משמעותו של מנקה אסלה

ד"ר אדוארד לוקס (Lux) היה הראשון[1] שעמד על חשיבותו של מנקה-האסלות (Toilet-Bowl Cleaner) בתרבות המערבית הפוסטמודרנית. למרבה המבוכה רגע ההתגלות האוריקאי תפס אותו דווקא בשעת צורך אמיתי ממש במנקה שכזה, ולא בזמן שירעופים תיאורטיים טהורים (מבוכה, כמובן, לא מפני הלכלוך, אלא מפני הסלידה שלו, כתיאורטיקן בעל שאיפות, מכל דבר גשמי ובעל מהות יציבה).

דרך כלל ×”×™×” נמנע מכך ככל אשר ניתן, אך קציץ הבשר (Meatloaf) אשר אכל יום קודם[2] – הוא ×”×™×” החשוד העיקרי בעיניו – לא השאיר לו כל ברירה, והוא שאל בלחש את מארחיו היכן הם מחזיקים אצלם בבית את השירותים (Nochiyut). הבעיה האמיתית התעוררה אחרי, כשראה את החורבן שנשאר, מכתים ומפליל, על משטחי הפורצלן הלבנבנים של פנים-האסלה[3].

זה קרה לפני לא יותר מארבעים שנה[4] כאשר התארך ד"ר לוקס בבית הקיץ של מארשל מקלוהן בפלורידה[5]. בפנטהאוס היפיפה דלקו בת-אחת וללא הפסקה חמישה מקלטי טלוויזיה ושני טרנזיסטורים, אך מנקה-אסלה, ולו אחד, לא היה.

לוקס הגיע מיד לתובנה שבסוגיית מנקה-האסלות, כמו בסוגיית זכות-ההצבעה לנשים[6], הדעות נחלקות לשתיים: אלה השמרנים, שמבקשים להצניע-לכת, כלומר להחזיק ליד האסלה את המנקה הפשוט ביותר, חסר הצבע ושאר-הרוח, זה שישתלב אינקוגניטו ברקע הפסטל של קיר החדרון; ואלה, המוחצנים, שמשקיעים.

הוא שאל עצמו: אדם שמשקיע בעיצובו של מנקה-האסלות שלו, הרוכש מנקה ממתכת ניקל מבריקה או מעוצב כפרח חמנייה בשל, מה הוא מנסה לומר? הוא ×”×’×™×¢ מיד למסקנה שכמו שבתקופת שיגשוגה, ×”×™×” בכל בית באימפריה הרומית מזבח קטן לוֶסְטָה (Vesta), האלה השומרת על הבית (house), משמש כיום חדר-הנוחיות, ובצורה מזוקקת יותר, מנקה-האסלה, מסמן פיזי למסומן רוחני, דהיינו סימן לבריאות ושגשוג הבית ויושביו. מנקה מהודר, כך לדידו[7], פירושו ניסיון להסוות חולי פתולוגי וחסימה של זרימה קולינרית בריאה – אם ×›×™ בתרבויות אחרות תיתכן, כמובן, משמעות שונה לאותה תופעה.

כששטח את תובנתו המפתיעה בפני מארחיו התקבלו דבריו תחילה בעוינות סמויה, ומיד אחר כך באגרסיביות גלויה ביותר, כאשר העיף אותו מקלוהן מפתח ביתו ואיים עליו לבל יחזור עוד לעולם. לוקס ניסה להסביר לו כי על פי חשיבתו דווקא חסרון המנקה בבית מקלוהן מצביע על הצלחה יציאתית כבירה (success), אך מקלוהן, בניגוד גמור למצופה מהוגה במעמדו, לא גירש אותו משום התיאוריה, אלא בגלל הלכלוך. ולבד מזה, הוא לא היה מוכן שמסקנה הגותית כלשהי תעלה מתוך אסלה.

_______

[1] גם אם ×”×’×™×¢ מר יוג'ין אספס (Asspass) לאותה מסקנה בצורה עצמאית, הרי שהיום כבר ברור שעשה זאת לכל היותר בזמן אחד עם ד"ר לוקס, ובשום פנים לא לפניו. על כך ראו The Southend Quarterly, Vol. 54, 1999, pg. 436-437. [2] כנראה בבית אחותו, והשמועות על מאהבת שלכאורה ×”×™×” אצלה אינן אלא עלילת-דם זדונית, מונעת, ככל הנראה, על ידי קנאה וצרות-עין, כפי שמראה מר אניזד בריקס (Brix) בעבודה שתרם פורסמה.  

[3] אסלת-מלכים מסוג Thundertub, שנת יצור 1954.

[4] אך גם לא פחות, כפי שמוכיח סטון (Stone) בחיבורו When and Where in the 20th century, pg. 2.

[5] רבים אינם יודעים זאת, אך אחרי מותו, הועלה מרשל מקלוהן לדרגת פילד-מארשל.

[6] ראו מחקרו המונומנטלי של פרופ' שפירו (Shapiro) על השפעת מתן הזכות ×”× "ל על תנודות האופנה בארה"ב החל משנות העשרים: "Women vote – fashion desiners gloat" in W.A.R.S, 102, pg. 11-54.

[7]"A load of irish bull", The Southend Quarterly, Vol. 30, 1967, pg. 250-289 .

האם אתה סובל מהבמבלדאווג?

 ×. מקורות ביבליוגרפיים
אחד הפוסטים הכי הכי משמחים בבלוג הזה נכתבו דווקא ללא עזרת תיאוריה, על ידי האדם שהבטחתי לשאת את ילדו, לו היה רוצה, ששמו אסא וולפסון. אני מדברת כמובן על הפוסט האלמותי יראת הגוואדלבמבה.
 
וכך תיאר אסא את הבעיה: גוואדלבמבה היא מונח המציין את הרגע המדויק בזמן בו עזב פרט מסוים (הגוואדלבמב) מסיבה מחורבנת ממש ובו היא הופכת למוצלחת ממש. יראת הגוואדלבמבה, אם כך, היא הפחד מפני הרגע המדומיין ההוא והלוקים בו נשארים במסיבות גרועות עד אור הבוקר מבלי לשאוב מהן הנאה.
 
ב. היפוך מעניין
עכשיו דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה, שנכתבת בלשון נקבה מטעמי הזדהות עצמית בלבד: את עומדת במסיבה. ביד שמאל בירה, וביד ימין סיגריה, אם התמזל מזלך ואת נמצאת במסיבה באחד מן המוסדות שאינם מצייתים לאפו של המחוקק שנמצא עמוק עמוק בתחת ובריאות שלך. את לבושה באחת מתלבושות המסיבות שלך, שלנצח יכללו לפחות פריט אחד מגניב ושכבות, כדי שתוכלי להחליף למשהו קליל יותר, במקרה הצורך.
 
יש מוזיקה לא משהו, אבל לא משהו נורא. משהו כזה שאפשר להנהן בשקט לצליליו. מכל עברייך אנשים. את מוצאת שם את האחד או השתיים שיכולות לעשות לך את זה, אם תתעקשי. אבל לא מתחשק לך להתעקש, ובמצב הזה הם יצטרכו לפנות אלייך בעצמם. החברה שבאת איתה גם היא לא איזו הברקה. היא נחמדה והכל, ומדי פעם אתן מוצאות מסיבות ממש מוצלחות, אבל הפעם, איך לומר, פושר.
 
את אומרת לעצמך: מה יחשוב עליי אסא לו אלך עכשיו? ואת צועדת לצד השני של המקום, מחפשת אקשן; בחורה שרוקדת כלבבך או בחור עם הלוק הנכון. את אפילו אומרת לעצמך: ארקוד מעט, ודאי התנועה תשפר את מצב רוחי. ואת מתחילה לרקוד, אבל איכשהו הבירה והסיגריה לא מסתדרות, ולאט לאט הברכיים מתיישרות ולא מתכופפות שוב.
 
ואז, או אז, את אומרת לעצמך: גוואדלבמבה על הזין שלי! את חושבת על ההר ההוא בצ'ילה, שכולם אמרו לך שחייבים לטפס עליו, שמי שלא עלה עליו כאילו לא היה בדרום אמריקה, שמי שחולף בצדו התחתון מבלי להגיע לצידו העליון משול למת. את נזכרת ברגע המדויק, שבו התיישבת על הקרח, כאחרונת הפקאצות, בערך באמצע הדרך בין סיום הרכבל לפסגה, דוקרני הקרח בידייך ולרגלייך נעליים שהגרביים החליקו עמוק בתוכן, ואמרת למדריך הצ'ליאני החתיך: לא זזה מפה. אתה רוצה, אתה מוזמן לקחת אותי על הידיים. ומאז את כבר יודעת: הגוואדלבמבה לא תמיד תהיה שלך. זה בסדר, תמיד יש את האינטרנט.
 
ואז, את הולכת.
 
ג. האמנם נירוונה?
לכאורה, את בודהה. אבל את טועה, כי הדבר היחיד שנמלטת ממנו הוא פוביית הגוואדלבמבה. כעת, מה שניצבת מולך, לבנה כהר בצ'ילה, היא יראת ההבמבלדאווג. המסיבה, להזכירך, לא נגמרת ברגע שיצאת מהדלת; המסיבה נגמרת רק ברגע שסיימו לדבר עליה. שהלא, לא לבד את בעולם. מכרייך, חברייך, מוקירייך, אשתך, כולם ישאלו אותך איך היה במסיבה ויחלקו עימך את חוויותיהם שלהם.
 
ואת, מה את יודעת? היה לך פושר. היה בסדר. היה לא משהו. אבל תמיד ייתכן כי באיזשהו מקום במסיבה היה ממש טוב. בחורות התפשטו, בחורים חילקו ג'וינטים וג'ין טוניק ומניפסטים גופניים חדשים התנסחו בלהט. ייתכן אפילו כי באחת מן הקומות הייתה מוזיקה מעולה, ושאיזה די.ג'יי חרך את רחבת הריקודים (זה כל כך גלגלצ שבא למות) בסט מן הגיהנום.
 
פוביית הה', כפי שמכנים אותה המקצוענים, מתחילה רק עכשיו לפעול עלייך במלוא עוצמתה. לחברייך הקרובים את יכולה אולי לומר את האמת; הם אוהבים אותך גם כשאת לוזרית. אבל מכל היתר עלייך להיזהר. אל תפני להם את הגב ואל תספרי להם איך היה במסיבה. היעזרי בכל הנמצא תחת ידייך: חירשות סלקטיבית, תשובות מעורפלות, שאלות רטוריות, אירוניה, צחקוקים. הכל, רק אל תספרי להם את דעתך.
 
כי את יודעת בדיוק מה יהיה השלב הבא, אחרי שתחליטי לזלזל גם ביראת ההבמבלדאווג. את תגידי: "היה לא משהו", רק כדי שמישהו אחר יגיד "לא ראית? צילמו סרט פורנו אלטרנטיבי בצד השני." ואז את תיזכרי שאמנם ראית איזו מצלמה וכמה בחורות עם ביריות, אבל חשבת לעצמך ששוב מצלמים סרט סטודנטים על ניכור אורבני ועל חפצון נשים, ולא היה לך כוח לזוז בכיוון. או שאת תגידי: "חרא מוזיקה", ומישהו אחר יגיד, "מה קורה איתך? זה היה האפיפיור יוחנן פאולוס השני בכבודו ובעצמו שם למעלה". ואת תיזכרי שהוא באמת נראה לך מוכר, והיו לו בגדים משונים, אבל חשבת לעצמך שזה סתם איזה ילד מתלהב שמנסה להגניב את עצמו.
 
כי יראת ההבמבלדאווג מקורה בפרשנות מוטעית, בניגוד ליראת הגוואדלבמבה, שמקורה בהתרחשות מוחמצת. זו, גם זו, נוטות לתקוף בעיקר בשעת דיבור בציבור, ועף אל פי שהן שונות, חומרתן זהה. ולכן, את, יותר טוב לך לשתוק, פן תחשפי את תחתונייך עם ה-L הגדולה המוטבעת בהם בפני כולם.

מה יש לך לומר, מעשיית ילדים תמימה למראה

היו פה כל מני ויכוחים קודם על הטעם שבקיום הפקולטה למדעי הרוח. במקרה מביש יוצא לי לקרוא עכשיו בשנית את "פרשנות ופרשנות יתר", שתורגם ע"י יניב פרקש להוצאת רסלינג (ונמכר במחיר המזעזע של 84 שקלים). זה ספר מגניב, ומה שיותר מגניב בו הוא שבינתיים, למרות שכולם מתווכחים זה עם זה, כולם גם קצת צודקים. את הציטוט הזה מביא ג'ונתן קאלר, באופן מעט דמגוגי, כדי להגן על מה שאקו מכנה "פרשנות יתר". קאלר, כמו אקדמאי טוב, מחליף מונח (ובכך גם קצת משנה נושא), ומשתמש ב"הבנת יתר". הידד. המונח שייך לוויין בות', גם כן כלי לא קטן, והציטוט שייך לו גם:

מה יש לך לומר, מעשיית ילדים תמימה למראה על שלושה חזירונים וזאב אחד רשע, על התרבות המשמרת אותך ומגיבה אלייך? על חלומותיהם הלא-מודעים של המחבר או העם שיצרו אותך? על תולדות המתח הנרטיבי? על היחסים בין גזעים בהירים וכהים יותר? על אנשים גדולים ואנשים קטנים, שעירים וקירחים, רזים ושמנים? על דפוסי שילוש בתולדות האנושות? על השילוש הקדוש? על עצלות וחריצות, על מבנה המשפחה, על אדריכלות ביתית, על הרגלי תזונה, על סטנדרטים של צדק ונקם? על תולדות טִפלולהּ של נקודת המבט הנרטיבית לצורך עירורה של אהדה? האם טוב לו לילד לקרוא אותך או לשמוע אותך מוקראת, לילה אחר לילה? האם מעשיות כמוך תורשינה – האם מן הראוי שתורשינה – לאחר שנכונן את מדינתנו הסוציאליסטית האידיאלית? מהן ההשלכות המיניות של הארובה הזו – או של העולם הגברי בלבדי ×”×–×”, שבו מין אינו מוזכר לעולם? ומה על כל ההתנשמויות וההתנשפויות?

[שיר הייקו\משל זן]

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.