנגן יצירות קלאסיות פשוטות.

כלב ים ים-תיכוני מצוי

ואז, יום אחד, הוא ניגן את החלק הראשון של סונטת אור-ירח של בטהובן. היום אני יודע שזה בנאלי. אז זה היה מוזיקה, קלאסית. וזה היה מקסים. היה לו חדר קטן בקיבוץ, עירום מתמונות (למעט תמונה ממוסגרת של כלב ים, שהצחיקה אותו). ופסנתר האיטונג שלו גרם לחדר לרעוד. אחר כך הוא למד את החלק השלישי של הסונטה, והחדר כמעט לא עמד בזה.

אז התחלנו לשמוע מוזיקה קלאסית. בהתחלה שמענו בעיקר בטהובן, שופן וליסט. אחר כך קצת שוברט. ואז יזהר החל לסחוב לכיוון המאה העשרים, מה שהתאים לטעם הספרותי שהתחלתי לפתח. כנראה שלא הייתי עוד בן 16. אני לא זוכר. ישבנו בחדר המוזיקה של הקיבוץ, ושמנו תקליטים של רחמנינוב וברטוק. יזהר מצא תמונות שלהם באיזו אנציקלופדיה – אינטרנט ×”×™×” בעיקר ×”-BBS שאלכס שיחק בו – ורחמנינוב נראה כמו אסיר משוחרר. הקלטנו קטעים מ"קול המוזיקה", החלפנו קלטות, ולא הצלחנו לקלוט כל כך את שוסטקוביץ'.

אחר כך יזהר חזר בתשובה. בשלב מסוים הוא פיזר את כל המוזיקה שלו, ואני קיבלתי את רוב קלטות המוזיקה הקלאסית. אסא, אני חושב, קיבל הרבה מטאל. אני לא יודע מה קרה לפסנתר. מיזהר לקחתי את הצורה הנוכחית של החדר שלי – עירום מתמונות. גם ללא תמונת כלב ים. מוזיקה קלאסית לא שמעתי כבר שנים. אני שומע עכשיו בעיקר קאנטרי-ווסטרן ופולק. ×–×”, כנראה, כבר לא קשור למיתוג. ×–×” סתם מדגדג לי במקומות הנכונים. עם יזהר אני כבר לא בקשר.

אני מזמין:

• אסא וולפסון
• מיטל שרון (כתבה)
• איה (כתבה)
יוסי גורביץ
תומר ליכטש
דורה קישינבסקי

הידד לצנטריפוגה

[חתו-היטלר]

אין מגזין בישראל. כלומר, יש אבל רע. הפעם הראשונה שהבנתי את זה, שהבנתי באמת, היה כשקראתי את הכתבה הזו. הכתב, ריק כהן, מחליט לקחת את שפם-מברשת השיניים של היטלר, ולתבוע אותו בחזרה. כל מי ומה שעונד את השפם הנ"ל נעשה להיטלר, כותב כהן, והגיע הזמן לשחרר את השפם. וכך הוא עושה. הוא מגדל לעצמו שפם היטלר, ויוצא להסתובב ברחובות, לא לפני שהוא מתאר ארוכות את הסמיוטיקה של השפם. כתבה מדהימה, באמת. ואין כאלה בישראל.

יש לנו תחקירים ויש לנו חדשות ויש לנו כתבות הרחבה, אבל מגזין אין כאן. כמעט ואין. גם לו היה כאן עורך שיעז להעלות רעיון שכזה, לא היו לו כתבים. הכתבים הטובים, המעט שהוא קושש, לא יכתבו לו את זה. הם לא יגדלו שפם היטלראי בעבור שכר הקבצנים שמחולק בעיתונות הישראלית. ולו היה כתב, והיה כותב, היה העורך מקצץ את כל הפרולוג ההיסטורי הארוך. שכן כאן לא מתעניינים בדברים כאלו. קוראים אוהבים את זה קצר. ספר לנו אנקדוטות, לא היסטוריה.

קולה יישמע

יו"ר דירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 2, יהודה לנקרי, אמר לא מזמן ש"לא מכבר הקדישו אייטם ליורם קניוק, ונינט היא אייקון תרבותי וככזו ראויה לחשיפה ושקולה יישמע". הוא אמר את זה בתגובה לביקורת הרשות השניה, שהשמיעה צפצופי מחאה על החלטת חדשות ערוץ 2 לשדר אייטם של 7 דקות אודות הקרחת של נינט.

ההשוואה של לנקרי קצת מקוממת, אבל הוא צודק. נינט היא אייקון תרבותי, וכאייקון היא גדולה פי כמה מיורם קניוק. אפשר לראות זאת אפילו בציטוט של לנקרי: "[…] ליורם קניוק, ונינט […]". לקניוק יש שם משפחה ושם פרטי, לנינט יש שם פרטי בלבד. אמרת "נינט", אמרת "הנינט".

ומלבד זאת, עצם הביקורת קצת מקוממת. הקרחת של נינט נחשפה ונחשפה שוב בכל עיתון ואתר חדשות (מלבד אולי "הארץ"), לעתים בדף הראשי. בחדשות ערוץ 2 קיבלו את ההחלטה שקיבלה כמעט כל מערכת חדשות אחרת בישראל.

הביקורת הזו, למעשה, מכסה יותר משהיא חושפת. היא הופכת את האייטם על נינט לבעיה נקודתית. והבעיה, הבעיה עמוקה ורחבה בהרבה.

אותם אילוצים, אותם סקרים, אותם מפרסמים

ב"על הטלוויזיה" כתב בורדייה על ההומוגניות של תקשורת ההמונים: "תחרות בין עיתונאים או עיתונים הכפופים לאותם אילוצים, לאותם סקרים, לאותם מפרסמים […] יוצרת הומוגניות. השוו את עמודי השער של העיתונים היומיים בצרפת פעם בשבועיים: הכותרות פחות או יותר זהות. גם במהדורות החדשות בערוצים הגדולים בטלוויזיה וברדיו, לטוב או לרע, משתנה רק סדר ×”'אייטמים'".

התחרות היא אחד מהמנגנונים שמייצרים את ההומוגניות הזו, מאחר שעיתונאים ויוצרים בתקשורת משווים עצמם ×–×” לזה. במובן מסוים, הם קולקטיב, טוען בורדייה. הם בודקים ×–×” את פרסומיו של ×–×”, ומרגע שכלי תקשורת אחד מדווח על דבר מה, הוא מסמן אותו כחשוב, ושולל את האפשרות להתעלם ממנו. "בישיבות מערכת מקדישים חלק ניכר מהזמן לשיחה על העיתונים האחרים, בעיקר דנים ב'מה שהם עשו ושאנחנו לא עשינו' ('את ×–×” פספסנו!') ושהיינו צריכים לעשות – אין בכלל מה לדבר – שהרי הם עשו זאת" (שם, 25).

התחרות, שאמורה היתה לגרום לביזור, נעשית לכוח צנטריפטלי שגוזר על המתחרים לגעת באותם הנושאים. אבל, אם להקדים את המאוחר, זו לא כל התמונה. הצנטריפטליות של השיח נוצרת לא בגלל התחרות דווקא, אלא בגלל שהמתחרים משתייכים לקבוצה מצומצמת, שמכירה זה את פועלו של זה.

ושוב נינט

[נינט, לפני]

חזרה לנינט. נינט עשתה קרחת. נינט עשתה פרסומת. נינט קיבלה כסף. נינט קיבלה אייטם. האייטם קיבל אייטם. האייטם קיבל ביקורת. הביקורת קיבלה ביקורת. נינט קיבלה ראיון. כך עובדת המערכת.

הביקורת על חדשות ערוץ 2 מתעלמת מהעובדה שהקרחת של נינט היא אכן אירוע תרבותי בישראל. היא אירוע תרבותי באותו מובן של "תרבות" שאנו הולכים ומתרגלים אליו – הסחת דעת. נינט היא רק כוכב אחד בקוסמולוגיית הסלבס שפיתחנו כאן ושייבאנו מחו"ל; והקוסמולוגיה הזו היא רק סימפטום לצורה שבה התרבות ותקשורת ההמונים התממשקו זו עם זו, ולכבלים ששתי המערכות הללו עטפו עצמן בהם.

הזעם על לנקרי, למי שהספיק לפתח זעם שכזה, אינו מוצדק. התגובה הרגשית הנכונה תהיה רחמים. ×”× ×” אדם שהלך לעשות עיתונות, ×”×’×™×¢ לחדשות ערוץ 2, ומוצא את עצמו מייצר אייטמים על נינט. בורדייה מתאר – ומניסיון, במידה רבה מאוד של צדק – את הדינמיקה שמתקיימת במערכות תקשורת: עורכים/כתבים צעירים וחדורי אידיאלים, שנהדפים אל תוך הסד התקשורתי הקיים על ידי עורכים מבוגרים יותר, אנשים שזיקקו ציניות מחלומות העבר, אנשים כמו לנקרי. וכך פועלת כיום התקשורת, אלו שיש להם כוח להשפיע איבדו מזמן את הרצון או האמונה ביכולתם לעשות זאת.

חבל גם לבזבז כעס על נינט, אולי הדמות הטראגית הגדולה של זמננו. שמועות מספרות שהיא לא כתבה דבר בדיסק האחרון שלה, ושימשה רק כפה וטלפיים. מרגע הזכיה ב"כוכב נולד", עטפו אותה גדודי יחצ"נים, ניחשו את הקהל, מתגו אותה ואז מתגו אותה מחדש. לא ברור כמה נינט יש בדבר הזה, אם יש שם נינט בכלל. לא ברור אם המותג השאיר משהו מהאדם.

So It Goes

האנטילכאה, על פי אריסטו, היא הרגע שבו חושף העצם את מהותו, מגיע למימוש העליון שלו. קצת ירדתי מאסנציאליזם לאחרונה, אבל המושג הזה עדיין מעניין מאוד. תקשורת ההמונים הולכת ומתקרבת לאנטילכאה שלה, מעט מעט היא מקצינה את הדינמיקות שעומדות בבסיסה, ומפשיטה מעליה סרחים עודפים.

ומה הדינמיקות האלה? כסף ואתיקה. בין שתי אלה קיים משחק עדין על שליטה, וככל שמאבק הקיום התקשורתי נעשה חריף יותר, כך נחשפת ההיררכיה שהיתה שם מלכתחילה: כסף קודם, אתיקה אחר כך.

אני שונא לכתוב זאת. אני נשמע לעצמי כמו אחד מטורי הדעה המשמימים ב"הארץ". אבל זה כך, ובמידה גדלה והולכת. לפני 4 שנים איש מהעורכים שלצדי לא ידע דבר אודות שיווק. היום כולם יודעים משהו. תקשורת ההמונים נמצאת בסחרור איטי ומהפנט, שמפשיט ממנה עוד ועוד פריטי לבוש, ומותיר את משמניה חשופים לעין כל. כי יש לומר זאת: זכות הציבור לדעת אינה כוללת בהכרח את חיי המין של טום קרוז; העובדה שאמש עלתה ידיעה על מאבק המרצים אינה טענה כנגד העלאת ידיעה אודותיו גם היום; תוכן שיווקי אינו שיטה לגיטימית להרוויח כסף; 300 שקלים אינם שכר הולם לכתבה.

כל הדברים האלה הן בבחינת מובן מאליו כיום. הם התקדשו ככאלה בעזרת הזמן וההרגל. מי שרוצה לראות כיצד מתקבע שיח, מוזמן לעבוד שנה, רק שנה, במערכת חדשות. הוא יראה כיצד דברים שעד אז נחשבו לבלתי ראויים, הופכים ל"אין מנוס" ומשם ל"ככה זה". So it goes.

האייטם על נינט אינו אפיזודה במחזה מוסר, הוא חוליה בטרגדיה.

הארד הארי

[כריסטיאן סלייטר המלך]

כתבתי קודם שההומוגניות התקשורתית, הכוח הצנטריפטלי, אינה נגרמת בגלל התחרות, אלא בגלל מיעוט המתחרים, והעובדה שהם כולם מתחרים על אותו קהל. כאשר מספר המתחרים גדל, כבר אינך יכול להשוות את עצמך אליהם. הכוח הצנטריפטלי מפנה את מקומו לכוח צנטריפוגלי. אנשים לא מפסיקים להשוות את עצמם זה לזה, כמובן, אך עתה יש באפשרותם לבחור לאיזה קולקטיב ברצונם להשתייך.

אני מדבר על האינטרנט, כמובן. ואם לדייק: אני מדבר על מתנדבי התוכן של האינטרנט, האנשים שכותבים בחינם. רוב האלו לא יכולים למלא את התפקיד של התקשורת הממוסדת. לרבים מהם אין את הכלים והקשרים ליצור חדשות, ורק מעטים מהם יטרחו לעשות "מדריך קנייה לשואב אבק", למשל. אבל הם שם, הם מתרבים, והם כמעט היחידים שכותבים משהו מעניין באמת כיום. וזה מגניב לאללה.

בגיל 16 ראיתי בפעם הראשונה את "Pump Up the Volume". כריסטיאן סלייטר משחק נער עם תחנת רדיו פיראטית, שיוצר מהפכה קטנה בבית הספר שלו. ספוילר: בסוף, במרדף האחרון, הוא זועק לאוויר "seize the air". כשהמסך מחשיך שומעים עשרות תחנות רדיו פיראטיות חדשות מתחילות לשדר (חכו לסוף הקליפ). הוא צודק, לעזאזל. תִפְסוּ את האֶתֶר.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.