החיים הם לא באך. החיים מיונז

חשבתי שספר ממש טוב אמור לקחת אותך כמו בתולה; להשכיח ממך כל מה שידעת על ספרות, כל מה שידעת על מין, ולהתחיל מחדש. היו ספרים שעשו את זה. אבל אז קראתי את "אללים" של אברהם הפנר, והבנתי שטעיתי. "אלל (ALLELE) – אחד מתוך שניים או יותר מופעים של גן. שני גנים או יותר שההבדלים ביניהם הם כה זעירים שלמעשה אין הם אלא וריאציה קרובה עד זהות של אותה תופעה". (מתוך "לוח מלים ומונחים שאינם שגורים (אולי) בפי הקורא", "אללים") לקרוא את "אללים" זה בדיוק ההיפך מלהיות בתולה. "אללים" מתייחס אלייך כמו אל אישה בשלה. לא עוד מסע חפוז בתחנות קבועות אל עבר המטרה הנכספת. לא עוד ניסיונות הסתרה, גישושים מתחת לחולצה, והחנקת צעקה. הבנה ופירוק. רוצה לומר: אנחנו יודעים, היינו שם. היינו גם שם. בואי נראה מה אפשר לעשות עם זה.

אלל. (הגרסה של אליאס ווקן) במרכז הספר ארבע דמויות: שתי נשים ושני גברים. תל אביבים. בעלי מקצועות חופשיים. עסוקים באי-צדקו של הכיבוש, בניסיון למצוא אלל, בטבע האדם, בגרמניה, במיניות ובאהבה. נשמע בנאלי, אה? אלא ש"אללים" הוא ספר מבוגר. כמו איש מבוגר, הוא אינו מנסה להפגין להטטנות לשונית, שליטה בנרטיב ורשימת קריאה נוספת. כמו איש מבוגר, הוא מנסה להתפרק מתחושת ההישג בכיבוש המטרה "לכתוב ספר טוב". הדמויות אינן עשויות על-פי המדריך לספרות יפה, הנרטיב מפורק לחלוטין והשפה רגעים מתפנקת בהברקותיה, רגעים קרה ומדוייקת ורגעים נואמת במליצותיה. ואז, כמו שקורה לפעמים במין, שוכחים לרגע שזו ספרות. אין עוד תחושה חיצונית שמנסה להדגיש את עצם קיום המעשה, ולהעריך את טיבו ואיכותו, אלא התמקדות במשפט, במילה, במחווה, בנגיעה, באיבר.

13 תגובות “החיים הם לא באך. החיים מיונז”

  1. לא הצלחתי להחליט מה ייחשב ספוילר – יש כל כך הרבה שערים שדרכם אפשר להיכנס לספר, אז אי אפשר לדעת מה נחשב הפאנצ’ליין. לכן הקוצר.

    ותודה.
    ומתי כבר תכתוב פוסט?

  2. יפה.
    הפנר הוא לדעתי אחד הסופרים הכי אנדר-רייטד שיש לנו.
    "כולל הכל" שלו, מלבד שמכיל כמה תסריטי מופת של הקולנוע הישראלי, הוא אוליהפורטרט הכי מדויק ורגיש של הקשר בין ישראליות וגלותיות (עם המון בונוסיםמתחומי חיים אחרים, כאמור – כולל הכל).
    אם אהבת את אללים, אני מפציר בך לשים עליו את היד, אף כי הוא נדיר.

  3. אני לא בטוחה עד כמה הוא אנדר-רייטד. בדיוק קראתי כמה סקירות הסטוריות שלהספרות העברית (גרשון שקד, חנן חבר וכאלו), שציינו אותו כאח דמפורצי הדרךשל הגל של שנות השמונים, שהתמחה בפירוק הנרטיב.

    אני בהחלט ארשום לפניי את כולל הכל, למרות שהבא ברשימת הפנר שלי הוא כמו אבלאר כמו אלואיז.

    תודה.


  4. כשאני הייתי באוניברסיטה בשנות התשעים, הוא היה אנדר-רייטד. גם לפי ניסים קלדרון שלימד את כולל הכל בקורס על ספרות עברית וקולנוע.
    משמח לדעת שהוא כבר לא.

    ובקשר לספר הבא שהזכרת – דבש. אחד הספרים הכי רומנטיים שקראתי.

  5. שלום לך

    בבלוג אתה מוגדר כזכר על כן אדבר אליך כמו אל זכר.

    ההקבלה שאתה יוצר בין קריאת ספר לבין פעילות מינית היא עניינך ואוליעניינם של אלו המרגישים כמוך או הנהנים מתאור זה. אותי זה הרתיע.
    ההתפייטות הרומנטית הנוגעת לבעילת בתולה מתעלמת מן הכאב הכרוך בכך. אניחושבת על כל אותן הבתולות הנבעלות בניגוד לרצונן ( בכל המקומות שלא שואליםאת הנערה לפיה). דורות של גברים תיארו את התמוגגות הבתולה הטהורה במגעההראשון, פינטזו את הכיבוש הבלעדי של זאת שעוד לא נגעו בה.
    ומה אתה יודע על הדרך שבה אישה בשלה מתעלסת. מה זאת ההכללה המשתמשתבסטיראוטיפ אישה החווה מין שנרקם מאין ספור עלילות שגברים כתבו (כן, גםנשים עשו זאת).
    די, בתולות ונשים בשלות הן בני אדם מורכבים וחוות את מיניותן בדרכים שונות ומגוונות

    כל טוב
    שולמית

  6. שלום לך, שולמית.

    הבלוג אכן מוגדר כזכר, אבל זה רק משום שישרא לא מאפשר להשאיר את השאלה הזוחסרת מענה. אם תשימי לב, יש מצד שמאל את רשימת הכותבים וכפי שמעידים עליהםשמותיהם, הם זכרים ונקבות גם יחד. את הפוסט הזה כתבה דווקא אחת – מיטלשרון, כפי שצויין בקטגוריה לקטע וכן כפי שניתן היה לשער מן התגובות האחרותלפוסט, לו היית קוראת אותן.

    ובכן, האמירה שלך תמוהה בעיניי עד מאד, שולמית. האם נגזר עליי לנצח לאליהנות ממין משום שיש בתולות שהמין נכפה עליהן? לא ליהנות משוקולד כי ישפרות שסובלות? לא ליהנות ממגעה הרך של מגבת כי יש פועלות סובלות? לאליהנות מדיבור, כי יש מי שהדיבור אסור עליו? האם את מתנזרת מן הציור כי ישנכים שיכולים לעשות זאת רק באמצעות מכחול שאחוז בין השפתיים או בין אצבעותהרגליים?

    וכמו שאת בוודאי מתארת לעצמך בשלב זה, אני יודעת איך אישה בשלה מתעלסת, אם כי כנראה שלא הייתי מנסחת זאת כך לעולם.

    ואסכם בדברייך שלך: בתולות ונשים (שני מינים נפרדים ללא ספק) חוות מין בדרכים שונות ומגוונות. אחת מהן היא הדרך שלי.

    בברכה,
    מיטל

  7. בלי להסכים עם שולמית, נדמה לי שלא ירדת לסוף דעתה: היא קבלה על השימוששלך באנלוגיות לחוויה מינית לצורך תיאור חווית הקריאה בספר, או ליתר דיוק,על ההנחה המובלעת בדבר התוקף האוניברסלי של האנלוגיות הללו.

    דרכך שלך לחוות מין אינה רלבנטית לדיון: שולמית היתה רוצה שלא תגייסי את הקורא בביקורת שלך לאנלוגיות כאלו בעל כורחו.

    אפשר לראות בזה שמרנות, או טרחנות, או שניהם. אפשר גם להסכים. אני לא החלטתי.

  8. אני חושבת שדווקא ירדתי לסוף דעתה. ראשית שולמית אמרה: אותי זה מרתיע.זוהי תגובה סבירה. איש איש וטעמו. שנית שולמית אמרה: זוהי אנלוגיה דכאנית.זוהי אמירה בעייתית מאד, משום שהיא שוללת את החופש שלי. רוצה לומר, הדברהיחיד שיש לי להביא לשולחן הביקורת הוא האנלוגיות שלי: זה דומה לזה כי, זהשונה מזה כי. מי שהאנלוגיות אינן מוצאות חן בעיניו מוזמן שלא לקרוא אולהגיד זה לא מוצא חן בעיניי. הוא אינו מוזמן להגיד לי אלו אנלוגיותאסורות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>