ונדליזם בשם האמנות, או איך הפכתי לשמרני

בבריטניה שורץ זוג אחים, ×’'×™×™×§ ודינוס צ'פמן, שלהם יש אספירציות אמנותיות כלשהן. התמחותם של השניים היא, כמסתבר, בתיאור סצנות של עינויים או הטלת מום. ההתעניינות שלהם בתחום חורגת מכלל התעללות בחומרי גלם שאינם מסוגלים להגיב: ×’'×™×™×§ צ'פמן דיבר על "העונג הליבידי" שבצפיה בתמונה של אדם אחר מעונה, ואל רוצחיו של הפעוט ×’'יימי בולגר – רצח שזעזע את בריטניה – הוא התייחס ×›"מי שבצעו שירות חברתי חשוב". על פניו, התשובה המתבקשת צריכה להיות "נו, שיהיה": אף אחד לא מכריח אותי לצפות בזוועות שלהם, ובשוק חופשי, זכותם של שוטים לשלשל מצלצלים לקופתם של בהמות כמו הצ'פמנים היא כמעט מקודשת.

אלא שלמרבה הצער, כמות המרשרשים המצויה בכיסם של הצ'פמנים עומדת ביחס הפוך לטעם הטוב שלהם. לאחרונה הם רכשו סדרה של ציורים של אמן וינאי זנוח למדי, אחד אדולף היטלר. עד כאן, זכותם.

אלא שבסוף מאי החלו השניים להציג את ציוריו של היטלר, לאחר שהתעללו בהם, כציוריהם שלהם. תחת הכותרת "If Hitler was a Hippy, how Happy Would we Be", הצ'פמנים העלו מחדש את ציוריו של היטלר, כשהפעם מצורפות להם משיחות מכחול פסיכדליות. הציורים המקוריים, הם הסבירו, משעממים. ×’'×™×™×§ – בעליל הדפוק או חובב השערוריות שבין השניים – טען ש"הרעיון לגאול את היטלר הוא רע, הרעיון לגאול את עבודתו הוא גאוניות עוצרת נשימה".

הוונדאליזם של הבורגנים המפונקים לא נעצר בהיטלר. ב-2003, הם הטילו מום בסדרת איורים של גויה – שיש לשני החרטטנים יותר מדי כסף, כבר אמרתי? – והוסיפו להם פני ליצנים. השחתת הציורים של גויה, כתב ×’'והאן הארי במאמר קטלני וחשוב, איננה מקרית: היא מכוונת כהתרסה כנגד תקופת הנאורות, והיא נשענת על היפוך-המחשבה הצפרדעי המכונה פוסט-מודרניזם. שנאת האדם של טיפוסים כמו בטאי או פוקו הפכה, ולא במקרה, דווקא את דה סאד (שהארי מזכיר יפה, ומדהים שיש צורך בתזכורת הזו, שהיה "אנס אריסטוקרטי שצד נשים ממעמד העובדים") לגיבור של המאה ×”-18, ל"חוצה גבולות".

לקח לי הרבה זמן לכתוב את ×–×”. אתה חושש להיראות בלתי מבין, בור, שמרן – אבל, לעזאזל, שיהיה: מה בדיוק ההבדל בין ×”"אמנות" של הצ'פמנים ובין ואנדליזם פשוט? הם לקחו יצירות קיימות והרסו אותן. אילו רצו לצייר את גויה בעצמם ולהוסיף פרצופי ליצן – לגיטימי לחלוטין. אבל מתגנב החשד שהם לא מסוגלים לצייר כמו גויה, או אפילו לחקות את ציורי הרחוב השגרתיים כל כך של שיקלגרובר – ושגם אם היו מסוגלים, "יצירות" כאלו היו מעוררות רק פיהוק, וודאי לא היו מכניסות.

להגנת הוונדאלים המקוריים, שבט גרמאני שלא היה סימפטי פחות משבטים אחרים, אפשר לפחות לומר שהם לא היו מודעים למה שהם עושים: היו שם יצירות אמנות שהם לא הבינו, שהיו עשויות מחומרים יקרים, אז הם התיכו אותן או השתמשו בספרים כחומר בערה. הצ'פמנים יודעים היטב מה הם עושים, והארי מציין שהם נשענים על מסורת מכובדת של אנטי-אנושיות שמגיעה יפה עד מישל פוקו, מעריצו המושבע של חומייני, שמילת הביקורת היחידה שלו על רוצח ההמונים הזה היתה שהוא חושש שהוא יפנה לדמוקרטיה, כי כולם יודעים איך זה נגמר.

ראוי לציין שסדרת המאמרים המתלהבים של פוקו מאיראן של שנות הסוף השבעים לא תורגמה לעברית או אנגלית. כנראה שחסידיו השוטים, שלמרבה האסון עדיין נותנים את הטון (אם כי מתקבל הרושם שהאופנה ההרסנית הזו מתחילה לחלוף מן העולם), לא רצו שהאמונות הפוליטיות האמיתיות שלו תיחשפנה.

הממסד האמנותי הבריטי קונה את ה"יצירות" של הצ'פמנים כמו לחמניות חמות, ומבקרי האמנות מתמוגגים. אף אחד לא קורא להגן על יצירות האמנות של העולם ממסע הוונדאליזם המכוון והמדויק של שני הברברים חדורי האידיאולוגיה, אף אחד לא קורא לאספנים ולמוזיאונים להפסיק למכור להם יצירות מופת, להפסיק לאפשר להם להשאיר את חותמם הנלעג על ההיסטוריה שלנו. כמה שמרנים נלעגים תולשים את שערותיהם, וזהו.

ויש בזה נחמה מסוימת, ×›×™ הגלגל מסתובב, והאחים צ'פמן הם ההוכחה הסופית שמה שהתחיל בקומץ של משת"פים נאצים – היידיגר, פול דה מאן – והוכתר בתרועה כמהפכה חשיבתית, הוא בעצם המשכה, באמצעים דומים להפליא, של אותה מהפכה שונאת אדם, אותה רומנטיקה פרימיטיביסטית מאכלת תבונה, אותה הערצת להט, אותה כמיהה לניהיליזם ולחורבן סופי, אותו יאוש מן התרבות. הצ'פמנים, לצערם, אינם יכולים להגדיר כל אמנות שאיננה עונה על טעמם הזעיר בורגני ×›"אמנות חולנית", ולאסור עליה או להשמידה; על כן הם קונים אותה ומשמידים אותה. ואת סופה של חגיגת השוטים הזו כבר ניתן לראות.

סמייל, אכלת אותה

[כל הציטוטים כאן אינם מדוייקים, אלא מביאים את תמצית ומהות הדברים]
 
בפברואר דיברתי הרבה מאוד עם ידידה טובה שלי בהודו. הסיבה לכך עצובה: היא נאנסה. כל סופ"ש הייתי מתקשר ומדבר איתה. שעות. החברה שדרכה ביצעתי את השיחות הבינלאומיות שלי היתה 012 סמייל. במרץ קיבלתי את החשבון: 741.30 ₪. זה חשבון בזק, שממנו גובים 012 סמייל את המגיע להם, שהיה באותו חודש 556 שקלים.
רק שזה לא ×”×’×™×¢ להם. על פי החישוב שלי, מפני שהייתי מנוי שלהם (והובטח לי שדקה להודו תעלה לי בזול – אני לא זוכר כרגע כמה בדיוק) הייתי אמור לשלם ×›- 110 ₪. כלומר הם גבו ממני ×›- 440 שקלים מיותרים. הבעיה היא שבשבילי 440 שקלים הם לגמרי לא מיותרים, ויש לי המון מה לעשות בהם. טלפנתי ל- 012 סמייל וביקשתי הסבר, ואת הכסף.
 
לקח להם זמן לברר בדיוק מה קרה. כלומר לקח לי כמה וכמה שיחות עד שקיבלתי תשובה. אך לבסוף: "אה," אמרה לי המוקדנית (שכבר שכחתי את שמה), "העניין פשוט: אתה שינית את הבעלות על קו הבזק שלך. עם שינוי הבעלות אנחנו מנתקים אוטומטית את המנוי". אה, אמרתי, זה נכון: בינואר שיניתי את הבעלות על קו הבזק, מ"הרץ רפאל" (סבי ז"ל, שנפטר לפני יותר מעשור), ל"פרסיקו תומר" (כך אני מכונה). אבל לא ידעתי שעל שינוי כזה מנתקים לי את המנוי, מה שגרם להם לגבות ממני תעריף של "לקוח מזדמן", שהוא תעריף גדול פי חמש (ארבע ומשהו שקלים בדקה), כלומר מופרך לחלוטין.
 
"אז אין אפשרות שתחזירו לי את הכסף?" שאלתי בתמימות שאפיינה אותי אז, לפני כל החודשים הללו. "לא, מצטערים מאוד. זאת המדיניות: אתה חייב להודיע לנו, אחרת אנחנו מנתקים. אבל עכשיו כמובן שנחבר אותך מחדש."
 
קוראים יקרים, האם אתם מבינים מה קרה כאן? אני דיברתי חודש שלם שעות עם הודו, בביטחון גמור שאני מנוי ב- 012 סמייל ולכן ייגבה ממני תעריף מוזל, שילמתי את דמי המנוי החודשיים(!), ובסוף החודש גבו ממני כסף כאילו אני לא מנוי! כל זה בגלל ש"לא הודעתי", למרות שמעולם לא נאמר לי שעלי להודיע, על אחת כמה וכמה כאשר אני משנה את בעלות הקו שלי, שימו לב, משם זר לשם שלי!
 
"טוב," אמרתי, "אני מבין. אז בבקשה תנתקי אותי מכם. אני לא רוצה להיות מנוי שלכם יותר." ובזה גמרתי את העניין. אני טיפוס כנוע שכזה, לפעמים. אלא שכשסיפרתי לידידתי גליה על העניין היא שלחה בי רוח קרב:"מה, אתה מטורף?!? אתה מוותר ככה על מאות שקלים?!? טלפן אליהם וצעק עליהם! תאיים! תעשה מהומה!!!"
 
טילפנתי וביקשתי בקשיחות שיחזירו את הכסף. התשובה היתה שלילית. אחרי פינג-פונג של כרבע שעה, החלטתי לאיים: "פניתי לתכנית של גיא מרוז ואורלי וילנאי-פדרבוש. הם מתענינים בסיפור שלי. זה יפורסם". זה היה שקר. מיד אמרה הנציגה ש"היא תברר".
 
חזרו אלי אחרי כמה ימים: "בסדר, תקבל את הכסף. רק תביא לנו אישור תשלום מבזק." מה הוא אישור תשלום? "האם הכוונה לחשבון?" שאלתי. לא. הכוונה לאישור תשלום. טוב, טלפנתי לבזק וביקשתי אישור תשלום. בזק אמרו שהם כבר שולחים. האישור מעולם לא הגיע. טילפנתי שוב אחרי שבוע. בזק אמרו שהם כבר שולחים. האישור מעולם לא הגיע. טילפנתי שוב אחרי שבוע. בזק אמרו שהם כבר שולחים. האישור מעולם לא הגיע. טילפנתי שוב אחרי שבוע. בזק אמרו שהם כבר שולחים. האישור מעולם לא הגיע. טילפנתי שוב אחרי שבוע וביקשתי שיפקססו לאיזה פקס במרכז הקניות הקרוב. הם פיקססו. הגיע.
 
פיקססתי ל- 012 סמייל. חזרו אלי: "לא, זה לא טוב. זה הסכום הכולל ששילמת לבזק. אנחנו צריכים את הסכום ששילמת לנו." הגיוני. הפירוט נמצא בחשבון. שאלתי אם אפשר פשוט לפקסס את החשבון. אמרו שכן. כזכור, יותר מחודש לפני זה אמרו שלא. טוב, פיקססתי.
 
חזרו אלי. הפעם אני זוכר כבר עם מי דיברתי: עם אופיר. חזרנו על כל הסיפור (התקציר שמופיע להם במחשב לא ממש מקיף), והוא אמר שלצערו אין אפשרות להחזיר לי את הכסף. אמרתי שאמרו לי שיחזירו לי אחרי שאשלח את האישור תשלום! הוא אמר שלצערו אין אפשרות להחזיר לי את הכסף. הוא שוב אמר לי שהייתי צריך להודיע להם על מעבר בעלות של הקו. אני שוב אמרתי שהם היו צריכים להודיע לי שאני הייתי צריך להודיע להם. הוא שוב אמר שלצערו אין אפשרות להחזיר לי את הכסף. שוב שלפתי את האיום השקרי על מרוז ווילנאי-פדרבוש, ושוב הוא הלך "לברר".
 
אחרי כמה ימים טלפנה אלי אורטל. זה היה בתחילת האביב, באפריל. שוב עברנו יחד על כל הסיפור שלי, ושוב נאמר לי שלצערנו לא נוכל להחזיר את הכסף. שוב מפני ש"הייתי צריך להודיע". מה אפשר לעשות, 012 סמייל היא חברה מסודרת. אם לא מודיעים הם ישר מנתקים. גם אם הקו עובר לשמו של הלקוח. גם אם לא הודיעו ללקוח שהוא צריך להודיע להם. וכאשר מגלים את הטעות, הם לא מוכנים להחזיר את הכסף. ככה זה ב- 012 סמייל. הפעם התעצבנתי ובהארה פתאומית סיננתי: "את ליד מחשב נכון? אז גגלי אותי! גגלי אותי ותראי שאני עיתונאי. אני כותב ב- nrg ובהארץ. ואני אומר לך שאני הולך לעשות מהסיפור הזה עניין. אני הולך לכתוב על זה. אני הולך לספר לכולם איך אתם מתייחסים ללקוחות שלכם!"
 
שוב אורטל אמרה שתברר. אחרי כמה ימים היא חזרה אלי ובאמתחתה הצעה מפתה: 30 שקלים החזר על שיחות לחו"ל כל חודש במשך שנה! מה יכול להיות יותר נדיב מזה, חשבה לעצמה אורטל. אבל אני, כפוי טובה שכזה, רק רציתי את הכסף. אמרתי לה שאני לא רוצה החזר, אני רוצה הכסף. ואני רוצה להחליט מה לעשות עם הכסף שלי בעצמי. ככה אני, מוזר כזה: אוהב לבזבז את הכסף שלי על שטויות וזוטות, ולא על שיחות לחו"ל. אדיוט. אורטל אמרה שזאת ההצעה שלהם, טייק איט אור ליב איט. שזו הצעה טובה ונדיבה. אני אמרתי דווקא ההצעה שלי, קרי להחזיר לי את הכסף, היא היא טובה ונדיבה: שימי לב אמרתי לה, אני לא מבקש פיצוי על עוגמת הנפש, אני אפילו לא מבקש ריבית על הזמן שהכסף שלי שוכב אצלם בחשבון. ראבק, אני אפילו לא מבקש שיתנצלו. אני רק מבקש הכסף. זה הכל. קרתה טעות, לא נורא, שלא יקרה שוב, עכשיו תביאו הכסף. שוב שחררתי איזו מילה על הקשר שלי לאמצעי התקשורת. אורטל אמרה שתברר.
 
בשיחה הבאה איתי אורטל שיקרה. כנראה אמרו לה לשקר. היא אמרה שרשומה להם שיחה איתי שבה שאלתי מה קורה במקרה שאני מעביר בעלות על הקו, והם אמרו לי שצריך לידע אותם, אחרת הם מנתקים המנוי. כלומר הכל היה ידוע לי ומה אני עושה את עצמי כאילו לא ידעתי שצריך להודיע. אבל למיטב זכרוני שיחה כזאת מעולם לא התקיימה, וכך אמרתי לאורטל. שאלתי אותה אם יש להם את השיחה מוקלטת. היא אמרה שאולי. אמרתי לה שנראה לי שהיא משקרת. ושוב איימתי שאכתוב על כל העניין לעיתון. היא אמרה שתברר.
 
במאי התקשרה אלי מיכל. היא אמרה שהיא אחראית, דרג גבוה, שהיא מתנצלת על עגמת הנפש ועל הזמן הרב שהעניין הזה נמשך, והיא מציעה לי דבר כזה: היא דיברה עם "המחלקה המשפטית", ולמרות שפשוט אי אפשר, פשוט אי אפשר להחזיר לי את הכסף, בצעד חריג 012 סמייל יחזירו לי מחצית מהכסף, ואת השאר הם יתנו לי בדקות שיחה חינם, ובתעריף הזול ביותר שיש להם לכל מדינה ומדינה. איזו הצעה!!! אמרתי לה: מיכל, גגלי אותי. גגלי. אני כותב בעיתון. אני בתקשורת. אני הולך לכתוב על זה. אני עושה מזה עניין.
 
מיכל אמרה שבטח כעיתונאי חשובה לי האמת. אמרתי ודאי, רק את האמת אספר. פשוט אספר את כל הסיפור הזה מראשיתו ואתן לקוראים שלי לשפוט. מיכל אמרה שתברר. היא חזרה אלי לא אחרי כמה ימים אלא כמה שעות. כמה נעים. והבטיחה שתוך 60 יום כל הכסף אצלי בחשבון, ושאני עובר אצלם לתכנית הזולה ביותר לכל המדינות. אמרתי תודה.
 
וזהו. הכסף נכנס ואחרי התלבטות אני מפרסם את זה רק כאן. ולמה אני מפרסם ומספר לכם את כל זה, לבד מלומר שמי שאין לו קשרים אוכל אותה במדינה הזאת, ולבד מלומר שלסמייל 012 יש מדיניות קלוקלת ושירות לקוחות מחורבן? כדי לציין שימוש נוסף בגוגל, שלא הכרתי עד כה: גוגל כאיום. "גגלי אותי!" כקריאת תיגר ואזהרה. לשימושכם.

בקו חמש נוסע אל הים

הדרך מהבית שלי בשינקין לבית של אשתי בפייארברג. הדרך מהבית שלי בשינקין לרחוב בועז, שם נמצאת אקסטנציה של הבית שלי, איפה שדנה ודן-×™×” גרות. הדרך מכל מקום בו גרתי בשנים האחרונות לרחוב שאנן, בו גרים ההורים שלי. קומה שש בתחנה מרכזית חדשה, העלייה לאוטובוס 394, והנסיעה האינסופית אך מעלת הנוסטלגיה לאילת, שם גרו ההורים שלי פעם. הדרך היומיומית משינקין להרצליה פיתוח, עם הרגע ×”×–×”, שבו בהדרגה נגמרת תל אביב. הדרך היומיומית הארורה מהרצליה פיתוח לשינקין, עם שני הרמזורים הפקוקים מאד באיזור רכבת צפון. הדרך הכבר מאוסה משינקין לרחוב לינקולן, לבית קפה "התחתית". הירידה המשמחת לים ברחוב גאולה. רחובות פריז של "איש ישן". הסנטרל פארק ב"התפסן בשדה השיפון". היציאה הבעל-ביתית אל המרפסת ב"גטסבי הגדול". הדרך בין "לוח הבקרה" ל"כתיבת פוסט" במערכת ניהול התוכן של  וורדפרס. הדרך בין פתיחת המייל ל"ריפליי" בג'ימייל. הדרך ההרפתקנית ומלאת המהמורות בין הלחיצה על כפתור Stumbleupon ועד שהאתר המקרי עולה.
 
כל הדרכים והמרחבים, הכבושים, החדשים, המציאותיים, הבדיוניים, התיאורטיים.
 
פרוייקט מרחבים.
 
20.6.08
 
יו נואו דה דריל: אתם כותבים (כלומר, אתם מתלהבים מהנושא, לוקחים יום יומיים לחשוב על איזה רעיון לפוסט, דוחים את זה עוד איזה שבוע, אחר כך אומרים מחר מחר איזה יומיים, ואז, אתם כותבים), שולחים לנו ל-itamarshaaltiel או ל-meitalsha או ל-hemeitster בג'ימייל, ואנחנו מעלים (אלא אם כן יש לכם כבר יוזר, כמובן).

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.