Someone goes online

Someone goes online-not particularly computer savvy but they feel they 'get by' as far as checking the weather online, doing their taxes and finding out what movie is playing where-they have in mind that they want to meet someone. It doesn't have to be romantic, though, in all honesty, it would be great if it were. But they don't want their future friend to be from one of those sleazy matchmaking sights. So they go to a blog. Blogs are where all the cool kids hang out. Blogs are where those who aren't just looking for sex find their fix. Blogs don't have sexual predators in them. Blogs are for intellectuals ('just like me'). Blogs are where it all happens. Right? Wrong.

 

This is the truth as seen and read from the 'outside'. I'm not a computer wiz, or a hacker and, frankly, I'm lucky if I can find my way around Israblog. But I know how to write and in a community of writers you'd think that would be enough. You'd think. You'd be wrong.

 

Blogs are founded upon a system of prom kings and queens every bit as much as your average American high school. Blogs have cool kids that everybody fears yet desperately wants to be friends with, and it has its resident geeks that get stuffed into virtual lockers on a regular basis. It is a common misconception that within the world of internet those coveted roles become reversed. That those kids who were teased and taunted in high school—those who's lunch money was eternally missing because it got taken away by the bully of the hour—are now the reigning kings and queens of the cyber playground. They have the power to make you or break you. A good word from them about a post you've written will send you into cyber heaven. A bad one will make your life a living hell. Only that your life doesn't end at the corner of your computer screen; it seeps into your 'real' life, making you ashamed to leave your 'real' home, go to your 'real' job or talk to the very 'real' man who slices your cheese in your local supermarket—but that’s already a different post.

 

The truth is that coolness is a trait for life, just as the number of teeth you show when smiling. A good orthodontist and a couple thousand dollars to spare will make you show more or less teeth, and will, most likely, make these teeth nicer to be seen, but it will do nothing, nothing I say, for the way your lips curl at the corners of your mouth when you smile making you look like a joker. In much the same way, coolness can be acquired. To an extent. Extent being the operative word here. Always and without a doubt the cool factor will fail you when you need it most. When that person you've been dreaming would comment on your post finally does so, you will grow back your greasy hair, pimples, and that chubbiness as if they never left and it would be just another day in your 10th grade gym class again.

 

Alas, you're dreams of sweet revenge have failed. The jock with the great abs and killer charisma who, your only solace was to think, was a total retard and couldn't put together a sentence unless it was in the shape of a car, has done it once again. It turns out he can put a sentence together. A few in fact. It also turns out that when he writes, people read. Seems that the one you took pride in being the opposite of was not only handsome, cool and good at sports but, what d'ya know, he's clever too…

 

They're now picking teams for a game of basketball. It's amazing how you're still surprised when you get picked last.

יה! וואו!

נתחיל מהתחלה; כלומר, נתחיל מהערה ארוכה בסוגריים מרובעים; כלומר, ממבוא אפולוגטי:

[אני לא מבין דבר בתיאוריה של צילום או ציור. קראתי את לסינג וזהו. פרשנות של ציורים וצילומים תמיד נראתה לי מפוקפקת. קראתי כמה פרשנויות מעולות, והרגשתי לא בנוח. אם לתמלל את הרציונליזציה, הרגשתי שהמעבר מהמדיום הוויזואלי למדיום הלשוני צריך להיעשות – אם הוא כבר נעשה – באיפוק. אני יודע שישנה מסורת ארוכת שנים של ווירבול הוויזואליה; אני יודע שאם ישנה מסורת פרשנית, ישנה גם מסורת ציור מקבילה, שנוצרה בהתייחס אליה. כלומר, ציורים מצוירים מתוך התכוונות לפרשנות מסוג מסוים; כלומר, ההסתייגויות שלי, לגבי איפוק, מפוקפקות משהו. ועדיין, לא נוח לי. אז הסתובבתי עם הנקודה הקטנה הזו מתגלגלת לי בראש כבר זמן מה, והרגשתי כמו טמבל להעלות אותה כאן. אבל אולי יש בה משהו. ואם אין, אשמח לגלות למה]

אגם קומו, כפי שהוא משתקף מווילה קרלוטה. איטליה. (rita crane, flickr)

1.

העולם יפה. הכל יפה ומורכב. הכל נע בת אחת, ונושם, ומתפזר באלפי וקטורים קטנים לכל כיוון. הכל יפה. הכיעור גם. גם הסתמי. גם עמודי החשמל. במיוחד עמודי החשמל, בעצם.

2.

אבל אני כותב זאת עכשיו, כך שאני חש צורך להדגיש. ואני חש בצורך הזה כי לפעמים שוכחים. רבים שוכחים לרוב. נסעתי באופניים לפני כמה ימים, ושמעתי ילד אומר בפליאה "בלון", ואמו, בקול מתקתק מזיוף, אומרת "איזה יופי". איזה יופי.

3.

אם אני צלם, והכל יפה, ואני רוצה לומר שהכל יפה, אין לי ממש איך. צילום ממסגר, וזה נהדר. מסגור מפנה תשומת לב. אבל המסגור הבסיסי לא מספיק. אם תרצה לצלם יופי, אתה כבול לצילום דברים יפים – כלומר, דברים שנחשבים ליפים – או, שתיאלץ לנסות להדגיש. ואיך תדגיש? באמצעות זווית ופוקוס, באמצעות משחק עם הצבע. כלומר, תיקח את כל היפה ×”×–×”, ותעמיד אותו בזווית יפה, כך שכולם יראו כמה ×–×” יפה, מהזווית הזו, שבה רגילים ממילא לראות את היופי שבדבר. אתה כבול לזוויות שנתפסות כיפות ממילא, ולדברים שנתפסים כיפים ממילא. הצורך לתקשר יופי עם קהל לוכד את כל היופי ×”×–×” לקלישאות של יופי.

4.

וזו, בעצם, הבעיה שלי עם פליקר.

ויאמר יהוה: אל תעשה לך חפץ ומצבה

1.
"מאחורי סירים לדגים, סירי קוסקוס, קערות נחושת להכנת ריבה, מחבתות, סירי חרס מוערמים זה על זה, עשרות קופסאות שימורים, צנצנות מרמלדה ריקות, אספקה של מים מינרלים, של לפתני תפוחים, של אפונה וגזר, של גלילי נייר משי, של קצוות חוטים, של בקבוקים של יין ושל מי דלוחין שונים, נמצאו, במרתף ששימש כמזווה, תמימים כמו פעוטות בני יומם, הבקבוקים הראשונים ביותר שלי"
(איך רוקנתי את בית הוריי, הוצאת רסלינג, בתרגום קרן שמש, עמ' 51)

2.
שני הוריה של לידיה פלם, מחברת הספר "איך רוקנתי את בית הוריי", מתו בטווח זמן קצר. בהיותה בת יחידה, נותרה לידיה עם המלאכה הבלתי נסבלת כמעט של לרוקן את בית ההורים. המלאכה הזו מסתירה מאחוריה, כמובן, רשת שלמה של משמעויות ומערכות יחסים, שנוצרות לאורך השנים בין אדם לחפציו. הניסיון לארגן מחדש את החפצים הוא באופן מובן למדי הניסיון לארגן מחדש את מערכות היחסים האלו.

או כמו שהיא עצמה כותבת: "פעם היה המוות ניסיון שחווים במסגרת קהילה; הדת והמסורת הכתיבו מחוות, תמכו באדם האבל. אולם כיום שייך האבל רק לתחום החיים הפרטיים. כל אחד קובר את מתיו בעודו ממלמל טקסים אישיים ומזדרז למחוק את סימני אובדנו במסגרת החיים החברתיים: לא עוד שחור ולא קרפ, לא עוד רעש ולא דמעות, לא נותר שום דבר רשמי, שום סימן חיצוני של אומללות, בקושי יום אחד של היעדרות והחיים שבים למסלולם. כל אחד ואחד מוצא את עצמו לבדו" (עמ' 14).
 
ריקון הבית הופך לטקס האבל והנטל שמשימה מסדר גודל כזה מפיל על כתפי הילדים הוא, כך אני יכולה רק לשער, גדול מאד. מי אתה, פישר קטן, שתחליט מה לעשות עם המקטרת שאביך אהב למצוץ בעודו יושב על הכורסא שלו? והכורסה, מה יהא עליה? והחצאיות שאימך תפרה בקפדנות ובאהבה? ופתקאות ה"אני אוהב אותך" ו"מזל טוב ליום ההולדת החמישים מחבריך" ו"הריני להודיעכם על חתונתי הקרובה", גם הן תובעות הכרעה. וכולם, עד אחרון החפצים, צועקים לעברך: מי שמך?
 
אולם לידיה חייבת לעמוד בנטל הזה, וכך, לאורך הספר המקסים ומגיר הדמעות הזה משנה לידיה את מערכת היחסים שלה עם החפצים, ובכך את מערכת היחסים שלה עם ההורים שלה. המצבה שלידיה בונה להוריה, תהליך האבל שלה, היא בעצם מצבה נעלמת, שבמצב אידיאלי מגיעה לריק, לחוסר גמור. זהו המצב שאליו מגיעה לידיה בסוף הספר, אחרי עשרות עמודים של פירוט דקדקני של גורלו החדש של כל חפץ וחפץ מבית ההורים.
 
 
 
3.
זהו מצב קיצוני מאד, אולם בפני מצבים דומים אנו עומדים מעת לעת. מעבר דירה, הוספת דייר לבית, ארון חדש או פרידה מבן זוג, כל אלו מצריכים גם מאיתנו להכריע את גורלם של חפצים. חפצים שהם אנשים קטנים. חפצים שאי אפשר לנתק בין הקיום הגשמי והמטאפורי שלהם. כל אחד ושיטות ההתמודדות הפרושות בפניו במקרים שכאלו: דחיסת ארגזים עד אין קץ, מיון, השלכה לפסולת, נתינה לחברים, מכירה.
 
אנשים יוצרים מערכות יחסים כל הזמן. אנשים קונים חפצים כל הזמן. ובהתאמה, מספר החפצים שיש לנו קשר רגשי אליהם גדל כל הזמן. נדמה לי שהאבסורד הזה גדל בהתאמה לכוח הקנייה. אני די בטוחה שלכל אחד מהוריי היו פחות חפצים בגיל שלושים ממספר החפצים שלי. נכדיי הוירטואליים ודאי יגררו אחריהם מחסנים שלמים של מחשבים ישנים, מכנסי ג'ינס, חולצות טריקו מתחכמות, ספרים, ואינספור פתקאות שאני שומרת, אלוהים יודע למה, מהתכתבויות ביני לבין חברותיי בחטיבת הביניים. כמו גם ארגזים על גבי ארגזים של שלטים רחוקים, כבלים, מכנסי ג'ינס, ספרים, וחולצות טריקו מתחכמות של הוריהם, צאצאיי.
 
אולי יש דרך לשנות את זה? אולי הגיע הזמן להכריז על נתק ולהחזיר לחפץ את חפציותו? ולזרוק. פשוט לזרוק? כי על חוסר השימושיות של החפצים האלו חבל להכביר מלים. אנחנו לא שומרים אותם כי אנחנו משתמשים בהם אלא כדי שישמרו עלינו מפני השכחה והניתוק. אולי הגיע הזמן לעשות כמעשה לידיה, לערוך את הטקס ולהפוך את המצבות למצבות נעלמות?
 

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.