 |
| [חתו-היטלר] |
אין מגזין בישראל. כלומר, יש אבל רע. הפעם הראשונה שהבנתי את זה, שהבנתי באמת, היה כשקראתי את הכתבה הזו. הכתב, ריק כהן, מחליט לקחת את שפם-מברשת השיניים של היטלר, ולתבוע אותו בחזרה. כל מי ומה שעונד את השפם הנ"ל נעשה להיטלר, כותב כהן, והגיע הזמן לשחרר את השפם. וכך הוא עושה. הוא מגדל לעצמו שפם היטלר, ויוצא להסתובב ברחובות, לא לפני שהוא מתאר ארוכות את הסמיוטיקה של השפם. כתבה מדהימה, באמת. ואין כאלה בישראל.
יש לנו תחקירים ויש לנו חדשות ויש לנו כתבות הרחבה, אבל מגזין אין כאן. כמעט ואין. גם לו היה כאן עורך שיעז להעלות רעיון שכזה, לא היו לו כתבים. הכתבים הטובים, המעט שהוא קושש, לא יכתבו לו את זה. הם לא יגדלו שפם היטלראי בעבור שכר הקבצנים שמחולק בעיתונות הישראלית. ולו היה כתב, והיה כותב, היה העורך מקצץ את כל הפרולוג ההיסטורי הארוך. שכן כאן לא מתעניינים בדברים כאלו. קוראים אוהבים את זה קצר. ספר לנו אנקדוטות, לא היסטוריה.
קולה יישמע
יו"ר דירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 2, יהודה לנקרי, אמר לא מזמן ש"לא מכבר הקדישו אייטם ליורם קניוק, ונינט היא אייקון תרבותי וככזו ראויה לחשיפה ושקולה יישמע". הוא אמר את זה בתגובה לביקורת הרשות השניה, שהשמיעה צפצופי מחאה על החלטת חדשות ערוץ 2 לשדר אייטם של 7 דקות אודות הקרחת של נינט.
ההשוואה של לנקרי קצת מקוממת, אבל הוא צודק. נינט היא אייקון תרבותי, וכאייקון היא גדולה פי כמה מיורם קניוק. אפשר לראות זאת אפילו בציטוט של לנקרי: "[…] ליורם קניוק, ונינט […]". לקניוק יש שם משפחה ושם פרטי, לנינט יש שם פרטי בלבד. אמרת "נינט", אמרת "הנינט".
ומלבד זאת, עצם הביקורת קצת מקוממת. הקרחת של נינט נחשפה ונחשפה שוב בכל עיתון ואתר חדשות (מלבד אולי "הארץ"), לעתים בדף הראשי. בחדשות ערוץ 2 קיבלו את ההחלטה שקיבלה כמעט כל מערכת חדשות אחרת בישראל.
הביקורת הזו, למעשה, מכסה יותר משהיא חושפת. היא הופכת את האייטם על נינט לבעיה נקודתית. והבעיה, הבעיה עמוקה ורחבה בהרבה.
אותם אילוצים, אותם סקרים, אותם מפרסמים
ב"על הטלוויזיה" כתב בורדייה על ההומוגניות של תקשורת ההמונים: "תחרות בין עיתונאים או עיתונים הכפופים לאותם אילוצים, לאותם סקרים, לאותם מפרסמים […] יוצרת הומוגניות. השוו את עמודי השער של העיתונים היומיים בצרפת פעם בשבועיים: הכותרות פחות או יותר זהות. גם במהדורות החדשות בערוצים הגדולים בטלוויזיה וברדיו, לטוב או לרע, משתנה רק סדר ה'אייטמים'".
התחרות היא אחד מהמנגנונים שמייצרים את ההומוגניות הזו, מאחר שעיתונאים ויוצרים בתקשורת משווים עצמם זה לזה. במובן מסוים, הם קולקטיב, טוען בורדייה. הם בודקים זה את פרסומיו של זה, ומרגע שכלי תקשורת אחד מדווח על דבר מה, הוא מסמן אותו כחשוב, ושולל את האפשרות להתעלם ממנו. "בישיבות מערכת מקדישים חלק ניכר מהזמן לשיחה על העיתונים האחרים, בעיקר דנים ב'מה שהם עשו ושאנחנו לא עשינו' ('את זה פספסנו!') ושהיינו צריכים לעשות – אין בכלל מה לדבר – שהרי הם עשו זאת" (שם, 25).
התחרות, שאמורה היתה לגרום לביזור, נעשית לכוח צנטריפטלי שגוזר על המתחרים לגעת באותם הנושאים. אבל, אם להקדים את המאוחר, זו לא כל התמונה. הצנטריפטליות של השיח נוצרת לא בגלל התחרות דווקא, אלא בגלל שהמתחרים משתייכים לקבוצה מצומצמת, שמכירה זה את פועלו של זה.
ושוב נינט
 |
| [נינט, לפני] |
חזרה לנינט. נינט עשתה קרחת. נינט עשתה פרסומת. נינט קיבלה כסף. נינט קיבלה אייטם. האייטם קיבל אייטם. האייטם קיבל ביקורת. הביקורת קיבלה ביקורת. נינט קיבלה ראיון. כך עובדת המערכת.
הביקורת על חדשות ערוץ 2 מתעלמת מהעובדה שהקרחת של נינט היא אכן אירוע תרבותי בישראל. היא אירוע תרבותי באותו מובן של "תרבות" שאנו הולכים ומתרגלים אליו – הסחת דעת. נינט היא רק כוכב אחד בקוסמולוגיית הסלבס שפיתחנו כאן ושייבאנו מחו"ל; והקוסמולוגיה הזו היא רק סימפטום לצורה שבה התרבות ותקשורת ההמונים התממשקו זו עם זו, ולכבלים ששתי המערכות הללו עטפו עצמן בהם.
הזעם על לנקרי, למי שהספיק לפתח זעם שכזה, אינו מוצדק. התגובה הרגשית הנכונה תהיה רחמים. הנה אדם שהלך לעשות עיתונות, הגיע לחדשות ערוץ 2, ומוצא את עצמו מייצר אייטמים על נינט. בורדייה מתאר – ומניסיון, במידה רבה מאוד של צדק – את הדינמיקה שמתקיימת במערכות תקשורת: עורכים/כתבים צעירים וחדורי אידיאלים, שנהדפים אל תוך הסד התקשורתי הקיים על ידי עורכים מבוגרים יותר, אנשים שזיקקו ציניות מחלומות העבר, אנשים כמו לנקרי. וכך פועלת כיום התקשורת, אלו שיש להם כוח להשפיע איבדו מזמן את הרצון או האמונה ביכולתם לעשות זאת.
חבל גם לבזבז כעס על נינט, אולי הדמות הטראגית הגדולה של זמננו. שמועות מספרות שהיא לא כתבה דבר בדיסק האחרון שלה, ושימשה רק כפה וטלפיים. מרגע הזכיה ב"כוכב נולד", עטפו אותה גדודי יחצ"נים, ניחשו את הקהל, מתגו אותה ואז מתגו אותה מחדש. לא ברור כמה נינט יש בדבר הזה, אם יש שם נינט בכלל. לא ברור אם המותג השאיר משהו מהאדם.
So It Goes
האנטילכאה, על פי אריסטו, היא הרגע שבו חושף העצם את מהותו, מגיע למימוש העליון שלו. קצת ירדתי מאסנציאליזם לאחרונה, אבל המושג הזה עדיין מעניין מאוד. תקשורת ההמונים הולכת ומתקרבת לאנטילכאה שלה, מעט מעט היא מקצינה את הדינמיקות שעומדות בבסיסה, ומפשיטה מעליה סרחים עודפים.
ומה הדינמיקות האלה? כסף ואתיקה. בין שתי אלה קיים משחק עדין על שליטה, וככל שמאבק הקיום התקשורתי נעשה חריף יותר, כך נחשפת ההיררכיה שהיתה שם מלכתחילה: כסף קודם, אתיקה אחר כך.
אני שונא לכתוב זאת. אני נשמע לעצמי כמו אחד מטורי הדעה המשמימים ב"הארץ". אבל זה כך, ובמידה גדלה והולכת. לפני 4 שנים איש מהעורכים שלצדי לא ידע דבר אודות שיווק. היום כולם יודעים משהו. תקשורת ההמונים נמצאת בסחרור איטי ומהפנט, שמפשיט ממנה עוד ועוד פריטי לבוש, ומותיר את משמניה חשופים לעין כל. כי יש לומר זאת: זכות הציבור לדעת אינה כוללת בהכרח את חיי המין של טום קרוז; העובדה שאמש עלתה ידיעה על מאבק המרצים אינה טענה כנגד העלאת ידיעה אודותיו גם היום; תוכן שיווקי אינו שיטה לגיטימית להרוויח כסף; 300 שקלים אינם שכר הולם לכתבה.
כל הדברים האלה הן בבחינת מובן מאליו כיום. הם התקדשו ככאלה בעזרת הזמן וההרגל. מי שרוצה לראות כיצד מתקבע שיח, מוזמן לעבוד שנה, רק שנה, במערכת חדשות. הוא יראה כיצד דברים שעד אז נחשבו לבלתי ראויים, הופכים ל"אין מנוס" ומשם ל"ככה זה". So it goes.
האייטם על נינט אינו אפיזודה במחזה מוסר, הוא חוליה בטרגדיה.
הארד הארי
 |
| [כריסטיאן סלייטר המלך] |
כתבתי קודם שההומוגניות התקשורתית, הכוח הצנטריפטלי, אינה נגרמת בגלל התחרות, אלא בגלל מיעוט המתחרים, והעובדה שהם כולם מתחרים על אותו קהל. כאשר מספר המתחרים גדל, כבר אינך יכול להשוות את עצמך אליהם. הכוח הצנטריפטלי מפנה את מקומו לכוח צנטריפוגלי. אנשים לא מפסיקים להשוות את עצמם זה לזה, כמובן, אך עתה יש באפשרותם לבחור לאיזה קולקטיב ברצונם להשתייך.
אני מדבר על האינטרנט, כמובן. ואם לדייק: אני מדבר על מתנדבי התוכן של האינטרנט, האנשים שכותבים בחינם. רוב האלו לא יכולים למלא את התפקיד של התקשורת הממוסדת. לרבים מהם אין את הכלים והקשרים ליצור חדשות, ורק מעטים מהם יטרחו לעשות "מדריך קנייה לשואב אבק", למשל. אבל הם שם, הם מתרבים, והם כמעט היחידים שכותבים משהו מעניין באמת כיום. וזה מגניב לאללה.
בגיל 16 ראיתי בפעם הראשונה את "Pump Up the Volume". כריסטיאן סלייטר משחק נער עם תחנת רדיו פיראטית, שיוצר מהפכה קטנה בבית הספר שלו. ספוילר: בסוף, במרדף האחרון, הוא זועק לאוויר "seize the air". כשהמסך מחשיך שומעים עשרות תחנות רדיו פיראטיות חדשות מתחילות לשדר (חכו לסוף הקליפ). הוא צודק, לעזאזל. תִפְסוּ את האֶתֶר.
יפה ועצוב. אתה כותב: "ההומוגניות התקשורתית, הכוח הצנטריפטלי, אינה נגרמת בגלל התחרות, אלא בגלל מיעוט המתחרים, והעובדה שהם כולם מתחרים על אותו קהל."
הסייפא כאן הוא מה שקובע לדעתי: הקהל. תמיד יהיו צהובונים מכל הסוגים והמינים, אבל האפשרות להפיק איכות *וגם לשלם עליה* תלויה בציבור שנמצא בזנב הארוך של האוכלוסייה. לכן בארה"ב, על אף כל הזבל, יש גם מגזינים: פשוט יש שם מספיק אנשים שיפרנסו אותם. השוליים גדולים יותר. אצלנו השוליים צרים מאוד מאוד, ודאי יותר מכדי להחזיק כותבים מוכשרים ולא אנקדוטלים על משרה מלאה, ולכן הזבל, במקום רק את המרכז, תופס את כל המקום.
באינטרנט מתהווה קונטרה לזה, זה נכון, אבל אם הציבור הכללי מוזן בכל כך הרבה סבל, אני חושש לעתידה של החברה, שבסופו של דבר גם יצרני התוכן הגבוה באינטרנט תלויים בה.
מעצבן שגם כאן צריך לקרוא על נינט כתופעה תקשורתית, כי כמה אפשר ללעוס את מה שכבר לעסו עד לרמת המיקרו-חלקיקים. מובן שקל ואפילו מתבקש להאשים את הקהל הרחב, אבל האם הקהל הרחב של היום שונה במהותו מהקהל הרחב של לפני חמישים שנה? קשה להאמין. פשוט – לפני חמישים שנה ה'קהל הרחב' התגלם בגבר, שכיר, בן ארבעים בערך, בעל משפחה. היום הקהל הרחב הוא נערה בת ששעשרה עם מודעות קלורית גבוהה. לא הקהל השתנה, אלא הסימון בגיר של היעד. מייאש. הכי קל להאשים את משתמשי הקצה של העיתונות, מה גם שהדיבור הרווח עסוק בהספדים על מות העיתון, ועל ערש דווי ממילא מה אכפת. כתוצאה מכך עורכי העיתונים מזינים את העיתונות בנוטריינטים ירודים, ומצטדקים שוב ושוב: הקהל, הקהל. כמעט מתחשק להאמין להם.
לגבי מכבסת השפם – רעיון משעשע ומחליא, אבל לא מספיק מרגש כדי שארצה לקנות את העיתון. עם כל הקושי להודות בזה, בהצצה מקרית למגזין 'בלייזר' תוך כדי ויכוח מיגדרי-משפחתי שהתנהל אצלנו לא מזמן – הסתבר לי שבלייזר הוא ממש לא רק ציצים, ואם היה סיכוי כלשהו שמישהו יקנה את הכתבה הזו מפרילנסר היטלראי משופם – בלייזר היא הכתובת.
קודם כל אציין שקראתי עד המילה "האנטילכאה", אצתי להגיב ומי יידע אם אחזור (ספק רב). אבהיר שאני לא מלומד במדעי הרוח, בפרט לא בגל העדכני של בורדייה-שמורדייה, חצי המאה האחרונה. כך שאני אולי לא בדיוק קהל היעד. (ובעצם ברוח המשך המאמר – וכאן אני מסגיר שהצצתי בו – לא צריך בכלל שיהיה "קהל יעד"?).
התגובה עצמה: יכולים לעשות גם כתבה של 10 דקות על נינט ולא רק 7, שתהיה בעלת ערך ועומק. נניח – להשמיע את "שערך הארוך נערה, שערך הקצֵר" (אולי הם באמת עשו זאת?). בסדר, גם כך זה יעזור לקמפיין של פלפון, ועל כך יצא קצפה של הרשות השנייה, אבל מה זה חשוב.
אני רוצה לומר שגם במרחב שנראה חסום וחונק אפשר להתבטא בכל מיני צורות. אין סיבה שמשהו בעולמנו, אף שהוא שיווקי-מסחרי וכו', יהיה רדוד. גם בתקשורת (העברית) של לפני ארבעים שנה היה צריך להתקומם נגד הפלקטיות הרעיונית והמגויסות, ומזווית מסוימת זה לא מאד שונה.
מירי (גם את התגובה קראתי):
>>> לפני חמישים שנה ה‘קהל הרחב‘ התגלם בגבר, שכיר, בן ארבעים בערך, בעל משפחה. היום הקהל הרחב הוא נערה בת ששעשרה עם מודעות קלורית גבוהה
מהו קהל היעד של "משפחת סימפסון"? גם ילד בן 10 נהנה, וגם אדם מבוגר ומלומד. קשה לפנות בו-זמנית לקהלי יעד שונים ברמות שוות, אך אפשרי.
"תִפְסוּ את האֶתֶר" – (כן, בסופו של דבר קראתי גם את הקטע האחרון, רק על האנטילכאה דילגתי), תיפסו – ומה תעשו איתו? תצטטו את בורדייה-שמורדייה? כך תשעשעו זה את זה, אבל אתם לא צריכים את גלי האתר בשביל זה. אפשר לעשות דברים, שיעניינו את הקהל הרחב וגם יהיה להם ערך. אפשר לעשות זאת גם מלב הממסד.
פוסט יפה. ואני עדיין נדהמת מכך שאיכפת לך.
במסדרונות האנשים שמייצרים תוכן תמורת תשלום נפוצה כבר מזמן שמועה על איכותו המסתתרת של בלייזר. עיתונות בועטת, חופשית, חושבת וככה, אמרו.
אז הלכתי לקרוא. כמה גליונות. את יודעת מה גיליתי: הם עוברים דרך כל הספקטרום, כולל כתיבה איכותית, תיאוריות, חשיבה מחוץ למסגרת התקשורתית הרגילה, כדי לחזור בסוף לאותו גבר לבן, קצת יותר משכיל, שעסוק כל העת בניסיון שלו להצדיק את זכותו לקרוא על ציצים. זה די מצחיק.
אתה צודק. לגמרי.
לגבי נינט: צר לי.
לגבי הקהל: אני לא מאשים את הקהל. הקהל הוא רק אחד הצדדים במשוואה הזו. התקשורת נראית כפי שהיא נראית בגלל ניחוש הקהל, לא גלל הקהל עצמו. מצד שני, יש היום כלים לא רעים בכלל לנחש את הקהל.
לגבי השפם, הרעיון הוא רק הפתיחה. זו כתבה מעולה לא בגלל הרעיון, אלא בגלל הכתיבה והעומק. בבלייזר, כמו שציינה מיטל, היו עושים אותה אחרת לגמרי.
אני מסכים. בעיקרון, אפשר להתבטא בצורה עמוקה ומעניינת בכמה וכמה סדים. אבל זה קורה פחות ופחות.
אנחנו יכולים לצטט את בורדייה לקהל גדול פי כמה מכפי שיכולנו. זה טוב יותר, בעיני, מציטוט יחצ"נים, וזה חשוב יותר משעשוע עצמי.
ולגבי הקהל הרחב, מעטים יודעים במה הוא באמת מתעניין, וזה גם לא כל כך חשוב. הקהל הוא לא מסת אנשים עם דרישות סטטיות. הדרישות והרצונות שלו גם משתנים, ולמה שהוא מקבל יש חלק בשינוי הזה. כמובן שאפשר לעשות דברים טובים שיעניינו קהל רחב. אז מה?
לפעמים גם אני.
למיטל, בעניין בלייזר
זה כנראה הרבה יותר חתרני ממה שאנחנו חושבות. כלומר פעם הייתה נפוצה האמירה המצחיקה, 'אני קונה פלייבוי בגלל המאמרים', ואילו היום, הגבר הלבן וכו' יתבייש להודות שהוא קונה בלייזר בגלל המאמרים, לכן מפזרים פה ושם קצת בשר נערות רוטט כדי לספק לו איצטלת קריאה, שחו"ח לא ייתפס כחנון-תקשורת
"הסיפור האמיתי והמזעזע של" הוא האתר, הוא pump up the volume של התוכן העברי.
יחד עם זאת, קהל היעד האליטיסטי של "הסיפור האמיתי והמזעזע של" מצמצם את כמות הקוראים אולי יתר על המידה (זה זמן מה שאני מתעניין כמה מנויים יש ב-RSS ובדוא"ל לאתר) ומן הראוי לחשוב כיצד מותחים את היריעה יותר בלי לרדת ברמה. אורי אבנרי עשה זאת על יד שילוב של תוכן צהוב בין טקסטים רציניים על פוליטיקה, שער אחורי עם בחורה חשופת חזה וכתבות של חיים ברעם על יחסי הכוחות בתוך מפלגת העבודה. כמובן שבאינטרנט זה בלתי אפשרי כי אפשר לגשת לתוכן בצורה ממוקדת ולא צריך לדפדף בעיתון, אבל צריך לחשוב איך אפשר לעשות זאת.
לא. לא צריך לחשוב.
אז זה מה שצריך לעשות.
או, ושלא ישתמע שאני בעד ציטוט יחצ"נים. אבל אני חושב שגם הפועל הפשוט במערכת החדשות, שמאלצים אותו לעשות אייטם בנושא טפשי מסיבה שיווקית, יכול לעשות את זה בכל מיני דרכים, ויכול – וצריך – להשתדל ולהגניב בדלת האחורית משהו מעבר. כמעט בכל אייטם אפשר, אם רוצים.
לא, לא צריך לחשוב.
כן, אבל זה לא פשוט, וזה גם לא נעשה. גרוע מכך, כאמור, ככל שאנשים עולים בדרגות במקצוע הזה, כך הם מקבלים עליהם יותר ויותר את כללי המשחק.
אני מסכים. אבל לפעמים אני גם לא מסכים. כמו כאן (ואני מצטט את עצמי):
רק שנים ספורות יעברו, והנה חזונו של “הארי” מתממש – פתאום אי אפשר להשתיק אותנו יותר! כל אחד יכול להשמיע את קולו – לכתוב בלוג, לשדר רדיו (או פודקאסט), אפילו לפתוח ערוץ טלוויזיה (אינטרנטי) משלו. על עתיד כזה לא חלם “הארי” (הבלוגר הראשון?) בחלומותיו הפרועים ביותר. עכשיו כל אותם קולות מושתקים ומדוכאים יעלו ויופיעו, המערכת תאבד את שליטתה, גורם הכח המנוון יתפורר והאמת תזקוף את ראשה הרענן והצעיר. הנוער לא יסכים להצטופף יותר בקוביה הקטנה והחשוכה שמקצה לו החברה הבהמית והדורסנית, גלי האינטרנט ימלאו בחיים חדשים ואותנטיים!
אבל מה באמת קיבלנו? זרובבלה.
"אני חושב שגם הפועל הפשוט במערכת החדשות, שמאלצים אותו לעשות אייטם בנושא טפשי מסיבה שיווקית, יכול לעשות את זה בכל מיני דרכים, ויכול – וצריך – להשתדל ולהגניב בדלת האחורית משהו מעבר"
סיכמת במשפט אחד תמציתי את כל הרטוריקה האפולוגטית/יהירה של הכתיבה על תרבות בעיתונים הגדולים. התהליך שהחל עם הפיכתו של "מעריב תרבות" ל"פרומו" והסתיים עם נבלים שיקספיריים כמו רביב גולן על הדסק של "7 לילות" התהדר תמיד בנימוק המשכנע להפליא הזה – מצד אחד, מה אתם רוצים מאיתנו? אנחנו וסלים, שליחים של בעלי הממון, ואם לא נספק תוכן שיווקי יסגרו לנו את המוספים. מצד שני, אם אנחנו כבר שם נהיה ביקורתיים ונשכנים כלפי מושאינו ו"נפוצץ", כביכול, את בלון הסלבריטאות.
התוצאה בשטח היא הגבירה הרכילותית הנלוזה ביותר – שהרי, אם יש משהו שהצרכן אוהב יותר מלהעלות את כוכביו לגדולה, זו ודאי האפשרות להשפיל את כוכביו בפומבי – תחת אדרת עלק-אינטלקטואלית חדשה. כלומר, ניתוח עומק פוסט מרקסיסטי של נינט הוא לכאורה רעיון עמוק בתוך הכריך השיווקי, אבל למעשה הוא ממלא את הפונקציה הישנה של סניטה בסלב, תוך מירוק מצפונו של הוסל האומלל.
כן, אפשר להתייחס לדברים אחרת. אבל א. זה כמעט לא קורה, ב. זה הרבה יותר ממה שנדמה, ו-ג. הרעיון שאפשר להתייחס לדברים אחרת מכסת"ח כל כך הרבה ישבנים בעיתונות הישראלית, שאולי עדיף להסתדר כבר בלעדיו.
פוסט מצוין.
מה שמקומם אותי באמירה של לנקרי הוא שהוא יוצר שיוויון בין רומן לתספורת, ולמעשה בין רומן למסע יח"צ. והאמת היא כמובן שהתספורת תזכה אצלו לסיקור גדול פי כמה וכמה מהרומן, כנראה בקנה מידה של כמה עשרות או מאות.
וזה בגלל תרבות הסחת הדעת שדנת בה במאמר. מה שיש בו תוכן כלשהו יש לו גם סטיגמה של כבד ומשעמם, וככל שדבר הוא חסר תוכן יותר ורכילותי יותר במהותו: תספורת, הקאה, מחשוף – ככה הוא הופך לסחורה ניידת יותר וקלה יותר למכירה.
גם אני מתפלא שאנחנו עדיין מתעצבנים, אבל אני לא רואה שום ברירה אחרת באמת.
העיתונות גוססת אבל יש בלוגים ויש יוטיוב. יותר ויותר אנשים, לפחות אלו שטורחים לחשוב לבד מדי פעם, מנתקים את עצמם מתקשורת ההמונית לטובת תקשורת מרושתת של רבים לרבים, של אנשים אחרים שכותבים לאנשים אחרים, של אנשים שרוצים לכתוב מחוץ לתבניות הקיימות.
כמו שכבר יצא לנו לדבר, לדעתי הבלוגים זקוקים למישהו שירים את הכפפה ויתחיל לרכז אותם – מישהו שיעשה ynet של הבלוגים (מבחינת הקונספט, לא מבחינת הסגנון) וירכז את כל התוכן האיכותי שמתפרסם שם כל יום בצורה של אתר קוהרנטי עם מדורים ולוק של פורטל רשת.
כמובן יכולים לעשות את זה רק אנשים שיעבדו על זה במשרה מלאה כעורכי אתר, אבל עלות ההפעלה של אתר כזה תהיה נמוכה משמעותית משל כל אתר תוכן אחר – והוא יתבסס על אהבה אמיתית של הכותבים שלו. כמובן שברגע שאתר כזה יעלה הוא גם יהווה עילה להגברת היצירה העברית העצמאית ברשת.
אי אפשר יותר לסמוך על התקשורת, צריכים ליצור את התקשורת שלנו בעצמנו. הבשורות הרעות הן שהדרך עוד ארוכה, הבשורות הטובות הן שכבר התחלנו.
עידו
זה לא מה ש"שמה!" (השם יקום דמם) ניסו לעשות?
אכן, כך סיפרו לי. אז אולי אני מפספס.
אבל לפי מה שאני שמעתי שמה בכל זאת העלה פוסט ביום בערך ועבד בצורה של בלוג פחות או יותר.
אני מדבר על אתר שיראה כמו ויינט/NRG/וואלה/נענע כפורטל שיעלה כל יום כמה עשרות אייטמים מרחבי הבלוגוספירה.
זאת כמובן רק חלק מהתמונה, כי מעבר לשיקולי רייטינג ופופוליזם יש גם לא מעט צנזורה מכוונת לצד תעמולה, שממשלות זרות מסוימות דואגות לממן בעבור חופן של אירו. מה שמתקשר כמובן גם לאימרה הידועה לגבי אורי אבנרי שהוזכר פה, ש"העולם הזה" התפרנס ממה שהוא לא פירסם, ולא ממה שכן.
הערה קנטרנית: אמנם פיסיקה היא לא התחום העיקרי שלי, אבל עד כמה שידוע לי הכוח הצנטריפטלי והכוח הצנטריפוגלי למעשה חד הם, כלומר מדובר באותו הכוח בדיוק, רק שהוא נמדד במערכות ייחוס שונות (זה תורם לך לאנלוגיה או מקלקל אותה?)
אם כתב ישראלי היה מסתובב עם שפם היטלר ח"כ גלעד ארדן היה מייד מחוקק חוק נגד זה.
ומצד שני, אולי אפשר להשאיר מפלצת אחת?
למה את חושבת שזה הכיוון ולא הפוך?
אתה חושב שיש מספיק חומר בלוגי/עצמאי איכותי כדי ליצור פורטל?
זו כמובן שאלה. נראה לי שאם נעבור באופן סיסטמתי ונאסוף את הבלוגים האיכותיים מבין עשרות אלפי בלוגים בבלוגוספירה העברית נוכל למצוא בין 50 ל-100 בלוגים שמפרסמים פוסטים איכותיים בנושאים של טכנולוגיה, תרבות, אקדמיה, פוליטיקה וחוק. (לא ספרתי, אבל נראה לי שאני לא באמת אופטימי מדי, אולי אפילו פסימי מדי)
נניח שכל אחד מהם מעלה פרסום אחד איכותי בשבוע, אז כן – אני מאמין שאפשר למצוא לפחות 10-15 פוסטים להעלות ביום בצורה של פורטל.
יותר מזה, אני מאמין שברגע שיופיע אתר כזה ויזכה לנראות – ורק אתר שבנוי כך, יכול בימינו לזכות לפופולריות גבוהה אצל הגולש הישראלי הממוצע פלוס – תיווצר יתר מוטיבציה אצל בלוגרים להצטיין ולהעלות דברים איכותיים על מנת לזכות לחשיפה לבלוג שלהם בפורטל כזה.
ואני חושב שפורטל עצמאי כזה יהיה לא רק אחד המקומות המעניינים ברשת, שיהווה אלטרנטיבה לתקשורת הממוסדת ויכול להוות מרכז לבלוגוספירה אלא גם יכול בסופו של דבר ליצור רווחים שיהיה אפשר לחלק אותם בין כותבים – גם אם כמובן הם לא יהיו רווחים היסטריים בזמן הנראה לעין.
עידו
מסכים לגמרי עם מר הרטוגזון
1. אני נוטה להסכים איתך בהערכה של 50-100 בלוגים איכותיים ובהערכה של פוסט ראוי בשבוע.
2. זה עדיין משאיר אותנו עם 10 פוסטים ביום. האם 10 פוסטים ביום יכולים להוות פורטל?
3. בנוגע לרווחים – אם מישהו יקים דבר כזה, הוא יעשה את זה בשביל הכסף של עצמו. ואז הבלוגרים יזכו לחשיפה בלבד, ללא רווחים. והם יצטרכו להסכים לכך שמישהו אחר ייהנה מפירות התוכן שהם מגדלים. אחרת אני לא רואה לזה הצדקה עסקית. אתה היית מסכים?
4. כן, אם יהיה כזה, שינוהל במשרה מלאה, ויעוצב כראוי, הוא כנראה ימשוך אליו לא מעט קוראים.
10 פוסטים ביום בקושי. אבל אני מאמין שזה נתון שאפשר להתחיל איתו ושזה בהחלט עשוי להתרחב בהמשך.
בנוגע לרווחים – אני חושב שאפשר להגיע למודל רווחים משותף, בסגנון הבלוגים של רשת gawker. אני רק מקווה שמבחינת הרמה זה לא יתדרדר לשם.
וכן אני הייתי מסכים גם אם לא הייתי רואה מזה שקל, אם היה מדובר במיזם אלטרנטיבי באמת. מעבר לזה, אני לא בטוח שיש כאן עניין של הסכמה. מדובר על משהו בסגנון igoogle – דף בית שמורכב מלינקים לבלוגים. זה בלתי אפשרי ולא הייתי רוצה להעביר את כל הבלוגוספירה האחדה ולנסות להעביר את כולם לפלטורמה אחת.
כל מה שכתבתי ספקולטיבי וכמובן, ואכן הסגירה של 'שמה' סותר לכאורה את מה שאני אומר.
אני רק אומר שהמודל של שמה (ששוב אני אומר שאני מסתמך רק מידיעות יד שניה על האתר שלהם) היה מצליח יותר לדעתי לו:
א. היה מתבסס על עורך במשרה במלאה שמקדיש לנושא את כל עיתותיו כמו בכל פורטל אחר.
ב. היה בנוי על כמות גדולה ככל האפשר על תכנים (גדולה ככל האפשר בלי להתפשר על איכות).
ג. בנוי בפורמט של אחד הפורטלים הגדולים והפופולרים של האינטרנט העברי – רק של בלוגים.
עידו
לא הייתי רוצה לאחל לדבר שעוד לא הוקם להיות gawker.
אני חושבת שבתוך המילה "פורטל" יש הנחה סמויה של תוכן שמוצב באותו מקום. כלומר, לא רק לינקים. ולכן, אייגוגל הוא לא פורטל. הוא קורא רסס. מבחינת קונבציות העיצוב מדובר בדבר שונה לחלוטין. אני חושבת שזו הייתה אחת הבעיות של "שמה!", בנוסף לבעיות רבות אחרות. ולכן, אני כן חושבת שהוא יזדקק להסכמה.
בנוגע ל"אלטרנטיבי באמת": נו, באמת. אלטרנטיבי באמת זה הפנזינים האלו עם הראש הגזור מדמות אחת והגוף הגזור של דמות אחרת. זה לא משהו שנועד לצבור תאוצה.
לרגע אני נשמעת לעצמי כאילו יש לי כסף בכיס להשקיע בדבר כזה. אין לי, רק שיהיה פה ברור. פשוט נשמע לי רעיון מעניין.
טוב נו, כתבתי שאני מתכוון ל-gawker מבחינת מודל השראה מבחינות מסוימות. בוודאי לא מבחינת צורת העבודה והתכנים.
טוב אני מקבל את ההערה שלך על פורטל. אבל אני חושב שהאתר המדומין שלנו צריך לקבל משהו מהרוח הפורטלית – תחושה של פורמט מסוים בכל זאת. וזה העניין, זה לא קורא RSS כי הרעיון הוא לא להעלות אוטומטית כל מה שעולה באתרים אחרים אלא כן להשתמש בעריכה סלקטיבית מסוימת כדי ליצור אמירה מסוימת מאוד. אז אפשר לומר שזה בין פורטל לבין קורא רסס.
אולי 'אלטרנטיבי' זה לא בחירת מילים מוצלחת במיוחד. כל מה שאני מתכוון באלטרנטיבי זה שיהיה מקום לחשוב שזה דבר נדיר היום בעיתונות הישראלית ושיהיה מקום לחשוב אחרת, שזה כבר דבר שכמעט לא קיים…
עידו
אתה מכיר את ספוטבק? הם אמנם אוטומטיים , אבל העיצוב שלהם הוא בדיוק משהו שנמצא בין פורטל לבין קורא רססים. נראה לי שכזה אנחנו צריכים למיזם המדומיין שלנו.
אני איתך כמובן בנוגע למקום שבו אפשר לחשוב לבד. אני פשוט אומרת שאפילו כמיזם מדומיין צריך לקחת בחשבון שהוא לא יהיה אלטרנטיבי באמת. כי הוא לא יהיה "הסיפור האמיתי" או "רשימות", אלא דבר עם כסף. גם אם מעט כסף, יהיה לו כסף. אחרת, הוא לא יוכל לשלם לעורך תוכן במשרה מלאה. ולכן, הוא יהיה כפוף לשיקולים כלשהם של יוניק יוזרס וחשיפות. אפילו אם שמים את האיכות במקום הראשון, אלטרנטיבי לחלוטין אני מתקשה לראות איך הוא יהיה.
אז סגרנו על מספר פוסטים, על עורך, על כיוון התוכן, ואולי אפילו על עיצוב. עכשיו נשאר לנו רק שם.
לגבי בלייזר, היתה תקופה שהייתי קורא קבוע (אח שלי היה מנוי), ומה שרשום למעלה היה רלוונטי. אבל, כמו תמיד, ההצלחה קלקלה אותם, וכתבים הבינו שהם יכולים לנסוע להשקה של מכונית ספורט בחו"ל בלי להבין כלום ברכב, לשקות אלכוהול עד אובדן חושים בבאר של המלון, ואז לחזור ולכתוב כתבה שלמה על איך שהם הגיעו להשקה של מכונית בלי לדעת כלום על זה, השתכרו המון, ושהיו שם דיילות כוסיות, ואנשים יקנו את זה (לדעתי פעם היתה כתבה של מישהו שאפילו לא הגיע להשקה כי הוא פספס את הטיסה. כתבה של שני עמודים).
וזה כמובן מה שיקרה למיזם המופלא שמתואר למעלה: או שזה ייכשל ויסגר, ואם זה יצליח, ומישהו יראה שאפשר לעשות מזה קצת כסף, אז עד מהירה ההתקרבות למדיה רגילה תהיה מואצת (מ"בוא נוסיף בצד את המבזקים של ויינט כדי שאנשים יוכלו להפוך את זה לאתר הבית שלהם" ועד ערוץ רכילות – חמישה חודשים).
בסה"כ לא הבנתי מה הנקודה של איתמר: האם הוא רוצה למלא את האתר, או מסתפק במשהו מיזערי ואליטיסטי.
השטח לא משהו, זה נכון.
אבל ממש לא התכוונתי לסניטה בסלב. האמנם אין דרך לעשות כתבה על הקרחת של נינט שיהיה בה ערך תזונתי של ממש?
אין על נינט, גדולה מכולם. מכוכבות כוכב נולד הטובות ביותר.