סא"ל שלום אייזנר צריך לחטוף עונש חמור בגלל שהפעיל אלימות מוגזמת ללא הצדקה, בגלל שאיבד שליטה ובעיקר – לפחות לפי מה שהיה אמור להנחות את צה"ל אם הוא היה צבא אמיתי ולא מיליציה יהודית – בגלל חוסר המקצועיות שלו ובגלל ערימת השטויות שהקלגס הצליח לפלוט לאחר מעשה. הוא הצליח להגיד בנשימה אחת שהארוע לא היה אלים ולכן לא הייתה סיבה להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות ובו זמנית – שלפני כן הפעילים התקיפו אותו במקלות, דבר שלא צולם ע"י הכוח שלו בגלל שהסוללה נגמרה. קישקוש מבולבל כזה לא היה עובר אפילו כתירוץ לאי הכנת שיעורי בית מצד תיכוניסט.

כמו תמיד בארועים כאלו, עולה מיד הטענה שהסרטון "ערוך ומגמתי". לא מראים בו מה שהיה קודם. הנה כלל אצבע לביקורת עריכה מגמתית של סרטוני אלימות מסוג זה: טענה כזאת הייתה תקפה רק אם הסרטון היה מתחיל עם תחילת המכה מצד אייזנר. מספיק שהסרטון הראה שתי שניות לפני המכה, שבהם המוכה לא עשה שום דבר, כדי להוכיח שלא מדובר בשום דבר שדומה לתגובה מחוייבת המציאות. אם, לצורך הויכוח, אותו פעיל עשה משהו שדורש תגובה אלימה שלוש שניות לפני כן, אז הסא"ל המכה צריך לחטוף לא רק על זה שפעל כשלא היה צריך לפעול, אלא גם על זה שלא פעל מתי שכן היה צריך לפעול.

כמובן שתירוצים מסוג זה אינם התגובה הפבלובית היחידה בשוק. במקום לדבר על כך שמדובר בחתיכת מציאות שגרתית שמופנית יום יום כלפי פלסטינים, פעילים בינלאומיים וישראלים וגם כלפי מתנחלים, ושבשום אופן לא נעצרת בקו הירוק, במקום להגיד שממשלה שמעלה את הגעתם של כמה מאות תיירי כיבוש לדרגת איום קיומי, מוציאה 600 שוטרים מהרחובות רק כדי להתמודד איתם, מחזיקה את העניין בכותרות ימים שלמים והופכת אותו לקרקס HASBARA פרנואידי, מתלהם ומתחסד, נושאת באחריות ישירה להתגברות האלימות כלפי מפגינים, השמאלנים דורשים את ראשו של הקצין על מגש. שוב, איינזר צריך להיענש בחומרה, וצריך להגיד זאת, אבל צריך גם להגיד שהוא צריך להיענש מפני שעונש כזה צריך להיות מובן מאליו של מקצועיות והתנהלות תקינה, לא בגלל שזהבה גלאון דורשת זאת.

התנהלותה של גלאון מאכזבת. כמי שמתיימרת להנהיג את השמאל ה"אמיתי", הייתי מצפה שהדבר הראשון ששומעים ממנה יהיה משהו קצת יותר רציני מהשליפה מהמותן של מצביעיה. גם אם זה אומר שהתגובה שלה תידחה למחר. הייתי רוצה שתגיד משהו שתומכיה יגיבו עליו ב"וואלה, היא אומרת את מה שצריך להגיד יותר טוב מאיך שאנחנו אומרים זאת, גרמה לי לחשוב". הייתי רוצה שתגיד משהו עליו יריביה יאמרו "אני שונא אותה, אבל יש משהו בדבריה הפעם". זה מה שמנהיגות עושות. תגובת ההזדעזעות ודרישת הבאת הראש על מגש היא דבר טוב לסטטוס של אזרח פרטי בפייסבוק אבל אני לא חושב שמה שהשמאל צריך עכשיו זה גרסה שמאלנית של דני דנון או מירי רגב, שתביא את הטוקבקים לכנסת.

לצה"ל ולממשלה אין בעיה מיוחדת להביא לשמאלנים את ראשו של איינזנר על מגש. אדרבא ואדרבא. כך, הממשלה גם תשחק אותה "המבוגר האחראי" למרות שהיא כנראה הגורם הכי מטורלל בשטח, תלבה כמנהגה את אגדת "חוסר האונים" שלה מול לחצי השמאל שתסיר ממנה אחריות ותייצר לעצמה עוד קצת התלהמות מימין שתשתש כהצדקה ציבורית לדה-לגיטימציה של האופוזיציה, תמסגר את הסיפור הזה כסיפור פרטי של עשב שוטה אחד ולא כבעיה מערכתית כפי שהוא באמת ותקבע את התפיסה שכל ביקורת על צה"ל, מוצדקת וסבירה ככל שתהיה, היא עניין של עדת השמאלנים בארה"ק ולכן לא רלוונטית לשאר הציבור. צה"ל, מצידו, ישפר את תדמיתו במחיר של הקרבת קצין אחד. יש לו יותר מדי צ'יפים ופחות מדי אינדיאנים גם ככה, לא ייגרם שום נזק.

שוב, המערכת הפוליטית שלנו, עצם השיח הפוליטי שלנו הופך מזירה של מאבק לזירה של שיתוף פעולה. אידילה ממש, win-win situation שכזה שבו כל הנוגעים בדבר מתחזקים וצוברים תמיכה נוספת אצל תומכיהם הנוכחיים, בלי שום שמץ של שינוי במערך הכוחות.

אבל כל זה נוגע למסביב של הפרשה. את המהות של הפרשה הסביר אתר "סרוגים" וחסך ממני את העבודה. לא איזה אתר כהניסטי או פונדמנטליסטי מיוחד אלא סתם משהו שאמור להיות המיינסטרים של הימין הדתי. את הסרטון שבו אייזנר מכניס רובה לפרצוף של מפגין שבאותו רגע סתם עומד מולו הוא זיכה בכותרת: הסמח"ט הדתי מראה מי בעל הבית על ארץ ישראל. בפרפראזה על דבריו של או'בריאן לווינסטון סמית' ב-1984 של ג'ורג' אורוול, לא נותר לי אלא להגיד: רוצים לראות את העתיד? העתיד הוא רובה שמוטח בפרצוף של מפגין לנצח נצחים. זוהי ישראל רבתי של תומכי השלטון הנוכחי, אם נניח להם.

אני לא רוצה להצטרף לפסטיבל הגוועאלד סביב התקפת המתנחלים על בסיס צה"ל. לא מקל ראש בחומרת האירוע, המשתתפים צריכים להיתפס ולהיענש בבית משפט (ולא כמנהג השב"כ, בצווי הרחקה מנהליים), אבל הגוועאלד הזה הוא הגוועאלד הלא נכון. הזעם – מופנה לכתובת הלא נכונה.

במאמרו ב-YNET היום, "למה מי מת בשומרון?", מתאר יהודה אריה שמעון מציאות של דיכוי כלפי המתנחלים. והתיאור הזה אמיתי ונכון.

האם זה מופרך לראות במתנחלים אוכלוסיה תחת דיכוי? האם זה מוזר שתחת משטר דיכוי, כולם מדוכאים? האין זה לב ליבה של תיאוריית זכויות האדם עליה אנחנו אמונים, שזכויות אדם, חירות, דמוקרטיה וכל הג'אז הזה זה משהו שיש לכולם או אין לאף אחד? האם זהו דיסונאנס קוגנטיבי גדול מדי להכיר בכך שבמשטר דיכוי – גם המדכא הוא מדוכא? שגם האסיר המשת"פ, שליחה של ההנהלה, זה שעושה בשבילה את החלקים המלוכלכים יותר במלאכת דיכוי האסירים האחרים, גם הוא אסיר? אנחנו כבר מכירים בזה שהסוהרים עצמם – חיילים שמשרתים בשטחים – אינם רק המוציאים לפועל של הדיכוי אלא גם קורבנות שלו בעצמם, האם זה גדול עלינו להבין את אותו הדבר גם לגבי מתנחלים?

הנה הדבר הראשון שמרגיז אותי בסיפור הזה: התיאור של שמעון נכון. הממשלה, כשנחה עליה הרוח, כשרוצה לשלם לאמריקאים תמורת איזה דיל (כמו הסרת התנגדותה להתנחלות אחרת, בירושלים נניח, או עוד וטו על החלטה אנטי ישראלית באו"ם), כשרוצה "לאזן" את התדמית המטורללת שהח"כים שלה עצמה מוציאים לה, או כשרוצים להכין את הקרקע לעוד פגיעה בשמאל – שולחת את החיילים שלה להרוס כמה בתים במאחזים ולזרוק כמה משפחות לרחוב. בתים שהיא עצמה שמה שם, משפחות שהמדינה מעודדת ומרפדת, אבל לא יודעות מתי יתאים לממשלה, משיקול פוליטי כזה או אחר, לזרוק אותן לכלבים.

אבל את הטקסט הזה של שמעון – יכלו לכתוב גם רבים אחרים. כל פלסטיני בישראל, וודאי בשטחים, יכול היה לכתוב אותו. כל דייר של עמידר יכול היה לכתוב אותו, כל בדואי, כל מבקש מקלט, כל תושב של שכונת מצוקה שעומד להיזרק מביתו לטובת עוד פרויקט יוקרה לעשירים. מה שמרגיז אותי בטקסט של שמעון, ושל רבים, רבים כמותו שצצו בימים האחרונים, זה שבמקרים הנ"ל, תגובתם שלהם, של אלו שדורשים עכשיו – בצדק – הבנה, תנוע בין התעלמות מקיומם לבין שמחה מופגנת וקריאה צעקנית לעוד, עוד, עוד.

כשמוצטפא תמימי נרצח "בגלל" שזרק אבנים על ג'יפ, אף שמעון שכזה לא צעק "מה כבר קרה – אף אחד לא נפגע". כשעו"ד לימור גולדשטיין נורה בראשו, בכוונה מלאה, מטווח של מטרים ספורים בכדור מתכת מצופה גומי, בזמן שסתם עמד בצד הדרך בהפגנה בבילעין, בזמן שהמפגינים פנו והתחילו ללכת לאחור בהתאם להוראות הצבא, בזמן שמפקד כוח מג"ב הלך גלוי ראש בגבו למפגינים (עד כדי כך הוא "חש בסכנה לחייו") וצעק במגאפון – לא על המפגינים אלא על המג"בניקים, מעודד אותם לירות במפגינים: "קדימה, אתם בלבנון – אתם בלבנון". איפה הייתה ההבנה אז? היכן הייתה הקריאה ל"קצת פרופורציות"? מה אנחנו שומעים במצבים כאלו חוץ משמחה לאיד, חוץ מדרישה להכבדת היד, חוץ מקריאה ליותר אלימות כלפי המפגינים?

מרגיז אותי עצם הדיבור כאילו המתנחלים כאן היא הקבוצה היחידה שמופלית לרעה וכל השאר מופלים לטובה. כל השקרים האלו: שאת הבנייה הבלתי חוקית של הבדואים והפלסטינים במזרח ירושלים מכשירים ואת מגרון הורסים. את אל-עראקיב הרסו 21 פעמים השנה. את מגרון, כמה פעמים הרסו? במזרח ירושלים הורסים עשרות בתים בשנה, לפעמים מאה, כמה בתים הרסו במאחזים ובהתנחלויות? ההתעלמות הצדקנית הזאת, הדרישה הצעקנית הזאת להכרה בסבלם שבאה תוך התעלמות מוחלטת, הצדקה גורפת ועידוד נלהב של גרימת סבל ועוול לאחרים, היא הדיסונאנס שקשה להתמודד איתו.

אז כן, גם למטורללים של נוער הגבעות מגיעה הבנה. לא הסכמה, לא השלמה, לא הזדהות, אבל כן הבנה. אני יכול להבין – באופן מוגבל מאוד – את המצוקה שלהם כמו שאני יכול להבין, באופן מוגבל לא פחות, את המצוקה של פלסטיני שמרים אבן – או קלצ'ניקוב, על חייל. אי הסימטריה של המצב, היותם של הפלסטינים תחת משטר כיבוש צבאי ושל המתנחלים סחבקים של אותו משטר צבאי אך כפופים לו גם הם למרות שכבת הצבע הדקה של "נורמאליות" שהמדינה טורחת כל כך לצבוע בה את החיים בהתנחלויות, לא קשורה. מצוקה של בני אדם לא נהיית קטנה יותר משום שהם לא צודקים, ואפילו לא בגלל שדעותיהם הם גרסה יהודית – אחת לאחת – של החמאס והחיזבאללה.

הייתי רוצה לקוות שהמקרה הזה יוריד איזה שהוא אסימון גם בקרב המתנחלים. לדרוש זכויות אדם לעצמך זה טוב ויפה, אבל לא חוכמה. עוד לא נולד מי שלא רוצה זכויות אדם לעצמו. לא פגשתי אף אחד שאומר "אני מסית – תסתמו לי ת'פה" או "אני מסוכן – תזרקו אותי לכלא ללא משפט". איכשהו, זה תמיד מישהו אחר שצריך לעשות לו את כל הדברים האלו ואיכשהו, תמיד מצליחים להצדיק זאת באותות ומופתים שונים ומשונים.

אבל קשה להגיד שיש לי הרבה תקווה. כי ההתנגדות של מתנחלים לזה שמעוללים כל זאת למתנחלים, לא באמת קשורה לרעיון האוניברסאלי (טפו!) לפיו כך לא מתנהגים לבני אדם, אלא יותר לעניינים של "לי? לי לעשות דבר כזה? ליהודי, ועוד יהודי אוהב ארץ ישראל? מה, אני איזה ערבי או סמולן?".

הדבר השני שמרגיז אותי היא הנהייה העדרית משהו אחרי כל מה שנוצץ, כל מה שיש בו דרמה. מטורללי הגבעות הם צבעוניים יותר מאחרים, עושים כל מני דברים שטובים בלהביא קליקים לתקשורת ולהעשיר את בעלי ההון עוד קצת, אבל זה לא עושה אותם להכי מסוכנים. יש כאן טעות אופטית שדומה לטעות האופטית הגדולה יותר כלפי חרדים – שנוער הגבעות יכול להיחשב כפלג כזה או אחר שלהם.

מי שאחראי להקצנה של החברה הישראלית, להדרת הנשים מהמרחב הציבורי, לגזענות המרימה ראש, אינם נוער הגבעות. הם בסך הכול היחידים בסיפור שישרים מספיק בשביל להשתין מהמקפצה.

מי שאשם הוא ה"רב" רונצקי, שבזמן היותו הרב הראשי בצה"ל קידם ללא מעצורים את הפיכת הצבא לפונדמנטליסטי ואת הדרת הנשים בו. כן, אותה הדרה שעשתה את הדרך הרגילה מהצבא לחיים האזרחיים. האשם הוא ה"רב" ה"מתון" וה"ממלכתי" דרוקמן אבינר, שבמאמרים נוטפי דבש ושמן זית זך ב-YNET גורס שהשהיד ברוך גולדשטיין קדוש ושהמדינה צריכה לשלוח, בפקודה, חיילים שיעשו את מה שהוא עשה, או ה"רב" אבינר, שמטיף בגלוי למשטר אפרטהייד שבו היהודים יהיו אזרחים והפלסטינים לא. הסכנה היא ממועצת יש"ע, שעומדת מאחורי מערכת התעמולה השחורה, הדיס-אינפורמציה והדה-לגיטימציה כלפי האופוזיציה, החל מארגוני השמאל וכלה במאבק החברתי. הסכנה היא מה"רב" אליהו מצפת, ושורה ארוכה של שכמותו, שיושבים על משרות מכובדות מטעם המדינה ומטיפים בראש חוצות לחיסולה ולהקמת מדינת שריעה יהודיסטית על חורבותיה.

מופרעי הגבעות, חברים, הם רק סימפתום. הם רק הקצף שעל פני הגלים. הסכנה היא מאותם "שפויים", "ממלכתיים" ו"מתונים" שעכשיו מוקיעים את נוער הגבעות בכל פה. נוער הגבעות הוא מעשה ידיהם להתפאר, אך אין להם בדל של עכבה להקריב אותם, לזרוק אותם לידי האספסוף הזועם ובלבד שיוכלו להמשיך במלאכתם ללא הפרעה. נוער הגבעות, כמו החרדים, היא קבוצה שהתייאשה מהמדינה או בדרך לשם. מדינה מתוקנת, אם תהיה כאן יום אחד, תדע להכיל אותם כמו שבמדינות דמוקרטיות אחרות יודעים להכיל כל מני קבוצות שוליים קיצוניות. כל המצקצקים בלשונם, אלו שעכשיו טוענים שהם אחרים, לא כמוהם, לא התייאשו מהמדינה. אותם אי אפשר "להכיל", הם נאבקים איתנו על הפרס הגדול: איזו מדינה תהיה כאן. והם אלו שממשיכים לעצב אותה בצלמם ובדמותם בזמן שאנחנו עסוקים בלהזדעזע מזה שיהודי זרק אבן על יהודי.

מהדיבור בספירה הציבורית המקומית מישהו עוד עלול לחשוב שמוקדי הכוח המרכזיים בחברה הישראלית הם התקשורת, בית המשפט העליון והאקדמיה. טוב, יהיה מי שיוסיף גם את הכנסת והטייקונים. ואכן, בעולם הדימויים והתדמיות הפוסט-מודרני המרצד שלנו, לפעמים קל מדי לשכוח שיש בעולם צורות קשיחות יותר של מציאות ויש מוקדי כוח אחרים בחברה הישראלית, שממעטים לדבר עליהם פשוט כי הם משעממים תחת, אך חזקים לאין שיעור.

את מי סופרים, ואת מי לא.

אבל ראשית, אני חייב להגיד כמה דברים על השילוש הקדוש של תעמולת הימין בארץ (הועתק מילה במילה מהניאו-קונס בארה"ב, כמובן), תקשורת-בג"צ-אקדמיה. הימין עוד לא הצליח להשלים את השתלטותו על עניין ה"מה אומרים" על הנ"ל, אך הוא השתלט באפקטיביות על עניין ה"על מה מדברים" החשוב לא פחות – אם לא יותר.

כשמדברים על "התקשורת", למשל, מדברים רק על ארבעת העיתונים הגדולים ושני הערוצים ה"מסחריים" (שפועלים כי הממשלה מרשה להם). את התחום המצומצם הזה מנתחים ובוחנים, שואלים מיהם העיתונאים ומהן עמדותיהם ומגיעים למסקנה שהתקשורת "שמאלנית". המסקנה איננה נכונה גם שם מכמה סיבות: אחת מהן היא שהחלוקה בין "ימין" ו"שמאל" שבה משתמש הימין עובדת כמו החלוקה בין יהודים וגויים. כלומר: מי שאינו ימין במובהק, ללא עוררין ולשיטתם – הוא שמאל. כמו ששבדי ואבוריג'יני מאוסטרליה, שניהם גויים ומרגע שקראת להם באותו שם הם נעשים דומים בעיניך. סיבה אחרת היא שהתקשורת צריכה להימדד לפי מעשיה ולא לפי המפלגות שהעיתונאים – שהשפעתם על אופי הסיקור שולית למדי – מצביעים להן. ואני לפחות, מעולם לא פגשתי שמאלן שמרגיש שהתקשורת מייצגת את עמדותיו.

אך חשוב יותר: בכל הדיבור הזה אין אף מילה על התקשורת שנצרכת ע"י שליש מהציבור דובר העברית, לפעמים באופן בלעדי: מקור ראשון, ערוץ7, נקודה, כיפה, סרוגים, הקול היהודי, כל העיתונות החרדית, שלל תחנות רדיו דתיות, עלוני בתי כנסת. בשביל רבים מאותם אנשים שבטוחים שידיעות אחרונות הוא קן רוחש שמאלנים, כמה מהנ"ל הם המקור המרכזי לתקשורת אמינה. איך הייצוגיות שם? יש שם אפילו שמאלן אחד? צריך להיות? למה כשמדברים על תקשורת לעולם לא סופרים גם את התקשורת ההיא?

כנראה מאותה הסיבה שכשמדברים על התכנים במערכת החינוך, כמה דמוקרטיה ללמד מול כמה תכנים לאומניים, מדברים רק על מערכת החינוך החילונית. תחומי החינוך הדתי, התקשורת הדתית, מוסדות ההשכלה הגבוהה הדתיים (למה מדברים על עמדותיהם של המרצים בבאר-שבע אך לא בבר-אילן שלא לדבר על הישיבות?) הם טאבו. הם הדומנה של הימין הדתי, זר לא ידרוך שם. הם לא פתוחים למו"מ ציבורי – רק המרחב החילוני פתוח למו"מ, רק שם נדרש "ייצוג הולם". לזה, חז"לינו קראו "מידת רשעים". לאמור: שלי-שלי, שלך-שלי.

יודעים למה? משום שמרוב הדיבורים על "התקשורת" כ"הרשות הרביעית" שכחנו שאין הגבלה על מספר העיתונים. אף אחד לא מנע מהימין להרים עיתון לשיטתו. ואכן, הוא הרים וניסה להרים, יותר מפעם אחת. הבעיה היא, שאף אחד מחוץ להארד-קור של הימין לא רוצה לקנות את העיתונים האלו. אז הם מנסים לכפות את התכנים שלהם על התקשורת שהרוב כן בוחר לצרוך באמצעות התערבות ממשלתית. בדיוק כמו שעקב חוסר יכולתם להנכיח את התיאוריות האקדמיות שלהם באמצעים אקדמיים – ויכוח בתוך האקדמיה, כפי שעשו הפוסט-ציונים בסוף שנות השמונים בלי שום עזרה מהשלטון, הם מנסים לדחוף את עצמם לאקדמיה דרך התערבות ממשלתית. כמובן שהחיבה להתערבות ממשלתית נעצרת בתחום החברתי-כלכלי, אבל זה כבר סיפור אחר.

הדברים המשעממים האלו.

אבל עם כל החשיבות של המרחב המדומיין, זה שמאוכלס במשמעויות, סמלים, מיתוסים ושאר רוחות רפאים, ועם כל השפעתו העצומה על המציאות (שלא לומר היותו חלק מרכזי של המציאות), יש דברים שהשפעתם על המציאות מיידית הרבה יותר.

בירושלים למשל, הוכנה לראשונה תכנית מתאר כוללת לעיר, שבין השאר מאשרת בנייה של כ-13,000 יחידות דיור לפלסטינים. אין בזה כדי לסגור את הפער התכנוני העצום בין מזרח העיר למערבה, אך זהו שיפור. תכנית זאת עברה את הליכי האישור כולם, חוץ מחתימת ידו של שר הפנים שלא חותם עליה, כנראה משום שלדעתו היא נדיבה מדי כלפי הפלסטינים.

חתימת ידו של שר הפנים יכולה גם לשפר בדרמטיות את מצבם של ישובי הפריפריה הענייה באמצעות הגדרה מחדש של תחומי השיפוט של המועצות האזוריות. בהינף קולמוס, שר הפנים יכול להעביר נכסים מניבי ארנונה מתחומי השיפוט של ישובים יהודיים אמידים מאוכלסים בדלילות לתחומיהן של עיירות פיתוח וישובים ערבים. תחשבו למשל מה הייתה יכולה לעשות הארנונה של הכור הגרעיני בדימונה אם הייתה הולכת לעיריית דימונה ולא למועצה האזורית תמר העשירה, שיש בה רק כמה קיבוצים.

שר הפנים ירש את מרבית הסמכויות של הנציב העליון הבריטי והשפעתו על כל תחומי החיים עצומה. ומאז שנות התשעים, כמעט בלי הפסקה, משרד הפנים הוא הנחלה הפיאודלית של ש"ס במשטר הפריווילגיות הישראלי. לכן למשל, ב-1999, מפלגת "ישראל בעלייה" זיהתה את מוקד הכוח ורצה לבחירות תחת הטיקט של כיבוש משרד הפנים. "נאש-קונטרול".

מהלך ההשתלטות על התקשורת-אקדמיה-בית המשפט העליון הדליק את כל הנורות האדומות – ובצדק, אך זה איננו תחילתו של מהלך ההשתלטות על מוקדי הכוח אלא אקורד הסיום שלו. זה התחיל עם דברים משעממים הרבה יותר: מינהל מקרקעי ישראל, רשות הטבע והגנים הלאומיים, רשות העתיקות, הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית עם החטיבה להתיישבות שלה, הקרן הקיימת לישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים ושלל חברות ממשלתיות, ממשלתיות למחצה וחברות בת של חברות ממשלתיות למיניהן, כמו זו ששולטת ברמה על הרובע היהודי בירושלים העתיקה ומקומות מחוצה לו.

אלו מהווים מכשירים פוליטיים ממדרגה ראשונה. בג"צ יכול אולי להורות על פירוק מאחז פה ושם (וספק אם העניין גם יתממש), "ארץ נהדרת" יכולה לצחוק על מתנחלים, אבל כל המוסדות הנ"ל יקימו עשרות מאחזים והתנחלויות, וחלקם הלא מבוטל יתחיל את דרכו כאתר ארכיאולוגי או שמורת טבע, יקבל כספים וסיוע מהחטיבה להתיישבות, אחר כך יקבל את חסות משרד הפנים ומשרד הביטחון ורק אחרי שהמלאכה תושלם ותהפוך לעובדה בשטח, שלום עכשיו יגישו בג"צ והשופטים יידרשו לסוגיה. תסתכלו איך הוקם המאחז מגרון, או מה שמתרחש ממש עכשיו בסילוואן ותראו עד כמה תנועת ההתנחלות בכלל לא יכולה להתקיים בלי עזרתם של הנ"ל.

והשפעתה של תנועת ההתנחלויות על אופייה, זהותה ועתידה של החברה הישראלית גדולה לאין שיעור מהשפעתם של גדודי פרופסורים מהמחלקות המיובשות להיסטוריה ולסוציולוגיה שמנסים לדפוק תיאוריה ביקורתית לראשי סטודנטים שמגיעים משכילים פחות ופחות ולאומנים יותר ויותר מדי שנה. תנועת ההתנחלות היא זאת שיצרה כאן מציאות דו-לאומית שכנראה איננה הפיכה, היא זאת שדוחפת את ההקצנה הדתית, המגדרית והלאומנית שאנחנו רואים והיא גם הכוח המרכזי מאחורי הממשלה הנוכחית ומעשיה.

וכל זה, לפני שדיברנו על הנושא המוכר יותר של משרד האוצר ששולט על הכלי המרכזי ביותר של המדיניות – תקציב המדינה – באמצעות חוק ההסדרים. זה לפני שדיברנו על משרד החקלאות שיחד עם משרדים משעממים ובעלי פרופיל תקשורתי נמוך נוספים משפיעים על חלוקת העוגה הלאומית יותר מאלף פסיקות בג"צ.

וזה עוד לפני שדיברנו על משרד ראש הממשלה, שבעשור האחרון סופח אליו עוד ועוד סמכויות, עוד ועוד תחומי שליטה, ושהפך כבר למשרד-על שמרוקן מתוכן משרדי ממשלה אחרים. לדוגמא: יש בישראל משרד הסברה ושר הסברה, יולי אדלשטיין שמו. יש לו תקציב זעום והוא מריץ כמה פרויקטים שוליים. התחום עצמו, נמצא כולו במשרד ראש הממשלה. וכשאנחנו מדברים על הסברה, אנחנו מדברים על הסברה לאזרחי ישראל, שכן ה-HASBARA לשאר העולם היא נחלתו של משרד החוץ.

ולצד זה: המועצה הלאומית לכלכלה, האגף לתכנון מדיניות, אגף הגיור, הרשות לקידום מעמד האישה, הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, מרכז רבין לחקר ישראל, מרכז מורשת מנחם בגין, המועצה הציבורית להנצחת זכרו של הרצל, המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, הוועדה לאנרגיה אטומית והרפורמה בתכנון והבנייה, אם למנות כמה מהדברים שעושה המשרד המנופח ביותר, והעמוס לעייפה במינויים פוליטיים ו"משרות אמון" (רבים מהם קשורים לשלדון אדלסון, מרכז שלם, המכון לאסטרטגיה ציונית וכיו"ב).

אז רוצים לדבר על "ייצוגיות"? על "קול לכל חלקי העם"? על "תנו לימין לשלוט"? למה להסתפק בטורי הדעות של YNET ובחוג למדעי החברה באוניברסיטת באר שבע? בואו נפתח את כל מוקדי הכוח במדינה הזאת ונעשה ספירת מלאי. כמה בוגדים עוכרי ישראל שמטיפים לחרם על המדינה ושאר בבל"ת נמצא שם, וכמה נאמני ארץ ישראל השלמה ומקדמי תכניתו של החבר הדמיוני להבאת הגאולה?

מנהלי: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורמים ומבטיח להחזיר להם תרומה בצורת סיגריות, כשנהיה בגולאג.

המלחמה מתחילה מבפנים.

אם אותם שני אנשים הם ראשי מוסד לשעבר, אז על אחת כמה וכמה. לא שהם צודקים בהכרח, אבל נורה אדומה צריכה להידלק. לא בכל יום אנשים כאלה, ורבים אחרים, יוצאים לציבור ומזהירים ממהלך מטורף ולא נחוץ מצד הממשלה. אולי אכן דברים כמו תקיפה ישראלית באיראן צריכים להיקבע בחדרי חדרים ולא מעל דפי התקשורת, אבל קברניטי המדינה, ביבי וברק בראשם, פשוט לא הרוויחו את האמון הזה.

טועה ראש המוסד לשעבר כשהוא אומר שההקצנה החרדית מסוכנת יותר מאיראן. כלומר, הוא צודק בכך שהאיום הקיומי היחיד לישראל הוא מבפנים, לא מבחוץ, אך טועה כשהוא תולה זאת בחרדים. ההקצנה המסוכנת באמת היא מצד הציונות הדתית המתחרד"לת.

חילונים וחרדים יכולים להישאר חילונים וחרדים בכל סוג של מדינה. זהותם עומדת בפני עצמה. דתיים לאומיים, לעומת זאת, ללא מדינה בצלמם ובדמותם או לפחות בדרך לשם, הם בסך הכול דתיים לייט. ללא היומרה להיות נהג הקטר, ולא רק משגיח הכשרות של קרון המסעדה, אין להם זהות או קיום כמגזר ולמרבה הצער, הנטייה הרגילה לראות את טובת השבט הפרטי שלך כטובת המדינה והעם לובשת אצלם צורה מסוכנת מאוד. במיוחד מפני שרובינו מזהים את עצמינו כיהודים, ואילפו אותנו מגן הילדים להאמין שהיהדות רשומה בטאבו על שם אבא של הדתיים. לא של נטורי קרתא, העדה החרדית וחסידות תולדות אהרון, אלא דווקא דתיים מהסוג הלאומני. הם אמורים להיות "הדבר האמיתי". לכן, כשהם מקצינים – הם גוררים את מרבית הציבור אחריהם.

כך או כך, נראה שהתקשורת והפוליטיקאים הזדרזו לבטל את דבריו. דן מרגלית תהה היום בביביתון שמא אפרים הלוי מתכנן להיכנס לפוליטיקה. הרי ידוע שבישראל ביטחוניזם מתלהם הוא דרך בטוחה להפסיד בבחירות ושנאת חרדים היא מתכון בטוח להצלחה. באותה מידה ידוע שרק דיבורים נגד מדיניות הממשלה נחשבים ל"פוליטיקה". מדיניות הממשלה עצמה הרי לא נגועה בשום שיקולים מהסוג הזה.

ולא רק אצלינו.

הפצצה האיראנית לא מונעת ממני לישון בלילה. היא לא משמחת אותי אבל ברור לי שאי אפשר למנוע יכולת גרעינית ממי שרוצה בכך לתמיד. אני לא קונה את הדיבורים על כך שברגע שיבנו את הפצצה הראשונה, ישליכו אותה על ישראל. היה זול ופשוט יותר, אם זו הייתה כוונתם, להשיג ראש נפץ סובייטי ישן או סתם לכסות את ישראל בנשק ביולוגי שהיה הופך את אברינו הפנימיים לדרעק נוזלי.

אני זוכר את ההפתעה שלי כילד, במלחמת המפרץ, עם נפילת הטיל הראשון. "מה זאת אומרת קונבנציונלי"? אמרתי. כולנו היינו דבוקים למסך בימים ההם, ובתקשורת דיברו אך ורק על נשק כימי. התקפה על ישראל בנשק כימי לא הייתה אפשרות אלא עובדה. לאיש לא היה ספק. נשק קונבנציונלי? כצרכן תקשורת ישראלית, בכלל לא ידעתי שיש להם כזה.

אך לא רק הספקנות שלי לגבי מידת האיום מביאה אותי להתנגד לתקיפה באיראן. ואפילו לא השלכותיה. אלו, אגב, עומדות להיות כבדות. התשתיות האזרחיות מתפקדות בקושי גם בימים כתיקונים. מספיק גשם חזק כדי לשתק את המדינה הזאת ותחת גשם של טילים השירותים החיוניים שלנו צפויים לקרוס אחד אחד כמו אבני דומינו. אחת הפתולוגיות הפסיכולוגיות של הציבור הישראלי היא האמונה שאותם אנשים שמצליחים לחרבש כל דבר שתחת אחריותם, מחינוך ועד רפואה, ממכבי אש עד תחבורה, מאיכות סביבה ועד HASBARA נעשים יעילים כמו גרמנים על ריטלין ברגע שהם עוסקים בביטחון ישראל, ואני לא רואה שום סיבה מיוחדת להאמין בזה. כך שאם ועדת החקירה תגלה שלא רק שבתי החולים לא היו מוכנים אלא גם שהמפציצים לא עברו טסט ובמקום בהשמדת הגרעין האיראני העניין נגמר בנחיתת אונס בערב הסעודית, אל תתפלאו.

מה שרואים כשעושים זום אאוט מכרזת התעמולה של המשטר. באדיבות האופוזיציה האיראנית.

הבעיה המרכזית שלי עם תקיפה ישראלית באיראן היא שהיא צפויה להציל את המשטר המטורלל שם, לפחות לזמן מה. להזכירכם, ההתקוממות באיראן קדמה להתקוממויות האחרות במזה"ת, שלא לומר הייתה יריית הפתיחה שלהן. משטר האייתולות מצליח לדכא את ההתקוממות, אבל כוחו נסדק. הספירה שלו לאחור התחילה ב-2009.

אחמדינג'אד עצמו שייך לכת משיחית מטורללת במיוחד. מטורללת כל כך שהאייתולות עצמם פועלים נגדו במטרה לדחוק אותו ממוקדי הכוח. עכשיו הוא מתמודד עם תנועת מלקחיים, הרפורמיסטים מצד אחד והאייתולות מהצד השני ואין לו על מה להישען חוץ מהחבר הדמיוני שבשמיים ומטרור של משמרות המהפכה והבסיג'. האחרונים יחזיקו אותו בשלטון יותר מהראשון, אך לא לעולם חוסן.

תראו כמה מוזר. התבטאויותיו של אחמדינג'אד הן העילה לפרנויה הקיומית התורנית בישראל. להבדיל ממה שחושבים כמעט כל הישראלים, הוא מעולם לא אמר שישתמש בנשק גרעיני כדי להשמיד את ישראל. אני, לפחות, לא יודע על ציטוט כזה ואם למישהו יש, אשמח לשמוע. אחמדינג'אד דיבר על כך שהמשטר הציוני יתמוטט מעצמו, מבפנים. לגבי זה, הוא לא רק צודק אלא מקבל אישוש מראש המוסד לשעבר. בשביל להשיג את זה, באמת שלא צריך פצצות אטומיות. מספיק לתת לממשלת ישראל לעשות את העבודה. הרי אין מישהו מקצועי ומנוסה מהם בהרס המדינה הזאת.

אז מה עושה מנהיג משיחי מטורלל כשהוא רואה שהאדמה רועדת תחת רגליו? שרואה את העם מתקומם? רואה את בעלי בריתו נוטשים אותו? מחפש איום קיומי מבחוץ. אין כמו מלחמה קטנה כדי לאחד את העם, לגייס לצידו את האופוזיציה ה"אחראית", להציג את מי שמתנגד למדיניותו כבוגד ולגרום לאנשים לאפסן את תקוותיהם לעתיד טוב יותר לזמנים שקטים יותר.

הניחוש שלי הוא שאחמדינג'אד רוצה תקיפה ישראלית, מאוד רוצה. הוא רק ירוויח ממנה והוא יודע שקל מאוד לגרור את ישראל לפעולה צבאית. בן טיפוחיו, החיזבאללה, עשה זאת בקלות ב-2006. לפני לבנון2 חיזבאללה היה מפלגת אופוזיציה מגזרית שיעית שמתקשה להצדיק את קיומה, שנשענה כולה על ההתנגדות לנוכחות צה"ל בלבנון שנפסקה. אחרי המלחמה, חיזבאללה יושב בממשלה, גיבור העולם הערבי הסוני ברובו, ומספר לכל מי שמוכן לשמוע שישראל עלולה לתקוף שוב בכל רגע וחיזבאללה הוא היחיד שמסוגל להתמודד איתה. זה עבד, עם הצלחה לא מתווכחים.

אז האם באמצעות ניפנוף חצוף, בוטה ופרובוקטיבי בפרויקט הגרעיני האיראני, המנהיג המטורף מנסה – בכוונה – לעלות על העצבים של הקהילה הבינ"ל ולגרור את האויב להתקפה, במטרה לאחד את העם סביבו בדבוקה מבוהלת שממלמלת "כל העולם נגדינו" ומוכנה לבלוע כל בולשיט מפי מי שמתיימר להציע לו הגנה? אני לא אתפלא.

רק דבר אחד לא ברור לי. למה, לעזאזל, שממשלת ישראל תשתף פעולה עם אחמדינג'אד בעניין הזה? המממ…

התחשבנות קטנונית? בהחלט. אבל נחוצה. הסיפור המדובר איננו אייטם חדשותי כלל וכלל. אם הייתי צריך לנחש, מדובר בלא יותר מכתבה יח"צנית שאותו בן זיקרי או מישהו בסביבתו הצליח לדחוף לתקשורת. למעשה, הרבה יותר מדי אייטמים תקשורתיים – אם לא רובם המוחלט – הם בדיוק כאלה. למה להם, לטייקוני התקשורת, לשלוח עיתונאים לעשות עבודה עיתונאית כשהם יכולים לפרסם קומוניקאטים וכתבות שיח"צנים ארזו בשבילם כמעט מילה במילה? יאמר לזכותם שהם עושים זאת ללא אבחנה, ימין, שמאל (מה שלא יהיו, המונחים הטיפשיים האלה), דובר צה"ל, משרד רוה"מ, אם תרצו ומה שתרצו. כל מה שצריך, מעבר ל"דיבור" של היחצ"ן עם העיתונאי, זה שיהיה באייטם "משהו חדש". כאן, הסחורה סופקה. הפורעים היהודים "מתאמנים לקראת ספטמבר". ספטמבר זה חדש, לא?

הכיפות הסרוגות הלבנות הקטנות שאתם רואים על תצלום היח"צ ב-YNET התחילו להופיע על ראשי צעירים רק בשנים האחרונות. מדובר לא רק בכיפה על ראשיהם של אנשים שבעבר לא נהגו לחבוש כיפה, אלא גם בסוג חדש של כיפה. זוהי כיפה היברידית, שילוב בין הכיפה השחורה הסרוגה הקטנה של דתיים לייט מעדות המזרח, לבין הכיפה הסרוגה הלבנה הגדולה שמאפיינת את חסידי ברסלב ואת נוער הגבעות שאופנת הברסלב נפוצה בקרבם גם אם אינם ברסלבים. בכלל, המיש-מש בין התנועות הדתיות השונות באזור החרד"לי של הספקטרום יכול לבייש את הנצרות הפרוטסטנטית. מזל שיש את השנאה לערבים ושמירת הוואגינה של בנות ישראל כרכושם הקולקטיבי של הזכרים בעם ישראל כדי לשמור את מגדל בבל הזה בחתיכה אחת.

דוקטור ג'קל ומיסטר הייד.

את התופעה הזאת של כנופיות צעירים שמסתובבות ותוקפות באלימות את מי שאינו שייך לעם הנבחר בכל מקום בו יש חיכוך בינו לבין ערבים, עובדים זרים או מבקשי מקלט אפשר לתזמן בערך לזמן הופעת הכיפות (אם כי אין זה אומר שכל מי שחובש כיפה כזאת מעורב במשהו כזה). זהו בערך הזמן שבו אנשי הגרעין הקשה של הימין הקיצוני בגבעות השומרון עברו מהשתוללות בתוך יהודה ושומרות להשתוללות בתוך הקו הירוק. מהלך שעושה רושם כמובנה ומתוכנן. כמובן ששורה ארוכה של עמותות וארגוני שמאל עומדות בתור כדי לדווח על כל בעיטה של מתנחל בזקנה פלסטינית שבאה למסוק את עץ הזית שלה בחירבת ג'הנום וכמות הפרסומים בתקשורת היא בהתאם. אך לגבי אין ספור אירועי אלימות יומיומית בתוך הקו הירוק, מצפת בצפון ועד אילת בדרום, השתיקה רועמת. ולא בכדי.

כדי שסיפור יעשה בליפ על מסך הרדאר, יזוהה על ידינו כחשוב וייזכר, הוא צריך להשתלב בסיפור גדול יותר שנתפס על ידינו כנכון ואמיתי. רצוי סיפור בפורמט של הטוב הרע והנערה, או לפחות הטוב הרע והמכוער, כל אחד לפי נטיותיו. המתנחל ההוא שבועט באיזו זקנה פלסטינית, או גרוע מזה, מתלבש היטב על הסיפור הגדול שרוב הישראלים אוהבים לספר לעצמם. אני קורא לו דוקטור ג'קל ומיסטר הייד והוא הולך בערך כך:

ממערב לקו הירוק יש את מדינת ישראל האמיתית, הרשמית והדמוקרטית. היא לא מושלמת, אבל בגדול היא בסדר. הרחק מעבר להררי החושך שבצדו הלא נכון של הקו הירוק, יש "ארץ אחרת", מדינת המתנחלים שבה קורים דברים איומים ונוראים. כשסיפורי אלימות של יהודים מתרחשים באותה ארץ רחוקה, אנחנו יודעים בדיוק מה לחשוב. נו, זה המתנחלים האלה, שהם\חלקם\קומץ מהם חבורה של קיצונים הזויים פסיכים, החברה שלהם לא טורחת לעקור מן השורש את העשבים השוטים שבה, המשטרה לא מטפלת בהם, צה"ל משתף אתם פעולה, איום ונורא. ברגע שניסוג מארץ מיסטר הייד, נישאר עם דוקטור ג'קל בלבד. כאילו שהם לא ביטויים שונים של אישיות אחת.

מי כאן הוילה, ומי הג'ונגל?

אבל כשמדובר באותן תופעות בדיוק אבל בתוך הקו הירוק? אין לנו סיפור גדול להציב אותן בו. אין לנו הקשר מוגדר, אין לנו כינויים אלגנטיים ותוויות נוחות להצמיד לאותם צעירים שכבר הפכו לתופעה שאינה שונה מתופעת כנופיות גלוחי הראש ששורצות ברחבי אירופה. לא נותר לנו אלא להתייחס אליהם כאל שורה של תקריות מקומיות, לצקצק בלשון ולהמשיך הלאה.

ואכן מדובר בתופעה, ושכונת פסגת זאב הירושלמית היא אחת הנציגות המובהקות שלה. כשתסתכלו על רמלה, לוד, צפת, דרום ת"א, אילת, נתניה, בת ים, עכו ועוד, תראו וריאציה של אותו הדבר, וזה הסיפור הגדול האמיתי.

על אותם צעירים ערבים שמסתובבים בפסגת זאב, שהתושבים טוענים שמביאים אתם אלימות ופשע ומטרידים בחורות מקומיות, אפשר להגיד עוד כמה דברים לפני שאומרים שהם ערבים. אפשר להגיד שהם מגיעים מסלאמס בנוסח העולם השלישי שאין בהם פארקים ציבוריים וקניונים מהסוג שהם אוהבים להסתובב בהם בפסגת זאב. השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים (המאוחדת לנצח נצחים) מקבלות כ-9% מהתקציב של העיר כשאוכלוסייתה מונה כ-35% מאוכלוסיית העיר. בבתי הספר שם חסרות כ-1500 כיתות, הלימודים נעשים, פעמים רבות, במשמרות ויש שם כ-50% נשירה. יש בהם יועץ חינוכי אחד על כל 21 בשכונות היהודיות של העיר, אין שירותי רווחה, אין תשתיות ובאזורים רבים אין כמעט שום נוכחות של מדינת ישראל מעבר לגביית ארנונה. לא משטרה, לא מכבי אש. רק מג"ב וגם זה לא תמיד. בקיצור, גם אם הצעירים שם היו שוודים ולא ערבים והדת המקומית הייתה בודהיזם טיבטי ולא אסלאם, אף בר דעת לא היה רוצה לראות את הצעירים האלה מסתובבים מתחת לבית שלו.

האמת היא שגם את צעירי פסגת זאב, שמצבה טוב עשרות מונים, לא הייתם שמחים לראות יושבים על הברזלים מתחת לדירה שלכם או מתחילים עם אחותכם. אבל הם דוברים את אותה השפה כמוכם. הניכור קטן יותר וכך גם הפחד. בפסגת זאב, מדינת ישראל זרקה את אזרחיה הפחות מועדפים – עולים, חרדים, מסורתיים, מזרחים – בשכונה מרוחקת כדי שישמשו כטריז אנושי בין חמש שכונות של לא-אזרחיה הממש לא מועדפים, שאת אדמתם היא חומדת ואותם לא, והשאירה אותם להתכסח אחד עם השני כמו כלבים מורעבים בכלוב צפוף. אולי, בעצם, זה הסיפור הגדול הנכון יותר. לא סיפור של סכסוך בין שתי ישויות לאומיות אלא סיפור של מדינה מקוטבת בין מרכז לפריפריה, שקבוצת המרכז היהודית בה משתמשת בפריפריה היהודית כפיונים על לוח במלחמה שהיא מנהלת נגד הפריפריה הפלסטינית שלה. אולי הסיפור האמיתי הוא לא שמדינת ישראל היא וילה בג'ונגל, אלא שמדינת ישראל היא ג'ונגל, ויש בה חלק שמתעסק בהגנה על הוילה שלו בתוכה.

האתוס הישראלי הישן אמר שכולנו (כל היהודים, כמובן) באותה סירה. אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים ועלינו להדק את החגורה ולאכול מאותו מסטינג. שלושים שנה לקח לאתוס להתפרק, ועכשיו ברור לנו שלא היה ולא נברא. מה שיש לנו כאן זה אסופה של שבטים. חברה מקוטבת מעמדית ומגזרית. הפוליטיקה שלנו היא פוליטיקה של זהויות שרק מתחזה לפוליטיקה של עמדות כשלמעשה, כל מגזר מנסה לנסח את האינטרסים הפרטיים שלו בברברת פסאודו-אידיאולוגית.

רוב הטקסטים בבלוג הוקדשו לפרויקטים לאחד את היהודים בישראל סביב אתוס חדש, שמוצג באופן שקרי כהחייאת האתוס הציוני הישן. מדובר בזניחת הטיעון לפיו מדינת ישראל היא, או לפחות צריכה להיות, מדינה שהיא בו זמנית יהודית ודמוקרטית, והחלפתו בטיעון שגורס שישראל היא קודם כל מדינה יהודית, ורק אחר כך דמוקרטית. לפחות ככל שזה נוגע ליהודים שעמדותיהם נוחות למשטר. בימים האחרונים, העניין הזה עוגן בתהליך חקיקה.

האופן בו בחרו הכוחות השולטים במדינה לאחד את מרבית הציבור היא באמצעות הדגל הדתי-לאומני. הם ניסו להחריף את תחושת המצור באמצעות טענה די משונה לפיה אנחנו אמורים לפחד מכל מני שבדים שאומרים עלינו דברים רעים יותר מאשר מפלישת הצבא המצרי או מכך שזק"א יגרדו את שרידינו מהאספלט באמצעות כפית. הם סימנו חלק מהעם הזה כ"אויבים מבפנים" שאין להם זכות להשתתף בדיון הציבורי. הם פתחו במתקפה על כל מי ומה שהאתוס שלו הוא חילוני-אזרחי ולא דתי-לאומני, החל מארגוני חברה אזרחית, דרך החוגים למדעי הרוח והחברה באקדמיה וכלה במקצוע האזרחות בבתי הספר.

אבל הם פישלו. האתוס הישראלי הישן, מעוות ככל שיהיה, החזיק מעמד מפני שאיכשהו, זה עוד נראה שכולנו באותה הסירה. זה לא היה כך באמת, אבל האנשים שנדפקו ע"י המערכת טואטאו לפריפריה הגיאוגרפית, הפוליטית והתודעתית. הבעיה שלהם הובנתה כשלהם בלבד. אתם יודעים: אין עוני בארץ, זה רק החרדים והערבים שלא רוצים לעבוד, וכל מני מסעודות משדרות שמוציאות כסף על לק לציפורניים במקום על לשלוח את ז'וז'ו הקטן לאוניברסיטה.

מצד שני, אותם אנשים שקיבלו את הקצפת של העוגה הציבורית השכילו לשמר מידה של צניעות, והצדיקו את המעמד המועדף שלהם בכך שהם "תורמים למדינה" יותר מכל אחד אחר. את המהלך הזה מנסים לשחזר היום המתנחלים האידיאולוגיים, אך ספק אם זה יעלה בידם. אבל מה שבאמת החזיק את החבילה ביחד זה מעמד ביניים. מעמד ביניים הם אנשים שאין להם הרבה כסף, אבל יש להם יציבות כלכלית וביטחון מה בעתיד. זה – ולא גודל ההכנסה, הוא הדבר שמבדיל בין מעמד הביניים לעניים. והיציבות הזאת אבדה.

הימין יכול היה ליצור את הסדר החדש הדתי-לאומני שרצה אם רק היה מלווה אותה במדיניות חברתית-כלכלית פופוליסטית. אבל בתור סניף מקומי של ניאו-שמרנות אמריקאית שמחויב לקפיטליזם חזירי, הוא לא יכול לעשות זאת. אי אפשר לטעון שעל כולנו לאכול מאותו מסטינג בנושא המדיני וזלול ככל יכולתך ואם אין לך מה זבש"ך בתחום החברתי-כלכלי. זה לא מסתדר ביחד. ביטוי גרוטסקי במיוחד לדיסונאנס הקוגנטיבי בו ממשלות הימין מנסות להאכיל אותנו ראינו כשאולגרך שקיבל בחצי-חינם נכסים ציבוריים לרוב, החזיק באזרחות מונקו כדי להימנע מתשלום מס למדינה, סחר עם מי שראש הממשלה מתאר כגרמניה הנאצית מודל 2011 ואותו ראש ממשלה ספד לו – אחרי שנקבר לצד גדולי האומה בבית קברות אקסקלוסיבי, כאחד מגדולי הציונים.

אולי אז זה נעשה ברור: אנחנו לא באותה סירה ומה שיש כאן זאת לא מלחמה אלא חגיגה. בזמן שאותנו שולחים החוצה לעשות פטרולים ולחפש אויבים מבחוץ ומבפנים, הם יושבים במגדלים שלהם ובולסים מכל טוב הארץ.

המגמה השנייה שתוארה בבלוג זה במהלך השנה היא מגמת הנגד. או ליתר דיוק – היעדרה. מי שאמון, להלכה, על המשנה הסדורה של האלטרנטיבה לאתוס הדתי-לאומני-חזירי הוא השמאל, שמחזיק באתוס אזרחי, שוויוני וסולידרי. אבל רק בתיאוריה, שכן השמאל המקומי מעולם לא החזיק באף אחד מהערכים הללו. השמאל הישראלי הוא בסך הכול שבט, שכמו השבטים האחרים ממסך את האינטרסים הסוציולוגיים והמעמדיים שלו במלל פסאודו-אידיאולוגי. החלק המתון בו – שרידי אליטת מפא"י הישנה – הפך את מי שמתיימר להחליף אותו כאליטה, הציונות הדתית בהתנחלויות, לשק חבטות והריץ בכל כוחו פתרון של שתי מדינות לשני עמים עקב פנטזיה מופרכת שמדינת ישראל בגבולות הקו הירוק תחזור להיות "ארץ ישראל הקטנה והיפה" שבה הוא משל ביד רמה.

השמאל הרדיקלי אמנם הבין עד כמה חולה המדינה הזאת, אך בתסכולו ויתר על הציבור הישראלי והפך לחבורה של אקטיביסטים מקצוענים, מעין שבט הררי לוחמני שנלחם לא כדי לנצח אלא כדי לשרוד ולהילחם עוד יום. את הבדידות שנכפתה עליו ניסה לשבור לא באמצעות הכרה בטעויותיו ופנייה מחודשת לציבור הישראלי, אלא באמצעות חבירה לשותפים מקרב הפלסטינים ולגורמים בינ"ל שאוהדים אותם.

אסטרטגיה זו נחלה כישלון שכן הפלסטינים אולי נעזרים בשמאל הישראלי במאבקים קונקרטיים כאלה ואחרים, אך אין להם עניין לחבור אליהם. "מאבק משותף" של ישראלים ופלסטינים נתפס על ידם – בצדק – כאינטרס פרטי של השמאל הרדיקלי הישראלי ושותפותם בו נשארה מוגבלת מאוד ומהוססת מאוד. עם התמשכות המאבק, התברר גם שהפעילים הבינלאומיים, בחלקם הגדול, הם תיירי קונפליקט שלא מבינים את המציאות המקומית ולא נושאים באחריות להשלכות התערבותם בה.לאט לאט, הם התחילו לעורר סלידה גם בשותפיהם למאבק.

בשורה התחתונה, השמאל הישראלי הוא חלק מהסדר הקיים. הוא ממלא בנאמנות את תפקידי השעיר לעזאזל ועלה התאנה לדמוקרטיה הפיקטיבית שיועדו לו. אך כמעט בכל פוסט בבלוג זה נאמר משהו על האפשרות לצמיחת מחנה דמוקרטי, אזרחי וסולידרי באמת, נטוע במציאות המקומית וחוצה מגזרים. לאחרונה, פורסם כאן הפוסט האופטימי הראשון, שאיגד את כל הערות האגב וגרם לחלק מהקוראים לתהות שמא השתחרר לי בורג, יען כי כאן לא ישתנה כלום בשלושים השנים הקרובות.

ואז, הכול השתנה. פתאום, מאות אלפים יוצאים לרחובות כדי לדרוש את מה שאמור להיות הלחם והחמאה של שמאל אמיתי: חברה סולידרית ומדינה שמשרתת את אזרחיה במקום לדרוש מהם לשרת אותה. הפוסט על השריפה בכרמל הסתיים בקריאה "תביאו לי כבאים, רופאים ומורים" ומגיבה אחת כתבה שזאת צריכה להיות סיסמת המהפיכה. מי חשב, אז, שזה יקום ויהיה.

המאבק הנוכחי הביא לכולנו כאפה. אני קיבלתי את הכאפה כשמגמות סולידריות אזרחית חוצת מגזרים שאני צפיתי\קיוויתי שייבנו לאט לאט במשך שנים התחילו בהתפוצצות. ההתפוצצות אמנם תיגמר, והמגמות אכן ייבנו במשך שנים, אבל האג'נדה האזרחית הונחה אחר כבוד במרכז השולחן, והיא תישאר שם.

השמאלנים למיניהם קיבלו את הכאפה כשהבינו שלא רק שהציבור הישראלי מסוגל לדברים שהם לא ציפו ממנו ומצאו את עצמם צועדים לצד מי שלא דמיינו כשותפים למאבק, אלא גם נאלצו להשלים עם העובדה שהשינוי לא יקרה כשההמונים יצטרפו לאיזה גרעין קשה של אידיאליסטים מקצועיים, אלא כשהאידיאליסטים ייאלצו להצטרף לציבור.

ואת הכאפה המצלצלת ביותר והמשמחת ביותר קיבלו כמה מגיבורי הבלוג, אותם ספינים מתוקשרים שמתחזים לארגונים ציבוריים, כמו "אם תרצו" ו"ישראל שלי". האיש שעיצב את תפיסת העבודה של רובם, היועץ האסטרטגי המוכשר משה קלוגהפט, התהדר ביכולתו לעצב מאחורי הקלעים את מה שידברו עליו על הבמה. במשך רוב השנה, הם הצליחו בכך וכולם דיברו על בוגדים, חתרנים ואיום הדה-לגיטימציה. פתאום, הציבור החליט שמעניינים אותו דברים אחרים לגמרי והם נחשפו בכל עליבותם כשמבין "58,000 החברים" של "ישראל שלי" ו"אלפי הפעילים" של "אם תרצו" הצליחו לגרד בקושי מאתיים אנשים לצעדת הספין שלהם ברוטשילד. הציבור אמר את דברו: אנחנו רוצים מקום ליד השולחן, וספינים פרנואידים על הקונספירציות של הסמולנים אי אפשר לאכול.

מנהלי: בשלב מסוים הפסקתי לבדוק סטטיסטיקות, אבל לרגל יום ההולדת של הבלוג, זה קצת מתבקש והן כדלקמן, במספרים מקורבים: כ-31,000 איש נכנסו לבלוג במהלך השנה כ-150,000 פעמים. הקבוצות הגדולות ביותר הן של קוראים קבועים ושל מבקרים חד פעמיים. הקבוצה הקטנה ביותר היא של קוראים שנכנסו שמונה פעמים. לא יודע למה דווקא שמונה. אחוז הכניסות החדשות עומד באופן קבוע סביב ה-20% ובחודש האחרון, בימים בהם פורסמו פוסטים, נכנסו כ-1500 קוראים.

נכון, לא קראתי את "תורת המלך" (קובץ סרוק) כמו שאתם מטיחים בכולם. גם את המיין קאמפף והפרוטוקולים של זקני ציון לא קראתי, וגם אתם לא קראתם שלל ספרים שעליהם יש לכם ביקורת מוצקה. אלא אם כן אתם חושבים שספרים "תורניים" אסור לבקר בלי לקרוא מהתחלה עד הסוף וספרים אחרים כן, כמו שמותר לחקור פרופסור על טוקבק הסתה בודד אבל אסור לחקור רב על ספר הסתה הלכתי שלם ומנומק, מפאת "כבודו", מי שגר בבית זכוכית וכו'.

גם דב ליאור לא קרא את הספר, אלא רק עיין בו והתרשם ממנו, ומכיר את הנפשות הפועלות. כך הוא אמר מול מאות אנשים שהתאספו לתמוך בו אחרי ששוחרר מהעיכוב המשטרתי הקצרצר. ולמרות שאחד התירוצים הבולטים של "המגוננים למרות שאינם תומכים" הוא ש"הסכמה" רבנית לספר אין פירושה הסכמה עם כל תוכנו, ליאור עוד לא הצהיר עם איזה חלק הוא לא מסכים (וגם לא יצהיר, כי הוא מסכים עם הכול). הרב זלמן נחמיה גולדברג כתב גם הוא הסכמה מבלי לקרוא את הספר – עניין מקובל מסתבר (ולא מסיר מנותני ההסכמות אחריות כהוא זה), אבל חזר בו אחר שטרח לקרוא אותו.

אז מודה, קראתי רק ציטוטים רבים, קראתי על הספר מתומכים ומתנגדים כאחד, אני מכיר את הנפשות הפועלות, החל מה"רב" גינזבורג שצוטט כאומר שמותר ליטול כבד מגוי במקרה שאיזה יהודי זקוק להשתלה (סרטון להמחשה), דרך דב ליאור, ה"רב" ששכנע את המחתרת היהודית להטמין פצצות באוטובוסים של פלסטינים ושונא גויים בלהט, כפי שהבחין הרב בני לאו כבר מזמן, ומטה.

היו גם כמה שכן קראו את הספר מהתחלה עד הסוף. לא איזה עוכרי ישראל מקצוענים אלא רבנים, חלקם מההתנחלויות. הרב שמואל אריאל פרסם בערוץ 7 מאמר שבו הוא טוען, כמעט מילה במילה, את מה שאני טענתי על הספר. מסתבר שלא צריך להיות רב בשביל להבין זאת, כי התורה לא בשמיים, ותורת המלך על אחת כמה וכמה (בדיוק להיפך, למעשה). הנה מה שהוא אומר:

"הדברים נאמרים בהקשר זה, שכל אחד יכול לפגוע בכל אדם מן העם שכנגד, גם אם הוא חף מפשע. דהיינו, במילים פשוטות: כל אחד יכול להחליט על דעת עצמו שהוא נכנס לכפר ערבי והורג איזה ילד. אין בזה בעיה מוסרית, וגם אין משמעות לכך שהשלטון אוסר זאת."

הרב יובל שרלו, מהפוסקים הפופולאריים בחלק המתון יותר בציונות הדתית, אומר דברים ברורים ביותר למרות סגנונו הפתלתל. הוא גם תמך פומבית בספר "דרך המלך" של אריאל פינקלשטיין, שנכתב עם הסכמה של הרב יעקב אריאל. בתקציר הספר, הוא מאשים למעשה את מחברי תורת המלך בכך שנסמכו על עמדות רבניות שההלכה דחתה, קבעו קביעות שאינן מתחייבות מההלכה, נקטו בפרשנות חופשית ביותר וגם נשענו על דעתם האישית ולא על הלכה מקובלת. במילים אחרות הוא מאשים אותם ברפורמיות.

הרב יעקב מדן הגדיל לעשות ואמר שאת "תורת המלך" צריך פשוט לשרוף:

"אני אומר את הדברים מחשש שאנשים יקראו את הספר ויעשו מעשה. אמנם הסתה לרצח אין בו, אך יש בו התרת דם. נערי גבעות עוד יישבו בגללו בבית סוהר לכל ימי חייהם, בעוד הרב המחבר ידרוש תורה ברבים וישיר זמירות בליל שבת."

יותר קדושים מהאפיפיור.

אבל למרות שיש כאן גלריה מספיקה של רבנים שאפשר להיתלות בהם כדי להתנער מהספר באופן חד משמעי, אנחנו עדיין מקבלים מ"מתוני" הציונות הדתית מופע אימים של אפולוגטיקה צדקנית מביכה. מסתבר שברגע שהעניין מוצג כמאבק נגד "הסמולנים" השנואים (ובגלל זה ההפגנה התקיימה מול בית המשפט העליון, שאין לו דבר וחצי דבר עם מעצר הרבנים אבל מותג כ"מעוז הסמולנים" בפרופגנדה של הימין), כולם מיישרים קו עם הימין הקיצוני ביותר. תמיד אמרתי ששנאת "הסמולנים" זה הדבר היחיד שעוד מאפשר לציונות הדתית להציג את עצמה כ"מגזר" אחד.

הבלוגר הלל גרשוני, למשל, עושה מעצמו צחוק בפוסט ארוך ומנומק היטב (תודה לאיל רדושקוביץ'). להבדיל מכל אותם אנשים שקראו "ציטוטים פזורים" של "ברית חושך לגרש", אומר גרשוני, הוא טרח וקרא את כל הספר ולא מצא בו שום דבר מיוחד. הוא צודק במאה אחוז כשהוא טוען שבהיעדר היתר לאזרחים פרטיים, "גנגסטר בודד" כלשונו, לפעול על דעת עצמם, מדובר בסך הכול בטענה הלכתית לגבי ניהול נכון של מלחמה. אכן, "חשיבה בניגוד לפוליטיקלי קורקט אינה בניגוד לחוק". צודק. מי שמטיף למוסר מלחמה בסגנון אטילה ההוני הוא חלאת אדם, אבל אין חוק נגד זה.

אבל יש רק עניין קטן אחד. "תורת המלך" בהחלט מרשה ל"גנגסטר בודד" לעשות כמעשה אטילה ההוני על דעת עצמו. קבלו:

"לא צריך החלטה של אומה כדי להתיר את דם מלכות הרשעה, וגם יחידים מתוך המלכות הנפגעת יכולים לפגוע בהם; שהרי שמעון ולוי אינם מלכות, אלא יחידים מתוך בית יעקב (ויעקב מתנגד למעשה), ולמרות זאת דמם של אנשי שכם הותר להם בגלל המעשה שלהם כלפי דינה…"

היישר מפי הסוס. איך גרשוני ורבים וטובים אחרים הצליחו לפספס את זה? ובכן, היות שזוהי בדיוק הנקודה שהפוכת את הספר מ"דיון תורני", מטורלל ככל שיהיה, ל"הסתה", כמו גם הנקודה שמפלגת את הציונות הדתית בין ממלכתיים לנוער גבעות ושות', המשפט הזה הופיע בהערת שוליים כמיטב מסורת "השריקה לכלבים". מי שקורא את הספר כדי לחפש צידוקים ותירוצים כדי להדוף נזק תדמיתי ל"מגזר" יפספס זאת בקלות. מי שמחפש צידוקים הלכתיים לרצח גויים חפים מפשע יראה זאת מיד, כמו גם מי שקרא "רק" את "אסופת הציטוטים הפזורים" של אותם אנשים שקראו את הספר בחיפוש אחר חומר מרשיע.

אז לא. לא מדובר באופן ניהול מלחמה של "מלך עתידי", ואפילו לא הצעה לממשלת ישראל להפעיל את צה"ל בהתאם לתורת הלחימה של האייזנצגרופן. זה בטח ובטח לא אומר ש"יש מצבים במלחמה בהם נהרגים גם אזרחים". את זה, גם אני אומר.

מה שהספר אומר הוא שבשעת מלחמה (עוד טענה נפוצה היא "אתם לא יודעים שמדובר על שעת מלחמה?" ברור שלא, אנחנו החילונים, אין לנו מושג מכלום אנחנו, ברגע שייוודע לנו, ישר נלך לרסס ערבים בספריי פלפל), מותר לכל יהודי להרוג כל גוי מעם האויב אם לדעתו ניהול המלחמה מרוויח מזה באופן כלשהו. ולא מדובר רק ברווח טקטי כזה או אחר, זה יכול להיות גם נקמה.

במילים אחרות: אם כמה יהודים יתכנסו אחרי פיגוע מזעזע, כמו באיתמר, וישקלו לנקום באמצעות השתלת פצצה בפעוטון פלסטיני, הם ימצאו ב"תורת המלך" אישור והצדקה למעשיהם. הם ימצאו שם שההלכה איננה תיאורטית אלא מעשית. הם יראו שהיא גוברת על חוק המדינה. הם יראו שנקמה זה דבר טוב ורצוי, הם ילמדו שחיי גוי לא רק שווים פחות מחיי יהודי אלא "אינם לגיטימיים כפי שהם" (עד שלא הפך ל"גר תושב"). וכמובן, הם יראו ש – כל אחד יכול לעשות זאת על דעת עצמו. כל מה שעליו לעשות זה להסתמך על הספר ולטעון, נניח, "חשבתי שהתינוקות בפעוטון יגדלו להזיק לנו" וההמונים ייצאו לרחובות להגנתו.

המתקרנפים, שעכשיו דואגים לתדמית של "המגזר" יותר מאשר לאמת, יותר מאשר ליושר שלהם ויותר מאשר לעתיד המדינה, ימהרו להתנער. רק אז הם יגידו ש"זו לא תורת ישראל", ש"מאשימים ציבור שלם", שהטרוריסטים שפוצצו את הפעוטון בכלל לא דתיים כי "מי שעושה דבר כזה לא יכול להתקרא דתי" ושלל תירוצים שכבר שמענו לא פעם ולא עשר פעמים.

בינתיים, כמו עדר כבשים שמצטופף כשהזאב מגיע, משוכנעים שהם איזה מיעוט נרדף ומופלה, הם דואגים ליישר קו. את הכביסה המלכלכת יכבסו אחר כך, בבית. ובעדינות, שלא להרגיז חלילה אף אחד, כי מה יגידו בבית הכנסת?

עם אותו חלוק מתון, ליברלי, שקול, שפוי או איך שלא תקראו לו, בציונות הדתית, אני לא מסכים כמעט על שום דבר. לרוב, הם מביאים לי את הקריזה. רובם יריבים פוליטיים מרים, אבל עתיד המדינה תלוי, במידה רבה, בהם. כשיגיע הזמן בו גורלה של המדינה יוכרע לשבט או לחסד, אותו מחנה קטן וסמוי מהעין עשוי להיות זה שיטה את כפות המאזניים, רק מילימטר אחד, לכיוון הנכון. השבוע, המשקל שלהם פחת משמעותית. יצאתם שפנים. אני לא מופתע, אפילו לא מאוכזב, אבל בהחלט מבין שכנראה ייקח לכם עוד הרבה זמן. בשעת האפס, ספק אם תהיו שם.

שום נביא או כוהן לא שלטו על העם שלטון מדיני, ובטח ובטח, שום רב. המילה "רב", לפני שמדינת ישראל הפכה אותה לתואר רשמי של פקידון במשרד הדתות, הייתה תואר כבוד וולונטרי. משהו דומה ל"סנסאי" היפני שמציין, לרוב, "מורה מכובד", אך גם מומחה בתחומו, או אדם מבוגר או בכיר שאת דעתו מעריכים.

במילים אחרות, זוהי פנייה של כבוד בשפה העברית לאדם מבוגר וחכם. אולי שמתם לב שבבלוג זה, אלא אם כן יש צורך ליידע את הקוראים שהפרסונה בה דנים מחזיקה בתפקיד רשמי כזה מטעם המדינה, התואר "רב" לא מוצמד לאנשים כמו דב ליאור, יצחק שפירא, שמואל אליהו, יצחק גינזבורג, אליעזר ולדמן, יעקב יוסף ושאר אייטולות מקומיים. אני לא מכבד אותם מספיק כדי לפנות אליהם בפניית הכבוד.

העניין הזה, שפגיעה בכבוד הרב היא פגיעה ב"כבוד התורה" זה איזה חידוש מקומי, וכך גם התפיסה לפיה דעתו של הרב היא "אמת" ששוגרה בפקס היישר ממשרדו של החבר הדמיוני למשרדו של פקידון משרד הדתות האמון על שירותי דת בקריית ארבע. בסיפור התלמודי "תנורו של עכנאי", שורה של ניסים ונפלאות לא גורמים לדעתו של רב להתקבל שכן התורה, "לא בשמיים היא". וכאן, אנחנו אמורים לקבל את עמדתו הפוליטית האישית של ליאור כ"דעת תורה", בלי שום עצים נעקרים, מים רותחים באמת המים, קירות מטים לנפול או בת קול שמימית. אכן, הדור הולך ופוחת בקצב מסחרר.

על כן, אין שום הבדל בין רב לכל אזרח אחר. וכנושא משרה של עובד מדינה, אין הבדל בינו לבין כל עובד מדינה אחר. אף פעם לא היה. מעמד מיוחד שכזה לרבנים זו המצאה חרדית מודרנית לעילא, שדרך החרד"לים פשתה גם בציונות הדתית. היחס לרבנים, אגב, הוא נייר הלקמוס הטוב ביותר, לצד היחס לנשים והומוסקסואלים, לדעת באמצעותו מי בציונות הדתית ירד מהפסים – ומי עדיין לא.

יש לי עקרונות ואם הם לא מתאימים לך… יש לי אחרים.

כמובן ש"כבוד התורה" ושאר שטויות מעין אלו הן רק זרוע אחת בתנועת המלקחיים של תומכי הרבנים הפונדמנטליסטים. הזרוע השנייה אומרת בדיוק את ההיפך: אין הבדל בין רב לפרופסור, אז למה לא עוצרים פרופסורים?

כמו, נניח, זה שכתב טוקבק בפייסבוק ש"צריך לשבור את המפרקת" לאותם פעילי ימין שניסו להפוך את צעדת יום ירושלים לפוגרום, והתנצל על כך. הדוגמא השנייה הנפוצה היא פרופ' זאב שטרנהל, שלפני אי אילו שנים כתב במאמר ב"הארץ" שאם לפלסטינים היה שכל, הם לא היו עושים פיגועים בתוך הקו הירוק אלא רק בשטחים. גם הוא התנצל. ויש עוד שורה שלמה של אמירות, אמירה פה ואמירה שם.

אם היו עוצרים אזרחים על אמירות מסוג זה, אני חושב שאף אחד מאיתנו לא היה יוצא נקי, בשום צד של המפה הפוליטית. תעשו פעם בדיקה פשוטה, ותגלו שבטוקבקים למאמר ממוצע ב-YNET (ואני כבר לא מדבר על ערוץ7) יש יותר אמירות של הסתה מפורשת לאלימות כלפי שמאלנים מאשר ברשימות האמירות המסיתות של אנשי שמאל שלוקטו בעמל רב, בד"כ מעשרים וחמש השנים האחרונות וחלקן מעוותות במכוון, שמסתובבות באתרי הימין.

אז חד משמעית, על אמירות דומות מימין לאלו של הפרופסורים הנ"ל לא צריך לעצור אף אחד. אני אתנגד בתוקף למאסר של איש ימין שאמר שצריך להרוג ת'ערבים האלה או ת'שמאלנים האלה (ולו בגלל שאי אפשר להכניס חצי מדינה לכלא) ואכן, לא שמעתי שמישהו נאסר אי פעם בגלל משהו כזה.

ליגה אחרת לגמרי.

דב ליאור בכלל לא נעצר על הסתה. הוא נעצר משום שבמשך שנה שלמה, סירב להתייצב לחקירה משטרתית על הסתה. הוא עוד לא הואשם בשום דבר. הוא זה שיצר את המשבר במו ידיו ובכוונה מלאה כהכרזה שלשלטון המדיני לא צריכה להיות סמכות על רבנים, אלא להיפך. וזה גם מהלך יחסי ציבור פשוט. האם מישהו כמו דב ליאור, שמוחזק כאחד מבכירי הרבנים של הציונות הדתית, ייתן לאיזה רב זוטר כמו יצחק שפירא, שאשכרה כתב את המיין קאמפף היהודי "תורת המלך" (תיכנסו לקישור, שלא ימכרו לכם סיפורים אח"כ) לגנוב לו את ההצגה?

אז לא אמירת הסתה כזו או אחרת הביאה למעצרו של פקידון משרד הדתות, אלא סירובו להתייצב לחקירה על הסתה. והחקירה היא במקום, שכן לא מדובר על סטטוס בפייסבוק ואפילו לא על איזה משפט שנאמר במהלך הרצאה. מדובר במדריך הלכתי לאנשים שנוטים לפעול עפ"י מדריכים כאלה, בעל משנה סדורה שמספקת הצדקה לכל מקרה של הרג ערבים ע"י יהודי.

כלומר, יהיו הנסיבות אשר יהיו, יימצא בספר צידוק הלכתי חד משמעי שיכשיר את הרצח. בעבר פרסמתי כאן אתגר ל"רבנים" ותומכיהם: תביאו לי סיטואציה היפוטתית אחת שבה יהודי הורג ערבי, שתיחשב כלא מוצדקת בעליל עפ"י "תורת המלך". עד עכשיו, לא קיבלתי תשובה וספק אם אקבל, שכן אם רצח יזום של תינוק יכול להיות מוצדק בכך ש"יגדל להזיק לנו", אין שום דבר שאי אפשר להצדיק.

פרישת חסות על הספר הוא הקטן בחטאיו של ליאור. החוק נגד הסתה, כידוע, מתייחס למקרים שבהם סביר שהמילים יהפכו למעשים…

וכאן אנו קוטעים את השידורים לטובת הציבור הדתי-ימני, שמתקשה להבין את הנקודה הזאת: הסתה (ולא הסטה), זה לא כשמדברים לא יפה על מישהו או כשאומרים עליו דברים רעים, ואפילו ממש, ממש רעים ומכוערים. הסתה זה רק כשמעודדים למעשה אלימות וכיו"ב באופן שטובים סיכוייו להתממש בפועל.

אז ליאור, כאמור, היה צריך להגיע לקלבוש שנים רבות לפני שנעשה האינדורסר של המיין קאמפף היהודי. מה שהיה צריך לחקור באמת זה האם אכן הוא היה האיש שהוציא פאתווה על יצחק רבין ז"ל.

אבל למעשה, גם את הפאתווה הזאת, אם אכן הוציא אותה, ליאור היה צריך לנסח מתוך תא כלא עקב היותו הסמכות ה"רוחנית" של כנופיית הטרוריסטים הידועה בשם "המחתרת היהודית". עפ"י עדותו של אחד הטרוריסטים, מנחם לבני (היום בעל אחוזה מכובד בשטחים), ליאור שכנע אותו, באמצעות שליח, לפוצץ אוטובוסים מלאים בפלסטינים, למרות שאפילו הוא חשב שזה מוגזם. לא רק שליאור נמצא בליגה אחרת לגמרי של הסתה מכל הפרופסורים השמאלנים האלה, הוא אפילו בליגה אחרת מברוך מרזל ואיתמר בן-גביר.

ידוע, אמנם, שדב ליאור מנסה להחזיר אותנו לימי הביניים. אבל מה שחשוב לציין זה שהוא מחזיר אותנו לגרסה יהודית של הנצרות הקתולית של ימי הביניים, היישר למאבק האינווסטיטורה.

קריאת התיגר של ליאור כלפי רשויות המדינה לא קשורה לזה שהוא איננו אשם בהסתה או לכך שאכיפת החוק מפלה, לכאורה, את הימין הדתי לרעה. מטרתו היא ליצור כאן מוסד אפיפיורי יהודי, נציגות דיפלומטית של החבר הדמיוני עלי אדמות, וותיקן יהודי במקום מדינת ישראל.

ועוד דבר: היום פורסם שנעצר צעיר נתנייתי בחשד שדקר ערבי על רקע לאומני. לטענתו, הרקע איננו לאומני אלא שהערבי "לטש עיניים באחותו". ייתכן, כמובן, שהצעיר הוא מאותם אנשים שידקרו כל אחד שיסתכל על אחותם, בלי אפליה על רקע דת, גזע ומין, אבל סביר יותר להניח שמדובר בסך הכול בקוד.

הרי ידוע לנו ש"לא יתחילו עם אחותי" זה שם קוד ל"להעיף ת'ערבים מהעיר". ואנחנו יודעים שלא סתם משתמשים דווקא בקוד הזה אלא מפני שלדעת רבנים פונדמנטליסטים, בעלות הגבר היהודי על המשאב הלאומי הידוע כוואגינה של הנשים היהודיות קשורה קשר עמוק לבעלות עם ישראל על ארץ ישראל. הקשר בין האחרונים מתואר, ע"י מיסטיקנים דמיקולו למיניהם, כקשר מיני ממש. אם דיברנו על הסתה, כאן אנחנו רואים את תוצאותיה.

וזה אכן לופ סגור, בסופו של דבר. וככה הוא עובד, שלב אחר שלב:

במחוזות היותר מבודדים ופרנואידיים של ההתנחלויות, מתבשלת מערכת רעיונות שרואה בבעיות של מדינת ישראל לא איזה מצב נאחס אנושי רגיל שאולי אפשר לצאת ממנו איכשהו, אלא מאבק איתנים מיסטי בעל משמעויות קוסמיות בין היהודים לעמלק, כששאר הגויים מכירים כמובן בעליונות היהודים, אבל לא בהכרח מודעים לזה עדיין. חוץ מכמה גויים טובים שמשלמים על מסע הפרופגנדה שאני מתאר, כמובן.

כי הרעיונות שמתבשלים בהתנחלויות הם נוצריים לא פחות מאשר יהודיים. אתם יודעים, כמו שארגוני שמאל שמקבלים כסף מאירופה מקדמים כאן רעיונות אירופיים של זכויות אדם, כפי שהתגבשו בה בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה, ארגוני ימין שמקבלים כסף מנוצרים פונדמנטליסטים מקדמים תאולוגיה נוצרית פונדמנטליסטית, רק בתחפושת יהודית.

זאת לא התחפושת היחידה. כמו הספונסרים באמריקה, גם כאן יודעים שלישראלי הממוצע אין עניין מיוחד במלחמות בני אור בבני חושך, משיחים שכשיגיעו נדע אם היהודים צריכים להתנצר או הנוצרים להתייהד, קווים של קדושה שירדו לעולם, קליפות, עמלקים, ערב רב ושות'. יותר מזה, הישראלי הממוצע כבר התרגל לצפות לדיבורים כאלה. סטריאוטיפי ככל שזה יהיה, בכל פעם שמועצת יש"ע מדברת אתו הוא רואה בעיני רוחו את העוזי והדובון ומתייג את כל העניין כמשהו שמחוץ למיינסטרים. איש המרכז-ימין המצוי, בכל זאת, לא מחזיק באידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. הוא בסך הכול חושב שהסכם עם הפלסטינים אינו בהישג יד כרגע.

אז כדי לעשות מיינסטרימינג (הטמעה לזרם המרכזי) לפוליטיקה שבואו נודה בזה, באמת נשמעת מטורללת לגמרי באזני מי ש"לא התעמק בסודות המוצפנים בתורה", צריך להלבין אותה ואת זה עושים בדיוק כמו שמלבינים כספים. מעבירים את הרעיונות דרך ארגונים שכן נתפסים כמיינסטרים. אז כמו שיש חברות קש "חוקיות" להלבנת כספי המאפיה, יש ארגוני קש "מיינסטרימיים" להלבנת רעיונות קיצוניים. שמים בראשם אנשים שמאמינים באותם הדברים, אבל אין להם כיפה, עוזי ודובון. כמו רונן שובל ויקיר שגב, מין "מלח הארץ" שכאלה.

במקום לדבר על "העם הנבחר" הם מדברים על "ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי" – תרגום מקומי של ה – American Exceptionalism מארה"ב. במקום לדבר על "המהפכה האמונית" – המעבר הצפוי בין השלב הראשון, החילוני של הציונות לשלב שבו הדת עוברת "מתפקיד משגיח הכשרות של קרון המסעדה לתפקיד הנהג" – מדברים על "המהפכה הציונית השנייה". תרגום של "המהפכה האמריקאית השנייה" של הספונסרים מארה"ב, כמובן.

התיאוריה שנהגתה במוסדות המחקר הפרטיים במימון תאגידי של הניאו-שמרנות האמריקאית, זאת על ה- New Class (ליברלים קוסמופוליטיים חסרי אלוהים ומוסר שהשתלטו על התקשורת, האקדמיה ובתי המשפט במטרה לחתור תחת הייעוד שהחבר הדמיוני ייעד לארה"ב) משתלבת עם ה"ערב רב" היהודי – אנשים שנראים כמו יהודים אבל בעצם מהווים טומאה מיסטית שחדרה לגוף העם, ומולבנת לדיבור על "סמולנים" ו"פוסט-ציונים". התכונות שמשויכות להם הן אחת לאחת, התכונות שמיוחסות בארץ אחרת בצד השני של העולם לליברלים מקומיים ע"י הימין שם. אגב, הסטריאוטיפ הזה הוא גלגול מודרני של אנטישמיות פשוטה, שכן כל התכונות הנ"ל יוחסו עד לא מזמן ליהודים, אבל לא נספיק את הכול בפוסט אחד.

ועכשיו, החלק הכיפי.

הרעיונות המולבנים נדחפים דרך ארגוני הקש לציבור ולתקשורת שהיא, כמובן, שמאלנית ועוינת, אבל מפרסמת את הקומוניקאטים שלהם ברצון.  הטוקבקיסטים המגויסים של "ישראל שלי" ודומיה מציפים בתגובות בלי להזדהות כמקושרים אליהם, כמו שנאמר להם) ויוצרים מצג שווא של תמיכה גורפת. הפוליטיקאים, שהיו בסיפור מהתחלה, יוצאים עכשיו בפוזה של "היענות לרחשי הציבור" עם כל מני חוקים מטומטמים שאמורים לחסל את סכנת הערב רב הסמולני.

החוקים האלה, לרוב, לא מגיעים לכדי מימוש, וגם לא אמורים להגיע. אם ניקח את החדש מביניהם: זה של פאינה קירשנבאום, שאמור לחייב תרומות של ממשלות זרות לארגונים במס של 45%, ברור שאין בו כלום. הרי אותן ממשלות זרות יכולות, באותה מידה, להעביר את הכסף דרך ארגונים במדינותיהם, וחוק נגד תרומות מארגונים זרים לא יתקבל כי אז לימין הישראלי לא יהיה מה לאכול. אבל המחוקק מקבל את 15 דקות התהילה שלו בעזרת גדודי הטוקבקיסטים של מועצת יש"ע… סליחה, "ישראל שלי", ואי הגעת החוק לכדי מימוש מוצגת ע"י אותם ארגוני קש כעוד הוכחה לזה שה – New Class… סליחה, הסמולנים, תופסים את המדינה בביצים.

אז יש כאן מעגל של היזון חוזר שמגביר את עצמו בלופ, מסתובב יותר ויותר מהר ומייצר יותר ויותר רעש: מועצת יש"ע – ארגוני קש – טוקבקיסטים מגויסים – עיתונאים משתפ"ים – פוליטיקאים – עיתונאים משת"פים – טוקבקיסטים מגויסים – ארגוני קש – מועצת יש"ע. אין צורך לומר שכל מהלך של פרופגנדת שנאה שכזה יכול להתחיל בכל נקודה בשרשרת ולעשות את כל הסיבוב משם. זה בכלל לא משנה, כולם שייכים לאותה החונטה ממילא.

עסקאות סיבוביות כאלה, כשהן מתרחשות בתחום הכלכלה, נקראות "בועה". אתה קונה מעצמך ומוכר לעצמך בחזרה שוב ושוב וכך מנפח את מחירי המניות שלך. כאן, יש לנו בועה של שיח ציבורי. ובועות, כידוע, זה דבר הרסני גם כשהן מתקיימות וגם כשהן מתפוצצות.

העניין האופטימי בסיפור הוא שפרופגנדת השנאה הזאת היא קניבלית. מעגל היזון חוזר שכזה לא יכול לעצור, הדינאמיקה הפנימית שלו חזקה מדי. הוא פשוט חייב למצוא עוד ועוד סמולנים להוקיע אותם. והיות שאין הרבה סמולנים אמיתיים, צריך להמציא חדשים כל הזמן וכך, גדר הלגיטימיות שאותה הימין מנסה לצמצם כדי להשאיר את השמאל בחוץ, ממשיכה להצטמצם ולהשאיר בחוץ יותר ויותר דברים שקודם לכן נחשבו כמיינסטרים.

הקורבן האחרון הוא גלי צה"ל, וזה די מצחיק. אני מניח שבתור מי שמתויג כשמאלן עוכר ישראל מדופלם אני אמור לצאת בלהט להגנת תחנת הרדיו, אבל אאלץ לאכזב את  הספינולוגים מימין. חוץ מזה שאני לא מקשיב לה ואין לי עניין בה, אני חושב שיש טעם לפגם שתחנת הרדיו המרכזית בישראל שייכת לצבא. לכן, מצדי אפשר גם לסגור אותה או, כמו ש"ישראל שלי" היו רוצים, שתשמיע מארשים צבאיים, נאומים של בוגי יעלון ושירים שמשה קלוגהפט כתב עבור עמיר בניון מהבוקר עד הלילה. החלק המעניין כאן הוא שעוד ועוד אנשים, ורזי ברקאי איננו בשום פנים הראשון או האחרון, מגלים להפתעתם שהם בעצם שמאלנים קיצונים הזויים אנטי-ציונים.

אני לא יודע אם לציבור פשוט יימאס יום אחד מכל ההיסטריה הצעקנית הפרנואידית המתלהמת הזאת, והוא ירצה קצת שקט מכל הטרטור שמשכנע אותו שחצי מהאנשים שבסך הכול אין לו בעיה מיוחדת אתם הם בוגדים מסוכנים. או שמא, הציבור כבר כל כך מפוחד וכל כך קונפורמיסט שכבר אין גבול לבולשיט שהוא מסוגל לבלוע. לא שלא ראינו דברים כאלה בכל מני ארצות. מה שנראה כתמיכה רבה באריה דרעי, ברב חיים אמסלם ושכמותם שמגיעים מלב קהל היעד להסתה מימין אבל נמנעים במופגן מרטוריקת השנאה המתפרצת, וגם הפופולאריות של אנשים כמו רובי ריבלין – בשר מבשרו של הימין – שכבר הספיק לצאת נגדה ולהיות מוקע כ"פיינשמייקר" (והוא, כנראה, יהיה הנשיא הבא) מצביעים אולי על עייפות כזאת. ואולי לא, אני לא יודע.

מה שאני כן יודע זה שהמצב שלנו קשה ומסובך מכדי להשאיר את הדיון הציבורי עליו לכל מני ספינולוגים שמייבאים כסף, רעיונות ושיטות עבודה מהימין הנוצרי הפונדמנטליסטי בארה"ב והופכים את השיח הציבורי למקום שאיננו ראוי למגורי אדם הגון.

לאחרונה נעצר אחד ממפעילי אתר "הקול היהודי" – חדשות ליהודים שמפסיקים להיות שמחים אחרי שהם קוראים אותו. זה אמור להיות מאורע משמח, כשהרשויות מטפלות במקבילה המקומית של גלוחי הראש מאירופה או הקו-קלוקס-קלאן מארה"ב, אבל לא כך זה עובד. שכן לא באמת על הסתה לטרור, שידוע תחת השם המכובס "תג מחיר" היה המעצר, אלא על הפשע הבלתי נסלח באמת בישראל – השפלת קצין בכיר בצה"ל. כל השאר זה סיפורים שאמורים למכור את העניין בציבור. ראינו את זה בפרשת ענת קם ואורי בלאו, שלא באמת חטפו את מה שחטפו ועתידים לחטוף בגלל שגנבו מסמכים, בטח לא בגלל "פגיעה בביטחון המדינה", אלא מפני שעשו צחוק מכמה קצינים בכירים וחשפו את ערוותם בציבור. והציבור בישראל כל כך קונפורמיסט, שהוא יבלע כל שטות ובלבד שתוצדק במונחים שיאפשרו לו להרגיש במרכז הקונסנזוס, לא כמו המטורללים האלו מימין ומשמאל.

המסמך ש"הקול היהודי" חשף הוא מסמך פנימי שכתב מפקד אוגדת איו"ש שהורה למדר חיילים דתיים מתפקידים רגישים. את המסמך הזה, גם אני הייתי מפרסם אם היה מגיע לידיי, למרות שאני מבין למה הוא נכתב. "תג מחיר" קשור למלחמה שאנשי הגבעות בהנהגת הרב הפונדמנטליסט גינזבורג ואחרים נגד צה"ל והממשלה הרבה יותר מאשר למלחמה שהם מנהלים נגד הפלסטינים. בכל פעם שהממשלה מורה לצה"ל לפנות מאחז, הם פוצחים באלימות נגד פלסטינים, מקפיצים את כל הגזרה, מכריחים את צה"ל להשתמש במאות חיילים במקום עשרות וכך מעלים את מחיר הפינוי – פשוטו כמשמעו – בשקלים, עבור המדינה.

מה שמאפשר להם לעשות זאת הן הדלפות תמידיות מצד חיילים וקצינים, דתיים ברובם, שמזדהים אתם. לכן אני מבין למה המסמך נכתב, אבל לעזאזל, ככה לא עושים דברים. אם ישראל הייתה דומה אפילו קצת למדינה מתוקנת, כל הדלפה הייתה מנחיתה פשיטה של יחידת מודיעין שדה מלווה בחוקרי מצ"ח. הם היו סוגרים את היחידה, חוקרים את כולם שתי וערב, מעכבים קידום עד תום החקירה אם צריך, חושפים את החפרפרת, מושיבים אותו בכלא שש ואח"כ בועטים אותו מצה"ל. במקום זה, יש לנו ענישה קולקטיבית לדתיים. בדיוק כמו שמפציצים את אזרחי עזה ועושים טוב לתעמולה של החמאס במקום לשלוח את בחורינו המצוינים לזחול לבונקרים עם סכין בין השיניים ולחסל את החמאסניקים עצמם.

אבל ישראל איננה מדינה מתוקנת אלא מדינה שמתנהלת בשיטת המאפייה, בעיקר מעבר לקו הירוק אבל ההבדל איננו חד כפי שחלקינו היו רוצים להאמין. להתנהל בשיטת המאפייה אומר שלמדינה תמיד יש משהו עליך, ואם תעצבן אותה, או שסתם יהיה לה אינטרס כזה או אחר לדפוק אותך, היא תעשה בזה שימוש.

היה לי קצין בצבא. כולנו אהבנו אותו כי הוא היה זרקן. כשהוא היה תורן, היינו מסתלבטים במשרד, ולעמדות הוא היה שולח אותנו רק כשהיו מודיעים לו שמגיעה ביקורת. כשהביקורת הייתה עוזבת, הוא היה קורא לנו להמשיך להסתלבט במשרד. יום אחד, אחרי הביקורת, חזרתי למשרד וראיתי שמישהו חסר. הקצין השאיר אותו בפטרול. "מה קרה", שאלתי, "נהיית מנייק?" הוא הסתכל עלי ואמר: "אתה מסתלבט במשרד במקום לפטרל, וקורא לי מנייק?" אז הבנתי. לא חשוב מה נותנים לך, חשוב מה לא יכולים לקחת ממך. אני מעדיף לפטרל שמאל-ימין-שמאל מאשר להיות תלוי בגחמות של מישהו. זה ההבדל בין משטר זכויות למשטר פריבילגיות, בין דמוקרטיה לעריצות, נוחה ככל שתהיה.

מה שהתגבש בישראל היא מערכת מסובכת של חוקים מאוד נאורים, ותת אכיפה מטורפת. החוקים הם הצהרתיים, שכבת צבע נוצצת כלפי חוץ, ואינם משקפים את הפרקטיקה של אף אחד. אז ככה אתה חי, עושה פרטץ' כמו שכולם עושים, עד שאתה דורך על הבוהן של האיש הלא נכון, ואז אתה מוצא את עצמך נאשם במשהו שאולי באמת עשית, אבל לא בגלל זה תוקעים אותך. וזה נכון לא רק לאנסים, פוגרומצ'יקים ולוקחי שוחד. זה נכון גם לבעל בית הקפה שלא ישקיע עשרות אלפי שקלים במערכת כיבוי שריפות רק משום שבא לו להזמין מישהו שינגן שם בגיטרה (דבר שיהפוך אותו ל"מועדון הופעות" ויטיל עליו דרישות זהות לאלו של ה"בארבי"). וזה יהיה בסדר גמור, כולם יידעו מזה ולא יעשו עניין כי זה באמת טיפשי שגיטרה תהפוך את המקום למשהו אחר, עד שהוא יבצע את הפשע הבלתי נסלח של "לבוא לא טוב לשוטר", ואז, פתאום, ייזכרו, יסגרו לו ת'עסק ויתחסדו בדיבורים על "בטיחות". מי יכול להיות נגד בטיחות?

ישראל איננה מדינה מתוקנת גם כי פינויי המאחזים עובדים באותה שיטה. מטפחים אותם, הורסים אותם כשזה משרת מישהו, ואז נותנים להם לקום מחדש. הפינויים הם הצגה, עצם שהממשלה זורקת מפעם לפעם כדי לרצות את האמריקאים, על גבם של אנשים שבת'כלס חיים שם ברשותה, סיועה ושליחותה של אותה הממשלה שמפנה אותם. האם מישהו באמת מאמין שהמדינה רוצה לפנות את המאחזים ולא מצליחה? תעשו לי טובה.

בקרקס הזה, כולם משתתפים וכולם נהנים ממנו. לא רק שהממשלה והמרכז הפוליטי מצליחים למכור את עצמם כקורבן ללחצי השמאל וארה"ב למצביעיה מימין, וכקורבן לאלימות המתנחלים למצביעים משמאל וכך לבסס את הקונסנזוס בשיטת "הפרד ומשול", גם הקצוות הפוליטיים עפים על הסיפור. תלמידי הרב גינזבורג הם תנועה פוליטית, יש להם אידיאולוגיה טוטאלית (בערך כמו של החמאס) שהם מעוניינים לקדם. הסיפור הזה טוב להם, הוא מועיל להם, הוא מארגן אותם ומציג אותם כקדושים מעונים. בלי הצגת החתול ועכבר של פינויי המאחזים, הם היו נשארים רב מטורלל וקומץ תלמידיו.

גם השמאל עף על הסיפור. בשבילו, אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים היא גורם מארגן, מגייס ומניע. שימו לב כמה מארגוני השמאל הבולטים בעשור האחרון חיים על הגנה על פלסטינים מפני אלימות מתנחלים. בלי זה, בספק אם השמאל כפי שאנחנו מכירים אותו היה קיים.

אני לא מזלזל במה שארגוני השמאל עושים, אבל יש גם תמונה גדולה יותר. השמאל הרדיקלי, הימין הרדיקלי והמרכז הפוליטי (שמופרע לא פחות מכל הנ"ל) מאכילים אחד את השני, נשענים זה על זה, מאפשרים אחד את קיומו של האחר ובעיקר, משרתים את הקונסנזוס. הוא לא היה מסתדר בלעדיהם. כולם ביחד, בשורה התחתונה ועל גבם של הפלסטינים, מתחזקים מערכת פוליטית מעוותת, מאובנת, לא רלוונטית, שאף אחד ממרכיביה לא מספק שום מוצא ושום תקווה. במקרה הטוב, רק צודק קצת יותר מחלקים אחרים.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לא לברוח עם הקרקס הנודד.