כללי

ואולי זה הביטחון

16 תגובות
שהם משרים, פרק שעליו כבר דיברתי, והפנר, שעליו תיכף אדבר, אם כי כבר השפרצתי עליו ניטים בעבר, זה מה שהופך אותם למסוכנים כל כך לשלווה הנפשית. אולי זו העובדה שמהעמוד הראשון בספר הקוראת (זו אני) יודעת שניצב מולה אדם שיודע היטב את מלאכתו. הוא לא ייקח אותה למחוזות הציפייה מבלי לדעת איך לטפל בה שם, הוא לא יבטיח סוף רע אם הסוף יהיה טוב, והוא לא יתחיל בסגנון לשוני בלי לדעת איך לזקק אותו. וככה, כשהאדם שמולה (זו שוב אני) כל כך יודע, קל לה יותר להתמסר, ולהתמסר, זאת כולם יודעים, פירושו להיות נתונה יותר לחסדי הספרות.

עליזה
עליזה הוא ספר כתוב לעילא שכולו, כך נדמה לי, על היחסים שבין הספרות ובין המציאות. אומר הפנר, באמצעות עליזה, גיבורת הספר:
"אבל הרומנים המודרניים האלו שאמא בולעת בשקיקה הם באמת עניין מסובך. הם מסוכנים מפורנו, אופרות סבון ושירי ילדים. ×›×™ באלו האחרונים תכף רואים שזה לא באמת ('לשפן יש בית'?), שזה פופקורן רך. ×™×¢× ×™ וכאילו וכל המילים המסתייגות ומזכירות לקרוא שלא ידאג, שזה לא רציני. ואילו ברומנים הרציניים, הגדולים, ×”'ריאליסטיים' – וי, סכנה! שם ×–×” כאילו hard core, אבל ×–×” לא. על שולחנם אין תחת וכולם חושבים שכן: שהנה החיים, שככה ×–×” ×”×™×”, ×›×™ ×–×” ×›×” משמעותי. ולא. לא ×›×›×” ×–×” ×”×™×”. וזה לא בגלל ×–×” ש'חוץ מטקסט אין שום דבר'. יש, אבל לא פה. פה (וזאת הסכנה) ×–×” באמת טקסט. רק" (עמ' 126).
ולכאורה, אפשר לסכם את הספר בזה, ולחסוך את יתר 460 העמודים. אבל למרבה המזל, הפנר מפרט. הפנר משחק.

רבקה
יש למשל את רבקה, אמה של עליזה, שהיא כל כולה טקסט. היא חיה בשביל האמנות, וכל אירוע בחיים שלה ישר היא מוצאת לו מטאפורה מתחכמת, והיא עושה חוגים בבית אריאלה, שאותם היא אוהבת יותר מהכל. ובחוגים האלו, בגלל שהיא טקסט, וזה יהיה משונה אם טקסט יחבר בעצמו טקסטים אחרים, רבקה לא כותבת. היא רק מתקנת ספרים של אחרים, כולל למשל את הסוף של אללים, של הפנר כמובן. והיא כל כך טקסט עד שעליזה אומרת עליה: "היא כמו ספר. כשהיא תמות, יאכל אותה עש"
ומה יש להפנר להגיד עליה: שהיא נשמה טובה אבל שוכחת. אוהבת שכולם שמחים וצוחקים, באמת אוהבת, אבל שוכחת לזכור. היא טסה בעולם ושוכחת כמה אחים יש לה ואם הבן שלה חי או מת. כי ככה זה טקסטים: יש דברים שהם מספרים ודברים שהם שוכחים. כמו רבקה:
"היא גם לא זעפה כשהתלוצצו על 'החורים בזיכרון שלה'. ×›×™ ×–×” ×”×™×” נכון. לבקי היתה אמנזיה סלקטיבית מלידה. לא 'זיכרון רע'. בנושאים רבים ×”×™×” לזה זיכרון מצוין. והיא גם היתה תלמידה טובה. רק כל הזמן, פה ושם, היא איבדה פלחים רחבים מכל מה שקרה, בצורה משונה ובלי שום הגיון או סיבה".  (עמ' 11).
וצריך לזכור את זה, כשחושבים על טקסטים, שהם שוכחים. מתכוונים לטוב (אולי. לא תמיד), אבל לא יכולים לספר הכל.

פסקה קטנה בשביל איתמר
ב"עליזה", למשל, לא יכול לקרות מצב שבו יהיו קודל ודודל ואף אחד לא ידבר על זה, כי "עליזה" כל הזמן מזגזג בין הספרות ובין הכביכול מציאות. יש, נגיד, את אוֹרי, שהוא האח של עליזה, שאותו היא אוהבת יותר מכל, ויש את אוֹרי (פסח), שהוא חבר של עליזה מהצבא או משהו. אז כל פעם שעליזה מדברת על אוֹרי (פסח) הוא מופיע ככה, אוֹרי (פסח), עם הסוגריים, כדי שנדע שכולם יודעים וגם היא יודעת שיש לה שניים: אחד שהוא הנורמה ואחד שצריך סוגריים.
אין טעויות. ואין צירוף מקרים. הכל מכוון. פה זה ספרות.

ופסקה קטנה בשביל רמירז
ואם יש דבר שהספר הזה טוב בו הוא סיפור בתוך סיפור, כמו שאתה אוהב, וגם אני. החלק האחרון של הספר הוא כולו חלום בן שישה שבועות שעליזה חולמת. ובחלומה מגיעה החבורה, כולל עליזה, לשבט אפריקאי. ראש השבט למד פעם באוקספורד, והוא פרסם שם רומן בפסבדונים. הפסבדונים שלו הוא גרין גרהם, כמו ההוא, אבל הפוך. וגיבור סיפורו הוא ראשונברג, הצייר הנודע. וראושנברג מגיע לאפריקה, ולוקח כדור נגד מלריה. ואז הוא קורא בהוראות שכדור נגד מלריה יכול לגרום לדיכאון. ואז, איך שהוא קורא, הוא מרגיש שזה כבר קרה לו, הדיכאון, ואז, כמו באגדה "פגישה בסמרה", הוא בורח מהעולם אל תוך עצמו ולא מדבר שבע שנים, כדי לברוח מהדיכאון.
אז יש פה חלום שבתוכו ראש שבא אפריקאי (מוהינדר) עם פסבדונים של סופר כותב ספר על צייר מפורסם שפועל על פי אגדה שעל פיה נכתבו שני ספרים מפורסמים. זו לא סתם ספרות. זו מטא מטא מטא ספרות. ובגלל שהפנר מתעקש כל הספר להסביר לנו שאסור לנו לסמוך על הספרות הזאת, הוא שם בפיה של לוסי, שהיא אחת מהחבורה, את המלים הבאות:
"הוא לא כתב שום רומן. הסיפור שהוא סיפר הוא קרא. הוא רק שינה לצרכיו וערך בו שינויים. וריאציות. ×–×” נהוג אצלנו לספר סיפורים פעם שנייה ושלישית ומאה ואלפיים שלושה – ולספר כאילו הכל לנו ×–×” קרה. גם לכם בעצם ×–×” קורה. גם הסיפור המקורי הוא בטח וריאציה שגרהם גרין עשה למשהו שהוא (עוד כשהוא ×”×™×” ילד) הוא קרא". (עמ' 416).

ועוד ועוד
הספרות טובת לב אבל שוכחת. בספרות אין צירופי מקרים. אסור להאמין לספרות. הוא חוזר על זה שוב ושוב, באלף אמצעים רטוריים: שמות הפרקים שחוזרים על עצמם, השימוש המתוחכם בעליזה (מארץ הפלאות) וברמיזות לקרול, דיוויד, ידיד המשפחה, שמופיע משום מקום וחוזר אל שום מקום ובדרך עושה אלף מניפולציות על כולם, והוא בטוח שהוא שינה את חייהם אבל בעצם לא עשה כלום, שהוא עוד משל על הפנר עצמו ועל הסופרים כולם. שוב ושוב, כדי שנזכור.

 
אברהם הפנר, התינשא לי?
אז זה מה שהוא עושה, הפנר, הוא מנצל את הכוח שלו כמחבר, ולא הכוח בעיתונים איפה שהשם שלו הוא החשוב, אלא הכוח בתוך הספר שהוא יצר, כדי להסביר לנו שאסור לנו להאמין לו. ואסור לנו להאמין לספרות. ואפילו אם הספרות מצביעה על כל הכשלים בחיים, והיא יכולה לייאש אותנו ולהעציב אותנו (שפע של דמעות, אגב, ב'עליזה'), אסור לשכוח שהיא רק ספרות: פיקציה יפה.
כמו שבעלי האחר אסא אמר: "בסופו של יום את חיה באמת והדמויות של פרק לא. ובזה טמון הבדל שאי אפשר לגשר עליו לעולם. תהום מופלאה שהלעג של פרק פשוט לא יכול לזנק מעליה בעזרת שום טריק רטורי ושום אבחנה שנונה. הוא יכול רק לעשות דאווינים מהגדה השנייה בעזרת רדוקציות שנבחרו בקפידה בכדי ליצור אפקט מסויים בקורא".
והוא, כלומר הפנר, לא משחק בין הספרות למציאות רק כדי להוכיח שהוא יכול ולהאדיר את שמו, כמו רוב-גרייה ושאר החארות היהירים שעושים פוסטמודרניזם קלוקל וכל היום מלקקים לעצמם את הזין, אלא כדי להזהיר באמת את הקוראת (זו אני, פעם אחרונה) לבל תאמין.
אברהם הפנר, התינשא לי?
כללי

מעתה יקרא שמנו: לזרוס

4 תגובות

ביום שישי התכנסנו, אני ומיטל, לשדרג את גרסת הוורדפרס של הבלוג. באמצע השדרוג השרת הפסיק להגיב. ארבע שעות אחר כך הוא חזר לחיים, אבל הבלוג לא חזר איתו. אם תהיתם למה אין בלוג ביומיים האחרונים, זו הסיבה. למרבה המזל, ניצן ברומר המלך פתר את הקטסטרופה הזו. הבו לו תשואות.

בינתיים אין עיצוב, והבלוג נראה קצת משונה. אבל יש בלוג. זה מרגיע.

ביום חמישי בערב פרסמתי כאן פוסט, שנעלם אל תהומות השרת לפני שמישהו הספיק ממש להיכנס בי. יש לכם הזדמנות עכשיו.

כללי

צבוטותי וקוצותי

17 תגובות

“England has been in a dreadful state for some weeks. Lord Coodle would go out, Sir Thomas Doodle wouldn’t come in, and there being nobody in Great Britain (to speak of) except Coodle and Doodle, there has been no Government. It is a mercy that the hostile meeting between those two great men, which at one time seemed inevitable, did not come off; because if both pistols had taken effect, and Coodle and Doodle had killed each other, it is to be presumed that England must have waited to be governed until young Coodle and young Doodle, now in frocks and long stockings, were grown up. This stupendous national calamity, however, was averted by Lord Coodle’s making the timely discovery, that if in the heat of debate he had said that he scorned and despised the whole ignoble career of Sir Thomas Doodle, he had merely meant to say that party differences should never induce him to withhold from it the tribute of his warmest admiration; while it as opportunely turned out, on the other hand, that Sir Thomas Doodle had in his own bosom expressly booked Lord Coodle to go down to posterity as the mirror of virtue and honour. Still England has been some weeks in the dismal strait of having no pilot (as was well observed by Sir Leicester Dedlock) to weather the storm; and the marvellous part of the matter is, that England has not appeared to care very much about it, but has gone on eating and drinking and marrying and giving in marriage, as the old world did in the days before the flood. But Coodle knew the danger, and Doodle knew the danger, and all their followers and hangers-on had the clearest possible perception of the danger. At last Sir Thomas Doodle has not only condescended to come in, but has done it handsomely, bringing in with him all his nephews, all his male cousins, and all his brothers-in-law. So there is hope for the old ship yet”. (Dickens, Bleak house; chap: 40)

כך מתחיל פרק 40 של "Bleak House", המפלצת הנהדרת של דיקנס, שלקחה עמה את הסמסטר שלי בשאגה. לא צריך להכיר את הספר כדי לקרוא את הפסקה הזו, והיא בהחלט שווה את זמנכם. קראו, נבלות.

טום אול אלון. מתוך הציורים של הספר

כבר מספר שבועות שאנגליה נמצאת ב-"dreadful state", כותב המספר, וכמו מלקט את מילותיו מאוצר המלים של המעמד הגבוה, שבו "נורא" יכול לתאר סקנדל פוליטי מרוחק כמו גם טעם רע באופנה. והמצב רע כל כך, עד שאתה, הקורא, לא שמעת עליו בכלל עד עכשיו. אם, בשם הספק הסביר, אתה מוכן להניח שאולי חלפו מספר שבועות בין הפרק הקודם לפרק ×–×”, מופיעים במשפט הבא הלורדים קודל ודודל ומסירים ספק – זו טרגדיה של המעמדות העליונים.

דודל וקודל הם שמות שנועדו להיכתב יחדיו. שתי דמויות בעולם, שני חברי פרלמנט יריבים, זכו לשמותיהם משום שהם מצלצלים נחמד ביחד, ומקנים לטקסט ארומה של שיר ערש. והדמיון בין השניים מתרחב הלאה, משמותיהם לשאר המשפט, שמתחיל בתקבולת ניגודית: " Lord Coodle would go out, Sir Thomas Doodle wouldn’t come in". ×–×” יוצא, וזה לא נכנס. ומאחר, כותב המספר, שאין בבריטניה איש שראוי לדבר עליו מלבדם, אין ממשלה. קודל ודודל, אם כן, אינם רק שני שמות מגוחכים, הם גם נמצאים בוואקום, שהופך אותם לשתי דמויות ראשיות במחזה פוליטי אבסורדי, ושכובל אותם ×–×” לזה באנלוגיה גורדית. אם רק קודל ודודל ישנם, ושניהם יריבים פוליטיים, מעמדו של האחד ×™×”×™×” תמיד ניגודי למעמדו של השני, ולנצח נגזר עליהם לשבת באותו משפט, ×–×” לצד ×–×”, חרוזים יחדיו.

האנלוגיה בין השניים ממשיכה למשפט הבא, שבו מסתבר כי קודל הזמין את דודל (או דודל את קודל) לדו-קרב, שלא יצא אל הפועל. לו היה מתקיים אותו דו-קרב, הן קודל והן דודל היו מתים בו; קודל ודודל, כאמור, באים תמיד בצוותא.

לשניהם, מסתבר, גם יש ילדים, שנמצאים בערך באותו הגיל, כמובן; ומאחר שמלבד קודל ודודל אין אף אדם ראוי אחר, אהמ, לו היו השניים נהרגים, היה על בריטניה להמתין עד שיתפסו צאצאיהם את השלטון. סיכום אכזרי של הפוליטיקה הבריטית במאה ה-19.

סמולוויד וחברים. מתוך הציורים בספר

קאפי, דאפי ופאפי

זו אינה הפעם הראשונה שבה קודל ודודל מוזכרים. הם מופיעים קודם לכן בפרק 12, שם מעורבת אחת הדמויות, סר לסטר דדלוק, בשיחה עם ויליאם באפי ולורד בודל. באפי ובודל הופכים למעיין יצרני של שמות מקבילים: קודל ודודל, דוכס פודל וגודל, הודל וג'ודל, לודל, מודל ונודל; לעומת קאפי, דאפי ופאפי, גאפי והאפי, ג'אפי ולאפי.

בעצם, זה שווה ציטוט:

“Then there is my Lord Boodle, of considerable reputation with his party, who has known what office is and who tells Sir Leicester Dedlock with much gravity, after dinner, that he really does not see to what the present age is tending. A debate is not what a debate used to be; the House is not what the House used to be; even a Cabinet is not what it formerly was. He perceives with astonishment that supposing the present government to be overthrown, the limited choice of the Crown, in the formation of a new ministry, would lie between Lord Coodle and Sir Thomas Doodle–supposing it to be impossible for the Duke of Foodle to act with Goodle, which may be assumed to be the case in consequence of the breach arising out of that affair with Hoodle. Then, giving the Home Department and the leadership of the House of Commons to Joodle, the Exchequer to Koodle, the Colonies to Loodle, and the Foreign Office to Moodle, what are you to do with Noodle? You can't offer him the Presidency of the Council; that is reserved for Poodle. You can't put him in the Woods and Forests; that is hardly good enough for Quoodle. What follows? That the country is shipwrecked, lost, and gone to pieces (as is made manifest to the patriotism of Sir Leicester Dedlock) because you can't provide for Noodle!”

זה נראה כאילו דיקנס פשוט מתערב בשיחה, ומשבץ במקום שמות הדמויות שמות אחרים, השונים זה מזה באות בודדת. כך יוצרים רושם של שיחה עקרה, חסרת משמעות, שבה תארים שונים מחולקים לאותם אנשים בדיוק.

אבל קודל ודודל חוזרים בפרקים הבאים, וחלק מהדמויות אף מדברות עליהם במפורש (אם כי לא בציטוט ישיר, כך שתתכן התערבות של המספר). ומתגנב החשד שאולי, רק אולי, אלו שמותיהם האמיתיים של שני הלורדים הללו. אולי בעולם המיוצג של "Bleak House" מסתובבים שני ראשי סיעות יריבות עם שמות חרוזים, ואיש לא מוחה.

לא סביר, אם כי אפשרי

האמת היא שהשאלה הזו לא מעניינת במיוחד. אבל יש לה השלכות. עצם ייתכנותה של השאלה מצביעה על משהו באופי העולם של "Bleak House". כי אם השמות הללו הם אכן שמות הדמויות, למה אף אחד לא מתייחס לכך? לשם ההמחשה, נסו לחשוב מה היה קורה לו היו ביבי וטיבי ראשי סיעות מתחרות.

אז נראה שאין דילמה. העסק לא סביר. אבל העולם של "Bleak House" יכול להכיל את אי הסבירות הזו, הוא מכיל בקלות מוזרויות אחרות. זה אותו עולם שחלק מהדמויות בו הן קריקטוריות כמעט לחלוטין: סבא סמולוויד, שפועל במחזוריות שמזכירה מחזה של בקט; מיסיס פרדיגל, עם שמלתה הופכת העולמות; או הכומר צ'דבנד, שכל משפט שלו בנוי מרצף שאלות, שבסיומן תשובה צפויה. לדמויות אחרות יש לפחות תכונה בולטת אחת, בין אם מדובר במשפט קבוע או במחווה חוזרת. העולם עמוס קריקטורות, והדמויות חיות עם זה בשלום יחסי.

לכן, יתכן בהחלט שקודל ודודל הם שמות אמיתיים, חלק מהעולם המיוצג. העולם הדיקנסיאני מסוגל לקבל זאת, שכן הוא נע תמיד בין החוקיות האריסטוטלית של סבירות והכרח לבין החוקיות הרטורית של הסאטירה. זה משונה, אבל זה פועל. וגם אנחנו מוכנים לקבל זאת. למעשה, זה חלק מהכוח של הספר הזה.

אבוי, הרפלקסיה הנתעבת

השאלה כאן, בעצם, היא האם קודל ודודל הם חלק מהעולם המיוצג או רק חלק מהשדר, מהדרך שבה העולם מסופר. קודל ודודל הם שמות סמליים מדי, עובדים יותר מדי טוב ביחד, מכדי שהם יהיו חלק מהעולם מבלי שהדמויות יגיבו לכך. במלים אחרות, אם דיקנס הכניס סמל כל כך בוטה לתוך העולם שלו, מדוע הסמל לא הצמיח שורשים? מדוע העולם לא מגיב לו?

והתשובה היא – כמעט שלא נעים לומר – ×›×™ זו לא הפעם הראשונה. ×›×™ דיקנס הופך חלק מהדמויות לסמלים בוטים, לקריקטורות של מצבים אנושיים, והעולם שלו לא מתרגש. העולם שלו לא מתרגש, אבל משהו בקריאה כן. אתה מרגיש שאתה קורא בספר עם איזו מטאפיזיקה משלו, עם חוקיות כמעט דומה לזו של העולם שלך, אבל אחרת. וכל הזמן אתה תמה איך דמות שנטועה כל כך עמוק בתוך העולם של הספר, שיש לה משפחה ורצונות, עדיין פועלת כפי שהיא פועלת, כאילו יש לה מין עיוות מוזר, שאף אחת מהדמויות לא רואה. ספר שכולו מנוקד בחורים שחורים קטנים, שהדמויות פשוט עוקפות באלגנטיות.

ואולי זה אומר משהו לגבי ספרות ככלל. אוהבים לספר לילדים שספרים יגלו להם עולמות חדשים. בדרך כלל הכוונה היא לדרקונים ופיות. אף אחד לא מספר להם על המטאפיזיקה, על החוקים הדקים, השקופים, שהופכים את העולמות הללו לאחרים באמת.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.