כללי

שבע פסקאות על העין השביעית

25 תגובות
הדבר הראשון שנראה לי משונה באתר של העין השביעית הוא בר הניווט העליון שלו; ברי ניווט עליונים נוטים לרכז את הקטגוריות התכניות המרכזיות באתר, כמו שבסופר מסדרים את המדפים על פי שימורים, מוצרי חלב וירקות ופירות, ואילו כאן הוא מוקדש דווקא לכותבים, בחלוקה שמזכירה את האפשרות לסדר את הסופר לפי תנובה, עלית ואסם. ההחלטה הזו לא נבעה מחוסר היכולת של העין השביעית לרכז את הכתבות לפי קטגוריות; עובדה, יש קטגוריות מרכזיות בבר הימני. עובדה 2, ליד כל כתבה יש "מאמרים בנושא", במנגנון שמנכיח את קיומו של תיוג נושאי במערכת ניהול התוכן של האתר.
 
מן ההחלטה הזאת נגזרת החלטה משנית, לא בלתי משונה גם היא: קידומו של דף העיתונאי. כל כותב באתר מקבל דף ובו מרוכזות כל הכתבות שלו, והדף הזה מקבל הפניה מרכזית מאד. הדף הזה מתחיל בשורה אחת מודגשת, בה מרוכז פועלו של האיש, והוא אפילו מקבל תמונה קטנה כזו, כדי שנדע על מי אנחנו מדברים.
 
הדבר השני שנראה לי משונה באתר של העין השביעית הוא החוסר בתגובות. בנאדם קורא כתבה באינטרנט, מגיע או מדלג לסיומה, ומחכה לראות את התגובות. לפעמים הוא רק סורק אותן, כי הן בלתי נסבלות לקריאה, אבל לפעמים דווקא בתגובות מתפתח דיון, כזה שתורם לכתבה ומעשיר אותה. במקום זה בחרו בעין השביעית לעודד את הדיון במקום מתוחם אחר, רחוק מפרי עטו של הכותב, בפורום.
 
התוצאה המשולבת של שתי ההחלטות האלו היא העמדת העיתונאי וכתיבתו במרכז. אל תלכלכו לנו את הדף ב"אולמרט גנב, אחד שיודע", ואל תסיטו את תשומת הלב מהעובדה שאצלנו כותבים עיתונאים מוכשרים, שכל אחד מהם מקבל תשומת לב ראויה על עבודתו. כל עיתונאי הוא סטאר קטן וכולנו אור איתן.
 
אני לא בטוחה שזו אסטרטגיה שנבחרה בקפידה; ייתכן שזהו שריד ישן למבנה קלאסי של עיתון, שבו יש כותבים וכתבות, ויש תגובות למערכת, שמקבלות מקום מצומצם. אבל אני רוצה להאמין שזו אסטרטגיה מכוונת, שנבנתה במיוחד לאתר, וככזו, אני לא בטוחה שהיא מוטעית. בעידן שבו העיתונאים הם שכירי חרב בתשלום נמוך, שבו נוסחת ה-26, 6000 שניסח גל אוחובסקי מוכיחה את עצמה שוב ושוב, שבו העיתונים בישראל כבר הבינו שיש אולי חמישה שמות שמוכרים את העיתון והם רוחשים מעט מאד כבוד לניסיון ולמיומנות שרוכש העיתונאי במהלך שנות עבודתו, ייתכן שזהו דווקא מקומו של עיתון על עיתונות להחזיר עטרה ליושנה ובר ניווט מרכזי לפועלים המרכזיים.
 
אבל אני כן בטוחה שזו אסטרטגיה שיוצרת הירארכיה; יש אותנו, חברי מערכת העין השביעית והכותבים הפרילנסארים שלה, שאנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים, ואנחנו ראויים לבמה, ויש אתכם, קוראי העין השביעית, שגם אתם כנראה ביקרתם במערכת עיתון פעם או פעמיים, אבל כל עוד אתם כאן אתם בתפקיד הצופים בלבד: הקפידו לראות ולשתוק. אתם דווקא רוצים לדבר? לכו לפורום, איפה שאנשים כמוכם מדברים זה עם זה (ואף מילה על השנה שבה היה מקובל באינטרנט לקדם פורומים).
 
וההירארכיה הזאת מעצבנת. יש דרכים לעודד דיון – NRG קאמס טו מיינד, עם התגובות המשורשרות שלו, וגם הבלוגים של העיתונאים בנענע10, שבהם עוסקים באותם נושאים נפיצים מבחינת תגובות שבהם עוסקים בכל כתבת חדשות ממוצעת ב-Ynet, אולם מבנה האתר וחשיפתו המצומצמת יחסית גורמים לסינון טבעי של התגובות המטונפות –  והדיון ×”×–×” נמצא בלב ליבו של שיח מקצועי, שבו הקהילה כולה ניזונה מדעותיהם וממיומנותם של כל אחד מחבריה. מהדיון הפוטנציאלי ×”×–×” בחרו בעין השביעית להתעלם.
כללי

המאוים

25 תגובות

» מעין המשך, מבולבל ולא קוהרנטי, לפוסט ×”×–×”

"חברים" מפחידה אותי. נדמה לי שפלאי אמר לי את זה פעם, אבל היא מפחידה אותי כבר זמן רב. משהו בעולם של הסדרה הזו מרגיש לא נכון, כאילו אני מציץ לשיחת סלון צבועה, ובכל רגע המסכות ינשרו. המסכות ינשרו, והחדר יתמלא בחייזרים עוינים. זה כך, למען האמת, גם בקומדיות מצבים אחרות. יש איזו מוקפדות, איזו היחפזות לפאנץ'-ליין, שממלאת אותי בתחושת מאוימוּת,ב-unheimlich אסתטי.

אני יודע, אלו הם כללי ×”×–'אנר. אני יודע, אנחנו מוכנים לוותר על היגיון וסבירות בתמורה לחופן אפקטים רטוריים. אז אולי "חברים" מפחידה אותי ×›×™ האפקטים הרטוריים לא ממש פועלים, ×›×™ היא לא מצחיקה כל כך, וכל מה שנותר ×–×” רק מודל העולם המשונה ×”×–×”, שבו לכל משפט יש תגובה מנוגדת לו, השווה לו בעוצמתה; לכל שיחה שמור הכוח להביך את בעליה; לכל מבוכה בין שני אנשים יש עד נוסף, שבדיוק התפרץ – הם תמיד מתפרצים – לחדר; שבו התספורת של רייצ'ל מוקפדת תמיד, למעט במקרים שבהם היא אינה מוקפדת, ואז היא אינה מוקפדת בהקפדה יתרה.

מרתה סטיוארט מפחידה אותי יותר. גם אודטה. יום אחד צפיתי בחמישייה הקאמרית אצל סבתא שלי. היא קראה לי לאכול, ומשום שאצל סבתא לא אוכלים ליד הטלוויזיה, זנחתי את החמישייה. עברו כמה דקות עד שהבנתי שאני לא שומע את החמישייה עוד, אלא את אודטה. זו לא החמישייה שעשתה חיקוי מדויק, זו אודטה שנעה לפי הכללים של החמישייה. אלו כללי המציאות של תוכניות האירוח, זו הפיזיקה המיוחדת שלהן. כל שיחה תתארך כפי שקבע פתיל החיים שהוקצב לה מראש; כל בדיחה תיענה בצחוק, כל אנקדוטה בעיניים צמאות. הגיהינום אינו הזולת, הגיהינום הוא הזולת בתכנית של אודטה.

בסלון של סטיוארט

ב"חברים" יש ז'אנר, ויש לו כללים ואפקטים, והעולם מתעקם אליהם כמו אל חור שחור קטן. כללי הז'אנר אינם מערכת חוקים שמולבשת על החוקים של העולם, כללי הז'אנר הם חלק מהעולם עצמו. כך גם בסלון של סטיוארט ואודטה, רק ששם ישנה יומרה לאמת. בסרטון הזה, אם תצליחו לשרוד אותו, מרתה סטיוארט מכינה ידיים מגבס. באמצע ההכנה היא מצביעה על אחד מאנשי הצוות, שמחזיק שלט: "מהרי". אי אפשר לזרז את התהליך הזה, היא מצחקקת. אשליית המציאות נשברת, אך רק כדי לחזק אותה שוב. יש מאחורי הקלעים, מסכימה סטיוארט, אבל אצלנו בתכנית האמת חשובה יותר.

אבל מרתה סטיוארט היא מיתוס, משוחק בידי אדם. תחקירנים קטנים אוספים טיפים ליצירת עוגות ופיצ'פקס, וסטיוארט מעלימה אותם, הופכת אותם לקול אחד, מדברר. נורא מכך, סטיוארט, עקרת הבית המושלמת, אינה קיימת. היא פנטזיה, געגוע לימים אחרים, שבהם עקרות בית מושלמות חלקו מתכונים ופיצ'פקס זו עם זו, במקום לצפות באחרות עושות זאת בטלוויזיה.

אין לי הוכחה, והניסוח המדויק חומק ממני. יש רק את התחושה הזו, שעקרת הבית המושלמת לא היתה צופה במרתה סטיוארט. בדומה לספרי מנהלים, מרתה סטיוארט אינה מוכרת מידע, היא מוכרת את האפשרות להידמות לה; כמו התחושה שאוחזת גברים כשהם נכנסים ל"אייס קנה ובנה", הידיעה שאם תקנה את פטיש האוויר הזה, אולי יום אחד גם תשתמש בו.

הניסוח המדויק חומק ממני. עקרות בית מושלמות, אני חש, לא מזיעות לקראת מושלמותן. סטיוארט היא כולה זיעה, זיעתם של תחקירנים; היא אידיאה מושלמת מדי של מה שאמור, בתפיסה הציבורית, להיעשות בטבעיות. מרתה סטיוארט היא געגוע כה מרוכז, שהיא הפכה לסירופ. ואם שתית מהסירופ, לא תוכל לזכור טעמו של פטל.

דבר מה מת

ואיכשהו, נדמה לי שמדובר במוטיב חוזר. הפרסומת של אורנג', למשל, היא שיר הלל לאיזו אחווה אנושית, כלל עולמית, שיכולה להתקיים רק בעולם אחר, מחוסר טלפונים סלולריים. לא לחינם הפרסומת מתחילה בכפר נידח. רק במקום מהסוג הזה אנחנו עוד מסוגלים לדמיין אחווה כזו. אנשים שם מכירים אחד את השני, מכירים אחד את השני בפניהם. ורק אחרי שהוצג הכפר, אפשר לעבור לטוקיו. שם, בין מאות הפרצופים המחייכים, פתאום משהו ברקמת הסיבתיות נקרע. פתאום אפשר לראות את ההגזמה שביסוד הפרסומת הזו, את חוסר היתכנותה.

חסר הוכחות אנוכי. אבל אני רואה פרסומות, ואיני רואה את אותו "חוסר קשר" מפורסם שבין המוצר לבין הפרסומת. אני רואה, אני מרגיש, קשר הדוק: מוצר שנבנה על געגוע לדבר מה מת; געגוע לדבר מה שאינו יכול להתקיים בעולם שבו מתקיים אותו מוצר, הוא והפרסומת שלו.

ואני חושב על עולמות אפשריים. כיצד אנחנו מעלים בועות עולם בכל דיבור, בכל מחשבה, בכל פרסומת. וכיצד הבועות הללו משקפות את העולם שלנו ומשתקפות בו. ואני חושב על פאול צלאן, שטען שהנאצים השחיתו את הגרמנית, ואז חושב על הפרסום, וכיצד הוא השחית לנו כל כך הרבה עולמות אפשריים; כיצד כל פרסומת שמנסה לנגן על רגש מסוים, על אחווה ועל קשר ועל מבוכה ועל שנינות, ועושה זאת באמצעות סיטואציה מסוימת, גוזרת את עלינו לעד. שוב אי אפשר להשתמש באותה סיטואציה, באותו רגש, בצורה נקיה. נעשינו תרבות של שירי הלל, קטנים ומחוכמים, ועתה לכל סיטואציה מוצמד מוצר, ולכל רגש – מותג. ולכל בועה כזו מנגנון קטן ומסובך, כמעט שקוף, ומפחיד מאוד.

איה מרקביץ'

אגודת הסטודנטים מאיימת לתבוע את מבקריה

16 תגובות
הסיפור התפרסם תחילה בבלוג של "סולידריות"

ביום רביעי האחרון (14/5) קיבלנו, שישה מחברי  ×¡×•×œ×™×“ריות, מכתבי איום בתביעה משפטית מפחידה בגין “הוצאת לשון הרע” מהיועץ המשפטי של אגודת הסטודנטים, שמאחוריו מסתתר יו”ר האגודה, גיל גולדנברג. את המהלך הביריוני והמופרך ×”×–×” נקט גולדנברג (שאינו חתום על המכתבים, אף שמזכירתו היא ששלחה את המייל) בתגובה לביקורת שהפצנו בפליירים ובכרזות ברחבי הקמפוס על התנהלות האגודה בראשות תא הדור החדש, שלא זו בלבד שחברת הבת שלה, “אאוטקום”, מעסיקה בסינמה סיטי עובדים-סטודנטים בתנאי קבלן, אלא שהיא מנסה גם, כתף אל כתף עם הנהלת הסינמה סיטי, לחבל בהתאגדות העובדים במקום ולמנוע אותה על ידי הקמת ועד פיקטיבי מטעם ההנהלה, התנכלויות ואיומים בפיטורים.

ששת המאוימים – ובהם רועי בל, מור קנדליק החברה בוועדת הביקורת של האגודה, נציג הסטודנטים לבי.איי כללי אסף מנור, נציג תארים מתקדמים בהיסטוריה אלעד שאול זמיר, נציג תארים מתקדמים בפסיכולוגיה וסוציולוגיה ספי סמואלוב ואנוכי – התקשו להכיל את האימה שהיכתה בהם באותו היום למקרא הדוא”ל שלהם. האם ייתכן שגולדנברג, שמתוקף תפקידו מכהן גם כיו”ר הדירקטוריון של חברת “אאוטקום”, בוחר להשתיק את מבקריו ולנסות באופן בוטה כל כך להלך אימים על סטודנטים, בתקווה לדכא את חופש הביטוי והמחשבה בקמפוס? ומרתיח לא פחות: האמנם משמשים שירותי הייעוץ המשפטי של האגודה ורשימת הכתובות של חבריה כדי לרדוף את הסטודנטים המבקרים אותה? מתברר שמשאבים השייכים לכלל הסטודנטים באוניברסיטה מנוצלים באורח שערורייתי לקידום מטרותיו הפוליטיות והאישיות של יו”ר האגודה, וזאת בדרכים שמזכירות משטרים עריצים וחשוכים.

במכתב מזהיר אותנו עורך הדין “לפרסם התנצלות באותן דרכי פרסום בהן נקטתם, וזאת תוך 72 שעות מרגע קבלת מכתב ×–×”, אחרת תאלץ מרשתי לפנות לערכאות משפטיות”. את הרשומה הזאת אני כותבת שעות ספורות לפני פקיעת האולטימטום, ולבי כבד עליי. איש מאיתנו אינו משפטן בהכשרתו (עדיין ), והנטייה הטבעית הייתה לבקש את עזרת היועץ המשפטי של האגודה – אותו ברנש מבהיל שחתום על האיומים שקיבלנו… לאחר קבלת מכתבי האיום עברנו שוב ושוב על הכרזות שהפצנו, בקריאה לסטודנטים לפנות לנציגיהם וליו”ר האגודה ולדרוש שאלה יפעלו להכרה מיידית בוועד העובדים שהוקם בסינמה סיטי ולחתימה על הסכם קיבוצי. למגינת לבנו, התקשינו למצוא על מה להתנצל; לא ברור לנו כיצד האמת על התנהלות האגודה היא דבר מכפיש.

מכתב האיום מכיל מיני פלפולים והתנצחויות בנוגע לגובה שכרם של העובדים, ונטען שהוא “השכר הגבוה ביותר במשק בתחום של בתי הקולנוע”. בנוסף הודף המכתב את הקריאה המתבקשת להכיר בוועד העובדים באמצעות הטענה שהם “מקבלים את כל התנאים המגיעים להם מכוח חוקי המדינה”. אלא שהמציאות חושפת אמיתות ידועות שגם המסמך המשפטי הנחרץ ביותר לא יוכל להסתיר. נדמה שכל סטודנטית עובדת יודעת היטב ש-22 שקל לשעה עבור משמרת של תשע שעות על הרגליים, שמסתיימת ב-4:00 בבוקר ועוד שעה וחצי בהסעה עד הבית – אלה תנאים שקשה מאד לצלוח בהם את שבוע העבודה, ומה גם את הסמסטר. (גילוי נאות: הכותבת עבדה בסינמה סיטי למשך כמה שבועות מתישים להחריד בשנת 2005). אדרבה, בהנחה שמכתב האיום מדייק, אין בטענות שלפיהן “אאוט קום” מעסיקה עובדים “בשכר הגבוה ביותר בתחום” ובהתאם לתנאים הקבועים בחוק, אלא להוכיח עד כמה מצב עניינים מחפיר שבו זוהי הנורמה במשק, מצדיק התארגנות בוועד עובדים.

לבושתנו, אגודת הסטודנטים בראשות הדור החדש, שמתיימרת לייצג את כולנו, מחזיקה בשליטה המלאה על חברת הקבלן שלה, “אאוט קום”, ולמרות זאת אינה נוקפת אצבע כשזו פועלת ביד קשה ובנכלים לדיכוי ניסיון ההתארגנות של עובדי הסינמה סיטי – וזאת, אהה, בניגוד לחוק. ואולי אין להתפלא על כך שאגודה המתנהלת ואף משווקת את עצמה (חשבו על הצירוף “מחלקת הסברה”) במונחים צרכניים במקום דמוקרטיים, נוהגת כך בעובדי הקבלן שלה.

כיצד קרה שבמקום לדאוג לרווחת הסטודנטים, האגודה מרוויחה על חשבונם? איך ייתכן שלמרות המונופול של חברת הבת שלה על השמת העובדים בסינמה סיטי, היא בוחרת לשלשל לכיסה חלק מכספם במקום לסייע להם לפעול לשיפור תנאי העסקתם? גם אנחנו היינו רוצים לדעת, אולם כשחברת ועדת הביקורת של האגודה מטעם סולידריות, מור קנדליק, ניסתה לברר, העלה הניסיון חרס בידיה וכעת מאיימת גם עליה תביעה משפטית.

את מסע ההפחדה שמנהלות “אאוט קום” והסינמה סיטי נגד העובדים המתארגנים, מפעילים כעת גם נגדנו, ולהצדקת האיומים האלימים מוסבר במכתב ×›×™ דברי הביקורת שלנו “גורמים ליצירת תדמית שלילית (של אגודת הסטודנטים – א.מ) בפני קהל הסטודנטים אותו היא מייצגת”. צר לנו על שפגענו בערך המותג שביקש גולדנברג למכור לסטודנטים, אך לא ניתן יד לניצול עובדים, ומה גם סטודנטים. האגודה שייכת בראש ובראשונה לסטודנטים, ××•×œ× דומה שגולדנברג שכח מי כאן עובד בשביל מי. אם תרצו, אין זו אגודה.

 

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.