לא שבהרים נשימתי קצרה

 
1.
בקינג ג'ורג' יש הכל. פיצה בעשר שקל עם טרופית, שתי פיצות בחמש עשרה שקל, פיצה דקה בחמש עשרה שקל; גלידה, סושי, טוסט, נקניקיות, אוכל מגעיל בעשרים וחמש שקל במסעדה ההיא שהיא סניף, בורקס, מאפייה, חומוס; בגדים לא כל כך כשרים אך זולים בבזאר של אתי פרץ, בגדים ממגוון מותגים בדיזינגוף סנטר, בגדים באלפמאות שקל בשדרת המעצבים בואכה כיכר מסריק; אווירה של בנגקוק כל יום שישי בצהריים באזור אלנבי, אווירה של פריז כמה שעות קודם לכן, באותו יום שישי, בבית הקפה תוצרת הארץ, אווירה של אינטלקטואליזם מתחיל בבאצ'ו, אווירה של בוהמה בנסיך הקטן; שרוכים לנעליים, סכינים, פוך [פולני], הכל בדולר, הכל בשני שקל, אביזרים למקלחת, כלי פלסטיק, תופר, סנדלר, בית מרקחת, חנות טבע, שלושה פאבים וחנות משונה עם מגנטים בחלון הראווה. נו, בקיצור, בקינג ג'ורג' יש הכל. אני אוהבת את קינג ג'ורג'.

2.
גם באינטרנט יש הכל. אני לא צריכה להכביר על זה מלים, נכון?

3.
עכשיו, בקינג ג'ורג' יש שלושה מצבי צבירה אפשריים. אתה יכול להיות שם ולצעוק. נגיד אם אתה סלבריטי. או אם יש לך בגדים ממש משונים. או אם אתה מירי אלוני, בדרך לנחלת בנימין, באותו יום שישי מדובר. אתה יכול להיות שם, ולשדר רק את עובדת היותך שם. נגיד, אם אתה הולך בדרך לאוזן, מתעסק בענייניך, וחושב האם יהיה את החלק השלישי של העונה הראשונה של "הסמויה". אתה יכול גם למחוק את עצמך משם, לטפס ברגליים יגעות לשינקין, ולפתוח מהר את המזגן. מדבר, שותק, מנותק.

4.
באינטרנט, לעומת זאת, יש רק שני מצבי צבירה אפשריים. אתה או מדבר, ואני מתכוונת ממש מדבר. משדר ללא הרף. כל הזמן מברבר ומברבר. או מנותק, בבית שלך, במזגן, מול הטלוויזיה ו"הסמויה". השלב הזה באמצע, שמשול להליכה דמומה בקינג ג'ורג', אינו קיים באינטרנט, משום שכאישיות אתה קיים שם רק כל עוד אתה שולח סימני חיים. יש כמובן קיום דמום, אותו גולש סמוי, lurker, שקורא שרשורים מפלצתיים בפורום בו אתה חבר, ולא משאיר אחריו עקבות, מלבד עקבות סטטיסטיים. אבל הוא לא הוא, הוא לא דמות, הוא לא לא חלק מהאינטרנט. במצב כזה האינטרנט קיים בשבילו, אבל הוא לא קיים בשביל האינטרנט. ולכן, מדבר או מנותק.

5.
ואולי בגלל זה, אולי בגלל שכל הקיום באינטרנט מצריך שליחת אותות תשדורת, כל כך מעייף להיות פה

"אז שיהיה בתנועה" – מבואות דימיוניים לרומן פיקטיבי בכתובים

היה ותעלו פעם בפני אי מי ממכריכם את הטענה לפיה לכל הסיפורים שנכתבו אי פעם יש נושא משותף סביר להניח שתיתקלו במשיכת כתף אדישה. במקרה הגרוע יותר תתקבל הטענה בלא מעט בוז, אחרי הכל ישאלו אתכם אותם מכרים דימיוניים, איך אפשר לטעון שיש נושא משותף ל"איה פלוטו" לטרילוגיית "רומח הדרקון" ול"החטא ועונשו"? אחרים, מעטים יותר, יואילו לשתף פעולה, "כן" הם יהנהנו בהסכמה מבולבלת מעט, ולאחר מחשבה קצרה יוסיפו "ודאי, כל הסיפורים הם בעצם על אהבה", או אולי דווקא על "המצב האנושי". אבל הנושא האמיתי של כל הסיפורים הוא אחר, פשוט יותר, בעצם מובן מאליו, הנושא האמיתי, זה שבלעדיו סיפור אינו סיפור הוא התנועה. נסו רגע לדמיין סיפור שאין בו תנועה, ותגלו שגם אין בו סיפור.

ואם תנועה היא מה שעומד בבסיסו של כל סיפור הרי שיש לתת לה את הכבוד הראוי. אין טעם להסתיר אותה מאחורי הקלעים, כחלק מהמנגנון שמאפשר למכניזם הסיפורי לפרוש בפנינו את העלילה, יש להביא אותה אל קדמת הבמה, לדון בה בגלוי, להזכיר לכולם שיחד עם אודיסאוס השב אל ביתו יש גיבורים נוספים לסיפור – הים והספינות, שיחד עם פלוטו ועם גדי יש גם מקום של כבוד לשבילי הקיבוץ שמובילים מהרפת אל המלונה. ×–×”, פחות או יותר, הרעיון שעליו מושתת הספר שאתם אוחזים בידיכם עכשיו, ×–×” שכדי להגיע אליו אולי נסעתם באוטובוס אל חנות הספרים, שפסעתם בין ארונותיה כדי למצוא אותו דחוק בפינתו הימנית של מדף ספרות המקור העליון, המדף שמבטכם נדד על פניו, סוקר בחופזה את שמות הספרים.

בדפים הבאים ייפרש בפניכם סיפור ארוך שנים של משפחה ישראלית אחת, דרך תנועותיהם של בניה ברחבי העולם והארץ, ולא פחות מכך, דרך האופנים השונים שבהם בחרו לממש את התנועה הזו. "אז שיהיה בתנועה" הוא סיפור של ארבעה דורות, סיפור שמתחיל, כרונולוגית לפחות, בתחנת רכבת כפרית בגליציה, ונקטע על גרם מדרגות נעות בנמל התעופה בן גוריון. אבל הסיפור הזה יסופר מעט אחרת, דרך עיניה של הגיבורה הסמויה על פי רוב. לפיכך חולק הספר לחטיבות, שכל אחת מהן מוקדשת לדרך תנועה אחרת, ומקבצת בתוכה את מסעותיהם של הגיבורים האחרים באותה דרך תנועה. תוכלו, אם תרצו, לקרוא את הספר כקובץ פרגמנטים, תוכלו גם להיעזר בתאריכים שיוצמדו לכל פרק כדי לסדר אותו מחדש כרונולוגית, ותוכלו, אם תסכימו, לקרוא אותו באופן שבו נכתב, לתת לתנועה את הכבוד הראוי לה.

חטיבה 1: אוטובוסים – מבוא

בין כל הדרכים שהצליח האדם להמציא כדי לנוע ממקום למקום סביר להניח שאין אחת שהיא נטולת הוד ועלובה יותר מהנסיעה באוטובוס, אותו ארגז מתכת גדל ממדים שאנשים נדחקים לתוכו. לנסיעה ברכבת תמיד יתלווה חלום ישן על אינטלקטואל אירופאי היוצא ממנה אל תחנה סואנת בעיבורה של בירה תרבותית, נחוש להמציא מחדש את הממשל, את הספרות, או לכל הפחות את עצמו. לרכבת התחתית יש את הקסם האורבני שלה ואת המסתורין הנצחי של המאורות החשוכות לתוכן היא נבלעת. לנסיעה במכונית יש את סרטי המסע ואת הכבישים המהירים של ארצות הברית כדי לשורר את הפואטיקה שלה. אפילו להליכה ברגל מתלווים רעיון השוטטות העירונית או דווקא הרומנטיקה של התחברות לאיתני הטבע בעודך עוצר להסדיר נשימה על צלע הר. ועוד לא דיברנו על אופנועים ומטוסים, על ספינות חוצות ימים או על טנקים השועטים אל חזית הקרב. מול כל אלה עומד האוטובוס באומללותו העלובה והזועקת, שהצעירים ממהרים לזנוח אותו מרגע שנפתחת בפניהם אפשרות אחרת. האוטובוס עם תחנות שהן לא יותר ממוט מתכת שלוח מחליד תלוי עליו, חורק עם כל משב רוח, עם תחנות מרכזיות שנדחקות לשכונה הרעה יותר של העיר, שמזרקים משומשים ובקבוקי אלכוהול שבורים פזורים בהן.

אל דאגה, בין הדפים הבאים עוד נצטרף לטיסות מרובות, במחלקת תיירים אל אירופה הקלאסית בשבוע, במדי קב"ט ודיילת הלוך ושוב על הקו תל אביב-ניו יורק, ואפילו במחלקת עסקים אל הסיטי של לונדון. גם מסעות רגליים לא ייפקדו מהספר, בין אם יש כומתה אדומה וסיכת מסלול שממתינות בסיומם ובין אם הם מוקדשים לשוטטות בטלה לאורך חוף יווני או בין בתי תל אביב. רכבות תישאנה אותנו אל קריות אוניברסיטאיות מוריקות , מוניות תעצורנה בפתחן של מסעדות אופנתיות, מכוניות משפחתיות תחצינה את הארץ לאורכה ולרוחבה.

דווקא בגלל כל אלה ראוי לו לספר הזה שיתחיל בדרך העלובה ביותר שאפשר לו להיפתח בה, עם צעיר בג'ינס עם תק גב עמוס המתגנב בחשאי, בלי להיפרד לשלום, דרך השער האחורי בגדר הקיבוץ אל תחנת אוטובוס המופקרת לשמש הקופחת של עמק הירדן, מחכה לקו המאסף שיישא אותו מהמקום שבו גדל שלא על מנת לחזור.

קו 14 (סיפור)

אחותי הכירה × ×”×’ מרוצים שזכה פעם במקום השני באליפות קנדה, אבל נפצע בתאונה כשנדרס בידי אופנוע, וכשעלה לארץ התקבל לעבודה ב"דן", ונהג בקו 24 שנים על גבי שנים, בשום אופן לא הסכים לעבור לקו אחר, עד הפעם הראשונה בה בגלל תקלה באוטובוס שלו לקח את קו 14, שמסלולו חופף חלקית את ×–×” של קו 24, ונוסע, שחשב – היות שזיהה את ×”× ×”×’ הקבוע שלו – ×›×™ ×”×™×” ×–×” קו 24, צלצל וצלצל בפעמון, אבל ×”× ×”×’ האיץ פתאום והמשיך לנסוע ולא עצר בתחנה של הקו שהכיר טוב כל כך, עד שהנוסע, שהיה זמר אופרה נודע שעלה לארץ ממוסקבה אחרי שנפצע בתאונת דרכים בזמן חופשה בבולגריה, הִטה גרונו ולראשונה אחרי עשרים שנות שתיקה – העלבון על הפיטורין מבית האופרה המוסקבאי ×”×™×” מר, כל יום תסס ופעפע – ופרץ ב"עצוווורררר" אופראי מסתלסל, טנורי, שהִכה את יושבי האוטובוס בתדהמה והעלה דמעות בעיני אחותי, שהייתה על האוטובוס ×”×–×” והבינה פתאום עד כמה קרובה היא למוות, אבל ×”× ×”×’ לא עצר.

(הסיפור פורסם לראשונה כאן)

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.