תגית: להשפריץ ניטים

ואולי זה הביטחון

שהם משרים, פרק שעליו כבר דיברתי, והפנר, שעליו תיכף אדבר, אם כי כבר השפרצתי עליו ניטים בעבר, זה מה שהופך אותם למסוכנים כל כך לשלווה הנפשית. אולי זו העובדה שמהעמוד הראשון בספר הקוראת (זו אני) יודעת שניצב מולה אדם שיודע היטב את מלאכתו. הוא לא ייקח אותה למחוזות הציפייה מבלי לדעת איך לטפל בה שם, הוא לא יבטיח סוף רע אם הסוף יהיה טוב, והוא לא יתחיל בסגנון לשוני בלי לדעת איך לזקק אותו. וככה, כשהאדם שמולה (זו שוב אני) כל כך יודע, קל לה יותר להתמסר, ולהתמסר, זאת כולם יודעים, פירושו להיות נתונה יותר לחסדי הספרות.

עליזה
עליזה הוא ספר כתוב לעילא שכולו, כך נדמה לי, על היחסים שבין הספרות ובין המציאות. אומר הפנר, באמצעות עליזה, גיבורת הספר:
"אבל הרומנים המודרניים האלו שאמא בולעת בשקיקה הם באמת עניין מסובך. הם מסוכנים מפורנו, אופרות סבון ושירי ילדים. כי באלו האחרונים תכף רואים שזה לא באמת ('לשפן יש בית'?), שזה פופקורן רך. יעני וכאילו וכל המילים המסתייגות ומזכירות לקרוא שלא ידאג, שזה לא רציני. ואילו ברומנים הרציניים, הגדולים, ה'ריאליסטיים' – וי, סכנה! שם זה כאילו hard core, אבל זה לא. על שולחנם אין תחת וכולם חושבים שכן: שהנה החיים, שככה זה היה, כי זה כה משמעותי. ולא. לא ככה זה היה. וזה לא בגלל זה ש'חוץ מטקסט אין שום דבר'. יש, אבל לא פה. פה (וזאת הסכנה) זה באמת טקסט. רק" (עמ' 126).
ולכאורה, אפשר לסכם את הספר בזה, ולחסוך את יתר 460 העמודים. אבל למרבה המזל, הפנר מפרט. הפנר משחק.

רבקה
יש למשל את רבקה, אמה של עליזה, שהיא כל כולה טקסט. היא חיה בשביל האמנות, וכל אירוע בחיים שלה ישר היא מוצאת לו מטאפורה מתחכמת, והיא עושה חוגים בבית אריאלה, שאותם היא אוהבת יותר מהכל. ובחוגים האלו, בגלל שהיא טקסט, וזה יהיה משונה אם טקסט יחבר בעצמו טקסטים אחרים, רבקה לא כותבת. היא רק מתקנת ספרים של אחרים, כולל למשל את הסוף של אללים, של הפנר כמובן. והיא כל כך טקסט עד שעליזה אומרת עליה: "היא כמו ספר. כשהיא תמות, יאכל אותה עש"
ומה יש להפנר להגיד עליה: שהיא נשמה טובה אבל שוכחת. אוהבת שכולם שמחים וצוחקים, באמת אוהבת, אבל שוכחת לזכור. היא טסה בעולם ושוכחת כמה אחים יש לה ואם הבן שלה חי או מת. כי ככה זה טקסטים: יש דברים שהם מספרים ודברים שהם שוכחים. כמו רבקה:
"היא גם לא זעפה כשהתלוצצו על 'החורים בזיכרון שלה'. כי זה היה נכון. לבקי היתה אמנזיה סלקטיבית מלידה. לא 'זיכרון רע'. בנושאים רבים היה לזה זיכרון מצוין. והיא גם היתה תלמידה טובה. רק כל הזמן, פה ושם, היא איבדה פלחים רחבים מכל מה שקרה, בצורה משונה ובלי שום הגיון או סיבה".  (עמ' 11).
וצריך לזכור את זה, כשחושבים על טקסטים, שהם שוכחים. מתכוונים לטוב (אולי. לא תמיד), אבל לא יכולים לספר הכל.

פסקה קטנה בשביל איתמר
ב"עליזה", למשל, לא יכול לקרות מצב שבו יהיו קודל ודודל ואף אחד לא ידבר על זה, כי "עליזה" כל הזמן מזגזג בין הספרות ובין הכביכול מציאות. יש, נגיד, את אוֹרי, שהוא האח של עליזה, שאותו היא אוהבת יותר מכל, ויש את אוֹרי (פסח), שהוא חבר של עליזה מהצבא או משהו. אז כל פעם שעליזה מדברת על אוֹרי (פסח) הוא מופיע ככה, אוֹרי (פסח), עם הסוגריים, כדי שנדע שכולם יודעים וגם היא יודעת שיש לה שניים: אחד שהוא הנורמה ואחד שצריך סוגריים.
אין טעויות. ואין צירוף מקרים. הכל מכוון. פה זה ספרות.

ופסקה קטנה בשביל רמירז
ואם יש דבר שהספר הזה טוב בו הוא סיפור בתוך סיפור, כמו שאתה אוהב, וגם אני. החלק האחרון של הספר הוא כולו חלום בן שישה שבועות שעליזה חולמת. ובחלומה מגיעה החבורה, כולל עליזה, לשבט אפריקאי. ראש השבט למד פעם באוקספורד, והוא פרסם שם רומן בפסבדונים. הפסבדונים שלו הוא גרין גרהם, כמו ההוא, אבל הפוך. וגיבור סיפורו הוא ראשונברג, הצייר הנודע. וראושנברג מגיע לאפריקה, ולוקח כדור נגד מלריה. ואז הוא קורא בהוראות שכדור נגד מלריה יכול לגרום לדיכאון. ואז, איך שהוא קורא, הוא מרגיש שזה כבר קרה לו, הדיכאון, ואז, כמו באגדה "פגישה בסמרה", הוא בורח מהעולם אל תוך עצמו ולא מדבר שבע שנים, כדי לברוח מהדיכאון.
אז יש פה חלום שבתוכו ראש שבא אפריקאי (מוהינדר) עם פסבדונים של סופר כותב ספר על צייר מפורסם שפועל על פי אגדה שעל פיה נכתבו שני ספרים מפורסמים. זו לא סתם ספרות. זו מטא מטא מטא ספרות. ובגלל שהפנר מתעקש כל הספר להסביר לנו שאסור לנו לסמוך על הספרות הזאת, הוא שם בפיה של לוסי, שהיא אחת מהחבורה, את המלים הבאות:
"הוא לא כתב שום רומן. הסיפור שהוא סיפר הוא קרא. הוא רק שינה לצרכיו וערך בו שינויים. וריאציות. זה נהוג אצלנו לספר סיפורים פעם שנייה ושלישית ומאה ואלפיים שלושה – ולספר כאילו הכל לנו זה קרה. גם לכם בעצם זה קורה. גם הסיפור המקורי הוא בטח וריאציה שגרהם גרין עשה למשהו שהוא (עוד כשהוא היה ילד) הוא קרא". (עמ' 416).

ועוד ועוד
הספרות טובת לב אבל שוכחת. בספרות אין צירופי מקרים. אסור להאמין לספרות. הוא חוזר על זה שוב ושוב, באלף אמצעים רטוריים: שמות הפרקים שחוזרים על עצמם, השימוש המתוחכם בעליזה (מארץ הפלאות) וברמיזות לקרול, דיוויד, ידיד המשפחה, שמופיע משום מקום וחוזר אל שום מקום ובדרך עושה אלף מניפולציות על כולם, והוא בטוח שהוא שינה את חייהם אבל בעצם לא עשה כלום, שהוא עוד משל על הפנר עצמו ועל הסופרים כולם. שוב ושוב, כדי שנזכור.

 
אברהם הפנר, התינשא לי?
אז זה מה שהוא עושה, הפנר, הוא מנצל את הכוח שלו כמחבר, ולא הכוח בעיתונים איפה שהשם שלו הוא החשוב, אלא הכוח בתוך הספר שהוא יצר, כדי להסביר לנו שאסור לנו להאמין לו. ואסור לנו להאמין לספרות. ואפילו אם הספרות מצביעה על כל הכשלים בחיים, והיא יכולה לייאש אותנו ולהעציב אותנו (שפע של דמעות, אגב, ב'עליזה'), אסור לשכוח שהיא רק ספרות: פיקציה יפה.
כמו שבעלי האחר אסא אמר: "בסופו של יום את חיה באמת והדמויות של פרק לא. ובזה טמון הבדל שאי אפשר לגשר עליו לעולם. תהום מופלאה שהלעג של פרק פשוט לא יכול לזנק מעליה בעזרת שום טריק רטורי ושום אבחנה שנונה. הוא יכול רק לעשות דאווינים מהגדה השנייה בעזרת רדוקציות שנבחרו בקפידה בכדי ליצור אפקט מסויים בקורא".
והוא, כלומר הפנר, לא משחק בין הספרות למציאות רק כדי להוכיח שהוא יכול ולהאדיר את שמו, כמו רוב-גרייה ושאר החארות היהירים שעושים פוסטמודרניזם קלוקל וכל היום מלקקים לעצמם את הזין, אלא כדי להזהיר באמת את הקוראת (זו אני, פעם אחרונה) לבל תאמין.
אברהם הפנר, התינשא לי?