הסמינר התעסק בדילמות הרגילות, עם אקסטרה התייחסות לשאלת מיהו יהודי (שאלה רלוונטית לחלק גדול מהם, שהמדינה לא מכירה ביהדותם). אבל משרד החינוך, ששם את הכסף, התנה את זה בביקור ביד ושם. והם הגיבו לזה די רע. לכל אורך הסיור במוזיאון, הם הרגישו לא בנוח, ובמופגן, עם ההדרכה של המדריך המקומי שהציג את סיפור השואה באופן המקובל ביותר בישראל. חלקם שיחררו אמירות מסוג "השואה היא לא רק סיפור יהודי" ו"זה חלק ממלחמת העולם השנייה, שבה נהרגו עשרות מיליונים". דיברתי על זה עם המדריך בהפסקה, והוא אמר שהבעיה היא במדיניות ההגירה של ישראל. מביאים לפה כל מני לא יהודים, אז ברור שלא אכפת להם מהשואה.

האם באמת נרצחו שישה מיליון יהודים?

זה טיעון מקובל, אבל קצת מוזר. הרי המספר הזה של נספי השואה – שישה מיליון, כולל לא רק יהודים לפי ההלכה האורתודוכסית. לנאצים לא היה אכפת ממנה והם רצחו לא רק את מי שאמו הייתה יהודיה אלא גם את מי שאביו היה יהודי, וכן גם אחד מהסבים או הסבתות. המספר שישה מיליון כולל גם יהודים שהתנצרו, ובמוזיאון של יד ושם אפשר לראות תצלום של כנסייה שפעלה בגטו וורשה ושירתה נוצרים ממוצא יהודי, לפני שנשלחו למשרפות.

ההלכה היהודית רואה ביהודים שהתנצרו יהודים לכל דבר, אבל החוק הישראלי – לא. במילים אחרות, אם היינו סופרים את מספר הנספים בשואה בהתאם למה שמדינת ישראל מחשיבה כ"יהודי", היינו צריכים לדבר לא על שישה מיליון אלא על מספר נמוך בהרבה. לא הייתה סיבה מיוחדת לחשוב שמשהו מהסיפור הזה של השואה לא רלוונטי לילדים האלה רק בגלל שלחלקם אבא יהודי ולא אימא יהודיה.

המשטר הסובייטי שאמנם לא גידל אותם אבל כן גידל את ההורים שלהם, לא טרח ליידע את אזרחיו לגבי השואה. מבחינתו, זה היה עוד מרכיב ב"מלחמה הגדולה על המולדת". הייחוד של השמדת היהודים לא היה נוח למשטר גם בגלל שייחוד לאומי מכל סוג נחשב לחתרנות, וגם מפני שהשואה נעשתה מזוהה עם הציונות ומדינת ישראל, והמשטר הסובייטי היה עוין לשני הדברים.

אבל שטיפת המוח של המשטר הסובייטי אינה האחראית הבלעדית, או אפילו העיקרית, לתפיסת השואה בקרב יהודי ברה"מ, ששונה כל כך מהתפיסה המקובלת בישראל. אחת הסיבות שהמסרים האלו של המשטר, בניגוד למסרים אחרים, נקלטו כ"כ טוב היא שהתפיסה לפיה השמדת היהודים אינה דבר נפרד מהמלחמה תאמה את החוויה האמיתית של האנשים שעברו את זה, ואת הזיכרונות שלהם.

השאלה כמה יהודים נספו בשואה היא שאלה לא טריוויאלית, ולא רק כי היא תלויה בשאלה כיצד אנו מגדירים "יהודי" אלא גם בשאלה כיצד אנו מגדירים "נספה בשואה" או לחילופין, "ניצול שואה". יש מקרים ברורים לגמרי: מי שהנאצים סימנו כיהודי, הלבישו עליו טלאי צהוב, שמו בגטו, אח"כ במחנה ריכוז ואז העלו לרכבת למחנה השמדה בליווי מוזיקה של ווגנר הוא בהחלט מישהו שהיה בשואה. וכך השואה נתפסת בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, כשהסמל המובהק שלו הוא אושוויץ. רוב נספי השואה לא נספו באושוויץ ואפילו לא נרצחו באותו אופן כמו באושוויץ, אבל אושוויץ הוא הסמל המובהק לייחודיות של השמדת היהודים וההבדל בינה לבין שאר מעשי הטבח של המלחמה. והייחודיות הזאת זה מה שרוצים להדגיש בישראל. מהצד השני, אפשר להגיד בביטחון יחסי שחייל יהודי מברוקלין שחטף כדור נאצי בחוף אומהה, אינו מנרצחי השואה, שכן הוא לא נרצח כיהודי אלא נפל בקרב כחייל אמריקאי.

אבל ברוב שטחי ברה"מ (חוץ מהמדינות הבאלטיות שאמנם סופחו לברה"מ ב-1940 אבל לא היוו מקרה מייצג למציאות הסובייטית, לפחות אז), קשה לעשות חיתוך חד כל כך.

המודל הזה של גטאות, מחנות השמדה, רכבות, טלאים צהובים ורצח מתועש – אותם הדברים שהכי מזוהים עם השואה ומייחדים אותה בזיכרון הקולקטיבי, כמעט שלא התקיימו בשטחי ברה"מ. המודל המקובל שם היה שכשהנאצים היו כובשים מקום יישוב, הם היו לוקחים את היהודים מחוץ לעיר ויורים בהם.

אז היהודים שנרצחו בבאבי יאר שבקייב הם מנרצחי השואה ועל זה אין ויכוח. אבל האם המשפחה שלי למשל, שסבא שלי ז"ל שנלחם אז בצבא האדום דפק נפקדות מהחזית כדי להעלות אותם על רכבת מזרחה ורק בסוף המלחמה הצליח למצוא אותם בקירגיזסטן הם ניצולי שואה? האם חבריו לנשק היהודים של סבא שלי, שלהבדיל מהחייל היהודי מברוקלין נהרגו כשנלחמו על הבית והיו נרצחים אם היו נשארים בבית, יכולים להיחשב במניין הנספים? האם משפחתו של הסבא השני שלי ז"ל, שנהרגו כשהנאצים הפציצו את הספינה שבה הם ברחו מאודסה נספרים באותה שישה מיליונים?

רשמית, ורק מאז 2007, "ניצול שואה" הוא כל מי שחי בגרמניה, בשטחים שהיא כבשה ובמדינות ששיתפו עמה פעולה בתקופה הרלוונטית, או שהספיקו לברוח משם. בשנים האחרונות, זהו הבסיס לקבלת הסיוע הביזיוני מהמדינה לשורדי השואה. אבל מבחינת הזיכרון הקולקטיבי, לא כל כך. זהו תחום אפור. אני חושב שכל בית ספר שירצה להביא ניצול שואה שיספר את סיפורו לתלמידים, בכל זאת יעדיף מישהו עם מספר על היד. מישהו שהיה עליו טלאי צהוב, שהביאו אותו ברכבת למחנה והעבירו סלקציה. לא איזה גרישה שמירפק את דרכו לרכבת מזרחה, העביר כמה שנות רעב בבקתה של איכר בקולחוז שבה השלטונות שיכנו אותו, או הלך לעבוד במפעלי הנשק בסיביר.

סבא שלי. דפק נפקדות מהצבא האדום כדי להבריח את המשפחה לקירגיזסטן.

לא רק פרופוגנדה

אז לא רק שסיפורם של יהודי ברה"מ שונה מהסיפור של יהודי גרמניה, פולין והבאלטיות. הוא גם דומה מאוד לסיפורם של האזרחים הסובייטים האחרים. מצעידים אותך מחוץ לעיר ויורים בך? הנאצים עשו את זה גם ל"בולשביקים", שזה שם קוד לאנשי המשטר, ולפעמים לכל אחד שלא מוכן לשתף איתם פעולה או לסתם אזרחים שנענשו קולקטיבית. ובז'רגון הנאצי, "יהודים" ו"בולשביקים" היו כמעט מילים נרדפות. הרי לפי התיאוריה, היהודים עומדים מאחורי הבולשביזם. אז כמו שפרטיזנית יהודייה אחת ממיודעי אמרה פעם, "מה זאת אומרת, כשהנאצים הגיעו לאיזה כפר הם ירו בכל מי שהיה שם. יהודים ולא יהודים".

בריחה המונית מזרחה? גם כן תופעה כללית. כנ"ל בריחה ליערות והצטרפות לפרטיזנים, וכנ"ל לחימה במסגרת הצבא האדום. החוויה של מלחמת העולם השנייה כמשהו שמאחד את כל האזרחים הסובייטים לא התקיימה רק בפרופוגנדה של המשטר, אלא הייתה כזו בפועל. סביר להניח שבזמן אמת, עד לסוף המלחמה שבה הצבא האדום שיחרר מחנות ריכוז והשמדה, אף אחד לא הבין עד כמה יש פה סיפור מיוחד ליהודים. אמנם הסיפור המיוחד של היהודים היה משותף גם לצוענים, הומוסקסואלים ועוד כמה קבוצות, אבל בכל זאת מיוחד יותר ממה שהיה בשטחי ברה"מ.

זיכרון, או קלישאה?

בדומה למה שקרה אצל מזרחים (והמשותף בין מזרחים ודוברי רוסית גדול משלרוב הנוגעים בדבר נוח להודות), דוברי הרוסית מצאו את עצמם בשולי האתוס והזיכרון הקולקטיבי של השואה – שעל המרכזיות והמשמעות שלו בישראל מיותר להכביר מילים. ולא רק שהוא בשוליים, אלא שהוא גם לא מתאים לתבניות המקובלות בישראל.

זיכרון השואה של דוברי הרוסית הוא אוניברסלי. עם כל הייחוד, מה שעבר על היהודים היה דומה למה שעבר על שכניהם הגויים. הם היו בזה ביחד. אבל בישראל, הלקחים האוניברסלים של השואה מקושרים לדמוקרטיה, שוויון ומאבק בגזענות. בקרב דוברי הרוסית, הם מקושרים לגבורה, עמידה ומלחמה עד הסוף. עמדה שבישראל, מקושרת דווקא ללקח היהודי הלאומי של השואה. בנוסף, אין לדוברי הרוסית את הטראומה של האשכנזים בישראל, שאצלם אתוס הגבורה בא יחד עם זלזול וליגלוג על "אבק האדם" ו"הסבונים". אלו שברחו במקום להילחם, ולכן הם לא מתביישים לדבר על הגבורה. האתוס של דוברי הרוסית הוא אוניברסלי והרואי בעת ובעונה אחת, ולכן יש בציבור הזה קושי לקבל גם את מערכת סמלי השואה – מחנות, רכבות ושות', גם את אתוס הגבורה הלאומי וגם את אתוס הקורבנות וההתקרבנות שבא לא טוב לציבור הזה באופן כללי. במילים אחרות, כל השיח המקובל על השואה בישראל, לא מתאים לחוויה של הסבים והסבתות שלהם, והשיח הישראלי לא יודע איך לאכול את הזיכרון של דוברי הרוסית.

התקופה שלנו היא תקופה מסוכנת לזיכרון השואה כי אנחנו עוברים מהתקופה בה מדובר בזיכרון חי של אנשים שהיו שם לתקופה של זיכרון משועתק מדור לדור. זה מסוכן כי בתהליך השיעתוק מתרחש גם תהליך של מיון. דברים מסוימים מודגשים ודברים אחרים נשכחים, ומה שקובע מה ייזכר ומה יישכח זה מערך כוחות פוליטי, תקשורתי ותרבותי. המורכבות של הסיפור הולכת לאיבוד ואם נמשיך בדרך הזאת, כבר בדור הבא הסיפור הענק, המורכב ומרובה הפנים הזה יהפוך לאוסף של קלישאות שעיקרן אושוויץ, תאי גזים, רכבות, והוויכוח הקבוע בין לקחים יהודיים לאומיים ולקחים הומניסטים אוניברסליים.

זה כבר קורה מזה זמן רב. אבל עוד לא מאוחר. אם נעסוק יותר בעצם הזיכרון ופחות בעיצוב שלו בתבניות שנוחות למישהו, אם נרחיב את היריעה וניתן מקום לסיפורים שהושתקו – אולי כי לא היו ייחודיים או מסמרי שיער במיוחד – נצליח להעביר את הסיפור לדור הבא במלוא מורכבותו, על הייחודיות והאוניברסליות שלו, על הגבורה והקורבנות ועל השאלות והתחומים האפורים. אולי, זה לא יסתכם רק ב"הייתי באושוויץ וראיתי איך השמידו אותנו ועכשיו אני יודע שאנחנו צריכים מדינה וצה"ל חזק".

למעשה, אפשר להגיד שישראל לא הייתה דמוקרטיה לפני 1977. אפשר להגיד שהיא לא דמוקרטיה גם היום, כל אחד והמקום בו הוא מותח את הקו, אבל ישראל נעשתה לדמוקרטיה ב-1977 מבחינה חשובה אחת: מדד מרכזי לדמוקרטיה היא חילופי שלטון בדרכי שלום, וב-1977 זה קרה בפעם הראשונה. עד אז, ישראל הייתה דמוקרטיה על תנאי, וקשה לקרוא לה "דמוקרטיה" כמו שקשה לקרוא כך לכל מני מדינות אחרות בהן מתקיימות בחירות אך אותה המפלגה זוכה בהן שוב ושוב, במשך עשורים. אבל הדמוקרטיזציה הגדולה והחשובה יותר התרחשה בתחילת שנות התשעים, כחלק מתהליך עולמי. בשנות התשעים, הגלובליזציה הגיעה אלינו.

תוך שנים ספורות, ישראל נפתחה לעולם. המדינה הוצפה בגל של מוצרים חדשים – שלווה בהשקעות זרות. המדינה הוצפה בכמויות אדירות של מידע: עשרות ערוצי כבלים ולוויין, והאינטרנט. שילובה של ישראל בכלכלה העולמית, במה שהיה אז השוק האירופי המשותף ולאחרונה גם ב-OECD לא רק הכפיף את הכלכלה לפיקוח ולסטנדרטים עולמיים והביא עלינו את מדיניות ההפרטה, אלא גם הזרים לארץ – מכוח הסכמים שישראל חתמה – רעיונות וכספים לארגוני החברה האזרחית שהתרבו מאוד אז ומאז, גם מהצד הליברלי וגם מהצד הניאו-שמרני.

כמו כל תהליך, היה בזה מן החיוב ומן השלילה. אך זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה הקצרה של ישראל בה הופיעו מוקדי כוח עצמאיים יחסית ביחס לשלטון. המהפכה החוקתית הפכה את בית המשפט העליון לכוח כזה, על מדעי הרוח והחברה השתלטו (באיחור של שני עשורים) תיאוריות ביקורתיות למיניהן עם "פוסט" כזה או אחר לפני שמן. הופיעו אוליגרכים שבמקום לאכול מכף ידה של הממשלה – האכילו את הממשלה מכף ידם, תקשורת שמשרתת אג'נדות שונות משל השלטון, גופי חברה אזרחית בלתי-תלויים שמבקרים את השלטון ועוד ועוד.

לתוך הסדקים שנוצרו מהתפרקות הזאת של האליטה הישנה פרצו כוחות חדשים: הפריפריה המוזנחת והמודחקת פרצה למרכז הבמה. דתיים וחרדים, מזרחים ותושבי שכונות ועיירות פיתוח, דוברי רוסית ופלסטינים אזרחי ישראל שהתחילו להתארגן ולהתגבש כציבור פוליטי. כל אלו, ואחרים, התחילו לצבור כוח פוליטי והון תרבותי. כמובן שהעניין לא מצא חן בעיני שרידי אליטת מפא"י הישנה, שהרגישה ש"לוקחים לה את המדינה". המדינה שבמיתולוגיה שלה היא הקימה ובנתה והתרגלה לחשוב שהיא רשומה על שמה בטאבו. ואכן, לא כל השינויים היו משמחים. הופעתה של ש"ס, או ליברמן למשל, באמת לא מהווים סיבה למסיבה כשלעצמם.

אך בשורה התחתונה, ישראל התקרבה – בפעם הראשונה בתולדותיה – למציאות נורמטיבית של מדינה דמוקרטית, שבה השלטון לא חולש ברמה על כל תחומי החיים ולא שולט בכל מוקדי הכוח. במדינה דמוקרטית, כוחו של השלטון תמיד מוגבל. תמיד ישנם מוקדי כוח נוספים שהשליטה בהם אינה פונקציה של הבחירות הכלליות אלא של מאבקי כוח בתוך וסביב אותם המוקדים. מוקדי כוח בהם אזרחים יכולים לבוא לידי ביטוי גם אם הם לא מחוברים לעטיני הממשלה.

כשמרכז הכובד באקדמיה עבר מהגות ציונית של הזרם המרכזי לתיאוריות ביקורתיות ורדיקליות, זה לא קרה מפני שהשלטון החליט לדחוק את רגלי הפרופסורים הישנים לטובת פרופסורים חדשים שמצאו חן בעיניו יותר אלא להיפך: מפני שאחיזת השלטון באקדמיה התרופפה. כך גם בנוגע לעליית כוחם של הרבנים החרד"ליים במגזר הדתי, כגון מרדכי אליהו. כך גם התקשורת, שנאלצה לקחת בחשבון ולהתחרות עם אוטוסטראדת המידע העולמית, כך גם במוזיקה ובתרבות ובתחומים אחרים.

מה שאנחנו רואים עכשיו זה הריבאונד. ההיפתחות, אחרי עשורים בהם היא דוכאה, התרחשה מהר מדי והציפה בבת אחת, במקביל לתחושת השחרור, תחושת איום מאובדן זהות והיטמעות בהמון הגלובאלי. לא במקרה, מאז שנות התשעים התרבו כמו פטריות שלל ארגונים שעוסקים בבירור שאלות של זהות יהודית וישראלית. שני גלי הטרור שהתרחשו באותה התקופה יצרו בציבור המפוחד תגובת מגננה חזקה מדי של היסגרות, והבמה הוכנה לתנועת מטוטלת פראית בכיוון ההפוך.

כשהימין טוען ש-"לא מניחים לו לשלוט באמת" הוא לא מתכוון לשלטון באופן שמקובל במשטרים דמוקרטיים. הוא רוצה שלטון כמו שהיה למפא"י. אם הימין שולט בכנסת ובממשלה – הוא צריך, לדעתו, לשלוט גם באקדמיה, בתקשורת, בחברה האזרחית ובתרבות. בלי זה, הוא ירגיש ש"לא נותנים לו לשלוט".

כשהימין היה באופוזיציה, בימים שלפני 1977, הוא היה דמוקרטי יותר מהשמאל דאז. מנחם בגין, למשל, היה דמוקרט טוב יותר מכל מפא"יניק חוץ, אולי, מכמה שנזרקו מהחונטה עקב היותם דמוקרטים טובים מדי לטעמה. לובה אליאב ושולמית אלוני אם למנות שניים. זה רק הגיוני, כי האופוזיציה נוטה לחוש על בשרה את הצורך בדמוקרטיה והשלטון – לא בהכרח. גם היום, חלק לא מבוטל מזעקות הגוואעלד שנשמעות משמאל על אובדן הדמוקרטיה נכון יותר לייחס להיותו באופוזיציה מאשר לתרבות דמוקרטית אמיתית.

אחת הסיבות לשחיקת הרלוונטיות של המושגים "שמאל" ו"ימין" הוא הערבוב הבלתי נסבל בן שני מאבקים: המאבק בין שוחרי הדמוקרטיה למתנגדיה מצד אחד, והמאבק בין שרידי אליטת מפא"י הישנה לקואליציה של הציונות הדתית והניאו-שמרנות שנאבקת לתפוס את מקומה ולמשול ברמה כמו שמפא"י משלה בעבר, מצד שני. והחפיפה בין המאבקים האלו חלקית מאוד.

העבד שנעשה מלך לא רוצה לשחרר את עבדיו – הוא רוצה להיות האדון. בין תומכיו, נמצא כוחות מהפריפריה שלא מדקלמים אמרות שפר דמוקרטיות אך מבטאים בעצם העצמתם דמוקרטיזציה. ומהצד השני נמצא כוחות שלא התנהגו טוב יותר בזמן שהיו בשלטון ולאו דווקא יתנהגו טוב יותר אם יוחזר לידיהם, שעכשיו מעלים את הדמוקרטיה על ראש שמחתם.

את זה, חייבים להבין ולהזכיר. אם ידה של הדמוקרטיה תהיה על העליונה, אין זה אומר שנציגיה עלי אדמות ממה שמכונה "שמאל", כפי שאנחנו מכירים אותו היום, יחזירו את המושכות לידיהם. דמוקרטיה אמיתית תדרוש מהם לזוז הצידה לטובת הפריפריה. אך באותה מידה, אסור להרשות לימין, כפי שאנחנו מכירים אותו היום, להחזיר אותנו לגרסה משלו של ימי מפא"י העליזים, כשהשלטון מטפח לעצמו עיתונות חצר, אקדמאים ושופטים מטעם, מפקח על התכנים של התרבות כדי שיישאו חן לפניו וזורק אל מעבר לגדר הלגיטימיות את כל מי שלא מוכן לרקוד לפי החליל שלו. הספיקה לנו פעם אחת של "בלי חירות ומק"י" ופנקסים אדומים, תודה רבה.

האתוס הישראלי הישן אמר שכולנו (כל היהודים, כמובן) באותה סירה. אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים ועלינו להדק את החגורה ולאכול מאותו מסטינג. שלושים שנה לקח לאתוס להתפרק, ועכשיו ברור לנו שלא היה ולא נברא. מה שיש לנו כאן זה אסופה של שבטים. חברה מקוטבת מעמדית ומגזרית. הפוליטיקה שלנו היא פוליטיקה של זהויות שרק מתחזה לפוליטיקה של עמדות כשלמעשה, כל מגזר מנסה לנסח את האינטרסים הפרטיים שלו בברברת פסאודו-אידיאולוגית.

רוב הטקסטים בבלוג הוקדשו לפרויקטים לאחד את היהודים בישראל סביב אתוס חדש, שמוצג באופן שקרי כהחייאת האתוס הציוני הישן. מדובר בזניחת הטיעון לפיו מדינת ישראל היא, או לפחות צריכה להיות, מדינה שהיא בו זמנית יהודית ודמוקרטית, והחלפתו בטיעון שגורס שישראל היא קודם כל מדינה יהודית, ורק אחר כך דמוקרטית. לפחות ככל שזה נוגע ליהודים שעמדותיהם נוחות למשטר. בימים האחרונים, העניין הזה עוגן בתהליך חקיקה.

האופן בו בחרו הכוחות השולטים במדינה לאחד את מרבית הציבור היא באמצעות הדגל הדתי-לאומני. הם ניסו להחריף את תחושת המצור באמצעות טענה די משונה לפיה אנחנו אמורים לפחד מכל מני שבדים שאומרים עלינו דברים רעים יותר מאשר מפלישת הצבא המצרי או מכך שזק"א יגרדו את שרידינו מהאספלט באמצעות כפית. הם סימנו חלק מהעם הזה כ"אויבים מבפנים" שאין להם זכות להשתתף בדיון הציבורי. הם פתחו במתקפה על כל מי ומה שהאתוס שלו הוא חילוני-אזרחי ולא דתי-לאומני, החל מארגוני חברה אזרחית, דרך החוגים למדעי הרוח והחברה באקדמיה וכלה במקצוע האזרחות בבתי הספר.

אבל הם פישלו. האתוס הישראלי הישן, מעוות ככל שיהיה, החזיק מעמד מפני שאיכשהו, זה עוד נראה שכולנו באותה הסירה. זה לא היה כך באמת, אבל האנשים שנדפקו ע"י המערכת טואטאו לפריפריה הגיאוגרפית, הפוליטית והתודעתית. הבעיה שלהם הובנתה כשלהם בלבד. אתם יודעים: אין עוני בארץ, זה רק החרדים והערבים שלא רוצים לעבוד, וכל מני מסעודות משדרות שמוציאות כסף על לק לציפורניים במקום על לשלוח את ז'וז'ו הקטן לאוניברסיטה.

מצד שני, אותם אנשים שקיבלו את הקצפת של העוגה הציבורית השכילו לשמר מידה של צניעות, והצדיקו את המעמד המועדף שלהם בכך שהם "תורמים למדינה" יותר מכל אחד אחר. את המהלך הזה מנסים לשחזר היום המתנחלים האידיאולוגיים, אך ספק אם זה יעלה בידם. אבל מה שבאמת החזיק את החבילה ביחד זה מעמד ביניים. מעמד ביניים הם אנשים שאין להם הרבה כסף, אבל יש להם יציבות כלכלית וביטחון מה בעתיד. זה – ולא גודל ההכנסה, הוא הדבר שמבדיל בין מעמד הביניים לעניים. והיציבות הזאת אבדה.

הימין יכול היה ליצור את הסדר החדש הדתי-לאומני שרצה אם רק היה מלווה אותה במדיניות חברתית-כלכלית פופוליסטית. אבל בתור סניף מקומי של ניאו-שמרנות אמריקאית שמחויב לקפיטליזם חזירי, הוא לא יכול לעשות זאת. אי אפשר לטעון שעל כולנו לאכול מאותו מסטינג בנושא המדיני וזלול ככל יכולתך ואם אין לך מה זבש"ך בתחום החברתי-כלכלי. זה לא מסתדר ביחד. ביטוי גרוטסקי במיוחד לדיסונאנס הקוגנטיבי בו ממשלות הימין מנסות להאכיל אותנו ראינו כשאולגרך שקיבל בחצי-חינם נכסים ציבוריים לרוב, החזיק באזרחות מונקו כדי להימנע מתשלום מס למדינה, סחר עם מי שראש הממשלה מתאר כגרמניה הנאצית מודל 2011 ואותו ראש ממשלה ספד לו – אחרי שנקבר לצד גדולי האומה בבית קברות אקסקלוסיבי, כאחד מגדולי הציונים.

אולי אז זה נעשה ברור: אנחנו לא באותה סירה ומה שיש כאן זאת לא מלחמה אלא חגיגה. בזמן שאותנו שולחים החוצה לעשות פטרולים ולחפש אויבים מבחוץ ומבפנים, הם יושבים במגדלים שלהם ובולסים מכל טוב הארץ.

המגמה השנייה שתוארה בבלוג זה במהלך השנה היא מגמת הנגד. או ליתר דיוק – היעדרה. מי שאמון, להלכה, על המשנה הסדורה של האלטרנטיבה לאתוס הדתי-לאומני-חזירי הוא השמאל, שמחזיק באתוס אזרחי, שוויוני וסולידרי. אבל רק בתיאוריה, שכן השמאל המקומי מעולם לא החזיק באף אחד מהערכים הללו. השמאל הישראלי הוא בסך הכול שבט, שכמו השבטים האחרים ממסך את האינטרסים הסוציולוגיים והמעמדיים שלו במלל פסאודו-אידיאולוגי. החלק המתון בו – שרידי אליטת מפא"י הישנה – הפך את מי שמתיימר להחליף אותו כאליטה, הציונות הדתית בהתנחלויות, לשק חבטות והריץ בכל כוחו פתרון של שתי מדינות לשני עמים עקב פנטזיה מופרכת שמדינת ישראל בגבולות הקו הירוק תחזור להיות "ארץ ישראל הקטנה והיפה" שבה הוא משל ביד רמה.

השמאל הרדיקלי אמנם הבין עד כמה חולה המדינה הזאת, אך בתסכולו ויתר על הציבור הישראלי והפך לחבורה של אקטיביסטים מקצוענים, מעין שבט הררי לוחמני שנלחם לא כדי לנצח אלא כדי לשרוד ולהילחם עוד יום. את הבדידות שנכפתה עליו ניסה לשבור לא באמצעות הכרה בטעויותיו ופנייה מחודשת לציבור הישראלי, אלא באמצעות חבירה לשותפים מקרב הפלסטינים ולגורמים בינ"ל שאוהדים אותם.

אסטרטגיה זו נחלה כישלון שכן הפלסטינים אולי נעזרים בשמאל הישראלי במאבקים קונקרטיים כאלה ואחרים, אך אין להם עניין לחבור אליהם. "מאבק משותף" של ישראלים ופלסטינים נתפס על ידם – בצדק – כאינטרס פרטי של השמאל הרדיקלי הישראלי ושותפותם בו נשארה מוגבלת מאוד ומהוססת מאוד. עם התמשכות המאבק, התברר גם שהפעילים הבינלאומיים, בחלקם הגדול, הם תיירי קונפליקט שלא מבינים את המציאות המקומית ולא נושאים באחריות להשלכות התערבותם בה.לאט לאט, הם התחילו לעורר סלידה גם בשותפיהם למאבק.

בשורה התחתונה, השמאל הישראלי הוא חלק מהסדר הקיים. הוא ממלא בנאמנות את תפקידי השעיר לעזאזל ועלה התאנה לדמוקרטיה הפיקטיבית שיועדו לו. אך כמעט בכל פוסט בבלוג זה נאמר משהו על האפשרות לצמיחת מחנה דמוקרטי, אזרחי וסולידרי באמת, נטוע במציאות המקומית וחוצה מגזרים. לאחרונה, פורסם כאן הפוסט האופטימי הראשון, שאיגד את כל הערות האגב וגרם לחלק מהקוראים לתהות שמא השתחרר לי בורג, יען כי כאן לא ישתנה כלום בשלושים השנים הקרובות.

ואז, הכול השתנה. פתאום, מאות אלפים יוצאים לרחובות כדי לדרוש את מה שאמור להיות הלחם והחמאה של שמאל אמיתי: חברה סולידרית ומדינה שמשרתת את אזרחיה במקום לדרוש מהם לשרת אותה. הפוסט על השריפה בכרמל הסתיים בקריאה "תביאו לי כבאים, רופאים ומורים" ומגיבה אחת כתבה שזאת צריכה להיות סיסמת המהפיכה. מי חשב, אז, שזה יקום ויהיה.

המאבק הנוכחי הביא לכולנו כאפה. אני קיבלתי את הכאפה כשמגמות סולידריות אזרחית חוצת מגזרים שאני צפיתי\קיוויתי שייבנו לאט לאט במשך שנים התחילו בהתפוצצות. ההתפוצצות אמנם תיגמר, והמגמות אכן ייבנו במשך שנים, אבל האג'נדה האזרחית הונחה אחר כבוד במרכז השולחן, והיא תישאר שם.

השמאלנים למיניהם קיבלו את הכאפה כשהבינו שלא רק שהציבור הישראלי מסוגל לדברים שהם לא ציפו ממנו ומצאו את עצמם צועדים לצד מי שלא דמיינו כשותפים למאבק, אלא גם נאלצו להשלים עם העובדה שהשינוי לא יקרה כשההמונים יצטרפו לאיזה גרעין קשה של אידיאליסטים מקצועיים, אלא כשהאידיאליסטים ייאלצו להצטרף לציבור.

ואת הכאפה המצלצלת ביותר והמשמחת ביותר קיבלו כמה מגיבורי הבלוג, אותם ספינים מתוקשרים שמתחזים לארגונים ציבוריים, כמו "אם תרצו" ו"ישראל שלי". האיש שעיצב את תפיסת העבודה של רובם, היועץ האסטרטגי המוכשר משה קלוגהפט, התהדר ביכולתו לעצב מאחורי הקלעים את מה שידברו עליו על הבמה. במשך רוב השנה, הם הצליחו בכך וכולם דיברו על בוגדים, חתרנים ואיום הדה-לגיטימציה. פתאום, הציבור החליט שמעניינים אותו דברים אחרים לגמרי והם נחשפו בכל עליבותם כשמבין "58,000 החברים" של "ישראל שלי" ו"אלפי הפעילים" של "אם תרצו" הצליחו לגרד בקושי מאתיים אנשים לצעדת הספין שלהם ברוטשילד. הציבור אמר את דברו: אנחנו רוצים מקום ליד השולחן, וספינים פרנואידים על הקונספירציות של הסמולנים אי אפשר לאכול.

מנהלי: בשלב מסוים הפסקתי לבדוק סטטיסטיקות, אבל לרגל יום ההולדת של הבלוג, זה קצת מתבקש והן כדלקמן, במספרים מקורבים: כ-31,000 איש נכנסו לבלוג במהלך השנה כ-150,000 פעמים. הקבוצות הגדולות ביותר הן של קוראים קבועים ושל מבקרים חד פעמיים. הקבוצה הקטנה ביותר היא של קוראים שנכנסו שמונה פעמים. לא יודע למה דווקא שמונה. אחוז הכניסות החדשות עומד באופן קבוע סביב ה-20% ובחודש האחרון, בימים בהם פורסמו פוסטים, נכנסו כ-1500 קוראים.

כך נולדה האגדה האורבאנית לפיה מי שמנהל את המדינה זה לא הכנסת והממשלה אלא, לא פחות ולא יותר שופטים, מרצים לסוציולוגיה ועיתונאים. השופטים לא יכולים לעשות שום דבר שהכנסת עצמה לא מעגנת בחוק, המרצים לא יכולים אפילו למנוע את הייבוש התקציבי של הפקולטות שלהם עצמם והעיתונאים לא יכולים אפילו לשפר את תנאי השכר הביזיוניים שלהם. כנראה שכל הנ"ל פשוט עסוקים מדי בניהול מדיניות הפנים, החוץ והביטחון.

ככל שכוחו הפוליטי של הימין גובר, כך גובר הצורך להצדיק את חוסר יכולתו לממש את מדיניותו המוצהרת. היות שכוחו של הימין מעולם לא היה גדול יותר מאשר עכשיו, גם תעשיית התירוצים צריכה לעבוד במשנה מרץ.

אז מה שהתחיל כהיטפלות לערבים אזרחי ישראל הפך להיטפלות לשמאלנים. אפשר היה לצפות שאחרי שארגוני השמאל יסגרו את הבאסטה – המטרה והתוצאה המוצהרות של וועדת הקרקס המתגבשת – לא יהיה עוד מכשול ליישום מדיניות הימין. אבל אחרי שינהלו את ציד המכשפות, יטהרו, סמלית, את המחנה ויגרדו עוד כמה מנדטים, הם יגלו שיכולתם ליישם את מה שהטיפו לו, גם כאן, מוגבלת למדי. בשביל זה, הם יצטרכו חקיקה מרחיקת לכת. והיות שמתפקידו של החוק הישראלי הוא לשמר את הפסאדה הדמוקרטית, זה ייעשה במשורה.

אז גם את זה יש צורך להצדיק, וכך, מכונת הפרופגנדה נכנסת לסיבוב נוסף ומתגלים בוגדים ותבוסתנים חדשים – הפעם בתוך הימין עצמו. על הכוונת, כמו תמיד בהתחלה, המטרות הקלות: שרידי הימין הישראלי הישן, ההגון והדמוקרטי של מורשת ז'בוטינסקי. אנשים ישרי דרך, פטריוטים, מושרשים עמוק בארץ ופרלמנטרים מהטובים שיש לנו, ראובן ריבלין, בנימין זאב בגין ומיכאל איתן. בגללם, מסתבר, הימין "לא שולט באמת" ("שליטה באמת" אליבא דהימין של היום, היא שליטה מוחלטת – מצב לא קיים בשום דמוקרטיה).

אפשר לצפות שהמגמה הזאת תימשך, ובהיעדר מהפך פוליטי או מאורע אחר שיערבב את הקלפים, הימין פשוט יטרוף את עצמו. במגזר הדתי זה קורה מזה כמה שנים. הליברלים שבהם נדחקים לאט לאט אל מחוץ לגבולות הלגיטימיות ומתחילים לעשות את צעדיהם הראשונים והמגששים לגיבוש מחנה פוליטי דתי אלטרנטיבי. אפילו כמה מהדינוזאורים של מועצת יש"ע נמצאים כבר מזה שנים מספר על אותו המסלול שעליו עלו היום אנשי מורשת ז'בוטינסקי.

גם בתחום יחסי החוץ של הימין הישראלי, העניין לא נראה טוב. המהלך האסטרטגי שלו (ליברמן היה החלוץ כבר לפי מספר שנים) הוא לחבור למפלגות הימין הקיצוני באירופה. הרי, בסופו של דבר, הפנטזיה היא שעקב הפחד מההגירה המוסלמית, מדינות אירופה תתגייסנה לטובת תחזוקת השליטה הצבאית בפלסטינים שאינם אזרחים. הקשר בין הדברים, כמובן, לא קיים בשום מקום חוץ ממוחו הקודח של הימין בישראל. אמנם לימין האירופי, האנטישמי עד העצם, יש אינטרס ברור לזכות בלגיטימציה מצד יהודים. הרי האנטישמיות היא המחסום האלקטורלי המרכזי שלהם, אבל גם הם צפויים לערוק.

מרין לה פן, בתו של ז'אן מארי לה פן ומנהיגת המפלגה שמאיישת את הקצה הימני ביותר של המערכת הפוליטית הצרפתית, הביעה בראיון עמדות שבמונחים ישראליים נמצאות בערך באגף השמאלי של "קדימה", אם לא רחוק יותר שמאלה. היא הוסיפה ואמרה שאם הם היו אומרים אלפית מהדברים שהימין הישראלי אומר לאחרונה, הם היו יושבים בכלא בעוון הסתה לגזענות.

"החזית הלאומית" הייתה הראשונה לעשות את הדרך משולי הימין הסהרורי למרכז המפה הפוליטית באמצעות רכישת לגיטימציה מצד היהודים. והנה, עכשיו היא מתנערת מהימין היהודי – הוא לא משרת אותה יותר. סביר להניח שמפלגות אחרות, שעדיין נאבקות לעשות את אותה הדרך אל הקונסנזוס ולשם כך מטיילים בהתנחלויות, יעשו את אותה הדרך. כשזה יקרה, הימין הישראלי, שחבר אליהם בזמן שהיו אנטישמים, יאשים אותם באנטישמיות דווקא כשיפסיקו להיות כאלה ויעשה מעצמו צחוק, שוב.

עושה רושם שליברמן עומד לשחזר את סיפור עלייתו ונפילתו של הסנאטור ג'וזף מקארתי. הרווח הפוליטי המיידי שבחשיפת סוכנים קומוניסטים (חלקם אמיתיים, רובם דמיוניים) חיזק את המטורללים ביותר מקרב אנשי שלומו. ועודד אותם להשתולל יותר ויותר אחרי שגמרו עם היהודים בהוליווד, הם נטפלו גם לצבא ולכנסייה, ולבסוף אפילו עמיתיו עזבו אותו והוא התמכר לאלכוהול והתפגר משחמת הכבד.

כשהמצב רע, יש בפרספקטיבה היסטורית כדי לעודד. והיות שעד עכשיו הדברים מתנהלים במסלול צפוי לגמרי, יש יסוד להאמין שימשיכו כך. בסופו של דבר, טירוף ה"נאמנות" יתחיל לאכול אנשים במקומות הלא נכונים. בצה"ל, בין הרבנים ובקרב בעלי בריתו של ליברמן שלא יוכלו להמשיך ולהרחיק לכת כמוהו. ליברמן וכנופייתו אולי על הסוס היום, והמצב עומד להיות חמור ומכוער הרבה יותר בקרוב, אבל צריך לזכור שעל כל אדם או ארגון שמוצאים מחוץ לגדר, יש כמה אנשים שמוצאים את עצמם מעדיפים לצדד בו ולא ברודפיו.

ככל שגבולות הלגיטימיות מתכווצים, יותר אנשים מוצאים את עצמם מצדו הלא נכון של הגבול. רובם יקצינו כדי להישאר מחוברים לבון-טון, כמה מהם לא. הצד השני של מטבע הרדיפה והדה-לגיטימציה הוא הגדלת המחנה היריב. ליברמן, שעשה עבודה טובה כ"כ בהרחקת ידידיה של ישראל בעולם ממנה, מועד לעשות עבודה טובה לא פחות בהרחקת כמה מבני בריתו שאינם מטורללים כמוהו. ריבלין, בגין ואיתן הם ההוכחה לכך, ויהיו אחרים כמותם. את התוצאה הזאת לא נראה מייד, סביר להניח שהיא תהפוך למציאות פוליטית רק בעוד מספר שנים שבמהלכן המדינה הזאת תאכל הרבה חרא, אבל הריבאונד בוא יבוא, כך או אחרת, כי לכל שבת יש מוצאי שבת וכל כלב ביג'י יומו.

מנהלי1: התקבלה לאחרונה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב, אני מודה לתורמת.

מנהלי2: עקב בקשת קוראים, נוספו כפתורי פייסבוק וטוויטר. אני לא בטוח מה בדיוק קורה אחרי שלוחצים עליהם, אז אתם מוזמנים לנסות.

הערה לסדר: מכונת הקישורים האנושית, איל רדושקוביץ' הבלתי נלאה שלח לי את הקישור הזה. מסתבר שאפילו בתקשורת הפורמאלית מישהו שם לב למקצת מעלילותיו של חביב הבלוג, משה קלוגהפט.

"עכשיו תקשיב לי מויש'לה", אמרה, "העיקר שתשמור על הבריאות שלך. אל תעבוד קשה מדי ותתעייף. תהרוג טורקי ותנוח, ואז תהרוג עוד טורקי ותנוח עוד קצת."

"אבל אימא", אמר מוישה, "מה אם בזמן שאנוח הטורקים יהרגו אותי?!"

"גוועלד!", אמרה האימא, "עכשיו גם הטורקים רוצים להרוג אותנו?!"

"השפה הפוליטית בימינו", כתב ג'ורג' אורוול ב-1946, "היא בעיקרה הצדקה של הבלתי ניתן להצדקה" ודברים אלו יפים גם לכאן ועכשיו. מוטיב חוזר של טיעון פוליטי, טופוס ספרותי אם תרצו שמשמש יהודים גאים בארץ ישראל כדי להדוף טיעונים ממשפחת לקחי ההיסטוריה היהודית היא הטענה לפיה יהודים באירופה ומקומות אחרים בהם נרדפו, תמיד היו בסדר.

להבדיל מהערבים שעושים כך וכך, מנסים להשמיד את המדינה כמדינה יהודית-דמוקרטית ולהשליט במקומה עריצות כלשהי, תומכים או עוסקים בטרור, נטפלים לבנות שלנו, לא נאמנים וכו' וכו', היהודים היו קורבן תמים ולא ניתן להצדיק את היחס שזכו לו בהתנהגותם.

ראשית, זהו טיעון מוסרי ירוד, שכן צידו השני של המטבע הוא שרדיפות היהודים היו מוצדקות אילולא היו היהודים מופת של צדיקות ולא אחת שמעתי יהודים שטוענים שאם יהודים באירופה היו מתנהגים כמו ערבים בישראל, גם השואה הייתה מוצדקת. מיותר להתעכב על המסקנה אני מניח.

אבל יותר מזה, זה מעליב אותי אישית כבן לעם היהודי (מה שזה לא יהיה) לראות את ההיסטוריה שלי מרודדת ומשוטחת לכדי בולשיט שמציג את היהודים לא כבני אדם אלא כקריקטורה של איזה אברך חסוד וחלוש שמעולם לא הזיק אפילו לזבוב ושבזמנים המעטים בהם לא היה עסוק בלהתחבא מהקוזאקים שהתעמרו בו, הצליח להתפלפל על כמה דפי גמרא. הסטריאוטיפ הזה, אגב, חי וקיים עד היום ובמיוחד אצלנו. יהודי הוא לא אדם שיש לו קונפליקט עם מישהו אחר, שבמסגרתו הוא יכול לפגוע ולהיפגע. כשיהודי נפגע, הוא הופך מייד לקורבן חסוד ותמים.

כמובן שהמציאות ההיסטורית שונה לגמרי. היהודים הגיעו לרוסיה, למשל, לא כמהגרים אלא מפני שהממלכה הרוסית כבשה את השטחים בהם ישבו בסוף המאה ה-18. עד אז, היו מעט מאוד יהודים ברוסיה וההגירה אליה הייתה אסורה ליהודים שכן הם נחשבו כמי שיפגעו באופייה הנוצרי.

היות שכך, האוכלוסייה היהודית שנוספה למדינה, ובמהרה הפכה לקיבוץ היהודי הגדול בעולם, היוותה בעיה מסוג שמוכר מאוד לנו כאן. המדינה חמדה את השטחים עליהם היהודים ישבו, אבל ממש לא חמדה את היהודים עצמם, אך גם לגרש אותם לא יכלה.

הפיתרון שנמצא לבעיה היהודית נקרא "תחום המושב". אזורים מוגדרים בהם מותר ליהודים לגור ולנהל את ענייניהם המקומיים והפנים קהילתיים בעצמם. צעדיהם של היהודים שהתגוררו מחוץ לתחום המושב הוצרו ורובם נאלצו לעזוב את הסביבה הרוסית ולעבור להתגורר "במקומות שלהם". בין הנימוקים למדיניות זו היו הצורך לדאוג לכך שהיהודים יהיו נאמנים למדינה הרוסית-פרבוסלבית, והגנה על האוכלוסייה הרוסית מפני גזל פרנסתה על ידי יהודים.

גם הרוסים, כמקובל במקרים כאלו, תלו את אפליית היהודים בהתנהגות היהודים עצמם. ליהודים לא הייתה סיבה מיוחדת להיות נאמנים למדינה הרוסית-פרבוסלבית ולכן היו תמיד בחזקת חשודים. ואכן, שיעורם של יהודים בארגונים מהפכניים היה עצום, פי כמה וכמה משיעורם באוכלוסיה. יהודים לקחו חלק פעיל ומרכזי מאוד בארגונים חתרניים שונים וביניהם גם ארגוני טרור אנרכיסטים ששיטת פעולתם המרכזית הייתה התנקשויות באנשי השלטון.

גם במהפכה הבולשביקית יהודים נטלו חלק בולט, ורבים מהם נודעו לשמצה באכזריותם כטרוריסטים לפניה, וכאנשי מנגנוני הדיכוי אחריה. יהודים רבים, אם כן, בהחלט חפצו להשמיד את הקיסרות הרוסית כמדינה רוסית ופרבוסלבית ולהקים תחתיה משטר עריצות גרוע לא פחות.

גם בפשע יהודים שלחו את ידם. באודסה, "עיר מעורבת" שעד למלחמת העולם השנייה כמחצית מתושביה היו יהודים, היה עולם פשע מאורגן יהודי פורח. לא רק שם, אבל הוא המפורסם שבהם ועד היום ישנן מילים רבות ביידיש בסלנג הרוסי, ובמיוחד בסלנג העברייני. הסופר היהודי איסאק באבל תיאר בסיפוריו, שמבוססים על מציאות שהכיר, את עולם הפשע הזה דרך דמותו של הגנגסטר היהודי בניה קריק, שהטיל את חתיתו על גויים ויהודים כאחד, אבל גם תמך וסייע לאחרונים. חוץ מענייני פשיעה רגילים, כולל שריפת תחנת משטרה במטרה להרתיע מפקד חדש שחשב שהוא יכול להתעסק עם המאפיה היהודית, קריק מתואר כנערץ גם בשל הצלחותיו המיניות עם שיקסעות.

אם מישהו חשב שהצעירים היהודים הגבילו את עצמם לריבות חסודות וצנועות מהשטעטל, הוא טועה בגדול. בחורים יהודים בהחלט חיפשו הרפתקאות בחוץ, איפה שלא כולם מכירים את כולם ולא במהרה יבוא האבא של הבחורה ויגרור אותו לחופה או יבייש אותו קבל עם ועדה. אפשר גם לנחש שסקס מזדמן נתפס כלא מכבד כלפי האישה היהודייה (ספק אם זה עניין את הבחורים עצמם, כמובן, אבל לדברים כאלה יש השלכות) אבל מותר ואף רצוי כלפי הבחורות "שלהם". וכמובן שזה הביא גם ל"התבוללות", של רוסיות.

ספק אם בחורות רוסיות מבוקשות, ממשפחות טובות ומעמד גבוה יכלו או רצו להסתובב עם יהודים. והאמת היא שבמקומות בהן היו בחורות כאלו גם לא היו יהודים. אבל הבחורות הפחות מבוקשות בפריפריה הענייה בהחלט היו "בסכנה" להתפתות לחלקות לשונם וחיזוריהם הנמרצים של צעירים יהודים. מי יודע, אולי יהודיות זקנות בישלו כל מני שיקויים מריאות של ארנבות כדי לדאוג לזה. אני בטוח שהן לפחות הואשמו בכך. בשביל בחורות רוסיות מתחתית הסולם, יהודים יכלו להוות גם חתן אופציונאלי ולפחות למיטב ידיעתי, מקובל במחקר שרוב המצטרפים לקהילות היהודיות היו בעצם מצטרפות.

אם יש משהו שאני שונא לעשות זה לגלוש לקלישאות. אבל מה לעשות שהקלישאות, לפעמים, נעשות לכאלה מפני שהן נכונות. יש דמיון בולט בין הטענות שנועדו להצדיק את אפליית היהודים ברוסיה הצארית לטענות שבאמצעותן מנסים להצדיק היום אפליה והדרה של ערבים. בשני המקרים, יש לטענות אלו על מה להתבסס. הרי גם שם אף אחד, ובטח לא העשירים, לא רצה שכן יהודי.

אבל לא רק שהצלחנו לשכנע את עצמנו שמה שנעשה לנו הוא התגלמות הרשע, ומה שאנחנו עושים לא, שווה גם לשים אצבע על הפיתרון הדומה שנמצא לבעיה כאן ושם. גם כאן, כדי למנוע מהערבים לפגוע בצביון המדינה וכו', יש מי שטוען שצריך לדאוג שיישארו "במקומות שלהם" וינהלו את ענייניהם הקהילתיים בעצמם, רק שלא יתעסקו איתנו ובמיוחד, שלא יתערבבו אתנו. במידה רבה, המדינה מתנהגת כך מאז היווסדה, אבל היום אנחנו רואים גל ציבורי ששואף למסד מצב זהה לגמרי למדיניות "תחום המושב" הצארית, אבל כלפי ערבים.

על זה נאמר שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אבל בני אדם כן.

בולשיט זאת כנראה הפעילות האנושית הרווחת והמתורגלת ביותר, וכנראה בגלל זה אנחנו כל כך טובים בה. לעולם אין לזלזל או להמעיט ביכולת של בני אדם לייצר ולהפיץ בולשיט, ולהאמין בבולשיט של עצמם.

מסתובב, למשל, אדם בשם יהושע סופר. הוא נחשב לאחד מאמני הלחימה הטובים בעולם ואחרי שנים רבות של אימונים, בעיקר בשיטות לחימה קוריאניות, הוא פיתח שיטה משלו. הוא עיבד מחדש את מה שלמד, הוסיף כהנה וכהנה מתובנותיו, היות שהבחור דתי הוא המשיג את שיטתו במונחים שלקוחים מהקוסמולוגיה היהודית ולא הסינית על ענפיה כמקובל, עיצב את התלבושות ואת טקסי הדוג'ו ברוח זו ויצר אמנות לחימה יהודית חדשה.

עד כאן, הכול טוב ויפה. אבל הוא גם טוען שהשיטה אותה הוא מלמד היא בת אלפי שנים והייתה בשימוש אבות האומה, גיבוריו של דויד המלך, המכבים ושאר לוחמים שקרקסו את אויבי ישראל במהלך ההיסטוריה. השיטה הועברה במשפחתו מאב לבן ברציפות מהתקופה הכלקוליתית ועד ימינו וסבו התיר לו, לראשונה, לחשוף את הסוד לקהל הרחב.

אני מוכן להאמין שכמה מאבותיו של סופר היו לוחמים מקצועיים בתימן כמו שהוא מספר, ואולי קרעים של אומנותם הגיעו גם אליו. אני גם לא אתפלא אם אותם לוחמים תימנים המציאו לעצמם ייחוס עתיק שכזה עוד לפני שעלה בדעתו של הצאצא לעשות מזה אחלה מסחרה. לא יהיה בזה שום דבר חדש או מוזר.

הרי הגונג-פו לא באמת יוסד על ידי הנזיר ההודי בודהידהארמה, גם לא על ידי נזירי שאולין ואם כבר מדברים על זה, אין שום קשר בין מנזר השאולין שקיים היום על תקן מלכודת תיירים באדיבות ממשלת סין למנזר המקורי. ספק רב גם אם הנין-ג'וטסו היפני באמת יוסד על ידי טרול הרים, ויש מעט מאוד קשר אם בכלל, בינו לבין שיטות האימון של הנינג'ה האגדיים. אגב נינג'ות, אני אאלץ לשבור את ליבם של חובבי הז'אנר שהיו בסביבה בשנות השמונים. חרב הנינג'ה הישרה, להבדיל מהחרב המעוקלת בה השתמשו הסמוראים, היא המצאה של עובד עצלן במחלקת האביזרים של סרטי "נינג'ה אמריקאי" שלא טרח לעשות תחקיר.

אבל כאן מדובר בבולשיט חריג שאינו מעיד על הכלל, הדבר המעניין הוא הבולשיט המצוי והנפוץ. נתקדם למאה ה-19. הג'ו-ג'וטסו איננו אמנות היד הריקה בה השתמשו הסמוראים, הסמוראים נלחמו בקשת, חנית, חרבות, נגינטה, פגיון ושוריקאנים בערך בסדר העדיפויות זה. ספק אם התאמנו בלחימה בידיים ריקות יותר משעושה זאת חייל ממוצע בצה"ל. אבל כשהסמוראים נעלמו מן העולם באמצע המאה ה-19, שיטות הקוריו הצבאיות בהן התאמנו עשו הסבה לספורט (כמו קנדו) או אמנות (כמו איאידו). אמנויות היד הריקה היפנית, תחת השם הכללי ג'ו-ג'וטסו פותחו רק אז, ושאבו ככל יכולתן מהידע שבנמצא. ואכן, השפה התנועתית של הלחימה היפנית היא שפת הנשק והשריון ועברה ככזאת גם ללחימת היד הריקה, אלו הם העקבות הסמוראים שבשיטה. אבל האנשים שאשכרה ידעו להילחם בלי נשק היו מכובדים הרבה פחות: מסמוראים: שוטטרים, מאבטחים ובאונסרים של בתי זונות למשל. נאז חשו במי מהנ"ל המייסדים העדיפו לתלות את הייחוס המיתולוגי.

אז ככה עובד בולשיט: לוקחים גרעין קטן של אמת, מאדירים ומנפחים אותו תוך הדחקה, ניפוי והקטנה של כל מה שלא נעים להודות בו. כולנו עושים העדפות כאלה בכל יום. התהליך הזה מעצים את עצמו בשיטת הטלפון השבור במעבר מאדם לאדם וממורה לתלמיד, ותוך שנים ספורות, שיטה שהתפתחה רק לאחרונה הופכת לא רק לשיטה עתיקה ומסתורית שהועברה מדור לדור ללא שינוי, אלא לשיטה היחידה שבאמת עתיקה ומסתורית. באתר של אבי"ר, כל האמור לעיל נטען, אבל רק בהתייחס לאמנויות של הגויים.

אז אולי אבותיו של סופר עשו מהלך שכזה, אבל המהלך של סופר הוא מודרני לעילא וגם כאן, הוא ממש לא לבד. עם עלייתן של זהויות מקומיות, כחלק מתהליך הגלובליזציה, "מתגלות מחדש" גם שלל אמנויות לחימה עממיות ואותנטיות. לא כולן בולשיט, מקומות מסויימים שימרו מסורות יותר מאחרים והאנשים שחוקרים ומשחזרים, למשל, את הלוחמה האירופית מהרנסאנס עושים עבודה טובה, רק שלהם יש מקורות – שלל מדריכים מאוירים ומפורטים שהשאירו אחריהם ה-Masters of Arms, מורי הלחימה הידועים של התקופה, לא רק פרשנות יצירתית של פסוקים תנ"כיים מעורפלים.

אבל קשה להגיד את אותו הדבר, למשל, על השיטה הסיציליאנית המקורית ביותר ללחימה בסכין. לא להתבלבל, בסיציליה, כמו בכל תרבות כפרית רוויה בפשע ובמלחמת חמולות היה ידע מפותח ביותר של לחימה בסכין. העניין הוא, שמעט מאוד מזה, אם בכלל, שרד בסיציליה המודרנית. לוחמים כפריים לא נוטים לארגן ולהעביר את הידע שלהם בצורה מסודרת, ובטח לא להעלותו על הכתב. זוהי אותה נוסחה שנמצא אצל סופר, אצל הקוזאקים ורבים רבים אחרים. יש איזה טוני, שדוד שלו דוני למד בילדותו כמה טריקים, נניח, מדוד ויטו שיש לו מספרה בניו ג'רסי. מערבבים את זה עם אלמנטים מסוגננים של קרב מריקודי העם המקומיים ומלבישים את הטררם על שיטת לחימה מוכרת. במקרה זה, הסיציליאנים  הנ"ל עושים ביצוע גרוע במיוחד של סילאט אינדונזי, רק עם תחפושות מסרטי מאפיה ישנים במקום עם פיג'אמות אסיאתיות. כל אחד והתחפושות שלו.

אמנויות לחימה הן כר פורה למחקר עבור מדע הבולשיטולוגיה (מונח שנטבע באוקספורד כשמה של המחלקה הבין-חוגית לחקר הבולשיט שהוקמה בו בשנות השמונים). אנשים בתחום מייצרים, מפיצים ומאמינים בשלל סוגים של בולשיט ולמרות מה שמקובל לחשוב בחוץ, לא מדובר בשרלטנים אלא באנשים שבאמת מאמינים בבולשיט של עצמם. היכולת האנושית הזאת היא חסרת גבולות, אנשים מאמינים לא רק שהשיטה שהומצאה לפני מאה שנה הומצאה לפני שלושת אלפי שנה או שטכניקות מסוגננות אפשריות ליישום כשהגוף מוצף באדרנלין ואתה משתין במכנסיים מרוב פחד, אלא גם בדברים כמו לחימה באמצעות אנרגיה וטקסים שהופכים את הלוחם לבלתי פגיע.

בעולם אמנויות הלחימה, העניין מוכר כאמנות הלחימה "בולשידו". העניין הוא, שהדברים שמביאים לצמיחת בולשיט קיימים בכל מקום אחר באותה מידה שהם קיימים בעולם אמנויות הלחימה. המונולוג הפנימי שמסביר, מצדיק ושם בקונטקסט סיפורי את כל מעשיו של האדם מתרחש בכל שעות הערות אצל כל אחד. הצורך להרגיש טוב עם עצמך, להיות חלק ממשהו יותר גדול ורצוי גם עתיק, מקורי, אותנטי וטעון במשמעויות של חוכמה, גבורה וכוח, קיים בכל אדם. היכולת המופלאה לחבר מחדש את אירועי העבר לסיפור שתואם את צרכי הנוכחיים ולשכנע את עצמי שכך, בעצם, היה תמיד אבל רק עכשיו נעשיתי מודע לזה היא האופן המקובל בו בני אדם וקבוצות בונים את הסיפור ההיסטורי שלהם.

ושום דבר מזה לא היה קורה בלי קונפורמיזם ובעיקר, בלי המוכנות שלנו להאמין בכל מה שעושה לנו נעים בגב, שמשתלב בקלות בשאר הבולשיט שכבר הספקנו לאמץ, שלא דורש מאתנו לערער את הבנת העולם שלנו. אז לפני שתתחילו להרגיש טוב מדי עם עצמיכם ביחס לבולשיט של אחרים, תרשו לי להבטיח שגם אתם עוסקים בייצור, הפצה והטמעה של בולשיט במשרה מלאה, למרות שסביר להניח שתכחישו זאת בתוקף. אני, אגב, לגמרי חף מבולשיט וכל מה שאני כותב זו אמת לאמיתה ובאחריות.

כל השלכה של הנ"ל על עניינים שברומו של עולם ומציאות ציבורית מוכרת לנו, על אחריות הקורא.

כשמדברים על "אליטות" בישראל, לרוב זה כך, והכוונה היא לצאצאיה של אליטת מפא"י, אנשים שעוד מחזיקים בגינונים אליטיסטיים, אבל כבר מזמן הפסיקו להיות אליטה. למעשה, בישראל אין אליטה, אבל יש אליטות. התפרקות אתוס כור ההיתוך הייתה כרוכה בשקיעת האליטה שהגתה אותו, ובהתפרקות החברה למגזרים.

כמובן שהחברה תמיד הייתה מפורקת למגזרים, אבל טבען של אליטות הוא לדמיין את החברה בצלמן ובדמותן ולנסות לעצב אותה בהתאם לפנטזיה. אליטה היא דבר שחושב את עצמו כמייצג האולטימטיבי של החברה, כמי שקובע את ה"בון-טון", כמי שמגדיר אותה. כשאליטת מפא"י התפרקה ושקעה, נעלמה גם הפסאדה והחברה הישראלית נחשפה בתור מה שהיא באמת, ותמיד הייתה: אסופה של שבטים. לכל מגזר בישראל יש אליטה משלו, לחרדים, לדוברי הרוסית, לפלסטינים אזרחי ישראל ולמתנחלים. שלושת הראשונות עדיין לא פיתחו הכרה של אליטה כלל ציבורית (אבל הן בדרך), והן עדיין אליטות מגזריות.

האליטה הישנה לא נעלמה, כמובן, אלא הפכה לאליטה של המגזר שלה שמרכזיותו עוד יכולה להקנות לה את האשליה שהמדינה "שלהם" ולדמיין איך היא תחזור להיות שלהם אם רק ניפטר מהשטחים המיושבים בצפיפות בפלסטינים ונחזיר את המתנחלים לתוך תחומי הקו הירוק. אבל בסופו של דבר, האליטה לשעבר כבר לא באמת רואה את עצמה כאליטה אלא רק חווה נוסטלגיה לימים הטובים ההם. ההתעקשות לראות בדינוזאורים האחרונים האלו "אליטה", יותר משהיא משקפת את היומרות שלהם, משקפת את היומרות של אלה שמכנים אותה כך.

האליטה של הציונות הדתית רואה את עצמה כמי שאמורה לרשת את תפקידה של אליטת מפא"י. גם האליטה העולה, כמו כל אליטה, מדמיינת שהציבור איתה ושהיא "משרתת" אותו ולא, רחמנא לצילן, מחפשת להשיג ולשמר הגמוניה לעצמה. זאת משמעותם של הדיבורים לפיהם ה"אליטה" (הסמולנים התל אביבים האלה) הפסיקה להיות "אליטה משרתת" והפכה ל"אליטה נהנתנית". יש כאן מסר כפול: האחד, "אנחנו צריכים להיות האליטה החדשה". השני, שמהווה את ההצדקה לראשון, "אנחנו זה העם".

האירוניה היא שרק אליטות הן "העם". כל זמן שאשכנזים חילונים מתנועת העבודה היו האליטה, הם החשיבו את עצמם כ"העם", כיום, הימין הדתי מתיימר להיות "העם". סוציולוגית, זה מגוחך. מצחיק לשמוע, למשל, מתנחלים אידיאולוגיים מסביבה מבוקרת של ישובים קהילתיים מרוחקים עם מסנני קבלה ששמים בכיס הקטן את הוועדות של משגב, אשכנזים ותיקים ומשכילים ממעמד בינוני לרוב, מתארים את עצמם "פריפריה" כאילו היו איזו מסעודה משדרות. אבל ככה זה אליטות, הם הזה העם, והעם זה הם.

וכמובן שכל אליטה צריכה איזה אויב מבפנים, ככה כדי להזכיר לכולם שהם בעל הבית שקובע מי בפנים ומי בחוץ (זוכרים את "בלי חירות ומק"י"?). היות שגם האליטה הישנה וגם החדשה הן אליטות מהפכניות, הן גם משחזרות דפוסי התנהגות של אליטות מהפכניות.

אליטות מהפכניות מקיימות יחסי ניכוס-היבדלות עם האליטה שנגדה הן מתקוממות. האליטה הציונית של תנועת העבודה בידלה את עצמה משתי האליטות, הדתית והחילונית, באירופה באמצעות "שלילת הגולה" ובו בזמן טענה לבעלות על הדגלים של שתיהן: היהדות והמודרניות. את הדגלים היא הנדסה מחדש ברוחה שלה וסיפרה את ההיסטוריה לאחור. הלאומיות הטריטוריאלית הפכה להיות הביטוי האותנטי של היהדות במקום הדת ההלכתית, והייתה כזו "מאז ומעולם". וערכי המודרנה הפכו ל"מוסר הנביאים", מסתבר שזכויות אדם תמיד היו רעיון יהודי, והגויים הגיעו אליו באיחור קל.

האליטה החדשה של הציונות הדתית וספיחיה החילונים עושה את אותו הדבר. היא מבדלת את עצמה מהמוצגים המוזיאוניים של האליטה הישנה באותם האמצעים ואותה הרטוריקה בהן השתמשו כל התנועות המהפכניות: הם מנותקים מהעם, דואגים רק לעצמם, איבדו את הדרך, הם מנותקים מהשורשים, הם לא משלנו, הם משרתים אינטרסים זרים, הם לא אותנטיים וכו'. בו בזמן, הדגלים של האליטה הישנה מנוכסים ומונפים על ידי האליטה החדשה.

וכך, האליטה המתהווה אימצה את הדגלים של הציונות בנוסח תנועת העבודה, היהדות והמודרניות, או בניסוח המאוחר יותר, "מדינה יהודית ודמוקרטית". גם כאן, ההיסטוריה מסופרת מחדש. הדחייה המהפכנית של תנועת העבודה בראשיתה את הדת היהודית מטושטשת לסיפור הרמוני יותר לפיו הם בסך הכול הגשימו בדרכם (הצולעת משהו) את אותם מאוויים שהיו לדת היהודית "מאז ומעולם". דגל המודרניות, שבזמנו תלו בו יומרות של "קידמה" ושאבו אליו תכנים סוציאליסטיים מהפכניים, הפך לניאו-שמרנות ולפעמים גם לפונדמנטליזם, שתיהן תופעות מודרניות לעילא, שמשווקות את עצמן כחידוש ואלטרנטיבה ל"פוסט-מודרניזם", מילת הגנאי שמדביקים לכל מה שלא מוצא חן בעיני האליטה החדשה.

וכך, למרות שממשיכים להשתמש במושגים ששאולים מהמשטר הישן, יוצקים בהם תכנים חדשים וכך מרככים את המעבר. בסוף שנות השלושים, ההיסטוריון רונלד סיים כתב את הספר המונומנטאלי "המהפכה הרומית", כשלנגד עיניו עמדו מאורעות זמנו באירופה. בספר, הוא תהה איך המשטר הרומי השתנה מרפובליקה חופשית, חשדנית עד כדי כך כלפי כל צורה של שלטון שאפילו לא הנהיגה משטרה ואסרה על חיילים להיכנס לתחומי העיר, לקיסרות בעלת שלטון ריכוזי.

חלק מהתשובה שסיים הציע היא שהמציאות הפוליטית השתנתה מהקצה אל הקצה, אמנם, אבל המשטר החדש פשוט המשיך לקרוא לדברים באותם שמות רפובליקאים. אוגוסטוס, ראשון הקיסרים, היה מלך לכל דבר ועניין, אבל אם היה מכנה את עצמו כך היה מאבד את ראשו. וכך, אסיפות העם, הסנאט, הטריבונים והתחלופה השנתית של הקונסולים המשיכו להתקיים, כולם המשיכו לדבר על "הרפובליקה", על ה"חירות" ובעיקר, על "מנהג האבות" (מוס מאיורום), המושג שתוכנו השתנה כל הזמן כדי להכיל כל חידוש ושינוי. כחברה שמרנית, הרומים לא אהבו חידושים, כחברה משתנה, הם העדיפו להציג את החידושים כ"החזרת עטרה ליושנה".

ה"מוס מאיורום" הישראלי האולטימטיבי הוא, כמובן, "מדינה יהודית ודמוקרטית". "בשביל זה הוקמה המדינה, זה מה שהמייסדים רצו, זאת מהותה של המדינה". רק שמשמעות המונח השתנתה לגמרי. היהדות הפכה מלאום לפי המודל המרכז\מזרח אירופי – תרבות וגזע, עם קצת אלמנטים של דת, ליהדות הלכתית. הדמוקרטיה השתנתה גם היא. "עיקרון הכרעת הרוב" הפך ל"שלטון הרוב", מכלי מרכזי לקבלת הכרעות משותפות שאסור לו לפרוץ את גדר זכויות המיעוט, הדמוקרטיה הפכה להצדקה לחלוקת ציבור האזרחים לשולטים ונשלטים. היום, אפילו כהניסט שרוף כמו ח"כ מיכאל בן ארי יכול לדבר בשם המדינה היהודית וה"דמוקרטית" בלי שאנשים יתפלצו.

כמו שאוגוסטוס קיסר השאיר על כנו את עולם המושגים הרפובליקאי, שכל תכליתו היא מניעת ריכוז הכוח בידי המעטים, אבל ריכז את הכוח בידיו שלו, כל גם המונח "יהודית ודמוקרטית" שעד לפני עשרים שנה ציין, אולי בטעות או בתמימות, דברים שאמורים להתקיים במקביל בלי סתירה ביניהם, הפך ל"קודם יהודית, אח"כ דמוקרטית". אותן המילים, משמעות שונה.

כדי שהשיח הציבורי הישראלי יהיה שווה משהו, צריך להתייחס לציבור במדינה כאל מה שהוא באמת, אסופה רופפת של קבוצות בלי אתוס מאחד, שיש בו אליטה מובסת שעוד חושבת את עצמה אליטה, ואליטה מתהווה שחושבת את עצמה כ"העם". אחד החסמים העיקריים לשיח ציבורי היא האובססיה של שתי הקבוצות הנ"ל לתלות את "עתיד המדינה" בהיעלמותה של האליטה המתחרה.

"שלום עכשיו" למשל, אולי המייצגים הנאמנים ביותר של האליטה לשעבר לא רק במאפייניה ועמדותיה אלא גם בגודלה ובהשפעתה האפסיים,  תולה את עתיד המדינה בהיעלמות ההתנחלויות. האליטה הציונית-דתית תולה את עתיד המדינה בדחיקת ה"סמולנים" מהאקדמיה, התקשורת ובתי המשפט. בשתי המקרים, מדובר בסיפורי סבתא. רוב המתנחלים אינם אידיאליסטים "המהפכה האמונית" מתרחשת לנגד עינינו דווקא בתוך גבולות הקו הירוק. וה"סמולנים" באקדמיה, בתקשורת ובבתי המשפט לא באמת נמצאים שם. הם בסך הכול מפלצת מיתולוגית שעשויה מכל הדברים שלאומנים שונאים ומפחדים מהם.

מה שמתקבל זה משיכת חבל מגוחכת בין שתי קבוצות קטנות ומנותקות למדי שמגרדות תמיכה מהשנאה שהן יכולות לעורר כלפי המתחרים (ולמרות ששני הצדדים עוסקים בזה, הציונות הדתית מצליחה בזה הרבה יותר, בגלל זה היא מנצחת). כל זמן שלא נכיר בעובדה שכבר אין לנו מערכת פוליטית דו קוטבית של ימין ושמאל אלא פוליטיקה רב קוטבית של זהויות מגזריות, או לחילופין, מערכת דו קוטבית של בעד דמוקרטיה מול נגד דמוקרטיה כשתומכי שני הצדדים מפוזרים בכל המגזרים, השיח הציבורי ימשיך להיות מורכב בעיקר מבולשיט.

את אותו הדבר אפשר להגיד על כמעט כל "אתר מורשת". אתרים כאלה יכולים להתקיים לא רע גם בלי קשר לשליטה של המדינה עליהם והדוגמא הקלאסית היא קברו של רבי נחמן באוקראינה, שאף אחד לא מעלה על דעתו להשתמש בו כדי לדרוש דרישות טריטוריאליות. באודסה, למשל, כמחצית מתושבי העיר היו יהודים עד מלחמת העולם השנייה, ואלכסנדריה הייתה מרכז יהודי שהתחרה בחשיבותו עם ירושלים בתקופה הרומית, והן בכלל לא נחשבות כ"אתרי מורשת", למרות שהן ראויות לזה.

זה מין המפורסמות, אבל כדאי להזכיר (כי היום מספרים את הסיפור אחרת) שהסכסוך הציוני-ערבי התחיל כסכסוך לאומי בעיקרו. הדת תמיד הייתה שחקן בזירה, סבב האלימות הגדול הראשון בתולדות הסכסוך, ב-1929 התחיל בכותל, כמו כמה וכמה מהסבבים שבאו אחריו. יהודים קבעו, בפעם הראשונה, מחיצה בין גברים לנשים ברחבה, הבריטים התנגדו, חאג' אמין אל חוסייני נקט במה שהפך מאז לשיטה הבדוקה של כל דמגוג פלסטיני והכריז ש"חראם אל שריף בסכנה", הימין היהודי, כמנהגו עד היום, החליט להגיב ב"להראות מי בעל הבית" ועלה להר הבית עצמו ואיך זה נגמר כולם יודעים.

ולמרות זאת, האסלאם הפונדמנטליסטי, שנתפס היום לא רק כהסבר לסכסוך אלא כהצדקה לו (עם כאלה אי אפשר לדבר, אנחנו המוצב הקדמי של המערב וכו') לא היה בסביבה כגורם פוליטי משמעותי עד שנות השמונים. הוא לא הופיע משום מקום, אבל רק אז הוא הפך למתחרה על ההובלה, ורק לאחרונה הוא הפך לגורם שווה בהשפעתו, אם לא המוביל, בפוליטיקה הפלסטינית.

תהליך מקביל קורה בצד היהודי. אותם אנשי בית"ר שעלו על הר הבית ב-1929 היו לאומנים והסנטימנטים הדתיים שלהם היו נטועים בקשר של הדת ללאום ולא במחויבות להלכה הרבנית. אילו הייתה מחויבות כזאת, ספק אם היו מעיזים לדרוך על הר הבית. ההיתר לעשות זאת, דבר שעדיין שנוי במחלוקת הלכתית, נעשה נפוץ יחסית רק לאחרונה והמתירים הם רבנים לאומניים.

עם התמשכות הסכסוך, גם החברה היהודית עוברת קשת של תופעות שקשורות להדתה. החל מצמיחת פונדמטליזם יהודי זהה בכל דבר ועניין לזה המוסלמי וניסיונותיו לכבוש את מוקדי הכוח ובראשם צה"ל, ועד לעניין הגובר ביהדות בכל שכבות הציבור. כשלעצמו, אין בעניין זה שום דבר רע, אבל רבים מאוד האנשים שעניין מוגבר ביהדות מוביל אותם למקומות רעים, עקב זמינותה הגדולה של סחורה יהודיסטית קלוקלת בשוק הרעיונות (על התופעה הזאת אצטרך, יום אחד, לכתוב בהרחבה).

הסכסוך, כשהוא מתמשך, מחפש לו שדות קרב חדשים, דת והיסטוריה הם הזמינים ביותר. אז בשלב הראשון, הדת וההיסטוריה מגויסים למטרות הלאומיות כדי לשאוב מהן הצדקה ומוטיבציה, אבל עם הזמן, כמו כל דבר שמגויס למלחמה, הדת וההיסטוריה הופכות למטרה.

הצד היהודי גייס את הדת וההיסטוריה לשירות חובה לאומי מוקדם יותר, והרבה יותר מהפלסטינים. הפלסטינים תמיד שיחקו על הקלף של המצב בשטח וההיסטוריה הקרובה: העובדה היא שהארץ הזאת הייתה מיושבת בעיקר בערבים, וההגירה הציונית היא זו שהפכה אותם למיעוט בארצם. הציונות נאלצה לגייס המון דת והיסטוריה כדי להצדיק את מעשיה, ולמען האמת, לצד היהודי היה קל יותר לעשות זאת.

למרות שההיסטוריה היהודית כפי שהיא מסופרת לצרכי תעמולה ציונית עושה עוול נוראי להיסטוריה היהודית האמיתית ומצמצמת אותה לסיפור מיתולוגי רדוד שבעצמו אינו אלא תמונת מראה של תפיסות אנטישמיות מאירופה, יש ליהודים הרבה חומר היסטורי ודתי שקשור בארץ שאפשר לנצל.

לפלסטינים, לא במיוחד, וזכורים הניסיונות המשעשעים לטעון שהעם הפלסטיני הוא מצאצאי הכנענים או הפלישתים, או את האמירה ההיא של ערפאת על "ישו, המרטיר הפלסטיני". את הדרך היותר רצינית לשלב את העם הפלסטיני, שהתגבש לאחרונה, בסיפור ההיסטורי של הארץ, לפיה העם ששייך לארץ מורכב מכל מי שנמצא כאן במהלך ההיסטוריה (במילותיו של מחמוד דרוויש: "יש לי אם אחת, פלסטין, אבל אבות רבים") לא ננקטה שכן היא מכירה גם בנוכחות היהודית בארץ.

לכן, הפלסטינים הם המובילים בכל מה שכרות בהתקפה על ההיסטוריה. כך, למשל, העובדה שאין עדויות מחוץ לתנ"ך על קיומו של בית המקדש הראשון הפכו לאמונה שלא היה בירושלים שום מקדש יהודי מעולם. ועכשיו, בעקבות הכללתן של קבר רחל ומערת המכפלה ברשימת "אתרי המורשת" לא של העם היהודי אלא של מדינת ישראל, הכריז אונסק"ו הכרזה תמוהה ביותר לפיה מדובר באתרים מוסלמיים ולא יהודיים וכך הצטרף בעצמו לשעטנז הלא קדוש בין מורשת וריבונות מדינית.

לישראל אין זכות להכריז על "אתרי מורשת" מחוץ לשטחה הריבוני, לא על מערת המכפלה ולא על קבר רבי נחמן באומן. ההכרזה עצמה, וכך גם ההכרזה הנגדית של האו"ם הן בסך הכול סימפטומים של שימוש במורשת היסטורית ודתית כנשק, ושל התפשטות ההסלמה הזאת גם לדיון העולמי בנושא.

הדבר הראשון שסובל מהתהליך הזה זו ההיסטוריה עצמה, שמפלס הבולשיט בה עולה על גדותיו. ובולשיט מהווה גם את אחד החסמים המרכזיים להידברות כלשהי. אתה לא יכול לדבר ברצינות עם מי שטוען דברים שהם פשוט קשקוש בלבוש, והיות ששני הצדדים עושים זאת, אף אחד לא מצליח לדבר עם השני. אם נרצה אי פעם להנמיך את הלהבות של הסכסוך הזה, נצטרך להבין ששום היסטוריה ושום דת לא מקנות לאף אחד זכויות על שום דבר, לא לנו ולא להם. הבטחות של החבר הדמיוני אינן רלוונטיות למי שיש לו חבר דמיוני אחר, ואשר להיסטוריה, כל אחד בוחר את הדברים להם הוא מייחס חשיבות. אין באמת דרך להכריע מה נותן לקבוצה יותר "זכויות" על קרקע, 1300 שנים של נוכחות רצופה או 3000 שנה של נוכחות לא רצופה. זה בסך הכול עניין של העדפה.

אבל זה לא אומר שאין מה לדבר על ההיסטוריה, או להיות "עם הפנים לעתיד" ושאר שטויות ממין זה. ההיסטוריה היא לא הדברים שקרו בעבר אלא התעסקות של אנשים בהווה במה שקרה בעבר. בתור עיסוק אנושי מרכזי, ההיסטוריה היא חלק מהסיפור גם כשהדגש עובר לעיסוק בחיים, בצרכים ובזכויות של בני אדם חיים, כמו שראוי שיקרה. מרגע שההיסטוריה הוכנסה לסכסוך, היא חייבת להיות מדוברת. באותה המידה שמשתמשים בה כדלק להסלמת הסכסוך, אפשר להשתמש בה גם כדי להרגיע אותו.

מנהלי: היום התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. תודה רבה לתורם.

צבי צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך הגן ב"הארץ" על החלטתו לאסור על השימוש בספר "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר" בנימוקים של טוקבקיסט מצוי. התלמידים צריכים לדעת מה עשו לנו בארצות ערב לפני שידעו על דיר יאסין, הנרטיב הפלסטיני שקרי ו"משחיר את הציונות", הערבים לא לומדים את הנרטיב שלנו אז למה אנחנו צריכים ללמוד את שלהם. בשביל צמרת, מסתבר, המטרה היחידה האפשרית ללמוד היסטוריה זה כדי לשרת מישהו. את הפלסטינים באמצעות לימוד הנרטיב שלהם, או אותו באמצעות לימוד הנרטיב שלו

בספר משתמשים קומץ תלמידים בתכנית המוגברת להיסטוריה בבית ספר שתלמידיו מגיעים משדרות וישובי הסביבה. אותם תלמידים, שחווים את מציאות הסכסוך על בשרם הרבה יותר ממנו, עומדים להצביע לכנסת ולהתגייס לצבא תוך זמן קצר ושלקחו על עצמם ללמוד היסטוריה באופן קצת יותר רציני מהביזיון המקובל במערכת החינוך (ובמיוחד בניצוחם של גדעון סער וצמרת עצמו), לא נחשבים בעיניו כראויים להביע עמדה.

בזה מסתכם הסיפור. הספר מציג בכל פרק שתי נקודות מבט, ישראלית ופלסטינית, כשבאמצע יש דף ריק שבו התלמידים מוזמנים לכתוב את דעתם והבנתם, בערך כמו שצמרת עצמו עשה במאמר שלו. לא החשיפה לנרטיב הפלסטיני מטרידה את צמרת. בדברים אלו אין חידוש מיוחד. וגם לא בהיותו של הנרטיב הנגדי "ישראלי" ולא "יהודי" או "ציוני" כפי שהיה מעדיף, אלא עצם העובדה שמדובר, כנראה, בספר היחיד במערכת החינוך שמלמד היסטוריה.

היסטוריה היא לא מה שקרה בעבר אלא עיסוק שמתרחש בהווה. זה לא איזה רעיון פוסט-מודרניסטי פלצני של סמולנים מנותקים שהשתלטו על האקדמיה וחיים בעולם שאין בו אמת אלא רק נרטיבים אלא ההבנה של "אבי ההיסטוריה" עצמו, הרודוטוס מהליקרנאסיס בן המאה החמישית לפני הספירה. רישום של דברים שהתרחשו בעבר (כרוניקות) היה גם לפניו, וכך גם סיפורים על העבר. הוא התפרנס מסיפורים כאלה בעצמו עד לזמן שהחליף את סיפור ה"עובדות" בין אם בדרך יבשה ובן אם בדרך "חינוכית" ב"היסטוריה", או בתרגום מילולי מיוונית: חקירה.

כבר בזמנו כונה אבי ההיסטוריה "אבי השקרים" וגם חוקרים עכשוויים מפקפקים באמיתות דבריו. אבל מה שהוא השאיר לנו זה לא הסיפור כפי שהוא סיפר אלא את הציטוט שהובא למעלה: "חובתי לספר מה שמספרים, אולם אין חובתי להאמין בכל מה שמספרים. דברים אלה יפה כוחם לגבי כל סיפורי". ממרחק של אלפיים וחמש מאות שנה, הרדוטוס מזכיר לנו לא להאמין לו, לא להאמין לאף אחד, אלא לחקור בעצמינו.

זהו גם המסר שמקבל תלמיד שיש מולו שני תיאורים סותרים של אותו המקרה. להבדיל משאר תלמידי המערכת, שלא יודעים כלום אבל בטוחים שהדברים שהם אמורים לדעת הם אמת לאמיתה, תלמיד כזה מבין שאחת מהגרסאות שמולו איננה נכונה. ואם אחת יכולה להיות לא נכונה, אז גם השנייה יכולה להיות לא נכונה ואולי שתיהן לא נכונות, או נכונות רק חלקית, או מסכימות על העובדות אבל חלוקות על הפרשנות. תלמיד כזה מתחיל להפעיל את הראש, להיות אדם חושב, וזה הדבר שמפחיד קומיסרים כמו צבי צמרת.

אחד התרגילים שעשינו כשהפגשנו, כמנחים, תלמידים יהודים וערבים (גם עם בית הספר שמככב בפרשה עבדתי) היה לבקש מכל קבוצה בנפרד לקחת שעה ולכתוב את הסיפור ההיסטורי של הקבוצה הלאומית שלה. בלי להתחשב, בלי לאזן, בלי לעגל פינות, הנרטיב הלאומי כמו שאנחנו מבינים אותו, זה שמסביר למה יש לנו את הזכות, למה אנחנו צודקים ולמה הצד השני לא.

רוב התלמידים, מרוב בתי הספר היו לאומיים מאוד, חדורי רוח קרב להוכיח את צדקת דרכינו, מלאים בכל הסיסמאות הציוניות הנכונות ובורים מוחלטים בכל הנוגע להיסטוריה הלאומית שלהם. ככל שהיו לאומנים ומיליטנטים יותר, כך ידעו עליה פחות וזלזלו בה יותר. לרוב, הם גירדו בראש וניסו להיזכר מה, לעזאזל, לימדו אותם לבגרות, ההיסטוריה נתפסה כגוף ידע עובדתי שהם אמורים היו לשנן למבחן ולא כמשהו שהם מעורבים בו ושקשור אליהם.

אין קשר בין לאומנות להכרת ההיסטוריה הלאומית. כשהצליחו התלמידים, במאמץ לא מבוטל, לצרף כמה קרעי זיכרונות מהחומר שטחנו להם בבית הספר, התוצאה נשמעה גרועה יותר אפילו מהנרטיב הפלסטיני. משהו כמו "היינו מפוזרים בכל העולם והתפללנו לירושלים, אז הבריטים נתנו לנו את הארץ, הצענו להתחלק בה, לא הסכמתם אז כבשנו אותה. ניצחנו, ועכשיו היא שלנו."

כל התכניות האלה והצנזורה הזאת של משרד החינוך, לדחוף להם את הנרטיב ה"נכון" לא יגביר ולא אמור להגביר את האמונה בצדקת הדרך אלא לספק לתלמידים תחמושת מילולית שאותה יוכלו לזרוק על כל מה (ומי) שמעורר בהם ספקות ומעודד אותם לחשוב בעצמם ולגבש עמדה משלהם. אב מייסד אחר של מקצוע ההיסטוריה, תוקידידס, אמר ש"דרכם של בני אדם לקבל זה מפי זה את השמועות על קורות העבר בלי חקירה ודרישה וללא הבחנה". צבי צמרת והקומיסרים של משרד החינוך נמצאים שם כדי לדאוג שכך, בדיוק, זה יישאר.

מנהלי1: זה הפוסט של אתמול, שנבצר ממני להעלות בלילה כרגיל. זה אומר שהיום בערב יהיה עוד פוסט (פרוייקט 300, עוד ארבעה ימים למנאייק).

מנהלי2: לעמודת הקישורים מצד שמאל התווסף קישור לאתר חדש: הכצעקתה, שנלחם בהטרדות רחוב על רקע מגדרי. תיכנסו אליו!

הספר בעייתי כי הוא יושב על קו גבול בין שני ז'אנרים. כעיקרון, הספר הוא מסה פוליטית שעוסקת בפוליטיקת הזהויות הישראלית, ולא מסתיר את היותו כזה. מצד שני, הוא עושה שימוש בהיסטוריה. אמנם כמעט כל מסה פוליטית תתעסק בהיסטוריה במידה מסוימת, אבל כאן, הכותב הוא היסטוריון והעיסוק בהיסטוריה ממלא את חלקו הגדול של הספר. יש כאן גם שאלת מחקר: מתי ואיך הומצא העם היהודי, ושאלות מחקר זה דבר שמסות פוליטיות לא ממש עושות. החלק ההיסטורי שבספר הוא סקירה לא רעה של מחקרים שלא מסתדרים עם האופן שבו מקובל לתאר את הסיפור של העם היהודי, אבל אין שם ממצאים חדשים. זנד מתעסק בתחום שמחוץ לתחום ההתמחות שלו, ומשתמש רק במקורות משניים. כלומר, מחקרים שאחרים כתבו על סמך מקורות ראשוניים.

היות שהכותב הוא היסטוריון, השימוש בהיסטוריה, מסכימים אתו או לא, כנראה איכותי יותר, למשל, מאשר בספר "הרצל-קריאה חדשה" של ד"ר יצחק וייס. מודה, לא קראתי, ואולי זה ספר רציני, אבל כן ראיתי כתבה משתפכת עליו שפורסמה בביטאון של "אם תרצו" ע"י דפנה שמורק-נתניהו שבא מצאתי את המשפט שמתחיל בצירוף המילים המופרך הבא: "כרופא האמון על שיטה מדעית קפדנית, מוליך וייס את הקורא…" מה אגיד לכם, בפעם הבאה שתרצו לנתח טקסט, תביאו אזמל.

המילה "הומצא" היא זו שמקפיצה את כל הקומיסרים, אבל אין בה שום דבר מיוחד. כל עם ולאום הומצאו כך או אחרת. הלאום הוא קבוצת אנשים שמאוחדים ברעיון שהם שייכים ללאום. הרעיון יכול להתייחס  למוצא אתני – אמיתי או שקרי והיסטוריה משותפת – אמיתית או שקרית, אבל בשורה התחתונה, מה שהופך קבוצת אנשים ללאום זה שהם רואים בעצמם לאום. לכן, כל לאום ועם הם מדומיינים וארשה לעצמי להניח שבגלל זה הכותרת היא לא "האם הומצא העם היהודי". כל עם הומצא, השאלה כאן היא "מתי ואיך".

זה כמעט קונצנזוס באקדמיה לא בגלל השתלטותם הערמומית של שונאי ישראל עליה אלא מפני שאם אתה טוען שלאום איננו רעיון תרבותי שנהגה ועוצב ע"י בני אדם בנסיבות היסטוריות כאלה ואחרות, אתה תצטרך לטעון שלאום הוא עניין מהותני. כלומר, אחת משתי טענות, אם לא שתיהן:

הראשונה היא שהלאום טבוע בביולוגיה שלך. זה אומר שיש סט של תכונות גנטיות משותפות לבני הלאום, ולא סתם תכונות כמו צבע עור, אלא תכונות רלוונטיות למושג הלאום, תכונות אופי שיוצרות "אופי לאומי". לפני התפתחות הרפואה המודרנית, אגב, היה מקובל ביהדות לחשוב שליהודים וגויים יש פיזיולוגיה שונה. האמת, אתם תמצאו כמה כאלה שחושבים כך גם היום. הציונות בראשיתה, כמו שזנד מראה, התפתחה באירופה שבה תורת הגזע נחשבה לרעיון מדעי מקובל ולכן חלקים גדולים ממנה ראו את היהודים כעם-גזע. למעשה, רוב היהודים, לפחות בישראל, חושבים עד היום שגנטיקה מכתיבה תכונות יהודיות, ועל כך יעידו שלל המחקרים שמחפשים בכוח איזה גן משותף ליהודים. בכל אופן, כיום מדע הגנטיקה אומר שהבדלים גנטיים בתוך קבוצה יכולים להיות גדולים מאלה שבין קבוצות. כלומר, יכולה להיות שונות גנטית גדולה יותר בין שני שוודים מאשר בין שוודי ואפריקאי. אז עד שיוכח אחרת, תיאוריית הגזע היא בבל"ת מוחלט.

הטענה השנייה היא מיסטית, ועם ירידת קרנו של הטיעון הביולוגי עם התפתחות הרפואה ויחסי הציבור הרעים שהנאצים עשו לרעיון (עוד דבר שהנאצים ימ"ש עשו לא בסדר), קרנו של טיעון זה עלתה. זה טיעון שמגיע מהדת, ובמיוחד מהחסידות שאוהבת לשחק בכל מני רעיונות קבליים. היות שקבלה היא מהמקורות הראשיים של ההגות הדתית לאומית, זה טיעון נפוץ במקומותינו והוא הולך כך: ליהודים יש נשמה אחרת מאשר לגויים, היא יותר גדולה או קצת שונה או שיש בה "ניצוץ" שאין בנשמות של גויים. בסדר, בנאדם, אתה יכול להאמין בזה אם אתה רוצה כמו שאתה יכול להאמין שהחבר הדמיוני קבר שלדים של דינוזאורים כדי לעבוד על האקדמאים הסמולנים האלה שאומרים שהעולם בן יותר מ-6000 שנה. אבל עד שלא ימצאו את הנשמה במעבדה ויוכלו לבדוק, זה טיעון שאין לו מה לחפש באוניברסיטה ואין מה לבוא בטענות לאקדמאי שלא מוכן לשמוע עליו.

למרות שהלאומיות המודרנית התפתחה עם תפיסות מהותניות של עם ולאום, כאלה שחושבות שהם מתקיימים במקום כלשהו מחוץ למוחות של בני אדם, זה לא מחויב המציאות. אפשר, למשל, לחשוב שבני אדם צריכים, רגשית, קבוצה להזדהות אתה ויש לזה הסברים מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית למי שמעוניין לבסס את זה מדעית. רעיון הלאום המדומיין גם לא סותר אלא מחזק את עיקרון ההגדרה העצמית. אם לאום הם אנשים שמחשיבים את עצמם ככזה, אז ההגדרה העצמית מספיקה, אין צורך לעקם את המציאות ההיסטורית.

אני, למשל, לא הבנתי מהספר של זנד שאין דבר כזה עם יהודי. להיפך, הוא עשה את תמונת העם הזה בראש שלי למעניינת, רחבה ומעוררת הזדהות יותר מאשר האופן השטחי שבו הציונות נוהגת לתאר אותו. תכל'ס, יותר כיף לי להרגיש שייך לציביליזציה קטנה ורבגונית שאנשים עזבו אותה והצטרפו אליה במהלך הזמן, שנשארה בארץ הזאת במקביל למרכזים גדולים בארצות אחרות, שהשפיעה והושפעה מהתרבויות הסובבות ושהקימה לה ממלכות במקומות מרוחקים. אני שמח להוסיף למטען ההיסטורי שלי אנשים כמו דאהיה אל כהינה, מנהיגת השבטים הברברים מהרי האטלס שהתייהדו ועשו ת'מוות לפולשים המוסלמים, או המלכה יהודית מאתיופיה שנכנסה בנוצרים. תודו שזה הרבה פחות משעמם מהסיפור המופרך על הקבוצה שהוגלתה ע"י הרומאים, חיה בגטאות שבהם כולם התחתנו עם בנות הדודים שלהן והתפללו לשוב לארץ ישראל בלי שטרחו לנסות לעשות את זה, אלא אם כן היו עסוקים בלהיאנס ע"י קוזאקים, עד שבא הרצל.

מבחינתי, הספר של זנד, כמו גם ספרים "חתרניים" אחרים כמו "ראשית ישראל" של פינקלשטיין, שטוען שהישראלים הקדומים לא פלשו לכנען אלא התפתחו משולי החברה הכנענית המקומית, דווקא מעשירים ומכניסים תוכן מעניין יותר להיסטוריה היהודית.

אבל אנשי ימין שמחזיקים בתפיסות מהותניות שלא מחזיקות מים לא יכולים לוותר על מיתוסים ופרות קדושות, כי בלעדיהם, הם יעמדו בפני שוקת שבורה. מי שלא חושב שבני אדם יוצרים עם אלא העם יוצר בני אדם חייבים להיאחז בערימה של שקרים, והיות שהם לא יכולים להפריך את טענותיהם של מי ששוחט את הפרות הקדושות שלהם, לא נשאר להם אלא להשתיק אותם.

את אחת הטענות המרכזיות של זנד, לפיה היעדר פרקטיקות תרבותיות חילוניות משותפות לכל הקהילות היהודיות מוכיח שמדובר בדת בלבד, שרואה את עצמה כ"עם" במובן הדתי של "עם התורה", אני לא מקבל. אני חושב שיש בזה מין האנכרוניזם. עד לעידן המודרני קשה לדבר על תרבות שמופרדת מהדת ומושג החילוניות ממילא לא קיים. אבל עם הטענה שהעם היהודי הוא משהו אחר לגמרי מהאופן שבו הוא מתואר במיתולוגיה הציונית, אני מסכים בהחלט.

הטיעון הפוליטי שזנד מביא בספר גם הוא לא חדש. הוא טוען שהלאום שיש לו זכות להגדרה עצמית בארץ ישראל הוא לא הלאום היהודי אלא הלאום הישראלי. בזה, הוא צודק לגמרי. הלאום הישראלי צמח מתוך העם היהודי אבל כולל רק חלק ממנו, אותו חלק שחי בארץ, וכולל גם אנשים שאינם יהודים. ללאום ישראלי יש צביון יהודי שאיננו מחייב, כמו שללאום היווני יש צביון אתני ודתי מרכזי שאיננו מחייב, והטיעון לטובת זכות ההגדרה העצמית לקבוצה שחיה חיים משותפים על טריטוריה חזק יותר מטיעונים בדבר קשר ביולוגי ומיסטי של בני אדם אחד לשני ולארץ המסוימת הזאת. זה דבר שאפשר להאמין בו, אבל זה גם דבר שנשאר בתחום האידיאולוגיה ואין שום סיבה שיתקבל ע"י מישהו שלא שותף לה.

נ.ב: בביטאון "אם תרצו" כתוב שהוא מחולק בתיכונים. האם מישהו יכול לבדוק האם מותר לחלק פרופוגנדה פוליטית בבתי הספר, והאם למשרד החינוך יש יד בדבר?