הסבון בכה מאד, ויש לקוות שמת

הבעיה הכי גדולה של מרחבים, ואני מדברת כאן בעיקר על אלו מהסוג הפרטי, היא כמובן הלכלוך. הלכלוך הוא התוצאה של כל פעולה שלנו במרחב; מעשנים סיגריה, משאירים בדל במאפרה וקצת אפר מסביב למאפרה. שותים קפה, משאירים כפית בכיור וכוס על השולחן; מקלידים, משאירים חיידקים מהעולם על המקלדת. ואני לא מדברת בכלל על פעולות מורכבות כמו בישול/אפייה או סקס.

כל רכישה שאנחנו מבצעים מכפילה את הצורך שלנו בניקיון. אנשים שגרים בבתים שהם הבעלים שלהם מקפידים על ניקיון יותר מדיירים בדירות שכורות, אנשים שיש להם ארבעה חדרים מנקים יותר זמן מאנשים שיש להם שני חדרים, אנשים שיש להם אוסף בובות סיניות או אוסף אגרטלים או אוסף ספרים מתאמצים יותר בשעת הניקיון מאנשים שאין להם חפצים כלל, אנשים שגרים בבית צמוד קרקע, עם חצר ושביל המוביל אל הבית, מנקים לא רק את הבית, השם ישמור, אלא גם את סביבות הבית.

כל רכישה מגדילה גם את הצורך בחומרי ניקיון מסוגים שונים. אנשים שמנסים להגן על הספרים שלהם מאבק, ומניחים אותם בספרייה מחופת זכוכית, צריכים לרכוש גם חומר כחול לניקוי זכוכיות. אנשים שיש להם רצפת פרקט צריכים לקנות חומר לרצפות פרקט. אנשים שיש להם שירותים חדשים, צריכים להקפיד ולקנות גם חומר לניקוי קרמיקה. אנשים שיש להם ספות מעור צריכים לרכוש חומר לניקוי ספות מעור. שלא לדבר על המוצרים לעקרת הבית ההיסטרית, שכוללים שילוב של חומרים מסוכנים לאדם עם ריח טוב לכאורה, כמו אקונומיקה בריח תפוח או אקונומיקה פלוס חמצן פלוס חומר הדברה בריח אורנים לרצפה.

הניקיון הזה הוא לא מחוייב המציאות, הוא רק הניסיון האינסופי שלנו לעמוד בתו תקן. תו התקן הזה אינו בריאותי, כמו שאנשים מסויימים, חובבי ניקיון, בדרך כלל מהמין הנשי והאימהי, אוהבים לטעון. משום שאם היה מדובר בבריאות גרידא, היה עלינו רק להקפיד שהאוכל לא יהיה רקוב, ושכל החרקים המגעילים/מזיקים יישארו מחוץ למרחב שלנו, במרחב הציבורי. מלבד אנשים עם צרכים מיוחדים (אנשים עם תינוקות, למשל, שאומרים עליהם שהם אוכלים מהרצפה, או אנשים עם אלרגיות), אבק על החלון או על הספרייה, או פנלים לא נקיים, לא מזיקים לאיש.

תו התקן הזה, כך אני מנחשת, הומצא על מנת להיות מיושם תמיד בידי אנשים נחותים מהאנשים שאמונים על תו התקן, בדומה לדינמיקה שמתרחשת מאחורי כל תו תקן תרבותי. בימים בהם נשים היו הנחותות, הן היו אלה שהיו אחראיות על ניקיון הבית, ועל מירוק כלי הפליז, וצחצוח החרסינות, ועל כריעה על הרצפה לשם שטיפתה. בימים בהם נשים עובדות כמו גברים, אלו הם המהגרים שמוזמנים לאותם בתים שעומדים בתו התקן כדי להעלים במחי ארבע שעות ומאה ששים שקל את תוצאות כל הפעולות שלנו במרחב.

כותבת ארנה קזין (בבל, 2008) בחיבורה היפה "על הנוחות": "כדי להבטיח שנפנים את אשליית הנוחות, התרבות שלנו מצמצמת את תפקידיו של האדם בחברה לתפקידו של הצרכן הנינוח, ומרחיקה מעיניו כל סימן למרכיבים אחרים של קיומו. רבדים של קיום – כמו האדם כעובד, כחלק מהמרקם הטבעי, כיוצרת, כחברה בקהילה, כמחפש, כממציאה – שמתנגשים פעמים רבות ב"אדם כצרכן" ודורשים מאיתנו לצאת החוצה, להתערב בעולם, להשפיע עליו באופן אקטיבי. האדם כצרכן הוא בהגדרה יצור פסיבי שמתכנס בביתו. הוא לא צריך דבר, אלא שישרתו אותו ויקלו עליו את הצריכה" (עמ' 52-53).

במובן אחד, הניקיון הוא פן מסויים של הנוחות. הבורגנות, זו שכל תכליתה היא "עצלות הדובים הנרפית" (קזין, עמ' 37, שמצטטת את המניפסט הקומוניסטי), מתכנסת לה בסלוניה, אלו עם הטלוויזיה במרכז והספות הנוחות, והשלט הרחוק, וכוסות המים המינרליים מהכד שהביא השליח, והסלונים האלו תמיד נקיים מאבק וממוסר חברתי, מדיפים ריח של סיגליות וכוללים בתוכם מיני מתקנים שימושיים שנועדו כדי להשליט סדר במאות החפצים שאותם יש לנקות, שוב ושוב, במחזוריות מייאשת.

במובן אחר, אירוני וקתולי יותר, הצורך המומצא בניקיון הוא העונש שלנו על היותנו צרכנים. אנחנו משלמים על הרדיפה שלנו אחר חפצים לא רק בשעות העבודה הארוכות שאותן עלינו לעבוד כדי שנוכל לרכוש את אותם חפצים מיותרים ממילא, אלא גם בשעות העבודה הארוכות שאנחנו משקיעים כדי לנקות את אותם חפצים או כדי לממן את שכרם של אותם מהגרים/מנקים. ולכן, הדרך היחידה להתמודד עם המטלה המזוויעה והסיזיפית הזאת היא לזכור שזהו הנטל המועט יחסית שעלינו לשאת על גבינו בשם העובדה המצערת שאנחנו בורגנים.

מיטל שרון

ריצתה את עונשה לאחרונה ביום שבת, 21.6.08, למשך שלוש שעות, ואין לה כל כוונה לעשות זאת שוב עד אמצע אוגוסט לפחות.

עיר המצורעים (שבקצה העיר)

הערה אפולוגטית: איה סיפרה לי בדיצה שפוקו כבר כתב על ×–×”. לא קראתי את שפוקו כתב, והתעצלתי לערוך חיפוש רציני. אניח, אם כן, שהוא קשקש, ובכלל בכלל לא דיבר על הנושא ×”×–×” מהכיוון ×”×–×”, למרות שהוא מזכיר את המילה "מרחב". מי שיוכיח אותי על טעותי – ינודה.

1.

אני אוהב בתי חולים. עם הסתייגויות, ככולם, אבל אני אוהב בתי חולים. ואני יודע שזו אהבה מכוערת, של מי שלא נעשה עדיין תלוי בהם, של מי שביקוריו בהם היו מזמוז חטוף – שבוע לכל היותר, וגם אז למען הגימלים – אבל זו אהבה יציבה, בינתיים.

2.

אני אוהב אותם בגלל הפונקציונליות. היא חלק מהקירות, מהמבנה עצמו. הכל מתוכנן מראש: גודל החדרים, שאמורים להכיל X מיטות; הרווח בין המיטות, למען האורחים, שמספרם המשוער חושב, כמובן, מלכתחילה; מספר השקעים החשמליים שמאחורי המיטה, בהתאם למספר המדויק של המכשירים החשמליים שעלולים להיות בשימוש; גודל המעליות, שמותאם לגודל האלונקה פלוס שני אנשים; תחנת האחיות, שחולשת על המחלקה כולה; אשכולות החדרים, שבפתחם יש שני חדרי שירותים; גודל חדרי השירותים, שנועד להכיל שלושה אנשים או אדם אחד והאינפוזיה שאתו. הכל מחושב, הכל עוצב לתוך מטרה, והמטרה לוחשת מהעיצוב.

3.

אני אוהב תכנון. הקירות מרמזים לא רק על תכליתם, אלא גם על המחשבה שהושקעה בהם. ומהבחינה הזו, בתי חולים הם הישג אנושי מרשים; אותי, לכל הפחות.

4.

אבל תכנון שמוטבע בקירות הוא תכנון קשיח, חסר גמישות. אם מגיעים יותר מבקרים מהצפוי, לא יהיו מספיק כיסאות. אם יגיעו יותר חולים מכפי שהמקום יכול לאכלס, זקנה תצטלם שוכבת במסדרון. המחסור במיטות הוא ביטוי נוח, אך שגוי. המיטה סינקדוכית למבנה. המחסור המפורסם במיטות הוא מחסור מפורסם פחות במבנים. חלק מבתי החולים בישראל, למשל, שלא היו ערוכים לעלייה של שנות ה90-, נהנים עכשיו מתפוסה של 128 אחוזים.

5.

כאשר בית החולים מקבל אותך, הוא מקבל אותך. אתה נעשה לחלק ממנו. יש מיטה ויש פיג'מה. בית החולים חודר לך לעור, קונקרטית, חודר לך לעור במחט האינפוזיה, וכובל אותך אליה. אתה הופך לתא קטן, יחידה בליווי גלגלים, משוטט במסדרונות. קשה להימנע מהתחושה שהפכת למוצר במפעל, שמקבל אותך, ובסוף התהליך הוא ירק אותך החוצה, כשתתרפא. אם שיחק לך המזל.

6.

כאשר המחט מוחדרת לעור, אתה נעשה מודע לראשונה לגוף. עוד קודם הבעיה שלך קיבלה מחלקה. יחד אתך ישכבו עוד תריסר, וריאנטים אנושיים שונים על אותו איבר ואותה לקות. הנה נלכד לך הגוף ברשת הבניין, הנה הוא מקבל פונקציונליות אחרת. אתה נכנס, ודברים נקשרים סביבך: תנועת הרופאים והאחיות, סדרי בדיקה, ביקורי רופאים, שעות קבלה, שעות אכילה. ובכל זאת, זה לא אישי. אתה שם, כמו רבים לפניך. סדרי הטיפול אינם משתנים, לא בשבילך.

7.

מפעל. כמעט פספסתי את המילה הזו.

8.

אבל גם עיר. לא בית-חולים, אלא ערי-חולים. לך לך דרך ים הדשא אל הרנטגן, וחזור דרך פנימית א', שליד המעבדות, שליד בית-המרקחת, שליד רדיולוגית, שבבניין הלא-סמוך. ערי-חולים. וכמו מושבות המצורעים, הם אוטרקיים. החולה הוא מזונו של בית-החולים, סיבתו.

9.

ולכן בתי חולים הם מושג חזק כל כך. הם זועקים מחלה, מהתכנון, מהמראה, מהגודל. הרפרודוקציות על הקירות לא יכולות להסוות זאת. לבתי חולים יש ריח, יש להם תכונה של התרוצצות, ותכונה של שקט. הם מובחנים מדי. וכך, בתי חולים הם מטונימיה למחלה.

10.

אם אתה בבית חולים, אתה חלק משתי קצוות הסקאלה חולה-רופא. השומר בכניסה, איש הקפיטריה, אנחנו מוכנים לחיות אתם. הם העודפות חסרת החן של המציאות, המעבר המחוספס ממסומן למסמן, מאידיאה לעולם.

11.

גם המבקר. אם אינך חלק מהמחלה או הטיפול בה, אינך שייך. אולי בגלל זה אנשים מתעבים כל כך את המבנים האלה; רובנו לא אושפזנו. אנחנו זרים במקום שיום אחד, אנחנו יודעים, יהיה מוכר מאוד.

12.

בתוך מערכת המושגים שלנו, בתי חולים הם הקצה הרחוק ביותר של סקאלת הבריאות-מחלה. הם המקום שאליו אנו שולחים את החולים מדי. ושם, בבית החולים, בקצה הסקאלה, מתקיימת סקאלה נוספת: חיים-מוות.

אמנם, המוות מועלם. איננו יודעים איך להגיע לחדר המתים. אבל הוא מוסק, הכרחי ונובע. האם תיפלט החוצה, לערי הבריאות? תלוי במקומך היחסי על הסקאלה. קל, בינוני, קשה, קריטי. לעולם אל תהיה בסיפור שמתחיל בבית חולים, למעט לידה; והשתדל להתרחק מסיפורים שנגמרים שם.

13.

אולי בגלל מובחנותם, בתי חולים מעלימים מוסדות ריפוי אחרים. מערכת הבריאות מרשתת את הארץ במרפאות, קופות חולים, בתי מרקחת. אבל אלה דורשים ביקור קצר, טיפול מהיר, נסיעות זריזות. הם לא בולעים אותך. אתה עדיין בעיר הבריאים, בריא עד אדישות. קופת החולים היא מזמוז חטוף, לא סימן. אין צורך בהפניה. תודה.

במקום שבו השרוולים הופכים לענפים

אזהרה: מי שלא קרא את הספרים הרלוונטיים עלול ללכת לאיבוד בפוסט הזה. ליתר ביטחון קחו חבל, או פנס, או לפחות קצת פירורי לחם לפני הכניסה.

"יש עוד דבר אחד שצריך להיאמר. × × ×™×— שבאמת רק חלמנו, או המצאנו, את כל הדברים האלה – עצים ועשב ושמש וירח וכוכבים, ואת אסלן עצמו. במקרה ×–×”, הדבר היחיד שאוכל לומר הוא שהדברים המומצאים נראים לי חשובים לאין ערוך מן הדברים האמיתיים. × × ×™×— שהמכרה האפל ×”×–×” שאת קוראת לו ממלכתך הוא באמת העולם היחיד. אם כך, הוא נראה לי עולם עלוב מאוד. אם חושבים היטב, ×–×” דבר מגוחך. אם את צודקת בדברייך, איננו אלא תינוקות הממציאים משחקים. אבל ארבעה תינוקות המשחקים יחד במשחק יכולים להעמיד עולם משחק המרוקן את עולמך האמיתי מכל תוכן. זו הסיבה שאוסיף לדבוק בעולם המשחק. אני לצדו של אסלן, אפילו אין כל אסלן שיעמוד בראשו. בכוונתי לנהל חיים נרניניים ככל שאוכל, גם אם אין כל נרניה בנמצא. לפיכך אני מודה לך מאוד על ארוחת הערב, ואם שני האדונים והגברת הצעירה מוכנים, נעזוב את חצרך מיד ונצא אל תוך האפלה, לבלות את חיינו בחיפושים אחר העולם שמעל. חיינו בודאי לא יהיו ארוכים במיוחד, אבל האבדה תהיה קטנה מאוד אם באמת העולם הוא מקום עלוב ומשעמם כפי שאת טוענת".

 

הציטוט הזה, מכס הכסף של ק.ס. לואיס, יופיע על המצבה שלא תהיה לי. במפתיע, רק השבוע קראתי לראשונה את הספר הזה, החמישי בסדרת נרניה. ובעצם עד לפני שנה בערך, כלומר עד הפוסט הזה של דורה, הצלחתי לא לדעת איך בדיוק הסדרה נגמרת. אפילו שהיו בילדותי שנים שלא משנה באיזו שעה היו מעירים אותי, התשובה לשאלה איפה אני הכי רוצה להיות עכשיו ולנצח הייתה תמיד נרניה. חיכיתי וחיכיתי לשלושת הספרים שאחרי המסע בדורך השחר, אבל כשהם תורגמו סוף סוף לעברית, אני כבר עברתי הלאה.

המסלול המקובל הוא להעריץ את נרניה בילדות, ואז להתבגר ולזהות את המיתולוגיה הנוצרית שלואיס שכפל בספרים ולכעוס עליו נורא. את המסלול המקובל הזה לא עברתי. מה אכפת לי שבנרניה מהדהדים אותם מיתוסים ארכיטיפיים שמהדהדים בנצרות? הרבה קוראי פנטזיה מבינים בבוא היום שהעולמות הדמיוניים שבספרים הם ייצוגים של עולמות בנפש. שהמפות של נרניה ווסטרוס וארץ ים מייצגות את הגאוגרפיה של הנשמה. למי אכפת אם גם מתי ופאולוס ולוקאס שרטטו את המפות האלה?

 

אבל המפה של לואיס מסולפת, צורח הקורא המפוכח. זאת מפה דתית, ואיך את, ששום דבר בחיים שלך לא מתקרב לדת ממטר, יכולה לסבול את ההטפות הנוצריות שלו? התשובה שלי לזה היא התשובה של ויטגנשטיין: שברמת הפרט לא משנה איזו חוברת הדרכה לחיים מונחת מתחת לכרית שלך, משנה רק איך את פועלת על פיה. ההיסטוריה הכללית והאישית שלי מלאה דוגמאות של רודנים חילונים ושל אנשי חן-וחסד דתיים. אני לא מסתכלת בקנקן, הוא לא מעניין. בתוך ספרי נרניה מצאתי משהו חשוב יותר, משהו שהיה בלון החמצן הסודי שלי במשך קרוב לעשר שנים: התקווה שיש מקום אחר, שהעולם אינו תחום בגבולות המציאות הפרוורית הקטנה והמחניקה שבתוכה גדלתי. גם היום, כשאני כבר "גדולה" ויכולה לזהות בציטוט שלמעלה לא רק את הדי משל המערה אלא גם את הנימה הניאו-אפלטונית הנוצרית שנשמעת בו, אני חותמת עליו בשתי ידיים. אם אין מקום אחר, אם העולם הוא באמת מקום עלוב ומשעמם כפי שטוענת מלכת ארץ תחתיות ועמה כל אבירי החולין והרציונליות, אז באמת לא תהיה זו אבדה גדולה אם התקווה הזאת תקצר את חיי.

 

ועדיין. בנרניה יש לא רק הרפתקאות מופלאות וחיות מדברות ואסלן. יש בה גם כוחות רעים ואפלים, או לפחות כוחות שלואיס מתאר כרעים ואפלים, ולמרבה אי הנוחות הכוחות האלה מזוהים באופן די גורף עם כל סימן של יצריות, שאפתנות אישית וקריאת תיגר על הסמכות העליונה, המיטיבה והכל-יודעת שמייצג אסלן. ומה שמדאיג במיוחד מבחינתי, הכוחות האלה מזוהים כמעט בלעדית עם ההתגלמות של התכונות האלה בדמויות נשיות. יותר מפעם אחת מופיעה בנרניה אשה דמונית שמנסה להדיח את הגיבורים התמים, לערער את אמונתם בנרניה ולצמצם את עולמם לתחומי המציאות הקודרת שיצרה סביבם. בכס הכסף לואיס מגדיל לעשות ונותן לאשה הזאת דמות של נחש ענק.

המסר ברור: אי אפשר לחיות גם במציאות החושית, או יותר נכון החושנית, וגם במקום האחר שנרניה נותנת. מי שרוצה להיות בנרניה צריך לוותר על מדוחי האשה הפתיינית, המינית, ובטח ובטח שאסור לו להיות בעצמו אשה כזאת. צריך לבחור, ובסופו של דבר מדובר בבחירה בין נרניה לבין החיים בעולם הזה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

 

את המסר הזה לא ראיתי כילדה ואפילו לא כנערה. מה שלא אומר שהוא לא השפיע עליי. ובניגוד למסר הדתי, זה אינו מסר שאני יכולה לפטור כמטפורה שיש לה גם פירושים אחרים. כי גם אם נניח שהמרחב של נרניה הוא מרחב הנפש, ושאסלן במרחב הזה אינו קולה של סמכות פטריארכלית דכאנית אלא קול המצפון והכמיהה לפשר נעלה יותר לקיום שלי, אני לא מצליחה לחשוב על שום פירוש שלפיו הדמוניזציה של האשה היצרית, החזקה והשאפתנית אינה דמוניזציה של הנשיות בפרט ושל היצר, המין והתשוקה בכלל. ואם זה כך, אז המקום שאליו ברחתי בילדותי כדי לנשום גבה ממני מס כניסה גבוה מאוד: הוא דרש ממני להתכחש ליסודות היצריים והנשיים בנפש שלי, ובמובן חזק להתכחש לחיים עצמם.

 

את הפסקאות שיבואו בהמשך אני כותבת בהיסוס. אני מהססת כי אני לא בטוחה שאפשר לחזור לבית המקדש של הילדות, לפרק ולהשמיד את היסודות המרעילים ולהשאיר רק את היסודות המחיים והבריאים. אני לא בטוחה שאפשר בכלל להפריד בין היסודות האלה. יכול להיות שהיסוד המרעיל הוא בעת ובעונה אחת גם היסוד המחייה, או זה שנתן חיים בעבר. ייתכן שהעוצמה של המיתוס, היכולת שלו להחזיק לנו את הראש מעל המים, נובעת בדיוק מכך שהוא משווה הוד להיבטים האפלים והדכאניים של העולם שנקלענו אליו. ייתכן שנרניה נתנה לי כוח לחיות מפני שהיא הבטיחה לי שתמיד ישנה האפשרות למות.

 
ובכל זאת אני רוצה לחפש דרך לשמור על הנאמנות לנרניה בלי לחתום על החוזה שמכריח אותי לרמוס את כל מה שיצרי ונשי אצלי. אז אני חוזרת אחורה בזמן, והולכת אל המורה הקדמון של לואיס, אל אפלטון.

 

בדיאלוג המשתה, אולי היצירה הכי יפה של אפלטון בפרט ושל הפילוסופיה היוונית בכלל, סוקרטס מתאר חוויה כמעט מיסטית של מפגש עם כוהנת בשם דיוטימה (שים לב לואיס, אשה!), שמלמדת אותו כיצד האהבה הארוטית לגוף היפה הקונקרטי היא נקודת הפתיחה של תהליך עידון והתעלות שסופו האהבה הטהורה ליופי המופשט, ליפה כשלעצמו. לכאורה התהליך שדיוטימה מתארת הוא חד כיווני, שכן אחרי שהאוהב מכיר את היפה עצמו, שהוא מקור היופי של כל הדברים היפים שלמד להכירם תוך כדי התהליך, אין לו שום סיבה לחזור אחורה אל הגופים הקונקרטיים שהציתו בו את התשוקה ליופי. למה לחזור לחיקויים אחרי שראית את האורגינל? למה לחזור לאנגליה של הבליץ ובתי הספר הפרטיים האכזריים אחרי שהיית בנרניה? למה להישאר בארץ תחתיות אם אתה יודע שלמעלה יש שמש ואדמה ועצים ופאונים ודריאדות?

 ×•בכל זאת במשל המערה אפלטון מחזיר את הפילוסוף למטה, לעולם המוחשי, עולם הצללים והחיקויים, כדי שימצא בו אנשים כמוהו, ינתק את השלשלאות שלהם ויפנה את מבטם אל האור ויעזור להם לטפס למעלה אל השמש. אחת השאלות הלא פתורות של שנה א' בפילוסופיה היא למה הפילוסוף של אפלטון חוזר למערה, למה הוא לא נשאר להתבונן ביופי העליון שדיוטימה מתארת. למה לחיות אם המוות יפה כל כך.

 

לא נראה לי שהפילוסוף חוזר למערה כדי להושיע אחרים. אני, בכל אופן, לא הייתי חוזרת בשבילם. לדעתי הפילוסוף חוזר למערה בשביל עצמו. הוא חוזר למערה כי בסופו של דבר ההתבוננות האינסופית ביופי המופשט היא עקרה ומשעממת. כמה אפשר לרקוד עם פאונים ודריאדות? הארוס האמיתי אינו שוכן בסוף המסע אל ההפשטה אלא בתהליך עצמו, במאבק, בליקוט ניצוצות היופי מתוך קליפת החומר. הפילוסוף לא באמת עוזב את הגופים היפים כדי לראות את היופי עצמו: הוא לומד לראות את היופי עצמו בגופים היפים, כל פעם מחדש, והלימוד המתחדש הזה משמר את הארוס, את התשוקה ליופי, כנוכחות חיה בקיום שלו. לא חייבים לוותר על היצר והתשוקה המינית כדי לזכות בנרניה. למעשה התשוקה המינית, היצרית, היא עצמה התשוקה לנרניה, והיצר הוא זה שמביא אותנו לנרניה כל פעם מחדש. אם תרצו יש כאן גרסה אופטימית של המיתוס הסיזיפי: במקום שסיזיפוס יסיים אחת ולתמיד את משימתו ואז ישקע בקיום מנוון של התרפקות על נעוריו הסוערים והמיוסרים, הוא מחדש שוב ושוב את העבודה שנוסכת בקיומו משמעות ועניין.

 

ומה בקשר לתשוקה למוות? כי בכל זאת, התהליך שדיוטימה מתארת, גם אם אינו חד כיווני וחד פעמי, הוא תהליך של הפשטה, כלומר פרידה מהעולם החומרי, המוחשי, החי, או לפחות פרידה מההיבטים החומריים והמוחשיים של העולם הזה. פרידה מהחיים. ואם כך הרי שגם אם הצלחתי ללכד את היצר עם התשוקה לנרניה, יוצא שבסופו של דבר לא הוכחתי אלא שהתשוקה היצרית היא עצמה התשוקה למוות.

טוב, עם המסקנה הזאת אני יכולה לחיות. לא צריך להיות נערת אימו גותית כדי להאמין שאם אתה לא מת כמה פעמים במהלך חייך, כנראה אתה לא באמת חי אותם.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.