תגית: העצמי כפרוייקט עיצוב

האם אתה סובל מהבמבלדאווג?

 א. מקורות ביבליוגרפיים
אחד הפוסטים הכי הכי משמחים בבלוג הזה נכתבו דווקא ללא עזרת תיאוריה, על ידי האדם שהבטחתי לשאת את ילדו, לו היה רוצה, ששמו אסא וולפסון. אני מדברת כמובן על הפוסט האלמותי יראת הגוואדלבמבה.
 
וכך תיאר אסא את הבעיה: גוואדלבמבה היא מונח המציין את הרגע המדויק בזמן בו עזב פרט מסוים (הגוואדלבמב) מסיבה מחורבנת ממש ובו היא הופכת למוצלחת ממש. יראת הגוואדלבמבה, אם כך, היא הפחד מפני הרגע המדומיין ההוא והלוקים בו נשארים במסיבות גרועות עד אור הבוקר מבלי לשאוב מהן הנאה.
 
ב. היפוך מעניין
עכשיו דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה, שנכתבת בלשון נקבה מטעמי הזדהות עצמית בלבד: את עומדת במסיבה. ביד שמאל בירה, וביד ימין סיגריה, אם התמזל מזלך ואת נמצאת במסיבה באחד מן המוסדות שאינם מצייתים לאפו של המחוקק שנמצא עמוק עמוק בתחת ובריאות שלך. את לבושה באחת מתלבושות המסיבות שלך, שלנצח יכללו לפחות פריט אחד מגניב ושכבות, כדי שתוכלי להחליף למשהו קליל יותר, במקרה הצורך.
 
יש מוזיקה לא משהו, אבל לא משהו נורא. משהו כזה שאפשר להנהן בשקט לצליליו. מכל עברייך אנשים. את מוצאת שם את האחד או השתיים שיכולות לעשות לך את זה, אם תתעקשי. אבל לא מתחשק לך להתעקש, ובמצב הזה הם יצטרכו לפנות אלייך בעצמם. החברה שבאת איתה גם היא לא איזו הברקה. היא נחמדה והכל, ומדי פעם אתן מוצאות מסיבות ממש מוצלחות, אבל הפעם, איך לומר, פושר.
 
את אומרת לעצמך: מה יחשוב עליי אסא לו אלך עכשיו? ואת צועדת לצד השני של המקום, מחפשת אקשן; בחורה שרוקדת כלבבך או בחור עם הלוק הנכון. את אפילו אומרת לעצמך: ארקוד מעט, ודאי התנועה תשפר את מצב רוחי. ואת מתחילה לרקוד, אבל איכשהו הבירה והסיגריה לא מסתדרות, ולאט לאט הברכיים מתיישרות ולא מתכופפות שוב.
 
ואז, או אז, את אומרת לעצמך: גוואדלבמבה על הזין שלי! את חושבת על ההר ההוא בצ'ילה, שכולם אמרו לך שחייבים לטפס עליו, שמי שלא עלה עליו כאילו לא היה בדרום אמריקה, שמי שחולף בצדו התחתון מבלי להגיע לצידו העליון משול למת. את נזכרת ברגע המדויק, שבו התיישבת על הקרח, כאחרונת הפקאצות, בערך באמצע הדרך בין סיום הרכבל לפסגה, דוקרני הקרח בידייך ולרגלייך נעליים שהגרביים החליקו עמוק בתוכן, ואמרת למדריך הצ'ליאני החתיך: לא זזה מפה. אתה רוצה, אתה מוזמן לקחת אותי על הידיים. ומאז את כבר יודעת: הגוואדלבמבה לא תמיד תהיה שלך. זה בסדר, תמיד יש את האינטרנט.
 
ואז, את הולכת.
 
ג. האמנם נירוונה?
לכאורה, את בודהה. אבל את טועה, כי הדבר היחיד שנמלטת ממנו הוא פוביית הגוואדלבמבה. כעת, מה שניצבת מולך, לבנה כהר בצ'ילה, היא יראת ההבמבלדאווג. המסיבה, להזכירך, לא נגמרת ברגע שיצאת מהדלת; המסיבה נגמרת רק ברגע שסיימו לדבר עליה. שהלא, לא לבד את בעולם. מכרייך, חברייך, מוקירייך, אשתך, כולם ישאלו אותך איך היה במסיבה ויחלקו עימך את חוויותיהם שלהם.
 
ואת, מה את יודעת? היה לך פושר. היה בסדר. היה לא משהו. אבל תמיד ייתכן כי באיזשהו מקום במסיבה היה ממש טוב. בחורות התפשטו, בחורים חילקו ג'וינטים וג'ין טוניק ומניפסטים גופניים חדשים התנסחו בלהט. ייתכן אפילו כי באחת מן הקומות הייתה מוזיקה מעולה, ושאיזה די.ג'יי חרך את רחבת הריקודים (זה כל כך גלגלצ שבא למות) בסט מן הגיהנום.
 
פוביית הה', כפי שמכנים אותה המקצוענים, מתחילה רק עכשיו לפעול עלייך במלוא עוצמתה. לחברייך הקרובים את יכולה אולי לומר את האמת; הם אוהבים אותך גם כשאת לוזרית. אבל מכל היתר עלייך להיזהר. אל תפני להם את הגב ואל תספרי להם איך היה במסיבה. היעזרי בכל הנמצא תחת ידייך: חירשות סלקטיבית, תשובות מעורפלות, שאלות רטוריות, אירוניה, צחקוקים. הכל, רק אל תספרי להם את דעתך.
 
כי את יודעת בדיוק מה יהיה השלב הבא, אחרי שתחליטי לזלזל גם ביראת ההבמבלדאווג. את תגידי: "היה לא משהו", רק כדי שמישהו אחר יגיד "לא ראית? צילמו סרט פורנו אלטרנטיבי בצד השני." ואז את תיזכרי שאמנם ראית איזו מצלמה וכמה בחורות עם ביריות, אבל חשבת לעצמך ששוב מצלמים סרט סטודנטים על ניכור אורבני ועל חפצון נשים, ולא היה לך כוח לזוז בכיוון. או שאת תגידי: "חרא מוזיקה", ומישהו אחר יגיד, "מה קורה איתך? זה היה האפיפיור יוחנן פאולוס השני בכבודו ובעצמו שם למעלה". ואת תיזכרי שהוא באמת נראה לך מוכר, והיו לו בגדים משונים, אבל חשבת לעצמך שזה סתם איזה ילד מתלהב שמנסה להגניב את עצמו.
 
כי יראת ההבמבלדאווג מקורה בפרשנות מוטעית, בניגוד ליראת הגוואדלבמבה, שמקורה בהתרחשות מוחמצת. זו, גם זו, נוטות לתקוף בעיקר בשעת דיבור בציבור, ועף אל פי שהן שונות, חומרתן זהה. ולכן, את, יותר טוב לך לשתוק, פן תחשפי את תחתונייך עם ה-L הגדולה המוטבעת בהם בפני כולם.

בובואים עליכם

הבובו והפרדוקס
ספרו של קרלו שטרנגר "העצמי כפרוייקט עיצוב" הוא ספר שכתוב רע. עם זאת, יש בו כמה הצעות מעניינות. לפניכם סיכום:
דור האיקס שונה מאד מהדורות שקדמו לו מבחינה פסיכואנליטית, משום שהמסגרת שמולה הם מכוננים את זהותם אינה המסורת (כלומר, ההורים), אלא המרחב (כלומר, אנשים אחרים בגילם), מכל מיני סיבות הסטוריות וחברתיות, ובראשן פיחות מעמדו של האב בתרבות. (ולכן, בין היתר, פסיכואנליזה פרוידיאנית איבדה מהתוקף שלה עבורם).
הצו השולט והמנחה אותם בחייהם הוא "עצב את עצמך". כלומר, זהותם נבנית מתוך ניסיון בלתי פוסק לעצב את עצמם, בדומה לכל מותג אחר. העיצוב הזה אינו עוצר במראה החיצוני, וממשיך גם לקריירה, לצורת החיים למיניות וכו‘. זה יוצר, כמובן, חופש מהגבלות מסורתיות (בדומה להגבלות שיוצרת תרבות קנונית, למשל), אבל פותח פתח לאינסוף יראת הגוואדלבמה.
הכלכלה החדשה של שנות ה-90 ואילך יצרה גם אשליה מתעתעת שהכסף זמין לכל. זה התחיל בגאוני הוול סטריט שעשו כסף תוך השתעבדות מוחלטת לעבודה והמשיך עוד יותר בגאוני האינטרנט, שלא רק עשו כסף, הם גם נהנו בדרך. כל זה יצר את הבּוֹבּוֹ (Bourgeois Bohemian). לפי הגדרתו של המילון האורבני: Yuppie types who pretend not to be… by decorating with Indian motifs, wearing turquoise jewelry, taking yoga classes, talking about their chakras, etc.
כלומר, אלו אנשים שעושים כסף (ככל הנראה ממשהו שהם אמורים ליהנות ממנו), אבל לא רוצים להפגין אותו בסמלי סטטוס ברורים, אלא באשליה שהכל זול ואקולוגי אבל מיוחד במינו. הלאה פרקליטי אל איי, קדימה הכי גאים שיש.
ועכשיו ציטוט משטרנגר על הבובואים: "בלב הדילמה שלהם מונח פרדוקס שקשה ליישבו. בעוד הם אמורים להיות מונחים בכוח הצורך הפנימי במימוש עצמי, רבים מהם מרגישים מאד מבולבלים. הם מרגישים שהכל סביבם, ובכלל זה רגשותיהם העמוקים ביותר ביחס לעצמם, מונחה בכוח החובה להצליח, מבלי להקריב תחושה של משמעות אישית. חלק מהם, דומני, סובלים מאד מפרדוקס זה: הם מרגישים שהדרישה המופנית כלפיהם להפוך הכל, החל ברוחניותם וכלה במערכות היחסים והקריירות שלהם, ליצירת אמנות הנולדת בלא מאמץ, יוצרת את ההפך ממה שבובואים אמורים להיות: בני אדם חופשיים באמת. עליהם לשלב בין עבודה קשה לתקינות פוליטית, בין הצלחה כלכלית לדאגה אקולוגית, בין לוח זמנים צפוף לזמן איכות עם הילדים 
 
בובו והספרות
את התיאור הספרותי המדוייק ביותר של הבובו מצאתי בספרו של אגור שיף "מה שרציתם". אחד הגיבורים בספר הוא זיגי. זיגי הוא בנו של צייר ידוע ושל אישה מצויירת, שעושה המון כסף מלהיות קבלן ואוהב רק את מכונית האלפא רומיאו 156 שלו. וכך הוא מספר:
“והייתה גם דירה מספר שמונה במגדל החדש. היא הייתה מאלה שפנו מזרחה ושרוהטו ואובזרו בהתאם לטעמם המשוער של קונים פוטנציאליים: רצפה מצופה פרקט, כלים סניטריי שיואבו מאיטליה, ספה וכורסאות מרופדת בצבעי קרם, ועל ארון המדפים שבא מ‘איקאה‘ נשענו בצנעה, זה לצד זה, צרויה שלו, דויד גרוסמן ואתגר קרת. אריזות ריקות של כל פרקי סדרת הטלוויזיה ’סקס והעיר הגדולה‘ הפרידו בין אלה לבין כל כתבי עגנון, איגרות דוד בן-גוריון, שירי זלדה ומדריך תיירים עבה לעיר פריז וסביבותיה”.
וכל מילה נוספת מיותרת.
 
הבובו והסופרים
הבעיה היא שהבובואים גם כותבים. זה היה יכול להיות נחמד אילו היו מנצלים את כל עומק ורוחב ידיעותיהם הקנוניות והבלתי קנוניות כדי לספק תובנה אנושית מעניינת. אבל האמת היא שכל מה שהם עושים זה ליצור ספרים שנועדו למתג את הסופרים. כאילו גם הסופר וגם הדמויות מתכוננות כל העת כדי לענות על שאלון תחנות התרבות המנוח של מעריב. וזה, ב-542 מלים, מה שיש לי נגד הספר עטור התשבוחות "קרוב להפליא ורועש להחריד" של ג‘ונתן ספרן פויר.