1.
"מאחורי סירים לדגים, סירי קוסקוס, קערות נחושת להכנת ריבה, מחבתות, סירי חרס מוערמים זה על זה, עשרות קופסאות שימורים, צנצנות מרמלדה ריקות, אספקה של מים מינרלים, של לפתני תפוחים, של אפונה וגזר, של גלילי נייר משי, של קצוות חוטים, של בקבוקים של יין ושל מי דלוחין שונים, נמצאו, במרתף ששימש כמזווה, תמימים כמו פעוטות בני יומם, הבקבוקים הראשונים ביותר שלי"
(איך רוקנתי את בית הוריי, הוצאת רסלינג, בתרגום קרן שמש, עמ' 51)
"מאחורי סירים לדגים, סירי קוסקוס, קערות נחושת להכנת ריבה, מחבתות, סירי חרס מוערמים זה על זה, עשרות קופסאות שימורים, צנצנות מרמלדה ריקות, אספקה של מים מינרלים, של לפתני תפוחים, של אפונה וגזר, של גלילי נייר משי, של קצוות חוטים, של בקבוקים של יין ושל מי דלוחין שונים, נמצאו, במרתף ששימש כמזווה, תמימים כמו פעוטות בני יומם, הבקבוקים הראשונים ביותר שלי"
(איך רוקנתי את בית הוריי, הוצאת רסלינג, בתרגום קרן שמש, עמ' 51)
2.
שני הוריה של לידיה פלם, מחברת הספר "איך רוקנתי את בית הוריי", מתו בטווח זמן קצר. בהיותה בת יחידה, נותרה לידיה עם המלאכה הבלתי נסבלת כמעט של לרוקן את בית ההורים. המלאכה הזו מסתירה מאחוריה, כמובן, רשת שלמה של משמעויות ומערכות יחסים, שנוצרות לאורך השנים בין אדם לחפציו. הניסיון לארגן מחדש את החפצים הוא באופן מובן למדי הניסיון לארגן מחדש את מערכות היחסים האלו.
או כמו שהיא עצמה כותבת: "פעם היה המוות ניסיון שחווים במסגרת קהילה; הדת והמסורת הכתיבו מחוות, תמכו באדם האבל. אולם כיום שייך האבל רק לתחום החיים הפרטיים. כל אחד קובר את מתיו בעודו ממלמל טקסים אישיים ומזדרז למחוק את סימני אובדנו במסגרת החיים החברתיים: לא עוד שחור ולא קרפ, לא עוד רעש ולא דמעות, לא נותר שום דבר רשמי, שום סימן חיצוני של אומללות, בקושי יום אחד של היעדרות והחיים שבים למסלולם. כל אחד ואחד מוצא את עצמו לבדו" (עמ' 14).
ריקון הבית הופך לטקס האבל והנטל שמשימה מסדר גודל כזה מפיל על כתפי הילדים הוא, כך אני יכולה רק לשער, גדול מאד. מי אתה, פישר קטן, שתחליט מה לעשות עם המקטרת שאביך אהב למצוץ בעודו יושב על הכורסא שלו? והכורסה, מה יהא עליה? והחצאיות שאימך תפרה בקפדנות ובאהבה? ופתקאות ה"אני אוהב אותך" ו"מזל טוב ליום ההולדת החמישים מחבריך" ו"הריני להודיעכם על חתונתי הקרובה", גם הן תובעות הכרעה. וכולם, עד אחרון החפצים, צועקים לעברך: מי שמך?
אולם לידיה חייבת לעמוד בנטל הזה, וכך, לאורך הספר המקסים ומגיר הדמעות הזה משנה לידיה את מערכת היחסים שלה עם החפצים, ובכך את מערכת היחסים שלה עם ההורים שלה. המצבה שלידיה בונה להוריה, תהליך האבל שלה, היא בעצם מצבה נעלמת, שבמצב אידיאלי מגיעה לריק, לחוסר גמור. זהו המצב שאליו מגיעה לידיה בסוף הספר, אחרי עשרות עמודים של פירוט דקדקני של גורלו החדש של כל חפץ וחפץ מבית ההורים.
(מתוך תצלומי ספריית הקונגרס )
3.
זהו מצב קיצוני מאד, אולם בפני מצבים דומים אנו עומדים מעת לעת. מעבר דירה, הוספת דייר לבית, ארון חדש או פרידה מבן זוג, כל אלו מצריכים גם מאיתנו להכריע את גורלם של חפצים. חפצים שהם אנשים קטנים. חפצים שאי אפשר לנתק בין הקיום הגשמי והמטאפורי שלהם. כל אחד ושיטות ההתמודדות הפרושות בפניו במקרים שכאלו: דחיסת ארגזים עד אין קץ, מיון, השלכה לפסולת, נתינה לחברים, מכירה.
זהו מצב קיצוני מאד, אולם בפני מצבים דומים אנו עומדים מעת לעת. מעבר דירה, הוספת דייר לבית, ארון חדש או פרידה מבן זוג, כל אלו מצריכים גם מאיתנו להכריע את גורלם של חפצים. חפצים שהם אנשים קטנים. חפצים שאי אפשר לנתק בין הקיום הגשמי והמטאפורי שלהם. כל אחד ושיטות ההתמודדות הפרושות בפניו במקרים שכאלו: דחיסת ארגזים עד אין קץ, מיון, השלכה לפסולת, נתינה לחברים, מכירה.
אנשים יוצרים מערכות יחסים כל הזמן. אנשים קונים חפצים כל הזמן. ובהתאמה, מספר החפצים שיש לנו קשר רגשי אליהם גדל כל הזמן. נדמה לי שהאבסורד הזה גדל בהתאמה לכוח הקנייה. אני די בטוחה שלכל אחד מהוריי היו פחות חפצים בגיל שלושים ממספר החפצים שלי. נכדיי הוירטואליים ודאי יגררו אחריהם מחסנים שלמים של מחשבים ישנים, מכנסי ג'ינס, חולצות טריקו מתחכמות, ספרים, ואינספור פתקאות שאני שומרת, אלוהים יודע למה, מהתכתבויות ביני לבין חברותיי בחטיבת הביניים. כמו גם ארגזים על גבי ארגזים של שלטים רחוקים, כבלים, מכנסי ג'ינס, ספרים, וחולצות טריקו מתחכמות של הוריהם, צאצאיי.
אולי יש דרך לשנות את זה? אולי הגיע הזמן להכריז על נתק ולהחזיר לחפץ את חפציותו? ולזרוק. פשוט לזרוק? כי על חוסר השימושיות של החפצים האלו חבל להכביר מלים. אנחנו לא שומרים אותם כי אנחנו משתמשים בהם אלא כדי שישמרו עלינו מפני השכחה והניתוק. אולי הגיע הזמן לעשות כמעשה לידיה, לערוך את הטקס ולהפוך את המצבות למצבות נעלמות?
יפה אמרת, לעזאזל.
אני מאוד בעד לזרוק. לזרוק כמה שיותר. בסוף הצבא שלי עשיתי שתיה. ביקשתי מחבר שיצייר על חולצה לבנה אצבע משולשת, ומתחתיה הכיתוב "חיים טובים שיהיו לכם". הגעתי עם זה לשתיה, והייתי מרוצה מעצמי עד כאב. סבתא שלי הפכה את החולצה לסמרטוט. מאז, אני חושב, כאב לב מאובדן חפצים נראה לי מיותר. אבל אולי אני חי בקיצוניות השניה. רק לאחרונה התחלתי לנסות לזכור. לאנשים יש אלפי אנקדוטות, ולי יש שתיים. בכל פעם שאחת מתחדשת, השניה נמחקת. אבל אולי זה לא באמת קשור.
ברור שאתה חי בקיצוניות השנייה: אתה מוחק מיילים מהג'ימייל, למען השם.
ותודה.
בררר. איזו מחשבה נוראה, לזרוק, איך אפשר?
במקום בו זורקים חפצים, יזרקו יום אחד גם אנשים.
כתבת מהמם, כוסית.
לדעתי זה קשור לתחושה האיומה מאד שבלי דברים לא זוכרים, שאם אין עדות קונקרטית לעבר יבואו תכף מכחישי השואה ויגידו שלא היית. יום אחד תקומי ולא יהיה לך מושג מי את.
האמת לא צריך אפילו לבטל את כל העבר, מספיק שמישהו יערער בתקיפות מספקת על קיומם של כמה ימים נבחרים, אפילו לא חשובים במיוחד, סתם ימים, ולך לא יהיה איך להוכיח – הנה, זה קרה.
התפרקות פסיכוטית, ללא ספק.
אה, ויהוה ו' אחת כמובן. לא חלים עליו כללי האקדמיה, זה, איטס גאד. ברוך השם, כמו שאומרים.
כן, הנחתי שאת תהיי בין המתנגדות הראשיות לרעיון העיוואים הזה.
כן, גם לידיה מניחה שהוריה אספו את החפצים כאיזו התנגדות לשואה ולעובדה שלא הייתה להם דרך להיאחז בעברם.
ותודה.
תיקנתי.
רק אחרי שקראתי כאן בכלל שמתי לב לאפשרות של המחיקה בג'ימייל.
אני דווקא לא בטוחה שהקשר הרגשי לחפצים גדל ביחס לכוח הקנייה. הרבה יותר סביר בעיני שככל שניתן לך לקנות יותר דברים, כך ערך הכסף (ובהתאמה – ערכם של הדברים) צולל.
האבסורד האמיתי, בעיני, הוא שבסופו של דבר, כשאנחנו מצליחים סוף-סוף להפטר מהדברים האלה, אנו טובעים בבריכות של אשמה והלכאה עצמית, כי אם נפטרנו מהם עכשיו, למה לא יכלנו לזרוק אותם לפני 8-9 שנים? שלא לדבר על "מזכרות" שהמאורע שהן אמורות להזכיר נשכח מזמן. או שזו, אהם, רק אני…?
אבסורד אמיתי #2 – שימו לב לכך שאת הטיהורים המשמעותיים מבצעים לאחר מעבר הדירה ולא, רמחנא לצלן, לפני. כי אם אפשר לסחוב עוד 3-4 ארגזים שיגיעו בסופו של דבר אל מפתן החנות של ויצ"ו, אז למה דֵה הֶל לא?
אגב, זה נשמע כמו אחל'ה ספר. תודה על ההמלצה.
התכוונתי שמספר החפצים גדל ביחס ישר לכוח הקנייה, ולכן מספר החפצים שאנחנו קשורים אליהם גדל. אני דווקא לא חושבת שיש קשר בין ערך הכסף לערכם הרגשי של חפצים.
בנוגע לאבסורד אמיתי 2 – נכון!!!!!
בבקשה.
ראשית כתבת נפלא, והפר התווסף כבר לרשימת הקריאה והרכישה האמורפית שלי בסוג של מתח מובנה בין תוכן הפוסט לבין התוצאה הראשונית הזו שלו.
והפוסט הזה יכול מאוד להיות גם הדחיפה שהייתי זקוק לה כדי לפצוח באיזה פרויקט שממתין בסבלנות מהיום שבו פתחתי את הבלוג שלי.
בכל מקרה ועד אז, כמה מחשבות מקוטעות.
רון מיברג, דווקא הוא, היה האיש היחיד שהצליח להסביר לי למה אני קונה ספרים, או בעצם למה אני ממשיך לקנות ספרים הרבה אחרי שהפער בין רשימת הקריאה לבין המציאות הוא רחב מכדי שיגושר אי פעם. ספר, כך הוא טען, הוא סוג של תעודת ביטוח פיקטיבית כנגד המוות, דרך זולה להפליא להדחיק את סופיות החיים, כי ספר שנרכש ונשאר על המדף הוא גם ההבטחה הכוזבת לעצמך שיום יבוא ויימצאו השבוע או היומיים או החודש לקריאתו.
אצל אומברטו אקו ב"שלהבת המסתורית של המלכה לואנה" הדמות הראשית הוא סוחר ואספן ספרים כפייתי, ובכל פעם שמישהו היה שואל אותו אם קרא את כל הספרים שבספרייה שלו הוא נהג להשיב "לא מה פתאום, את הספרים שקראתי תרמתי אלה הספרים שעוד לא קראתי, האם אתם נוהגים לשמור את קופסאות המשומשות שלכם?"
וסתם תהייה שטורדת אותי כבר איזה זמן, כמה חפצים (ספרים) צריך כדי לאפיין אדם בצורה חד-ערכית?
ראשית, אפשר לנצח את השיטה. קח את הספר ממני.
שנית, הטיעון של מיברג אכן טיעון מנצח.
והציטוט מאקו הוא מהמם.
ובעניין אפיון האדם, אני חושבת שזה תלוי גיל. בגיל 16 אתה בטוח שאדם זר, לו יבוא לחדרך, יוכל לקבוע שאתה נפלא ממבט אקראי בספרייה שלך. ולכן אתה מקפיד שיהיו בה הספרים הנכונים והדיסקים הנכונים. כשאתה גדל, אתה מבין שהמשוואה מורכבת יותר. אבל זה גם תלוי בחומרת המבקר. אני יכולה להגיע לאפיון חד ערכי על סמך נעליים, למשל. אבל זה כי אני חמוצה וקשה.
אבל זו שאלה מעולה. לאילו תשובות הגעת בינתיים?
מבחינתי זה הפך בשלב מסויים לתרגיל מתמטי ותו לא. תאורטית לפחות די ברשימה אחידה של שלושים וקצת ספרים כשעל כל אחד מהם מצויין אם אדם מסויים קרא אותו או לא כדי ליצור מספיק מיליארדי אפשרויות שיהוו פונקציה חד ערכית אל קבוצת האנשים הקוראים. עכשיו נשאלת השאלה אם אפשר להרכיב רשימה כזו או שבפועל נזדקק למספר גבוה בהרבה של ספרים כדי ליצור את ההבחנה.
מנגד קיימת האפשרות לא לקבוע מראש את רשימת הספרים אלא נניח לבחור עבור כל אדם ספר אחד שקרא, אחד שרכש ולא קרא ואחד שלא רכש ולא קרא. שוב, בהתחשב במספר הספרים שיוצאים בעולם בשנה תאורטית אני מניח שיש כאן יותר אפשרויות ממספר האנשים הרלוונטיים ועדיין אני תוהה אם זה אכן יספיק.
אני לא טובה בתרגילים מתטיים. וגם אני לא בטוחה שסטטיסטיקה היא הדרך הנכונה לפתרון הבעיה. כי בפועל לא מדובר על הערכה בסולם (1-10 נניח) אלא על פסילה. הסיבה היחידה שאני רואה שבעטיה יש לענות תשובה על השאלה הזו היא כדי לפסול אנשים מהר יותר. כדי לעשות את זה אני חושבת שיש להרכיב רשימה ארוכה אך לא אינסופית של ספרים אסורים, שאם האדם קרא כמה מהם, שלא לומר מחזיק בהם, הוא פסול.
:-0 למה זה תאפייני אדם על סמך מה שלא קרא במקום על ידי מה שהרגיש ואיך שהגיב על מה שכן קרא?
חרוט בראשי הפרק מתוך "שבת" של איאן מקיואן על ריקון בית אמו. דווקא בעודה בחיים אבל עם פרקינסון מתקדם והעברתה למוסד מיוחד.
איך כל חפץ שפעם היה כה יעיל ואף חינני נעשה מרופט וחסר ערך בתהליך הריקון.
מעניין ביותר. תודה.
אבל בדיוק הצעתי לפסול אותו על סמך מה שקרא.
בדיוק.
אם כי אני גאה לבשר שלפני יומיים עשיתי סדר בניירות וזרקתי תלושי משכורת משנת 92'. ווהו!
ואם קרא ביקורתית?
האם דין מי שקרא את כדין שמצטט ממנו בכל עת?
אין קרא ביקורתית. לא קוראים את צופן דה וינצ'י ביקורתית.
אפשר לבוא להתארח בסלון רחב הידיים והריק מכל חפץ שוודאי התפנה בביתך כעת?
ודאי, תמיד תוכלי לשבת על קופסת הארכיון של התלושים מ-93'
קראתי את צופן דה וינצ'י ביקורתית, נה נה נהנה נה! פירקתי אותו לחתיכות והבטתי בהשתאות במנגנון!