וזה אכן לופ סגור, בסופו של דבר. וככה הוא עובד, שלב אחר שלב:

במחוזות היותר מבודדים ופרנואידיים של ההתנחלויות, מתבשלת מערכת רעיונות שרואה בבעיות של מדינת ישראל לא איזה מצב נאחס אנושי רגיל שאולי אפשר לצאת ממנו איכשהו, אלא מאבק איתנים מיסטי בעל משמעויות קוסמיות בין היהודים לעמלק, כששאר הגויים מכירים כמובן בעליונות היהודים, אבל לא בהכרח מודעים לזה עדיין. חוץ מכמה גויים טובים שמשלמים על מסע הפרופגנדה שאני מתאר, כמובן.

כי הרעיונות שמתבשלים בהתנחלויות הם נוצריים לא פחות מאשר יהודיים. אתם יודעים, כמו שארגוני שמאל שמקבלים כסף מאירופה מקדמים כאן רעיונות אירופיים של זכויות אדם, כפי שהתגבשו בה בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה, ארגוני ימין שמקבלים כסף מנוצרים פונדמנטליסטים מקדמים תאולוגיה נוצרית פונדמנטליסטית, רק בתחפושת יהודית.

זאת לא התחפושת היחידה. כמו הספונסרים באמריקה, גם כאן יודעים שלישראלי הממוצע אין עניין מיוחד במלחמות בני אור בבני חושך, משיחים שכשיגיעו נדע אם היהודים צריכים להתנצר או הנוצרים להתייהד, קווים של קדושה שירדו לעולם, קליפות, עמלקים, ערב רב ושות'. יותר מזה, הישראלי הממוצע כבר התרגל לצפות לדיבורים כאלה. סטריאוטיפי ככל שזה יהיה, בכל פעם שמועצת יש"ע מדברת אתו הוא רואה בעיני רוחו את העוזי והדובון ומתייג את כל העניין כמשהו שמחוץ למיינסטרים. איש המרכז-ימין המצוי, בכל זאת, לא מחזיק באידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. הוא בסך הכול חושב שהסכם עם הפלסטינים אינו בהישג יד כרגע.

אז כדי לעשות מיינסטרימינג (הטמעה לזרם המרכזי) לפוליטיקה שבואו נודה בזה, באמת נשמעת מטורללת לגמרי באזני מי ש"לא התעמק בסודות המוצפנים בתורה", צריך להלבין אותה ואת זה עושים בדיוק כמו שמלבינים כספים. מעבירים את הרעיונות דרך ארגונים שכן נתפסים כמיינסטרים. אז כמו שיש חברות קש "חוקיות" להלבנת כספי המאפיה, יש ארגוני קש "מיינסטרימיים" להלבנת רעיונות קיצוניים. שמים בראשם אנשים שמאמינים באותם הדברים, אבל אין להם כיפה, עוזי ודובון. כמו רונן שובל ויקיר שגב, מין "מלח הארץ" שכאלה.

במקום לדבר על "העם הנבחר" הם מדברים על "ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי" – תרגום מקומי של ה – American Exceptionalism מארה"ב. במקום לדבר על "המהפכה האמונית" – המעבר הצפוי בין השלב הראשון, החילוני של הציונות לשלב שבו הדת עוברת "מתפקיד משגיח הכשרות של קרון המסעדה לתפקיד הנהג" – מדברים על "המהפכה הציונית השנייה". תרגום של "המהפכה האמריקאית השנייה" של הספונסרים מארה"ב, כמובן.

התיאוריה שנהגתה במוסדות המחקר הפרטיים במימון תאגידי של הניאו-שמרנות האמריקאית, זאת על ה- New Class (ליברלים קוסמופוליטיים חסרי אלוהים ומוסר שהשתלטו על התקשורת, האקדמיה ובתי המשפט במטרה לחתור תחת הייעוד שהחבר הדמיוני ייעד לארה"ב) משתלבת עם ה"ערב רב" היהודי – אנשים שנראים כמו יהודים אבל בעצם מהווים טומאה מיסטית שחדרה לגוף העם, ומולבנת לדיבור על "סמולנים" ו"פוסט-ציונים". התכונות שמשויכות להם הן אחת לאחת, התכונות שמיוחסות בארץ אחרת בצד השני של העולם לליברלים מקומיים ע"י הימין שם. אגב, הסטריאוטיפ הזה הוא גלגול מודרני של אנטישמיות פשוטה, שכן כל התכונות הנ"ל יוחסו עד לא מזמן ליהודים, אבל לא נספיק את הכול בפוסט אחד.

ועכשיו, החלק הכיפי.

הרעיונות המולבנים נדחפים דרך ארגוני הקש לציבור ולתקשורת שהיא, כמובן, שמאלנית ועוינת, אבל מפרסמת את הקומוניקאטים שלהם ברצון.  הטוקבקיסטים המגויסים של "ישראל שלי" ודומיה מציפים בתגובות בלי להזדהות כמקושרים אליהם, כמו שנאמר להם) ויוצרים מצג שווא של תמיכה גורפת. הפוליטיקאים, שהיו בסיפור מהתחלה, יוצאים עכשיו בפוזה של "היענות לרחשי הציבור" עם כל מני חוקים מטומטמים שאמורים לחסל את סכנת הערב רב הסמולני.

החוקים האלה, לרוב, לא מגיעים לכדי מימוש, וגם לא אמורים להגיע. אם ניקח את החדש מביניהם: זה של פאינה קירשנבאום, שאמור לחייב תרומות של ממשלות זרות לארגונים במס של 45%, ברור שאין בו כלום. הרי אותן ממשלות זרות יכולות, באותה מידה, להעביר את הכסף דרך ארגונים במדינותיהם, וחוק נגד תרומות מארגונים זרים לא יתקבל כי אז לימין הישראלי לא יהיה מה לאכול. אבל המחוקק מקבל את 15 דקות התהילה שלו בעזרת גדודי הטוקבקיסטים של מועצת יש"ע… סליחה, "ישראל שלי", ואי הגעת החוק לכדי מימוש מוצגת ע"י אותם ארגוני קש כעוד הוכחה לזה שה – New Class… סליחה, הסמולנים, תופסים את המדינה בביצים.

אז יש כאן מעגל של היזון חוזר שמגביר את עצמו בלופ, מסתובב יותר ויותר מהר ומייצר יותר ויותר רעש: מועצת יש"ע – ארגוני קש – טוקבקיסטים מגויסים – עיתונאים משתפ"ים – פוליטיקאים – עיתונאים משת"פים – טוקבקיסטים מגויסים – ארגוני קש – מועצת יש"ע. אין צורך לומר שכל מהלך של פרופגנדת שנאה שכזה יכול להתחיל בכל נקודה בשרשרת ולעשות את כל הסיבוב משם. זה בכלל לא משנה, כולם שייכים לאותה החונטה ממילא.

עסקאות סיבוביות כאלה, כשהן מתרחשות בתחום הכלכלה, נקראות "בועה". אתה קונה מעצמך ומוכר לעצמך בחזרה שוב ושוב וכך מנפח את מחירי המניות שלך. כאן, יש לנו בועה של שיח ציבורי. ובועות, כידוע, זה דבר הרסני גם כשהן מתקיימות וגם כשהן מתפוצצות.

העניין האופטימי בסיפור הוא שפרופגנדת השנאה הזאת היא קניבלית. מעגל היזון חוזר שכזה לא יכול לעצור, הדינאמיקה הפנימית שלו חזקה מדי. הוא פשוט חייב למצוא עוד ועוד סמולנים להוקיע אותם. והיות שאין הרבה סמולנים אמיתיים, צריך להמציא חדשים כל הזמן וכך, גדר הלגיטימיות שאותה הימין מנסה לצמצם כדי להשאיר את השמאל בחוץ, ממשיכה להצטמצם ולהשאיר בחוץ יותר ויותר דברים שקודם לכן נחשבו כמיינסטרים.

הקורבן האחרון הוא גלי צה"ל, וזה די מצחיק. אני מניח שבתור מי שמתויג כשמאלן עוכר ישראל מדופלם אני אמור לצאת בלהט להגנת תחנת הרדיו, אבל אאלץ לאכזב את  הספינולוגים מימין. חוץ מזה שאני לא מקשיב לה ואין לי עניין בה, אני חושב שיש טעם לפגם שתחנת הרדיו המרכזית בישראל שייכת לצבא. לכן, מצדי אפשר גם לסגור אותה או, כמו ש"ישראל שלי" היו רוצים, שתשמיע מארשים צבאיים, נאומים של בוגי יעלון ושירים שמשה קלוגהפט כתב עבור עמיר בניון מהבוקר עד הלילה. החלק המעניין כאן הוא שעוד ועוד אנשים, ורזי ברקאי איננו בשום פנים הראשון או האחרון, מגלים להפתעתם שהם בעצם שמאלנים קיצונים הזויים אנטי-ציונים.

אני לא יודע אם לציבור פשוט יימאס יום אחד מכל ההיסטריה הצעקנית הפרנואידית המתלהמת הזאת, והוא ירצה קצת שקט מכל הטרטור שמשכנע אותו שחצי מהאנשים שבסך הכול אין לו בעיה מיוחדת אתם הם בוגדים מסוכנים. או שמא, הציבור כבר כל כך מפוחד וכל כך קונפורמיסט שכבר אין גבול לבולשיט שהוא מסוגל לבלוע. לא שלא ראינו דברים כאלה בכל מני ארצות. מה שנראה כתמיכה רבה באריה דרעי, ברב חיים אמסלם ושכמותם שמגיעים מלב קהל היעד להסתה מימין אבל נמנעים במופגן מרטוריקת השנאה המתפרצת, וגם הפופולאריות של אנשים כמו רובי ריבלין – בשר מבשרו של הימין – שכבר הספיק לצאת נגדה ולהיות מוקע כ"פיינשמייקר" (והוא, כנראה, יהיה הנשיא הבא) מצביעים אולי על עייפות כזאת. ואולי לא, אני לא יודע.

מה שאני כן יודע זה שהמצב שלנו קשה ומסובך מכדי להשאיר את הדיון הציבורי עליו לכל מני ספינולוגים שמייבאים כסף, רעיונות ושיטות עבודה מהימין הנוצרי הפונדמנטליסטי בארה"ב והופכים את השיח הציבורי למקום שאיננו ראוי למגורי אדם הגון.

הסיפור של הקמת מחלקת לחימה בדחליל החדש, "דה-לגיטימציה" שמו, באמ"ן, הזכיר לי אפיזודה רלוונטית מהעבר הלא רחוק. גיבורי הפרשה הנוכחית הם האלוף אביב כוכבי, ראש אמ"ן ומקים המחלקה, תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, שושואיסט צבאי בדימוס והיום מנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים,  שיזם ודחף להקמתה, והשר לעניינים אסטרטגיים בכבודו ובעצמו, בוגי יעלון שמינה את קופרווסר לתפקידו זה לא מזמן.

בין 1995 ל-2005 פעל בצה"ל גוף בשם מלת"ם (מרכז לחקר תורת המערכה) שהוקם והובל ע"י שמעון נוה, קצין-אינטלקטואל אקסצנטרי ובעל אגו עם כמה אזורי זמן משלו. נוה הכניס לצה"ל מערכת מושגים סופר-אינטלקטואלית מופשטת ועמוסת מטאפורות בהשראת פילוסופים פוסט-מודרניסטים צרפתים. בסוף מבקר המדינה סגר את הקרקס מהסיבה הפשוטה שאף אחד, כולל הוא, לא הצליח להבין על מה לעזאזל הם מדברים, במיוחד כשהם אמרו מילים כמו "השתבללות". כישלון לבנון2 מיוחס במידה רבה לאסכולה הצבאית שהתעסקה בהשוואת דינאמיקת הקונפליקט לגבישים פרקטליים או מה שלא יהיה, ושכחה שצריך גם דברים כמו פקודות שאפשר להבין וימ"חים מלאים.

יעלון, קופרווסר וכוכבי נמנו עם מחנה תומכיו של נוה ואימצו לא רק את השפה שלו – המונח המוכר ביותר הוא "צריבת תודעה" – אלא משהו מתפיסת המציאות שלו. פוסט מודרניסטים צרפתים אמרנו? ובכן, בהשראתם נוה וחבורתו תופסים את המציאות בעיקר כפרשנות של התודעה האנושית (תיאורטית, בצדק. כל זמן שלא מגזימים). זה הוביל אותם למחשבה שהמלחמה מתנהלת לא בעולם הממשי אלא ב"תודעה". לכן, כדי לנצח, צריך לארגן מחדש את ה"תודעה" היהודית-ישראלית כך שלא יהיו לה ספיקות ב"צדקת דרכינו" וכך היא תגבר על ה"תודעה" הפלסטינית.

איך לעזאזל הם מגיעים מכאן לרעיון שהפלסטינים ישלימו עם חיים בבנטוסטאנים לנצח, נשגב מבינתי. בטח משהו שקשור ב"תודעה" שלהם. אבל זהו חלק מההקשר של הקמת המחלקה הזאת באמ"ן.

ועוד הרבה הרבה דברים אחרים. "תודעה" היא מילה אופנתית ביותר בחוגי הימין הניאו-שמרני הישראלי, ולא במקרה. בוגי יעלון הוא, אגב, שחקן מפתח שם. אני לא חושב שהוא בסך הכול הולך בטל במשרד ממשלתי פיקטיבי ועושה רושם שיש שם תיבת פנדורה שלמה שרק מחכה להיפתח. כשהעניין יתגבש לתמונה קוהרנטית, תהיו הראשונים לדעת.

2. ונהפוך הוא דלי צבע על הראש.

לאחרונה מסתובב באינטרנט סרטון תחת הכותרת: "תושבי שכונת תפר בירושלים פועלים להורדת הביטחון העצמי של הערבים בשכונה". כמה נערים מגיעים לביתו של צעיר ערבי, קוראים לו לצאת ומלבישים לו דלי מלא צבע על הראש. התוקפים הם אלו שצילמו והפיצו את הסרטון, כמקובל בקרב בני דמותם גלוחי הראש באירופה.

לא התקיפה הכי חמורה. אבל המציאות מורכבת מדברים כאלה. אין ספור התנכלויות ותקיפות שיוצרות מצב בלתי נסבל. לתקשורת זה מגיע רק כשזה נגמר ברצח, או כשבטעות נפגע איזה אזרח זר שיכול ללכלך עלינו בעולם (לעשות עלינו ד-ל-י-ג-י-ט-י-מ-צ-י-ה יענו).

אבל מה שמעניין זה הטקסט בסוף הסרטון (ההדגשה במקור):

ונהפוך הוא.

אשר ישלטו  היהודים

המה בשונאיהם.

ובכן, סחבק איש נוטר טינה ידוע וזוכר היתקלות קודמת בטקסט  (פסוק מהמגילה ) הנ"ל בהקשר הנ"ל. לא הייתי צריך ללכת רחוק שכן הציטוט לקוח ישירות ממאמר ב-"הקול היהודי – חדשות ליהודים שמחים", שאליו קישרתי בפוסט הקודם בבלוג זה. כמובן שהתוקפים לא קראו את המאמר וישר רצו להפוך דלי צבע על ראש של ערבי. מדובר במסר חזק ונפוץ שהוטמע בהם כבר מזמן, שזוהי משמעות "השלטון היהודי". לא עצמאות וחופש ליהודים, שלא על חשבונו של אף אחד אחר אם אפשר, אלא שליטה של יהודים על הגויים, ערבים במקרה שלנו.

אולי לא מדובר באנשים אינטליגנטיים במידה שתפגע בחיי החברה שלהם, אבל האינסטינקטים שלהם חדים. הם מעלים אל פני השטח, במוצהר ובגאווה, את אחד מזרמי העומק המכוערים של הלאומיות היהודית: הפנטזיה ההיא של האברך הנעבעך המוכה מהשטעטל, להיות הקוזאק.

זוהי גם הדרך היחידה להשיג מדינה יהודית בכל ארץ ישראל. לדאוג שהערבים יוגבלו ל"תחום המושב" שלהם, ומפעם לפעם לעשות להם איזה פוגרום, כדי "להוריד להם את הביטחון העצמי" (עוד ביטוי נפוץ בשיח הפונדמנטליסטי). שלא יבוא להם לראש איזה רעיון כאילו גם הם בני אדם ואזרחים, שמגיעים להם אותם דברים כמו ליהודים. וכמובן, זוהי גם ה"יהדות" של "המדינה היהודית" של היום. הרבה צורות של "צביון יהודי" המדינה יכלה לקבל. חלקן יפות וחלקן מכוערות. אבל נראה שהדבר ה"יהודי" היחיד במדינה שלנו הוא התעקשותה למרר את החיים לכל מי שאיננו יהודי.

3. עוד שני סיפורים ירושלמיים.

אפשר להתפתל כמה שרוצים. לדבר על חוק ותקנות, לטעון את הטענה המכוערת לפיה תושבי ירושלים הפלסטינים יכולים לקבל אזרחות ישראלית, אבל שום דבר לא יכול להצדיק את גירושו של אדם שנולד בירושלים, העביר בה את רוב שנותיו, ביקר בה פעמים רבות גם כשחי במדינה אחרת, מחזיק בה עסק משגשג ומהווה דמות מוכרת מדמויותיה של העיר.

מה פשע עשה מונזר פהמי? חי בארה"ב אי אילו שנים, ובכך איבד את הזכות לחיות בעיר הולדתו. פושטק יהודי שנסע לכמה שנים לעשות כסף בארה"ב, נכשל וזוחל חזרה עם זנב מקופל מתקבל כגיבור ומקבל זכויות דומות לאלו של עולה חדש. אבל בעל בעמיו נזרק מהעיר מפני שבירושלים, אם אתה ערבי אתה על תקן אורח זמני גם אם נולדת כאן.

באופן הזה ישראל נפטרת מהפלסטינים בירושלים אחד אחד, אבל ממש נעלבת כשמישהו אומר לה את זה.

ובעמוד המאמרים של "הארץ" טוען כתבן מטעם "המכון לאסטרטגיה ציונית" (עוד שחקן במשחק ה"תודעה" שעליו דובר לעיל) שבעקבות סקר לפיו כשליש מתושבי ירושלים הפלסטינים אמרו שהם מעדיפים להישאר אזרחי ישראל אחרי החלוקה הצפויה, שצריך להציע מעין "משאל עם" במזרח ירושלים. אם רוב הפלסטינים יעדיפו להישאר בישראל, טוען עדי ארבל, העיר תישאר מאוחדת בריבונות ישראל לנצח נצחים.

הרבה דברים אפשר להגיד על הרעיון הזה. נחסוך מכם את המובן מאליו למעט זה שצריך להיות מטומטם אמיתי כדי לחשוב שבמשאל כזה יותר ממחצית התושבים (שלכולם משפחות בשטחים, ובמיוחד בחברון) יבגדו בקונצנזוס הלאומי ויכשילו ריבונות פלסטינית במזרח העיר תמורת החיים הטובים בישראל, שכמה אפיזודות מהם מתוארות בעמוד זה. ונגיד רק שהרעיון האווילי הזה אומר משהו על רמתם של מכוני המחקר השבעים והמסובסדים עד לזרא של הימין.

שוב, הפנטזיה הימנית הזאת לפיה כל מה שהערבי צריך הוא שיזרקו לו כמה עצמות פה ושם.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומציע לו, ולכולם, לפזר מלח גס על הראש כדי להרחיק את שבלולי התודעה.

אני לא משווה, חס וחלילה. אני בסך הכול מצביע על דמיון מסוים בין דברים שונים. הרי לא נעלה על דעתנו להשוות בין ישראל למשהו או מישהו אחר, ועוד גרמניה, שכן, כפי שיודע כל אחד, הפועל להשוות בעברית משמעו "להגיד שאנחנו אותו דבר כמו…" והיות שאין לנו תאי גזים, חיילי צה"ל לא יודעים לצעוד כמו ברווז והרכבות כאן בהחלט לא מגיעות בזמן, אז לא יכול להיות דמיון גם בשום עניין אחר.

ובכל זאת, גם רומא לא נבנתה ביום אחד, ואנחנו מדינה קטנה שהכול קורה בה בקטן. בסופו של דבר, קומיסר נמוך דרג במנגנון של סטלין היה עלול לגרום למותם של בני אדם במספר השקול לאוכלוסיית ישראל כולה באמצעות טעות במילוי טופס. אז להם יש את סטלין, ואנחנו קיבלנו רק את הקומיסרים. אז אולי בכל זאת קורים כאן דברים דומים במהות, אם כי לא בעצימות. יש מי שיחשבו שמדובר בסתם עילגות שמעידה על טיפשותם של ברי פלוגתא פוליטיים מכיוון מסוים. לצערי, אין הדבר כך כמו שתעיד, למשל, אחת מכותרות העיתון לאנשים שחושבים שמישהו שם זין על מה שהם חושבים, שמספרת לנו ש- "זוהה כוח בלתי מזוהה".

לצערי, מדובר ביותר מתאונת שכר מינימום[1] פשוטה. זקני הקוראים (הצעירים יצטרכו לחכות שהספר ייצא בתור אפליקציה לאיי-פון)  זוכרים אולי איך או'בריאן מסביר לווינסטון סמית' שבכל שנה המילון נעשה דק יותר, שכן כותביו עמלים למחוק ממנו מילים רבות ככל האפשר כדי למנוע מהעם את כל מה שמשמש לחשיבה שאיננה הכרחית. אפשר בהחלט להיפטר ממילים כמו "נצפה", "נראה", או "התגלה". ממילא אנחנו כבר לא ממש עוסקים בצפייה על המציאות, לא רואים בעיניים ובטח לא מגלים שום דבר חדש אלא סורקים במטרה לזהות כל מני מרעין בישין שרוצים להשמיד אותנו.

אפרופו רוצים ולהשמיד, עקב השימוש הרווח במילים עבריות אלו כתחמושת במלחמת ההסברה, הן סיגלו לעצמן התנהגות של תחמושת צה"לית (ומשאיות בכביש הערבה) ו"סטו ממסלולן". אכן, אחת מתכונות השפה העברית היא שהמילה שמתארת פעולה היא פעולה בפני עצמה, ולכן תיאורה הוא "פועל" להבדיל מהאנגלית שבה התיאור הוא "תמלול" (verb), ואכן, החבר הדמיוני ברא את העולם במילים ויש אומרים שממילים, אבל בכל זאת, יש הבדל בין לרצות ולעשות. אם הייתי צריך לשאת באחריות על דברים שאני רוצה לעשות לכל מני אנשים, היו צריכים להזעיק את האינטרפול שש פעמים עוד לפני ארוחת הבוקר. וכאן יש לציין שבבוקר, ובכל מצב אחר בו אני נאלץ לקום מהמיטה, אני נוהג לעשות תנועות מאיימות ולפעמים אפילו מגונות ונותר לי רק לקוות שאף אחד מסוכני האינטרפול לא "ייאלץ להשיב אש".

המילה להשמיד, כנראה עקב הצורך שלא לחלל אותה בשימוש שאיננו לצרכי תיאור השואה שאותה אסור לחלל בשימוש שאיננו לצרכי תיאור השמדת יהודים, הולידה איזה ממזר בשם להשמיד כ… לדוגמא: "להשמיד את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית"[2]. אני חייב לציין שהמעבר הזה מהפסקת הקיום עצמו לשינוי היבט כלשהו של הקיום שנתפס כגרוע ממש כהפסקת הקיום עצמו, אם לא כאותו הדבר עצמו, מבלבל למדי. האם זה אומר, למשל, שאני יכול להתייחס לייצור קטשופ כ"השמדת עגבניות כפירות עגולים ואדומים"? כי אז, אולי זה לא כ"כ נורא ואני יכול להבין את הטוקבק שקראתי אתמול בערוץ7 לפיו אנחנו מצויים במלחמת השמדה והשמאלנים הם האויב כרצון להשמיד אותי כשמאלני בלבד ולהשאיר את כל השאר על כנו. אולי הטוקבקיסט בסך הכול מביע משאלה שאשנה קמעא את השקפותיי הפוליטיות.

אבל לא רק הקטנת מספר המילים[3] ושימוש יתר בהן על נושאים בלתי מעורבים וחפים מפשע שנקלעו לסביבה במקרה הם מסימניה של העברית המתחדשת. יש גם האחדה בין כרונולוגיה, סיבתיות, אחריות ואשמה. אם נחזור לאותה כותרת ב"הארץ", שבה חיילים ירו על חבריהם אחרי שזיהו כוח בלתי מזוהה, ברור לנו שהחיילים ירו גם מפני שזיהו את הכוח וכך אותו כוח גם אשם במותם ופציעתם של החיילים ולכן אף אחד בצד שלנו לא אחראי לזה.

או'בריאן ישמח לדעת שלא רק במדינה הספרותית העתידנית הקטנת המילון מקטינה גם את המחשבה. אני נזכר בסיפור ההוא מלבנון2 שבו כוח צה"ל שנשלח לתצפת ולאסוף מודיעין זיהה "דמות חשודה" במרחק ופתח עליה באש כאיש אחד. דבר שהקפיץ את כל החיזבאלונים בגזרה וגרם לנסיגה מבוהלת של החיילים בחזרה לבסיס. אני מניח שהחיזבאללה אשמים באי איסוף המודיעין באותו לילה כמו שהפלסטינים אחראים לזה שמדינת ישראל נמנעת מלממש את מה שהיא עצמה מגדירה כאינטרס העליון שלה – מדינה בעלת רוב יהודי.

ואם כבר בהיעדר מחשבה עסקינן, אי אפשר שלא להזכיר את היעדרן של מילים שאינן טעונות בחומר נפץ. מילים שמתארות או מגדירות מצב, ניטרליות אם תרצו, שמאפשרות לנו להבין מה קורה לפני שנחווה דעה. לא רק שאינן פופולאריות אלא שכמו אותם אידאליסטים צעירים שהסתובבו בשנות העשרים בתל אביב והכו אנשים שהעזו לדבר ביידיש,  יש מי שכותב דו"חות, וקורא לחקור ולפטר מרצים שמעזים להגיד "הגירה" במקום "עליה" ו"מלחמת 48" במקום "מלחמת הקוממיות". כאן, אנחנו צריכים מילים שכל החמולה מגיעה איתן לשיחה, "כיבוש", "מתנחלים", "ציונות" או "תל אביב". תגיד את המילה ואני אגיד לך מי אתה ומי החברים שלך, ואז נדבר על מי אומר ולא על מה אומר.

נשאר רק לקרוא לשפה הזאת בשם, כי זאת כבר לא ממש עברית ואפילו לא ישראלית אלא שפה צרה ודלה שאפשר להשתמש בה רק כדי לטעון שאנחנו לא אשמים ולהסביר לאחרים למה אנחנו לא אשמים, הרי לא יכול להיות שמישהו חושב משהו אחר, הוא פשוט לא מבין אז צריך להסביר לו. אז זאת ההזדמנות של הקוראים להיכנס להיסטוריה כממציאי השם לשפה החדשה הזאת. הצעות?

מינהלי: זוהתה כניסת תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב, אני רוצה להסביר לתורם שהוא ממש בסדר.

ישב הפרסומאי על המדוכה, ישב עוד קצת ומצא פיתרון. הקמפיין שהיה, מסתבר, אחד המוצלחים והמשפיעים בישראל, סיפר שבמוצצים של החברה הנ"ל אין עופרת, שכידוע גורמת לשלל תחלואים ותלאובות. "לא שיקרנו", גיחך הפרסומאי לעברינו, "באמת אין שום עופרת במוצצים של החברה ההיא. העניין הוא… שאין עופרת גם במוצצים של המתחרים."

אבל ציבור הקונים, כששמע על עצם הרעיון של עופרת במוצצים שלא היה ולא נברא, החליט לא לשחק עם הבריאות של התינוקות שלו. הרי כשמדובר בפחד קמאי לשלום הצאצא, היגיון היגיון, אבל הולכים על בטוח. אף אחד לא יכול היה לסתור את טענת המפרסמים שכן היא אמת לאמיתה ולא יכול היה לתבוע אותם על הוצאת דיבה שכן לא הזכירו את המתחרים במפורש. המכירות, כמובן, הרקיעו שחקים, על חשבון המתחרים.

"למכור פוליטיקה", אומרים באמריקה, "זה כמו למכור קוקה קולה". שנות התשעים היו זמן עלייתם של חלוצי הפרסום חסר המצפון בסגנון הדוד סאם בתחום העסקי והפוליטי כאחד. זאת התקופה שהביאה לנו את ארתור פינקלשטיין, אייל ארד, מוטי מורל, ראובן אדלר ושכמותם. האנשים האלה איחדו את תחומי הפרסום, הלוביזם והייעוץ האסטרטגי לתחום אחד, וגם בכך הם לא הסתפקו. הם גם השתלטו על עיצוב המוצר. הם כבר לא מכרו את מה שהפוליטיקאים אמרו, אלא אמרו לפוליטיקאים מה להגיד כדי למכור את עצמם. לאנשים האלו יש חלק לא מבוטל בהפיכת הויכוח הפוליטי בישראל לאוסף טוקבקים שעיקרם הכפשת היריב ומטרתם העיקרית להשיג לאיזה עסקן דריסת רגל בפוליטיקה.

אבל אחרי החלוצים הללו, בא דור חדש. בשנות התשעים הם עוד היו בתיכון. הפרסומאים החדשים הללו לא איבדו את המצפון ואת הבושה כי מעולם לא היה להם כאלה. הם נולדו לתוך המציאות החדשה.

בין הבולטים שבפרסומאי הדור החדש הזה הוא משרד הפרסום, הלוביזם והייעוץ האסטרטגי EDK. קוראי הבלוג הקבועים יותר צריכים להכיר אותו, אבל שווה לעשות תקציר פרקים קודמים על משרד הפרסום שהמציא את "אם תרצו".

משה קלוגהאפט ושמוליק ויליאן הם שני חבר'ה צעירים חובשי כיפה סרוגה שעשו את הקפיצה מעוזרים פרלמנטריים לבעלי המשרד המצליח שמתגאה ב"חשיבה מחוץ לקופסה". הנה, למשל, דוגמא לחשיבה… הרבה מחוץ לקופסה, פרי עטם של קלוגהאפט ווילאן. לאחרונה, נשים (עיתונאיות) מקבלות בדואר מכתבים בכתב יד בנוסח הבא:

"תסלחי לי שאני ישיר, זה כבר כמה ימים שאני מחפש את המילים הנכונות ולא מוצא. האמת היא שמעולם לא פניתי כך למישהי, אבל בברנז'ה מספרים עלייך שאת מוכנה לנסות דברים חדשים… אני יודע שעדיין לא יצא לנו להיפגש ,אבל אני הולך להיות הרבה בסביבה… ראיתי אותך בהפסקת הצהריים ליד המעלית, כמהה למשהו חדש, ומאז אני כבר מדמיין את הפגישה שלנו. לא יכול לחכות. בואי ניפגש על קפה, לצהריים או לפגישה מסוג אחר לגמרי בערב…"

האם לזה התכוון קלוגהפט כשדיבר על "לעבור לרטוריקה הצבעונית החילונית"? האם כך הם מתיימרים להבין אותנו? אז קודם כל, משה ושמוליק, אם אתם במקרה קוראים את זה, תיכנסו ל-הכצעקתה ותקראו מה מרגישות נשים שמקבלות הצעות מסוג זה. אני יודע שלא מזיז לכם, אבל יכול לעזור לכם בפעם הבאה שתרצו לפנות ליותר ממחצית קהל היעד. ואולי מי שלא מסוגל לפרסם פאקינג שוקולד בלי איומים והטרדה מינית, אין לו מה לחפש בעולם הפרסום. או בחברת בני אדם בכלל, אם כבר מדברים על זה.

ואלה האנשים שבין נותני הטון בשיח הפוליטי היום. כשאני מתכוון שמשרד הפרסום הקים את "אם תרצו" אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו. הוא לא עשה את זה לבד כמובן. האבא המולטי-מיליונר של רונן שובל היה בין היוזמים אחרי שקיבל הארה וגילה מחדש את יהדותו. והמכון לאסטרטגיה ציונית בראשות יו"ר מועדת יש"ע בדימוס ישראל הראל הצמיח את שובל ואת החצי השני שלו, גנב התחמושת הצה"לית ארז תדמור, בקורס המנהיגות הצעירה שלו.

אבל בשורה התחתונה, "אם תרצו" הוא ספין של פרסומאים. משה קלוגהפט הגה את הרעיון לפיו כדי להחדיר את עמדות הימין הדתי (שלדעתו סובלות ממיתוג שלילי) למיינסטרים צריך א' לעולם לא להזכיר את המילים "ארץ ישראל השלמה". ב' להריץ כמה שיותר ארגונים קטנים, נפרדים ושונים זה מזה, אבל שיפגיזו את אותן המטרות. כך ייווצר "באז" ואשליה שמדובר לא בספין אלא בהתעוררות "מהשטח".

רוב, אם לא כל הקמפיינים שמתגוללים על הבוגדנות והחתרנות של השמאל לאחרונה הם מבית היוצר של EDK. השיטה קבועה: מוצאים איזה פעיל צעיר ונלהב ושמים אותו בחזית ארגון שהוקם הרגע למטרה זו, מישהו משלם ל-EDK ישירות את מחיר הקמפיין בלי שהכסף יגויס ע"י הארגון עצמו. כך אפשר להסתיר את זהות הספונסרים כי אפשר לדעת מי תורם לארגון, אבל הארגון לא חייב לדווח על עסקה מסחרית רגילה שבה הכסף לא עובר דרכו. הארגון מוציא קמפיין מושקע נגד הקרן החדשה לישראל וארגוני שמאל באשר הם ובעקבות זאת, בשלב הבא הוא הופך לשחקן פוליטי מוכר בשטח.

"אם תרצו" היו הראשונים. בעקבותיהם הגיע ארגון שעד אז אף אחד לא שמע עליו בשם "הפורום למען ארץ ישראל" עם "קמפיין הגז הערבי" המופרך נגד הקרן החדשה מבית היוצר של קלוגהאפט וויליאן. "אם תרצו", שבה קלוגהאפט  משמש יועץ אסטרטגי וויליאן משמש כדובר, הכחישו כל קשר. עברו כמה חודשים, ורנן שוורצמן וארגון הרפאים שלו כבר מארח את כל המי ומי לפאנל בנושא ה"משפטיציה" של צה"ל באוניברסיטת בר אילן. איש הקש הפך בעזרתם של מפעילי הבובות לשחקן פוליטי, בדיוק לפי התכנית. הבא בתור לעשות את אותו המסלול, אפשר לנחש, יהיה אריה ארבוס וארגונו "בין הכוונות".

אז לא מפתיע שצמד המכשכשים בכלב הנ"ל, חסרי מוסר ומעצורים לחלוטין בכל הנוגע לאופן בו הם מעבירים את המסר בין אם זה בשביל צ'ק שמן מחברת ממתקים ובין אם זה לטובת האידיאולוגיה הפוליטית שעליה הם נלחמים בדם ליבם, משחזרים עכשיו את קמפיין המוצצים שהוזכר לעיל.

בקמפיין חדש, "אם תרצו" קוראים לתומכיהם להגיע למצעד זכויות האדם שייערך מחר בת"א עם שלטים עליהם כתוב "גם ליהודים יש זכויות אדם". בדומה לעופרת במוצצים, זה דבר שאף אחד לא יחלוק עליו. כמוהו, זהו מסר שפונה לפחדים הקמאיים של הציבור וסומך עליו שלא יטרח לבדוק ולראות שהארגונים המשתתפים עוסקים במרץ בזכויות אדם של יהודים, כמו של כל אחד אחר. אמנם אפשר לוודא זאת במעבר פשוט על שמות המשתתפים, אבל ציבור מפוחד לא לוקח סיכונים. המסר יעבור.

אמנם המצעד מתקיים מחר וההתראה היא קצרה, אבל אני מציע להאכיל את קלוגהאפט, ויליאן והפעילים שלהם בקצת מהחומר שלהם. ללבוש חולצות של "אם תרצו", להתערבב אתם ולהרים שלטים שעליהם כתוב "רק ליהודים יש זכויות אדם".

מנהלי: תודה לאיל רדושקוביץ' שהעביר לי את המידע על קמפיין ההטרדה המינית וגם על הפאנל באוניברסיטת בר אילן. למעלה משמאל יש כתובת מייל בין השאר לדברים כאלה. תשתמשו בה.

מנהלי2: ספק אם קמפיין ההטרדה המינית אכן מהווה הטרדה מינית עפ"י חוק שכן אין בו את יסוד ההמשכיות. אבל מבחינתי, מדובר בהטרדה מינית לכל דבר ועניין. "אם תרצו"  ושות' אוהבים לאיים בתביעות משפטיות פעמיים ביום ויכולים בהחלט לתבוע אותי על הוצאת דיבה. ואני אומר: MAKE MY DAY

והנה בא ישראל הראל ומספר לנו שהציבור היהודי אכן נלחץ עם הגב לקיר, שהוא חש פחד. הראל מחדש לנו עם התובנה המדהימה שגזענות ואנטי-דמוקרטיות קשורות לפחד. כי אנחנו חשבנו שמדובר בסוג של תחביב ואנשים עושים את זה בשביל הכיף. הפיתרון מבחינתו: הערבים והשמאלנים צריכים להרגיע את הציבור ולדאוג שיפסיק לפחד מהם. זאת טענה ראויה לשיח האינפנטילי (ילדותי בעברית) שפשה בציבוריות הישראלית. כבר התרגלנו ששאלת ה"מה עושים" נענית ב"אנחנו היינו כאן קודם", "זה הם התחילו" ו"הם אשמים." התרגלנו גם שכל ביקורת נענית ב"גם [השלם את החסר] עושים את זה". גם כאן יש לנו התיילדות טיפוסית, הילד פוחד, אז צריך ללטף אותו על הראש ולהרגיע אותו, אחרת הוא יצעק וישתולל ושוברים את הכלים ולא משחקים.

יותר משמונים אחוזים מהציבור היהודי בישראל נוטים להסכים על הראל ודוקטרינת הדמוקרטיה במקום שני, כזאת שבדומה למשטר האיראני, "מוענקת" רק למי שלא מערער על האידיאולוגיה של המשטר. זוהי תמיכה גורפת במדינה קודם כל יהודית ואח"כ דמוקרטית. אם הסידור הזה יתפרק, זה לא יהיה מחוסר תמיכה ציבורית אלא מפני שמדינה כזאת לא יכולה להתקיים. הפחד עליו מדבר הראל הוא מעצם העובדה שיש מיעוט שלא מקבל את ההשקפה הזאת ומעז, גוועאלד, להביע את דעתו.

לא ברור מה יגרום להראל, או לשאר הציבור לצורך העניין, להפסיק לפחד ולהואיל להיות נאמנים לעקרונות הדמוקרטיה. הרי הראל החזיק באותן עמדות גם לפני שלושים שנה וכל פעם יש משהו אחר לפחד ממנו כדי להצדיק אותן. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, פעם זה פלישה אפשרית של ירדן וסוריה, אח"כ אש"ף, אחריו הג'יהאד העולמי והיום, בהתאם לאופנה האחרונה, "תנועת מלקחיים" של ערבים אזרחי ישראל מצד אחד, וארגוני זכויות אדם מצד שני. האחרונים, כמובן, חוברים בצורה עיוורת לערבים כפי שאפשר להבין, לטענתו, מכך שאותם ארגונים לא עוסקים בזכויות האישה במגזר הערבי.

אם הקרן החדשה לישראל הייתה, נניח, תומכת בחמש עשרה ארגונים שעוסקים בקידום מעמד האישה במגזר הערבי ועוד כמה וכמה שנותנים מענה גם לנשות המגזר, אתם חושבים שהראל, "המכון לאסטרטגיה ציונית" שבראשו הוא עומד ו"אם תרצו" שהוקמה וטופחה באמצעות המכון היו יכולים להפסיק לפחד ולהפסיק לסמן אותה כקן של בוגדים וחתרנים? לא חשבתי כך.

או שאולי אביר זכויות הנשים הנ"ל צריך גם שיפסיקו ללמד קורסים בנושאי מגדר באוניברסיטאות, שכן בדו"ח שארגונו פרסם כל הקורסים הנ"ל נספרו כ"פוסט-ציוניים" ולכן מפחידים ומצדיקים את התפוררות הדמוקרטיה. וכדי להיות בטוח, כדאי גם להפסיק ללמד קורסים על יחסה של ממשלת קנדה לאינדיאנים בתחומה, שמא מישהו יעשה כל מני הקבלות וידחף את הציבור המאוים עמוק יותר עם הגב לקיר.

והיה וכל השמאלנים והערבים האלה פשוט יסתמו ת'פה ויפסיקו להגיד שמדינה יהודית ודמוקרטית זה דבר שלא מסתדר ביחד, בטח לא כשאנחנו מחזיקים את הפלסטינים בשטחים תחת שליטתה, ושהדמוקרטית קודמת ליהודית. האם הציבור יפסיק לפחד? האם הראל ושכמותו יפסיקו להפחיד? האם במקרה כזה הציבור יתמוך בדמוקרטיה מלאה או שמא יחשוב שמדובר פה באיזה טריק והנ"ל רק מנסים להרדים אותו כדי לתקוע לו סכין בגב? הרי הדמוקרטיה עצמה, שמאפשרת לכל אחד לחשוב ולהגיד שהמדינה צריכה להיות אחרת מאיך שהיא היום היא הדבר ממנו פוחדים. אז מה, הזכויות הדמוקרטיות יינתנו אבל רק בתנאי שאף אחד לא ישתמש בהן?

היות שהראל ושכמותו חושבים, עוד מהיום שעמדו על דעתם, שהשלטון בישראל צריך להיות בידי יהודים בלבד גם אם יהיו מיעוט בארץ, ושלערבים יינתן "תחום מושב" שבו יורשו לנהל את ענייניהם ברמה המוניציפאלית, אם יתנהגו יפה, דיבורי הפחד שלו הם לא הסיבה להתקפה על הדמוקרטיה, אלא ההצדקה. השפה הפוליטית היום, כתב ג'ורג' אורוול ב-46, היא בעיקרה הצדקה של מה שלא ניתן להצדקה. והדברים נכונים גם לישראל של 2010. רוב הציבור לא ממהר להתגייס לטובת מודל מדינת האפרטהייד היהודית מבית מדרשו של הראל ולא מאמין בייעוד המשיחי של המדינה. רק הפחד יגרום לציבור להתייצב לצד המחזיקים בעמדות הללו, ולכן את הפחד הזה צריך להנציח.

מסתבר גם שרק יהודים שאינם שמאלנים זכאים להרגיש פחד. הרי לא יכול להיות שמגמות ההקצנה בציבור הערבי, למשל, קשורות לכך שגם הם מרגישים "עם הגב לקיר". במיתולוגיה הבסיסית שעליה חונכנו, זאת שהראל הוא מייצגה הבולט אבל נמצאת שם כדפוס מחשבה בסיסי עבור רוב הציבור, יש רק שני סוגים של גויים: יש גויים רעים, מין קוזאקים שונאי ישראל שכאלה שיהיו נגדינו בלי קשר למעשינו. ויש גויים טובים, שמכירים בהיותינו העם הנבחר ובזכויות היתר שלנו, לפחות בארץ הזאת. מי שלא נמנה עם הסוג השני, חזקה עליו שנמנה עם הסוג הראשון. אז כנראה שהערבים בארץ צריכים להשלים עם מעמד דמוי ד'ימי בארצם ולעשות זאת בהתלהבות ועקביות מספיקים כדי לשכנע את הציבור היהודי … ובכן, להעניק להם מעמד כזה.

השמאלנים האלה, גם להם אין זכות לפחד. הרי ידוע ששופטי בית המשפט העליון, פרופסורים לסוציולוגיה, שחקני תיאטרון ועיתונאים הם אלה שמנהלים את המדינה ולא מניחים לרוב לממש את זכותו הדמוקרטית לבטל את הדמוקרטיה. השמאלנים צריכים להתאים לסטריאוטיפ ולהיות גוף זר. הוא לא חלק מהעם, מה שקורה לא אמור להפחיד אותו, בטח שאין לו מה להרגיש "עם הגב לקיר", הוא צריך להיות נחמד לעם ולהרגיע אותו כדי שיורשה לקחת חלק בניהול המדינה שלו.

יש לסיפור הזה שורה תחתונה. זכותו של מי שמסכים עם השקפת העולם הרווחת לשותפות במשחק הדמוקרטי מובנת מאליה, מי שלא מסכים, צריך להוכיח שהוא בעצם כן מסכים. כשהרוב ישתכנע שלא עובדים עליו ושהמיעוט באמת חושב כמוהו, הוא ירשה לו בטובו להשתתף במשחק הדמוקרטי אבל רק בתנאי שלא ידרוש את הזכויות המגיעות לו בדמוקרטיה. ברוכים הבאים למיינסטרים הישראלי.

כשמדברים על "אליטות" בישראל, לרוב זה כך, והכוונה היא לצאצאיה של אליטת מפא"י, אנשים שעוד מחזיקים בגינונים אליטיסטיים, אבל כבר מזמן הפסיקו להיות אליטה. למעשה, בישראל אין אליטה, אבל יש אליטות. התפרקות אתוס כור ההיתוך הייתה כרוכה בשקיעת האליטה שהגתה אותו, ובהתפרקות החברה למגזרים.

כמובן שהחברה תמיד הייתה מפורקת למגזרים, אבל טבען של אליטות הוא לדמיין את החברה בצלמן ובדמותן ולנסות לעצב אותה בהתאם לפנטזיה. אליטה היא דבר שחושב את עצמו כמייצג האולטימטיבי של החברה, כמי שקובע את ה"בון-טון", כמי שמגדיר אותה. כשאליטת מפא"י התפרקה ושקעה, נעלמה גם הפסאדה והחברה הישראלית נחשפה בתור מה שהיא באמת, ותמיד הייתה: אסופה של שבטים. לכל מגזר בישראל יש אליטה משלו, לחרדים, לדוברי הרוסית, לפלסטינים אזרחי ישראל ולמתנחלים. שלושת הראשונות עדיין לא פיתחו הכרה של אליטה כלל ציבורית (אבל הן בדרך), והן עדיין אליטות מגזריות.

האליטה הישנה לא נעלמה, כמובן, אלא הפכה לאליטה של המגזר שלה שמרכזיותו עוד יכולה להקנות לה את האשליה שהמדינה "שלהם" ולדמיין איך היא תחזור להיות שלהם אם רק ניפטר מהשטחים המיושבים בצפיפות בפלסטינים ונחזיר את המתנחלים לתוך תחומי הקו הירוק. אבל בסופו של דבר, האליטה לשעבר כבר לא באמת רואה את עצמה כאליטה אלא רק חווה נוסטלגיה לימים הטובים ההם. ההתעקשות לראות בדינוזאורים האחרונים האלו "אליטה", יותר משהיא משקפת את היומרות שלהם, משקפת את היומרות של אלה שמכנים אותה כך.

האליטה של הציונות הדתית רואה את עצמה כמי שאמורה לרשת את תפקידה של אליטת מפא"י. גם האליטה העולה, כמו כל אליטה, מדמיינת שהציבור איתה ושהיא "משרתת" אותו ולא, רחמנא לצילן, מחפשת להשיג ולשמר הגמוניה לעצמה. זאת משמעותם של הדיבורים לפיהם ה"אליטה" (הסמולנים התל אביבים האלה) הפסיקה להיות "אליטה משרתת" והפכה ל"אליטה נהנתנית". יש כאן מסר כפול: האחד, "אנחנו צריכים להיות האליטה החדשה". השני, שמהווה את ההצדקה לראשון, "אנחנו זה העם".

האירוניה היא שרק אליטות הן "העם". כל זמן שאשכנזים חילונים מתנועת העבודה היו האליטה, הם החשיבו את עצמם כ"העם", כיום, הימין הדתי מתיימר להיות "העם". סוציולוגית, זה מגוחך. מצחיק לשמוע, למשל, מתנחלים אידיאולוגיים מסביבה מבוקרת של ישובים קהילתיים מרוחקים עם מסנני קבלה ששמים בכיס הקטן את הוועדות של משגב, אשכנזים ותיקים ומשכילים ממעמד בינוני לרוב, מתארים את עצמם "פריפריה" כאילו היו איזו מסעודה משדרות. אבל ככה זה אליטות, הם הזה העם, והעם זה הם.

וכמובן שכל אליטה צריכה איזה אויב מבפנים, ככה כדי להזכיר לכולם שהם בעל הבית שקובע מי בפנים ומי בחוץ (זוכרים את "בלי חירות ומק"י"?). היות שגם האליטה הישנה וגם החדשה הן אליטות מהפכניות, הן גם משחזרות דפוסי התנהגות של אליטות מהפכניות.

אליטות מהפכניות מקיימות יחסי ניכוס-היבדלות עם האליטה שנגדה הן מתקוממות. האליטה הציונית של תנועת העבודה בידלה את עצמה משתי האליטות, הדתית והחילונית, באירופה באמצעות "שלילת הגולה" ובו בזמן טענה לבעלות על הדגלים של שתיהן: היהדות והמודרניות. את הדגלים היא הנדסה מחדש ברוחה שלה וסיפרה את ההיסטוריה לאחור. הלאומיות הטריטוריאלית הפכה להיות הביטוי האותנטי של היהדות במקום הדת ההלכתית, והייתה כזו "מאז ומעולם". וערכי המודרנה הפכו ל"מוסר הנביאים", מסתבר שזכויות אדם תמיד היו רעיון יהודי, והגויים הגיעו אליו באיחור קל.

האליטה החדשה של הציונות הדתית וספיחיה החילונים עושה את אותו הדבר. היא מבדלת את עצמה מהמוצגים המוזיאוניים של האליטה הישנה באותם האמצעים ואותה הרטוריקה בהן השתמשו כל התנועות המהפכניות: הם מנותקים מהעם, דואגים רק לעצמם, איבדו את הדרך, הם מנותקים מהשורשים, הם לא משלנו, הם משרתים אינטרסים זרים, הם לא אותנטיים וכו'. בו בזמן, הדגלים של האליטה הישנה מנוכסים ומונפים על ידי האליטה החדשה.

וכך, האליטה המתהווה אימצה את הדגלים של הציונות בנוסח תנועת העבודה, היהדות והמודרניות, או בניסוח המאוחר יותר, "מדינה יהודית ודמוקרטית". גם כאן, ההיסטוריה מסופרת מחדש. הדחייה המהפכנית של תנועת העבודה בראשיתה את הדת היהודית מטושטשת לסיפור הרמוני יותר לפיו הם בסך הכול הגשימו בדרכם (הצולעת משהו) את אותם מאוויים שהיו לדת היהודית "מאז ומעולם". דגל המודרניות, שבזמנו תלו בו יומרות של "קידמה" ושאבו אליו תכנים סוציאליסטיים מהפכניים, הפך לניאו-שמרנות ולפעמים גם לפונדמנטליזם, שתיהן תופעות מודרניות לעילא, שמשווקות את עצמן כחידוש ואלטרנטיבה ל"פוסט-מודרניזם", מילת הגנאי שמדביקים לכל מה שלא מוצא חן בעיני האליטה החדשה.

וכך, למרות שממשיכים להשתמש במושגים ששאולים מהמשטר הישן, יוצקים בהם תכנים חדשים וכך מרככים את המעבר. בסוף שנות השלושים, ההיסטוריון רונלד סיים כתב את הספר המונומנטאלי "המהפכה הרומית", כשלנגד עיניו עמדו מאורעות זמנו באירופה. בספר, הוא תהה איך המשטר הרומי השתנה מרפובליקה חופשית, חשדנית עד כדי כך כלפי כל צורה של שלטון שאפילו לא הנהיגה משטרה ואסרה על חיילים להיכנס לתחומי העיר, לקיסרות בעלת שלטון ריכוזי.

חלק מהתשובה שסיים הציע היא שהמציאות הפוליטית השתנתה מהקצה אל הקצה, אמנם, אבל המשטר החדש פשוט המשיך לקרוא לדברים באותם שמות רפובליקאים. אוגוסטוס, ראשון הקיסרים, היה מלך לכל דבר ועניין, אבל אם היה מכנה את עצמו כך היה מאבד את ראשו. וכך, אסיפות העם, הסנאט, הטריבונים והתחלופה השנתית של הקונסולים המשיכו להתקיים, כולם המשיכו לדבר על "הרפובליקה", על ה"חירות" ובעיקר, על "מנהג האבות" (מוס מאיורום), המושג שתוכנו השתנה כל הזמן כדי להכיל כל חידוש ושינוי. כחברה שמרנית, הרומים לא אהבו חידושים, כחברה משתנה, הם העדיפו להציג את החידושים כ"החזרת עטרה ליושנה".

ה"מוס מאיורום" הישראלי האולטימטיבי הוא, כמובן, "מדינה יהודית ודמוקרטית". "בשביל זה הוקמה המדינה, זה מה שהמייסדים רצו, זאת מהותה של המדינה". רק שמשמעות המונח השתנתה לגמרי. היהדות הפכה מלאום לפי המודל המרכז\מזרח אירופי – תרבות וגזע, עם קצת אלמנטים של דת, ליהדות הלכתית. הדמוקרטיה השתנתה גם היא. "עיקרון הכרעת הרוב" הפך ל"שלטון הרוב", מכלי מרכזי לקבלת הכרעות משותפות שאסור לו לפרוץ את גדר זכויות המיעוט, הדמוקרטיה הפכה להצדקה לחלוקת ציבור האזרחים לשולטים ונשלטים. היום, אפילו כהניסט שרוף כמו ח"כ מיכאל בן ארי יכול לדבר בשם המדינה היהודית וה"דמוקרטית" בלי שאנשים יתפלצו.

כמו שאוגוסטוס קיסר השאיר על כנו את עולם המושגים הרפובליקאי, שכל תכליתו היא מניעת ריכוז הכוח בידי המעטים, אבל ריכז את הכוח בידיו שלו, כל גם המונח "יהודית ודמוקרטית" שעד לפני עשרים שנה ציין, אולי בטעות או בתמימות, דברים שאמורים להתקיים במקביל בלי סתירה ביניהם, הפך ל"קודם יהודית, אח"כ דמוקרטית". אותן המילים, משמעות שונה.

כדי שהשיח הציבורי הישראלי יהיה שווה משהו, צריך להתייחס לציבור במדינה כאל מה שהוא באמת, אסופה רופפת של קבוצות בלי אתוס מאחד, שיש בו אליטה מובסת שעוד חושבת את עצמה אליטה, ואליטה מתהווה שחושבת את עצמה כ"העם". אחד החסמים העיקריים לשיח ציבורי היא האובססיה של שתי הקבוצות הנ"ל לתלות את "עתיד המדינה" בהיעלמותה של האליטה המתחרה.

"שלום עכשיו" למשל, אולי המייצגים הנאמנים ביותר של האליטה לשעבר לא רק במאפייניה ועמדותיה אלא גם בגודלה ובהשפעתה האפסיים,  תולה את עתיד המדינה בהיעלמות ההתנחלויות. האליטה הציונית-דתית תולה את עתיד המדינה בדחיקת ה"סמולנים" מהאקדמיה, התקשורת ובתי המשפט. בשתי המקרים, מדובר בסיפורי סבתא. רוב המתנחלים אינם אידיאליסטים "המהפכה האמונית" מתרחשת לנגד עינינו דווקא בתוך גבולות הקו הירוק. וה"סמולנים" באקדמיה, בתקשורת ובבתי המשפט לא באמת נמצאים שם. הם בסך הכול מפלצת מיתולוגית שעשויה מכל הדברים שלאומנים שונאים ומפחדים מהם.

מה שמתקבל זה משיכת חבל מגוחכת בין שתי קבוצות קטנות ומנותקות למדי שמגרדות תמיכה מהשנאה שהן יכולות לעורר כלפי המתחרים (ולמרות ששני הצדדים עוסקים בזה, הציונות הדתית מצליחה בזה הרבה יותר, בגלל זה היא מנצחת). כל זמן שלא נכיר בעובדה שכבר אין לנו מערכת פוליטית דו קוטבית של ימין ושמאל אלא פוליטיקה רב קוטבית של זהויות מגזריות, או לחילופין, מערכת דו קוטבית של בעד דמוקרטיה מול נגד דמוקרטיה כשתומכי שני הצדדים מפוזרים בכל המגזרים, השיח הציבורי ימשיך להיות מורכב בעיקר מבולשיט.

אבל כמקובל בארץ, העיקרון הלגיטימי הוא תירוץ וכסת"ח. איך כתב ג'ורג' אורוול, "השפה הפוליטית בימינו היא בעיקרה הגנה על הבלתי ניתן להגנה". בארץ, כשרוצים לראות לא רק מה אומרים אלא למה מתכוונים, צריך להסתכל על המציאות בשטח ולא על ההתפתלויות המתחסדות והמיתממות של אלו שרוצים להנציח אותה אבל לא מוכנים להודות בה שמא יפגעו ב"הסברה".

יש בארץ כמה קבוצות שזכותן לגור אחת בתחת של השני ולהדיר כל אחד אחר בכלל לא מוטלת בספק ולא עולות לדיון. חלקית, מפני שאף אחד אחר לא רוצה לגור אתן, וחלקית מפני שאם מישהו ינסה, הם ידאגו שיעבור לו החשק. הנציגים המובהקים של הקהילות האלו הם חרדים וחלק מהמתנחלים, מהסוג האידיאליסטי.

החרדים הם המגזר היחיד שיש לו שכונות וערים שמוגדרות כשלו. אני לא ראיתי מעולם שלט בנוסח "כאן תקום עיר\שכונה לציבור החילוני". אם יהיה כזה, יהיו יללות עולות ויורדות בדבר "אנטישמיות" כמו שגילה על בשרו, בזמנו, חבר מועצת העיר ירושלים ארנן יקותיאלי ז"ל. יקותיאלי, שהיה יריב ראוי, אולי האחרון שבהם, לחרדים בעיר, הציע שכל אדם יוכל להתגורר איפה שבא לו. אבל בתכנית המתאר, שכונה תוגדר כ"דתית" או כ"חילונית".

בשכונות הדתיות יהיו בתי כנסת ומוסדות חינוך תורניים, העסקים והכבישים יהיו סגורים בשבת. אם חילוני רוצה לגור שם בתנאים האלה, שיהיה לו לבריאות. בשכונות החילוניות יהיו מוסדות תרבות ובילוי, מוסדות חינוך חילוניים ועסקים וכבישים פתוחים בשבת. אם דתי ירצה להתגורר שם, הוא מוזמן, אבל התכנון של השכונה לא ישתנה עבורו, וכך גם בשכונה הדתית.

הסדר מסוג זה, שמניח מינימום של "חיה ותן לחיות" יכול היה להיות מודל נהדר להסדרת הצורך של כל מני קבוצות בצביון כזה או אחר, בלי להיגרר לתופעות ההדרה המכוערות שאנחנו רואים. זה מה שהיו עושים אם אכן צרכים קהילתיים היו המטרה של שלל שיטות ההדרה ולא רק הצדקה מיתממת להן. הסידור בישראל הוא אחר לגמרי היות שאותן קבוצות שמעוניינות למנוע דריסת רגל במרחב המחייה שלהן מכל מי שלא "כמוהם" יזעקו מרה אם מישהו ינסה למנוע מהם להתגורר איפה שהם רוצים.

ולא מדובר רק בחרדים שמחזיקים וועדות קבלה של רבנים ומשמרות צניעות. גם אנשי המאיון העליון שנוהגים להתגורר במתחמים מגודרים ומוגנים ע"י מאבטחים שמא מישהו מפשוטי העם ירצה ליהנות מה מה"פלאזה", הנוף לים או מהאספרסו בר שבנו להם, יחרבנו קוביות אם יגידו להם שתושבי שכונה זרוקה וציורית כלשהי בדרום העיר לא מוכנים למכור את הנדל"ן החמוד-הציורי-האותנטי-המה זה מיוחד ששמו עליו עין לאנשים מחוץ לשכונה. הרי מניעת חדירת גורמים "מבחוץ" היא דבר שקורה רק בקצוות, בקצה העשיר\חזק ביותר ובקצה העני\חלש ביותר. למעלה זה רשמי, למטה, בפעמים שזה קורה, זה עממי.

את הטיעון הזה: רוצים לגור בכל מקום אבל לא נותנים לאחרים לגור אצלכם, מפנים גם נגד ערבים. ואכן, אם ערבים ימנעו מיהודים לגור אצלם כשתהייה כאן מדיניות תכנון שוויונית, בהקצאת קרקעות ותקציבים, בקביעת גבולות המועצה, באכיפת חוק וכו', אני מתחייב להוסיף אותם לרשימת הרשעים הנ"ל. במצב הקיים, לא שמעתי על הרבה יהודים שמנסים לעבור דירה לאום אל פחם. כל זמן שהמדיניות היא להשאיר את הערבים בכפרים ובעיירות שלהם, לחסום כל אפשרות חוקית להרחבתם או הסדרתם, לאיסור על הקמת ישובים חדשים וניסיונות, רשמיים או רשמיים למחצה, למנוע מהם לגור מחוצה להם, זה טיעון מגוחך, בערך כמו לטעון כנגד אינדיאנים בשמורה שלא גרים אצלם הרבה וואספים.

אני מנחש שאם גם ערבים עשירים היו יכולים לבנות לעצמם יישוב וילות על איזו צלע הר מוריקה על אדמה ציבורית, כמו שמעודדים יהודים לעשות על אדמות שנלקחו מערבים ל"צרכי ציבור" יהודי בלבד, גם המעטים שטורחים לנסות לעבור את וועדות הקבלה כדי להתגורר בישובים הקהילתיים היהודיים לא היו טורחים לעשות זאת.

מהצד השני, יש את הערים והשכונות שהם "לכולם". מקובל אצל דתיים שלא להשכיר דירות לחילונים, אבל זעקות שבר יפרצו לאוויר אם יקרה ההיפך. ניסיונות למנוע התחרדות של שכונות נתפסות כפחות לגיטימיות משכונות שעל טהרת החרדים וזאת למרות שבמקומות בהן יש התחרדות, אין באמת שכונות "חילוניות" אלא שכונות עם הרכב אוכלוסייה מגוון. מסתבר שהגנה על מגוון בכלל לא נתפסת בארץ כמטרה ראויה, או אפילו הגיונית.

אזורי מגורים כאלה, שאין להם שום צביון מוגדר, שגרים בהם אנשים מכל מיני סוגים, שלא מפעילים ועדות קבלה, שאין בהם משמרות צניעות ושהכנסת לא טורחת לחוקק שום דבר במיוחד בשבילם, מושכים אליהם את כל מי שנזרקים מכל מקום אחר, החל בעובדים זרים וכלה בהוסטלים לנשים מוכות. וכמובן, ניסיונות השתלטות מצד אותם גורמים שמרשים לעצמם לזרוק אנשים החוצה, אבל לא מוכנים שיזרקו אותם החוצה.

בחברה בריאה, רוב אזורי המגורים יהיו ניטראליים או שתהיה בהם סלקציה טבעית סבילה (יהיה להם אופי שימשוך בעיקר את מי שהאופי מתאים לו). בשוליים, כדי לפתור בעיות ולהחליק חיכוכים, יהיו הסדרים מהסוג שהציע יקותיאלי ובשולי השוליים, למקרים מיוחדים באמת, יהיו ישובים קהילתיים קטנים ומבודדים למי שיש לו אורח חיים שונה באופן מרחיק לכת מהמקובל. ככה נראה בית משותף, החדרים לא חייבים להיות באותו גודל או צורה, אבל הבית הוא של כולם.

בחברה שלנו, לעומת זאת, "צביון", "אורח חיים", "תרבות משותפת", "קהילה" וכיוצא באלה הם בסך הכול תירוצים למדיניות כוחנית שבה יש בעלי בית, כאלה שרוצים להיות בעלי הבית, כאלה שצריך להראות להם מי כאן בעל הבית, כאלה שרוצים להראות להם את הדלת וכאלה שמנסים סתם לחיות את החיים שלהם בשקט במרחב הולך ומצטמצם.

מנהלי: היום התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב (עכשיו אפשר גם בלי לפתוח חשבון). המון תודה לתורמת.

במהלך השנים, ראיתי תופעה בולטת: דתיים לאומיים מגלים התנגדות עמוקה לעצם הרעיון של הפרדה בין שני המונחים. המנחים, כדרכם של מנחים כולל אותי, פירשו ועיקמו את המתודיקה כמיטב הבנתם והדתיים שבהם, במקום להציף את המתח והסתירות כדי להכיר בהם ולהתמודד אתם, כמו שאני עשיתי, לקחו אותה למקום של יצירת הרמוניה או זהות בין המושגים. בכל הנוגע למשתתפים, כמעט בכל קבוצה שהיו בה דתיים לאומיים, היה מישהו שסירב במופגן לשתף פעולה כעיקרון, ומי ששיתפו פעולה, נזקקו לשכנוע והפעלת סמכות.

לי, כחילוני ודמוקרט, ברור שלמרות שיש חפיפה לא מבוטלת בין המושגים הנ"ל, אין ולא יכולה להיות ביניהם זהות. יש ישראלים שאינם יהודים, יש בישראליות מרכיבים של מדינה חילונית מודרנית שאינם יהודיים ויש יהודים ויהדות שאינם ישראלים. לי ברור שהמתח בין המושגים הוא מובנה, יש דרכים לחיות עם המתח הזה ואפשר גם, כמו שקורה לנגד עינינו, להביא אותם לכדי התנגשות חזיתית.

אבל האספקטים המציאותיים לא עניינו את הדתיים הלאומיים. כן, יש מתח במציאות, אבל אין מתח באידיאל. באידיאל, היהדות והישראליות חד הם, ותופעות שחורגות מהאחדות, חילונים, ערבים אזרחי ישראל, יהודים בגולה, דמוקרטיה ליברלית, הם אילוצים שצריך לסבול, או טעויות שיתוקנו. כמו כל מי שהאידיאולוגיה חשובה לו יותר מבני אדם אמיתיים, הם לא היו מוכנים לנסות ולהכיל סתירות.

כשאני אומר שהמפה הפוליטית בישראל מתחלקת לא בין התומכים במדינה יהודית למתנגדיה, כמו שהימין עמל להציג זאת, אלא בין תומכי הדמוקרטיה למתנגדיה, שם אני מעביר את קו פרשת המים. הדמוקרטיה היא שיטה מעשית שמטרתה להתמודד עם המתחים והסתירות שמתרחשות כשבני אדם שונים חיים באותה מסגרת מדינית, ונסמכת על הנחת יסוד אחת: שום אידיאולוגיה לא יכולה להיות חשובה מספיק כדי לקחת את הדברים שדמוקרטיה נותנת לבני אדם: הגנה על חייהם וחירותם. לכן, מדינה דמוקרטית ויהודית אפשרית רק כל זמן שהדמוקרטיה תצליח להכיל את המתחים והסתירות בלי לפגוע בזכויות האזרחים בה.

מהצד השני נמצאים אלו שחושבים שהאידיאולוגיה, מדינה יהודית לצורך העניין, גוברת על הדמוקרטיה, ושהדמוקרטיה תתקיים רק במידה שלא תפגע באידיאולוגיה. כך שתומכי מדינה יהודית יש בשני הצדדים, ובכל זאת מדובר בצדדים יריבים.

אין שום ישראליות בלי יהדות, זה ברור. השאלה היא האם הישראליות היא מסגרת רחבה יותר מהיהדות, או שלא. מי שעונה בחיוב, טוען בעצם שמי שאיננו יהודי יכול להיות ישראלי שווה זכויות ומי שהמדינה היא גם שלו. אולי הוא לא יהיה במיינסטרים, בדומה לפרוטסטנטי בפולין או סוציאליסט בארה"ב, אבל הוא יהיה חלק מהמדינה כמו כל אזרח אחר ויוכל לקדם את השקפותיו כמו כל אזרח אחר, כולל אלו שטוענות שהמדינה צריכה להפסיק להיות יהודית. מי שחושב שגבולותיה של הישראליות הם גבולותיה של היהדות, מדיר את כל מי שלא יהודי ועושה ממנו אזרח סוג ז'. אחד שמקבל ביטוח לאומי ומצביע, אולי, בבחירות, אבל לא מורשה להחשיב את המדינה כשלו ולקדם את השקפותיו כמו כל אזרח אחר.

הימין טוען שרוב העם אתו כי העם רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית. זה נכון, אבל לא מדויק. חלק מאותו רוב רוצה מדינה דמוקרטית ויהודית. מדינה שתהיה יהודית עד כמה שהדמוקרטיה מאפשרת, ולא דמוקרטית עד כמה שהיהדות מאפשרת. מישהו כזה יהיה קרוב בנטיותיו והשקפת עולמו למישהו אחר מצידו השני של קו פרשת המים, ולכן קל לימין לנכס את כל מי שרוצה צביון לאומי כזה או אחר למדינה לצד שלו, אבל למעשה, הוא ישתייך לאותו צד פוליטי יחד עם פוסט-ציונים ואנטי-ציונים. מי שבצידו השני של הקו, גם אם הוא מתון וליברל, יעשה יד אחת עם הימין המשיחי והגזעני ביותר, וזה בלתי נמנע.

מי שמנסה לאחד את היהדות והישראליות ולהפכם למילים נרדפות מקבל על עצמו, בעצם, את הבסיס של השקפת העולם הדתית-לאומית. וזהו הבסיס האמיתי להגות האנטי-דמוקרטית הישראלית החדשה, והכוח המאחד של מגזרים שנראים, על פניו, שונים מאוד.

יש, בעצם, ארבעה מגזרים בחברה היהודית-ישראלית: יש ציבור דמוקרטי, ציבור חרדי שרוצה מדינת הלכה, ציבור חילוני מסורתי ציוני (מיינסטרים) וציבור דתי לאומי שתמיד תפס את עצמו כגשר, או הדבק המאחד של כל המגזרים הנ"ל, היות שהוא מכיל את הרעיונות של כולם ומחויב להם.

הבאג בסיפור הוא ארץ ישראל השלמה, או יותר נכון, הערבים שחיים בה. ארבעת המגזרים הנ"ל יכולים, תיאורטית ועם חריקות ובעיות, להסתדר זה עם זה ועם מיעוט פלסטיני במסגרת של מדינת לאום דמוקרטית עם צביון יהודי כזה או אחר. ברגע שארץ ישראל השלמה נכנסת לתמונה והיהודים בה מפסיקים להיות רוב מבוסס, האפשרות הזאת מפסיקה להתקיים שכן מדינה שמחצית מתושביה פלסטינים לא יכולה להיות יהודית אלא במחיר ויתור על הדמוקרטיה.

המגזר הדתי לאומי, המקדם העיקרי של רעיון ארץ ישראל השלמה, זונח את המחויבות לדמוקרטיה ומתחיל לבנות ברית עם הציבור החרדי. זוהי תופעת ההקצנה הדתית וההתחרד"לות אצלם, וזוהי תופעת הלאומנות הגוברת בציבור החרדי. הציבור הדמוקרטי מאמץ את עמדת חלוקת הארץ כי זוהי דרכו להמשיך להשתייך לאותה חברה יחד עם שלושת המגזרים האחרים והמיינסטרים המסורתי חילוני ציוני הוא המקום בו מתנהל ויכוח הכן שטחים-לא שטחים שהכרנו בשנות התשעים ושהווה את קו פרשת המים הפוליטי אז.

אבל אז, שאלת השטחים נראתה כקרובה לפיתרון, ושאלת מערכת היחסים בין ארבעת המגזרים נדחתה עד להכרעה בנושא. היום, חמש עשרה שנה מאוחר יותר, הפיתרון נראה רחוק מהישג יד, הזמן עושה את שלו והיותנו מדינה דו-לאומית דה פקטו, גם אם לא באופן רשמי, מעלה את שאלת היחס בין המגזרים, שבליבה המתח בין מדינה ישראלית דמוקרטית למדינה יהודית לא דמוקרטית, למרכז השיח הציבורי.

גם היום, עיקר הויכוח מתרחש במיינסטרים המסורתי חילוני ציוני, ולכן האסטרטגיה של מי שמצא את הפיתרון למשבר הזהות של בין יהדות וישראליות בהגות הדתית לאומית היא ליצור זיהוי של המושגים "יהדות" ו"ציונות" עם משנתם האנטי-דמוקרטית, ולכנות את הדמוקרטים כ"אנטי-ציונים" ו"אנטי-יהודים" גם אם אינם כאלה. את זה, כמובן, אי אפשר להשיג בלי השטחת השיח. אי אפשר להגיד למישהו "אם אתה יהודי וציוני-מקומך אתנו" כשמתקיים בירור עמוק השאלה למה, לעזאזל, אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים את המילים האלו, והאם, למשל, אנחנו מתכוונים למשהו שמתנגש עם דמוקרטיה או לא.

כשהאסטרטגיה הזאת מצליחה וגבולות הישראליות מצטמצמים כדי להתאים לגבולות היהדות, לא רק מי שלא יהודי נזרק אל מעבר לגדר, אלא גם מי שמחזיק בהגדרה דמוקרטית של ישראליות, כזו שמכילה גם לא יהודים. וכך, הדמוקרטים מוצאים את עצמם מורחקים מהחברה שלהם, והימין מסביר זאת ב"סחף פוסט-ציוני" ומציג אותה כהתנתקות וולונטארית.

זוהי המסקנה והתוצר הפוליטי של שיח בירור הזהות שהיהודים בישראל התמכרו אליו וניהלו באמצעות עשרות ארגונים, גופים ועמותות בעשור האחרון. זה בירור חשוב וחיוני, נטלתי בו חלק והתפרנסתי ממנו, אני חושב שהוא צריך להימשך, אבל התוצאות, מה לעשות, אינן לרוחי.

ואחרי שהנחנו את המסגרת התיאורטית הזאת, בפעם הבאה נראה גם איך מאותו שיח בירור זהות אינטנסיבי שמתקיים בחברה היהודית, בישראל ובחו"ל, שבעיקרו הוא פלורליסטי ורב-תרבותי, צמחו כמו גרורה סרטנית ידידינו הותיקים, "אם תרצו", המייצגים הבוטים, האופייניים והמכוערים ביותר של הסחף האנטי-דמוקרטי שמתרחש כשמעמיקים מספיק כדי להגיע לשאלת פרשת מים, ונעמדים בצד הלא נכון.

מדובר בויכוח שחוצה את המגזר הדתי-לאומני לשניים. האם הרבנים בסך הכול מביעים עמדה כמו כל אזרח אחר, ומי שרוצה לקחת את דבריהם ברצינות מיוחדת מוזמן לעשות זאת, בדומה למי שמקשיב יותר לאנשי אקדמיה או סלבריטאים? או שמא, דעתם היא "דעת תורה" שגוברת על דעה של כל אחד אחר, כולל כלל הציבור שהדמוקרטיה "מעוותת את המציאות" שלו.

לבנון שייך לאסכולה השנייה, שידה על העליונה כרגע. כמובן שהוא מצדיק את זה בהתפלפלות סטייל אוגוסטוס קיסר. לפני שהיה אימפרטור (ולפני שנקרא אוגוסטוס) הוא סידר הצגה יפה שבה חברי הסנאט התחננו בפניו שיואיל לקבל סמכויות חורגות ולא מקובלות בעליל ברפובליקה. הוא עשה הצגה של סירוב, ובסוף "נכנע ללחץ". גם יורשיו ביימו הצגות דומות, וזכור במיוחד טיבריוס שלא ידע מתי להפסיק והפך את ההצגה לפארסה טוטאלית.

אז אליבא דלבנון, "אנחנו לא כופים, אלא אנשים צובאים על דלתותינו כדי לשאול מהי דעת תורה, ואסור לרבנים לעגל פינות". כה אמר אחד הרבנים הקיצוניים והמטורללים שברבני ההתנחלויות. אבל עד כמה, אם בכלל, המצב טוב יותר אצל ה"מתונים"?

הציבור החילוני נוטה לזהות קיצוניות דתית עם קיצוניות מדינית. במציאות, לפעמים זה בא ביחד, לפעמים לא. לעיתים קרובות, אותה יהדות "מסבירת פנים" באה עם עמדות פוליטיות מטורללות למדי. קחו למשל את הרב ישראל רוזן. רוזן הוא רב ומהנדס, וראש "מכון צומת" שמוצא דרכים עקלקלות לרמות את החבר הדמיוני ולהעביר את האדם המאמין ממוד "יתגבר כארי לקום בבוקר לעבודת השם" (שולחן ערוך) למוד "יקום בסבבה בבוקר לעבודת השם", כדי שחלילה, לא יחליט שחבר דמיוני שדורש ממאמיניו דרישות דימיוניות צריך ללכת לפסיכויאטר דמיוני כדי להיבדק.

הרב רוזן כבר הציע להקים ארגוני טרור יהודים שיסתובבו בעזה ויפגעו בתושבים כדי להפסיק את ירי הקסאמים, והוסיף שזה בטח לא יעבוד כי השמאלנים האלה בתקשורת יחשפו את התכנית. הוא גם הציע "להכריז מלחמה" על הערבים אזרחי ישראל ולשלול מהם זכויות, "עד שיוכיחו נאמנות" למדינה.

ועכשיו, הוא מפרסם את תכניתו בגלוי. אין בה שום חידוש, זוהי העמדה המסורתית של רוב הימין הדתי מאז ומעולם, וזוהי דרכם ליצור מדינה שתהיה "יהודית" למרות שלפחות חצי מתושביה לא יהיו יהודים. החידוש הוא בבוטות. הוא כבר מרגיש משוחרר מהצורך לנקוט במתק השפתיים הרגיל וקורא בפירוש להנהיג רשמית מעמד של "אזרח סוג ב'". נקודה נוספת היא שהוא בעצמו מציג את היוזמה שלו כהמשך ל"חוק הנאמנות" למתאזרחים, לכל מי שטען "מה הביג דיל" בחוק הזה.

כתבתי כאן לא פעם שמדובר בחוקים חינוכיים והצהרתיים שמטרתם לשנות את השיח ולהכין את הקרקע לדברים מעשיים יותר. הרב רוזן אומר את אותו הדבר, ומציע את הצעד המעשי שצריך לבוא בעקבות הכשרת הלבבות.

מזה זמן רב מקדמים חוגי ימין ודתיים תפיסה אלטרנטיבית של "אזרחות" שאותה אפשר לסכם במילותיו של יקיר השמאלנים הרב יואל בן נון: "זכויות אדם לכולם – זכויות אזרח לא". לפי השקפה זו, זכויות אזרח, שמעניקות את הזכות להשפיע פוליטית, יינתנו רק למי ש"נאמן" להגדרתה של המדינה כ"יהודית". מי שלא, זכויותיו הפוליטיות, כמו גם חובות כמו שירות צבאי, יישללו ממנו. מהי "מדינה יהודית" ומי מגדיר? אשאיר לכם לנחש.

לא צריך להיות בנג'מין פרנקלין כדי להבין שיש כאן משהו אנטי-דמוקרטי בעליל. הרי דמוקרטיה היא "של העם, למען העם וע"י העם", לא "של האידיאולוגיה, למען האידיאולוגיה וע"י חבורה של רבנים שיחליטו מהי האידיאולוגיה הנכונה ומי נאמן לה". הדמוקרטיה היא גם של כל העם ולא של רוב העם, לכן שמורות בה זכויות למיעוטים, ואפילו למיעוטים כרוניים.

המעמד של "אזרח" בדמוקרטיה נעוץ בעיקרון ששלטון דורש הצדקה, שלטון שאין לו הצדקה הוא משטר עריצות שנגדו מותר להתקומם באלימות, וההצדקה היחידה לשלטון היא זכותם של הנשלטים לבחור את השולטים ולהשפיע על החלטותיהם. באותה "אזרחות" אלטרנטיבית, יהיו הרבה נשלטים שאין להם את הזכות לבחור או להשפיע על השלטון מעצם העובדה שהם לא מסכימים אתו.

הרבה גורמים עמלים בשנים האחרונות להחדיר את התפיסה הזאת לשיח הציבורי הישראלי. שווה לציין במיוחד את "המכון לאסטרטגיה ציונית", ארגון האב של "אם תרצו" שמנהל מלחמה נגד מקצוע האזרחות בבתי הספר. את עיקרון הליבה הדמוקרטי היסודי אותו הצגתי כאן הם מציגים כעוד סגנון, אחד מני רבים, של התנהלות דמוקרטית. ולא רק עוד סגנון, אלא סגנון קיצוני, מרחיק לכת וחסר אחריות שלו הם דואגים להצמיד שמות כמו "אולטרה-ליברליזם".

נציג המכון ברשות המבצעת, יו"ר המזכירות הפדגוגית צבי צמרת, ששלח את ילדיו ללמוד בבתי ספר דתיים למרות שהוא חילוני בעצמו, כבר נקט בצעדים וקיצץ את לימודי האזרחות בבתי הספר לטובת לימודי נאמנות.

לא רק "אזרחות" ו"דמוקרטיה" הן מילים שהמחנה האנטי-דמוקרטי נוסך בהן משמעות חדשה והפוכה מזו המקורית, כדי לנצל את הילת הלגיטימיות שיש להן. גם המילה "שוויון" עוברת אונס קבוצתי. חוק האזרחות מסוג ב' אותו מציע רוזן הוא לא גזעני, כך לטענתו, אלא לאומי. אין בו אפליה שכן הוא יחייב יהודים וערבים באותה המידה. אז גם אם נשים בצד את העובדה שהלאומיות היהודית היא מולדת וקשורה לדת ולכן ערבים לא יכולים להיכלל בה, יש כאן כשל מחשבתי (מכוון) שאני מכנה "מבחן המשתנה הציבורית":

אם יעבור בכנסת חוק לפיו בכל המשתנות הציבוריות בישראל יהיה מותר להשתין בעמידה בלבד, אנשים כמו רוזן ובורים ישראלים מהסוג הטיפוסי יציגו אותו כחוק "שוויוני". הרי יש אותו חוק לכולם, ללא הבדל דת, גזע ומין. מה רע? אבל כמובן שהחוק לא מזיז לגברים ופוגע מאוד בנשים ובנכים. אז זה יהיה חוק מפלה שלא מצהיר על כך במפורש. על העיקרון המשפטי של "מבחן המשתנה הציבורית" אגב, מבוססים כל חוקי האפליה הישראלים מכל הסוגים. זה מה שמאפשר לנו להיתמם ולהגיד שאין לנו חוקים מפלים.

גם אזרחות סוג ב' כבר יש לנו. היא נראית לרוב המוחלט של ישראלים לטבעית ונורמאלית, ואין סיבה מיוחדת שיתנגדו להרחיב אותה. קוראים לזה "תושב קבע". העולם מחולק למדינות, והמצב הנורמטיבי הוא שכל אדם הוא אזרח המדינה בה הוא חי. היוצאים מן הכלל הם אורחים ששוהים במדינה שאינה שלהם. אם השהות שלהם היא ארוכת טווח, הם מקבלים זכויות מסוימות ואפילו רשות לבקש אזרחות קבועה. בישראל, לעומת זאת, מעמד ה"אורח" ניתן למאות אלפי אנשים שנולדו בשטחה של המדינה, הם ואבותיהם, וגם הוא נשלל מהם אם, למשל, הלכו ללמוד בחו"ל למספר שנים. המשותף לילידים שנחשבים אורחים – הם לא יהודים.

כל כנופיית הנאמנות הזאת עושה גם היא כמעשה אוגוסטוס קיסר, אבל מעשה אחר שלו. הקיסרים היו מלכים לכל דבר ועניין, אבל הציבור הרומי החזיק באתוס של עיר-מדינה חופשית, הוא שנא מלכים. אז אוגוסטוס שימר את כל מערכת המונחים הרפובליקנית, העלה אותה על נס, אבל יצק בה תוכן חדש שמנוגד למשמעותה המקורית – הגנה על האזרחים מפני רודנות. הוא מעולם לא קרא לעצמו רודן, אבל זה מה שהוא היה. גם כנופיית הנאמנות תמשיך לקרוא למדינה שהם מנסים להקים כאן "דמוקרטיה" ולא יגידו "אפרטהייד", אבל זה בדיוק מה שהיא תהיה.

2. הרב עמאר קבל במאמר בניו יורק טיימס שהפלגים הדתיים הליברליים בארה"ב מתערבים בחוק הגיור בישראל, בסתירה לעקרונות הדמוקרטיה בהם הם מאמינים, בעצם זה שהם מעזים לנקוט עמדה ולהשתתף בדיון. האמת, נשבר לי מדתיים ואנשי ימין שנתלים בעקרונות הדמוקרטיה. קודם כל, אני חושב שלרוב הם בכלל לא מבינים מהי דמוקרטיה. רמת ההבנה הנפוצה אצלם לגבי דמוקרטיה מקבילה לזו של החילוני שחושב ש"הדתיים עושים כל מה שהרב אומר". לרוב, הם גם לא ממש בעד דמוקרטיה, אחרת היו דואגים ללמוד אותה טוב יותר. וכמובן, הקטע הזה של להגיד לנו, הציבור הדמוקרטי, איך להתנהג בהתאם לעקרונות הדמוקרטיה, בזמן שהם לא חושבים לעשות זאת בעצמם, זאת חוצפה ממדרגה ראשונה. אולי אנחנו נתחיל להגיד לדתיים איך לעשות קידוש?

3. אבי טרנגו עלה על נקודה נכונה כשהאשים את אהוד ברק בהדלקת שריפות כדי לקבל קרדיט על כיבויין. רק שלא מדובר ב(עוד) דפיקות של החייזר ממשרד הביטחון, אלא בתרבות ניהול ישראלית קלאסית. אולי היא קיימת גם במקומות אחרים, אבל היא בהחלט בולטת בישראל, ואני לא אתפלא אם הצבא הוא המקור שלה. הרי ניהול לסוגיו, מניהול המדינה, דרך דירקטוריונים, מועצות מנהלים ואפילו בתי ספר, הוא קריירה שניה מקובלת מאוד לפנסיונרים של צה"ל. לא אופתע אם הם אלו שהפיצו את תרבות הניהול הקלוקלת הנ"ל. תיאורית הניהול הפירומני עובדת כך: אם אתה מכלכל את צעדיך בתבונה, בונה מערכת שעובדת חלק גם בלי שהבוס צריך לדחוף ולמשוך, צופה משברים ומונע אותם בעוד מועד, אז אתה נתפס כמי שלא עושה כלום, לא ברור בשביל מה צריך אותך ואתה כנראה תפוטר כדי לפנות מקום למנהל נמרץ יותר. אני בטוח שבמקום העבודה שלכם, אתם נשפטים לעיתים קרובות לא עפ"י התוצאות, אלא עפ"י כמות האטרף, התזזיתיות והלחץ בהתנהלות שלכם. אבל אם תבנו מערכת מועדת לפורענות שכל יום משתבש בה משהו שאי אפשר לפתור בלי להזעיק אותך כדי שתבוא להציל את המצב, אז אתה מצטייר כמי שאי אפשר להסתדר בלעדיו, כזה שמקדיש את עצמו ל"עשייה" ו"טוב במצבי משבר", ערכים הרבה יותר סקסיים מסתם ניהול אפקטיבי. אף אחד לא מתכנן את זה כך, אבל המערכת פשוט מתגמלת פירומנים, והברירה הטבעית עושה את שלה.

4. אות הזניית השפה העברית מטעם האקדמיה לשיחדש הולך השבוע למנכ"ל איגוד הבנקים, משה פרל, על טענתו שפרסומת מפעל הפיס בה כדורי הגרלה שמים עניבה של בנקאי רשע במגרסת נייר (אוקיי, תעצרו, דמיינו את זה קורה לבנקאי שלכם ותרשו לעצמכם להתענג על הרגע) "גובלת בהסתה". פעם, לפני שהשפה העברית הושפטה סופית לזנות באמצעות השאלת יתר של מונחים לשימושים אחרים, עד לרמה שהם אומרים כ"כ הרבה שהם בעצם לא אומרים כלום, "הסתה" היתה אמירה שקוראת לאלימות וקיימת קיימת סכנה ברורה ומיידית שאכן תוביל לאלימות. אבל השיח הפוליטי בארץ, שמהווה את אחד המרתפים הטחובים בו השפה העברית עוברת אונס קבוצתי, כבר הפך כל אמירה לא נחמדה על מישהו ל"הסתה". זה התחיל אחרי רצח רבין. נגדו, הסיתו. ואז המסיתים, שנקטו בהגנת הסימטריה, התחילו לקרוא לכל דבר לא יפה שנאמר עליהם "הסתה" (או בטוקבקיסטית: "הסטה"). עכשיו זה חילחל גם למקומות אחרים. מחר הילד שלכם יחזור מהגן ויגיד ש"רותי הסיטה עליו", חכו חכו.