יש בחור אחד, יואב גוטרייך שמו. שוטר לשעבר. למד בישיבת ההסדר הר עציון, לאחר מכן התגורר במספר התנחלויות באזור הגוש, ביניהן נווה דניאל ואפרת. באפרת הוא כנראה נתקל בשבילי הישוב, מדי פעם, בנאמבר-טו הבלתי נלאה של אם תרצו, גנב התחמושת הצה"לית ארז תדמור שהתגורר שם גם הוא באותו הזמן. לאחר מכן הוא עבר, לפי מקור אחד, לירושלים ולאחר מכן לאזור ת"א.

יואב גוטרייך הפציע בשמי חיינו ביוני האחרון, שמונה ימים לאחר תחילת מחאת האוהלים, בתור יו"ר של תנועת שמאל בשם "החופש לבחור – החופש להיבחר" שנלחמת למען הצדק החברתי, הדמוקרטיה, השלום וכל שאר הדברים ששמאלנים אוהבים להתהדר בהם, וכמי שמסתחבק במופגן דווקא עם ח"כ חנין זועבי, מכולם.

ב-21 לאוגוסט, נקנה דומיין על שם "יואב גוט" והוקם אתר אינטרנט, מושקע אך שומם, שבו אין זכר לשום חבר בתנועה חוץ מיואב גוטרייך עצמו שמצולם לבדו ליד אוהלי מחאה ולצד ח"כ חנין זועבי. בדף הפייסבוק של התנועה יש 32 לייקים ובערוץ היו-טיוב צפו כעשרה אנשים בלבד.

אבל החלק המרשים של האתר הוא האייטמים על התנועה בתקשורת, שכולל לא פחות מתשעה אייטמים, אזכורים וראיונות בעיתונים מרכזיים. לזה צריך להוסיף עוד מספר אייטמים במקומונים וראיונות בתחנות רדיו. לא רע בשביל חודשים ספורים. למעשה, זהו הספק תקשורתי שגם ארגון וותיק ומבוסס יתגאה בו, לא כל שכן ארגון שאף אחד לא שמע עליו קודם ושעד כמה שאני ואחרים הצלחנו לברר, אפילו לא נרשם כחברה או כעמותה.

בנוסף, הארגון פרסם לפחות שתי מודעות גדולות ב"הארץ", אחת בעמוד הראשון והשנייה בגיליון סוף השבוע – תענוג יקר שרוב ארגוני החברה האזרחית מרשים לעצמם לעיתים נדירות. ובנוסף, התנועה הציעה לקנות את הזכויות לשם המפלגה "צדק חברתי", שרשומה ברשם המפלגות עוד מאז שארקדי גאידמק הריץ מפלגה בשם זה, תמורת חצי מיליון שקלים! הם סירבו לחשוף מיהם "אנשי הציבור" שעומדים מאחורי המפלגה החדשה, או את מקורות המימון מעבר לנוסח הלאקוני "אנשי עסקים מישראל ומחו"ל" שאותו כבר שמענו. מהקואליציה נמסר בתגובה שזוהי ההוכחה לכך שגורמי שמאל עומדים מאחורי המחאה.

בנוסף, פעילותה הציבורית של התנועה כללה החתמה של אנשי ציבור למיניהם על עצומות "תמיכה" בחנין זועבי ובאריה דרעי (שאלו אותם האם הם יתנגדו לחוק שיאסור על הנ"ל לרוץ לכנסת, והם ענו בחיוב). האייטם התקשורתי הראשון של התנועה, אגב, הופיע בעיתון הימין "מקור ראשון" דווקא, תחת הכותרת "עוד אנשי שמאל תומכים בדרעי".

אז מה קורה פה?

בואו נניח שאכן יש אפשרות שצעיר אלמוני, ועוד מתנחל לשעבר, מרים מהיום למחר תנועת שמאל בעלת מנגנון יחסי ציבור משומן, ש"אנשי עסקים מישראל ומחו"ל" עומדים בתור לזרוק לה מאות אלפי שקלים וש"אנשי ציבור" עלומי שם רוצים להפכה למפלגה ולרוץ באמצעותה לכנסת. ועכשיו כשהנחנו, הבה נשחק, לצורך הויכוח, בתיאוריה נוספת:

דוקטרינת התעמולה של הימין בשנים האחרונות מבוססת על זניחת הרטוריקה המסורתית של "גאולה", "משיח", "ארץ ישראל השלמה" וכו' מתוך הבנה שמחוץ למגזר הדתי-לאומי, היא מעוררת לא מעט אנטגוניזם. או במילותיו של אחד מאדריכלי הדוקטרינה, אחד מ-300 הצעירים המשפיעים בישראל לפי מגזין "פורבס", היועץ האסטרטגי המוכשר וחביב הבלוג, משה קלוגהפט:

"כדי שהציונות הדתית והימין בכלל יצליחו לחדור לציבור הם צריכים לעבור לרטוריקה הצבעונית, החילונית, של המגרש בו הם נמצאים."

וגם: "אתה רוצה לשמור על ארץ ישראל? תעיף את זה מהמפה שלך! אם זה חשוב, תסתום את הפה ואל תדבר על זה".

פתאום, הופיעו בזירה הציבורית שלל ארגונים חדשים. רובם הונהגו ע"י צעירים אלמונים, כולם הריצו קמפיינים יקרים ומושקעים שסימנו את אותן המטרות – ארגוני השמאל – שאותם הציגו כבוגדים ומשת"פים של האויב, ומאופיינים בהכפשה, השמצה ומניפולציה.

למרות שהארגונים היו חדשים, הם התאפיינו, לרוב, בפרופיל תקשורתי גבוה מרגע הקמתם, במשאבים רבים, בחיבוק צמוד של חברי כנסת אנשי ציבור מהימין. רובם נטו לטשטש או להכחיש את היותם ארגוני ימין, טשטשו או הכחישו קשרים ביניהם וכך גם את התמיכה לה זכו מגופי ימין חזקים, מוכרים ומקושרים לשלטון. גופים כמו מועצת יש"ע, המכון לאסטרטגיה ציונית, מרכז שלם ועוד ועוד.

הארגונים הללו יצרו מצג של פעילות ציבורית ענפה, שברובה הייתה חסרת כיסוי. אם תרצו, הארגון היחיד, כנראה, שהיה לו פרופיל ציבורי כלשהו ולא רק פרופיל תקשורתי ויחצ"ני מעולם לא איגד "אלפי פעילים" אלא גרעין קשה קטן בלבד. אולי כדי להימנע מחשיפת הבלוף, הארגון שהתהייר שבדעתו "לכבוש את הקמפוסים" החליט שלא לרוץ לבחירות לאגודת הסטודנטים. "ישראל שלי", ארגון בת של מועצת יש"ע, מתגאה ב"58,000 חברים" (לייקים בפייסבוק). אך כששני הארגונים הנ"ל ארגנו צעדה במאהל רוטשילד, יחד עם ארגוני חזית נוספים הם הצליחו לגרד פחות ממאתיים איש, ועוד עם חיזוק של בני עקיבא.

הדור הבא.

החופש לבחור – החופש להיבחר מצטייר כדומה מאוד לארגוני הקש של הימין, רק שהוא מוצג כארגון שמאל. ואכן, לפי כל הסימנים, מדובר בארגון קש פיקטיבי שמתחזה לארגון שמאל. הרטוריקה שלו היא בליל של קלישאות שמאל – חיקוי מסורבל למדי, אלא אם כן אתם מכירים הרבה ארגוני שמאל שתומכים בו זמנית בדב חנין, חנין זועבי, בוז'י הרצוג, עמיר פרץ, אלדד יניב ואריה דרעי ותוקפים דווקא את שלי יחימוביץ'.

וכך, בשיטת "הפוך על הפוך", הארגון נצמד לכל מי שרוצים "להכתים" אותו בשמאלנות ותוקף את מי שאת מעמדו רוצים לחזק ע"י הצגתו כמי שהשמאל מתנגד לו. במילים אחרות: למחאה החברתית, למאבק נגד הפרטת הגנים הלאומיים ולאריה דרעי מדביקים את חנין זועבי – לשלי יחימוביץ' ולמנואל טרכטנברג עושים בידול מחנין זועבי. את החשבון הפוליטי תעשו בעצמכם. לי, זה עושה היגיון.

זהו אינו הארגון או האיש הראשונים שחשודים כארגוני ואנשי קש שמתחזים לשמאלנים ע"מ לייחס להם עמדות שהם לא מביעים בעצמם. ראינו את הבלוג של אלברט שני, אנרכיסטים ללא גבולות, מזרחיים נגד ישראל, סלון דבורה וכו'. אגב, כשפרסמתי את הפוסט הראשון בסדרת אנשי הקש של הימין, הופץ ברשת שאני עצמי פעיל בסלון דבורה שצל צילה של שמועה על קיומו לא הגיעה אלי לפני כן. כמובן שהמקרה בו אנו דנים עומד בליגה אחרת מהקריקטורות העילגות הנ"ל, אבל רק ככל הנוגע לרמה הטכנית. העיקרון הוא אותו עיקרון.

אז הסיפור של הזכות לבחור – הזכות להיבחר דורש מחקר מעמיק יותר והוכחה ברורה יותר. עד אז, מדובר בהשערה. אני מציע לכם להיכנס לדף הפייסבוק שלהם ולשאול אותם כמה שאלות קשות על הקיר שלהם, וגם להפיץ את דבר קיומו של הארגון עם ההערות המתאימות כדי שאנשים נוספים יוכלו לדון ולהביע את דעתם על העניין.

עוד זה מדבר וזה בא.

הנה רק כמה מהדברים שמתרחשים בו זמנית עכשיו. קחו נשימה עמוקה:

מאות אלפי ישראלים ברחוב נגד המדיניות החברתית-כלכלית, דיכוי אלים כבר יצא לדרך. שגרירות ישראל בקהיר נכבשת ע"י אספסוף (נתניהו לוקח לעצמו את הקרדיט על שחרור אנשי הצוות בידי הקומנדו המצרי). טורקיה מקררת – אם להגיד בעדינות – את יחסיה עם ישראל, תפגין נוכחות צבאית מול חופינו, רופאים מתמחים מתפטרים קולקטיבית בהמוניהם, הצוות הבכיר של תכנית חדשות מרכזית מתפטר – מגיש התכנית מתפטר בשידור חי – במחאה על התרפסות הערוץ בפני הטייקון שמסבסד את נתניהו עצמו ואת שופר התעמולה של ממשלתו, העיתון הנפוץ במדינה (כי הוא מחולק חינם). עדויות על ניסיונות מצד לשכת רוה"מ להתערב באופן בוטה בתכנים של מהדורות חדשות, ולא רק של רשות השידור הציבורית. פונדמנטליסטים יהודים מגבירים את התקפותיהם על פלסטינים ורכושם – גם בתוך הקו הירוק – ולראשונה פורצים לבסיס צה"ל ומשחיתים ציוד רב המשמש למשימות שוטפות.

שכחתי משהו?

אה, כן. עוד איזה שבועיים ככה הפלסטינים, שהמו"מ אתם נפסק, הולכים לאו"ם כדי שיכיר במדינתם העצמאית. זה לא יעבוד בלי מועצת הביטחון, וזה לא יעבור במועצת הביטחון כי ארה"ב תטיל וטו, ואחרי זה כבר יהיה קשה לבקש ממנה טובות. היות שנתניהו הצליח להפוך את ישראל מנושא שבקונצנזוס לנושא שמזוהה בעיקר עם הרפובליקנים (ובעיקר הקיצונים שבהם) ולכן שנוי במחלוקת, זה לא צפוי להשתפר בקרוב. וכמובן שיש את העניין הקטן ההוא של ההפגנות ההמוניות שהפלסטינים מתכננים, והסכנה שבמקום להצליח להכיל ולהרגיע את המצב, אנחנו נדרדר אותו לאלימות קשה.

אולי כדי לוודא שזה יקרה, צה"ל הפקיר את ההתנחלויות והפריט את אבטחתן למתנחלים עצמם. להם אין שום עניין בהכלה ובהרגעה – פעמים רבות הם רוצים בדיוק את ההיפך – אבל זה לא היה משנה כלום גם אם היה להם עניין כזה. אם צה"ל היה נותן לי רובה וחוברת הוראות פתיחה באש ואז עושה אחורה פנה ומסתלק, הדבר הראשון שהייתי עושה זה לזרוק את החוברת לפח. הדבר השני זה לחפש מאיפה לגנוב עוד כמה מחסניות.

תעשיית הבולשיט בפעולה.

עכשיו, על כל סעיף פה אפשר לפתוח ויכוח שלם. זה? הזנחה של שנים. אצל אולמרט היה יותר טוב? ובכלל, ביבי אישר תוספת של שקל תשעים. לא, עדיין לא. זה בפריסה לתשע שנים אלא אם כן נערי האוצר יקפיאו את זה בחוק ההסדרים. אבל הי, זה כפול ממה שאולמרט נתן ואליו לא באתם בטענות נכון? זה כי אולמרט הוא סמולן וגם אתם סמולנים זה למה. ומה בכלל עשיתם בצבא?

ההוא? מה אנחנו קשורים בכלל. זה הג'יהאד העולמי, חוסיין אובמה והסמולנים האלה שתמכו בהפלת הדיקטטור. מה הם חשבו לעצמם! לא, זה הסמולנים שעשו שלום עם דיקטטור. מה הם חשבו לעצמם! גם וגם! ביבי לא עשה את זה, אבל הוא נראה יפה בטלביזיה כשדיבר על זה.

ברגעים אלו ממש, מתרוצצים פועלי מערך ההכחשה הלאומי ומנסים לארוז את העניין לעוד מתקפה תקשורתית נגד אזרחי ישראל. האסטרטגיה פשוטה: האגף הרשמי והמהוגן של מנגנון ה-HASBARA יעמול לבודד את כל האירועים זה מזה, ולכל אחד מהם למצוא איזה תירוץ כדי לטעון שעלי ביבי ושלושים השודדים לא אשמים בו. הרי הם בדיוק כמונו, האזרח הקטן, הצרות פשוט נופלות עליהם, מה כבר הם יכולים לעשות? אבל ממשלת ישראל ועם ישראל הם גוף אחד, וביחד נרים את ראשינו בגאווה ונעבור את זה כמו שעברנו את פרעה.

"בעזרת השם", יוסיפו עובדי מחלקת ה-HASBARA הפחות רשמית, זו של מועצת יש"ע, ויפנו להמשיך בעיסוקיהם: להציג את העניין לא כשרשרת מקרית של אירועים נפרדים אלא כמהלך אחד קוהרנטי מתוכנן ומרושע, מעשה ידיה של אותה זוהמה מיסטית שחדרה לגוף הלאומי עוד ביציאת מצרים – הסמולנים – ועמלה בכל דור ודור להחליש אותו מבפנים על מנת לעזור לגויים לחסל אותו. טוב, כל הגויים חוץ מהפונדמנטליסטים הנוצרים שמממנים את ביבי ומועצת יש"ע. והקרקס הזה, חברים, זה מה שיש למדינת ישראל במקום מדיניות, במקום אסטרטגיה, במקום חזון, במקום ממשלה. האם יש לנו ראש ממשלה שחולם שהוא יחצ"ן או שמא יחצ"ן שחולם שהוא ראש ממשלה? לא יודע, אבל מישהו צריך להביא דלי מים ולשפוך לו על הראש.

תאונות שרשרת לא קורות סתם. הן קורות כי הרבה מכוניות לא שמרו מרחק. אם היו שומרות, לא הייתה תאונת שרשרת אלא סתם תאונה. כשהממשלה מזניחה ומדרדרת משהו לכדי משבר, היא פוגעת ביכולתה של המדינה להתמודד עם המשבר הבא. כשהיא מזניחה ומדרדרת כל דבר בו היא נוגעת לכדי משבר, היא מחסלת את היכולת של המדינה להתמודד עם המציאות. אפקט הדומינו הזה, גם אם הוא לא כולו באשמתה של הממשלה, הוא כולו באחריותה. היא זאת שנבחרה כדי לדאוג שמצב כמו זה שאנחנו נמצאים בו היום לא יקרה, והוא קרה במשמרת שלה.

ועוד דבר: מוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות פרסם תחקיר על הטוקבקיסטים והספינים של משרד ראש הממשלה והמונקי-בינזס בינו לבין האלטר-אגו: מועצת יש"ע. חלק נכבד מהתחקיר מוקדש למיודעינו משה קלוגהפט, איילת שקד (שעכשיו רוצה לשלוח, יחד עם מיכאל בן ארי, אזרחים וילדים ישראלים כדי להגן על חיילי צה"ל מהפלסטינים) ושות', האנשים שהמציאו את "אם תרצו" ועוד כמה ארגוני GONGO כיו"ב, שהביאו לנו את קמפיין ההכפשה השקרי נגד הקרן החדשה לישראל, אחר כך את קמפיין "הגז הערבי" לטובת טייקוני הגז, ועכשיו התגייסו להכפשת מחאת האהלים באותן השיטות.

כל המידע באותו החלק בתחקיר של ידיעות שנוגע למועצת יש"ע, משה קלוגהפט, ישראל שלי וכו' פורסם בהרחבה בבלוג זה ובבלוגים רבים אחרים, בעיקר אצל יוסי גורביץ, כבר לפני חודשים ועל פני פוסטים רבים. אני לא יודע אם העיתון עלה על אותו העניין בעצמו ועשה תחקיר, עלה על העניין ברשת, שכתב את מה שמצא ושילב בתחקיר או קיבל את זה מיחצ"ן של המחאה שאסף את זה ברשת והגיש לעיתונאי על מגש של כסף. הניחוש שלכם טוב כמו שלי. מה שבטוח זה שהעיתונות הממוסדת מפגרת אחרי הרשת בכמה חודשים טובים לפחות.

נ.ב אני מקדיש לביבי את השיר הזה.

האתוס הישראלי הישן אמר שכולנו (כל היהודים, כמובן) באותה סירה. אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים ועלינו להדק את החגורה ולאכול מאותו מסטינג. שלושים שנה לקח לאתוס להתפרק, ועכשיו ברור לנו שלא היה ולא נברא. מה שיש לנו כאן זה אסופה של שבטים. חברה מקוטבת מעמדית ומגזרית. הפוליטיקה שלנו היא פוליטיקה של זהויות שרק מתחזה לפוליטיקה של עמדות כשלמעשה, כל מגזר מנסה לנסח את האינטרסים הפרטיים שלו בברברת פסאודו-אידיאולוגית.

רוב הטקסטים בבלוג הוקדשו לפרויקטים לאחד את היהודים בישראל סביב אתוס חדש, שמוצג באופן שקרי כהחייאת האתוס הציוני הישן. מדובר בזניחת הטיעון לפיו מדינת ישראל היא, או לפחות צריכה להיות, מדינה שהיא בו זמנית יהודית ודמוקרטית, והחלפתו בטיעון שגורס שישראל היא קודם כל מדינה יהודית, ורק אחר כך דמוקרטית. לפחות ככל שזה נוגע ליהודים שעמדותיהם נוחות למשטר. בימים האחרונים, העניין הזה עוגן בתהליך חקיקה.

האופן בו בחרו הכוחות השולטים במדינה לאחד את מרבית הציבור היא באמצעות הדגל הדתי-לאומני. הם ניסו להחריף את תחושת המצור באמצעות טענה די משונה לפיה אנחנו אמורים לפחד מכל מני שבדים שאומרים עלינו דברים רעים יותר מאשר מפלישת הצבא המצרי או מכך שזק"א יגרדו את שרידינו מהאספלט באמצעות כפית. הם סימנו חלק מהעם הזה כ"אויבים מבפנים" שאין להם זכות להשתתף בדיון הציבורי. הם פתחו במתקפה על כל מי ומה שהאתוס שלו הוא חילוני-אזרחי ולא דתי-לאומני, החל מארגוני חברה אזרחית, דרך החוגים למדעי הרוח והחברה באקדמיה וכלה במקצוע האזרחות בבתי הספר.

אבל הם פישלו. האתוס הישראלי הישן, מעוות ככל שיהיה, החזיק מעמד מפני שאיכשהו, זה עוד נראה שכולנו באותה הסירה. זה לא היה כך באמת, אבל האנשים שנדפקו ע"י המערכת טואטאו לפריפריה הגיאוגרפית, הפוליטית והתודעתית. הבעיה שלהם הובנתה כשלהם בלבד. אתם יודעים: אין עוני בארץ, זה רק החרדים והערבים שלא רוצים לעבוד, וכל מני מסעודות משדרות שמוציאות כסף על לק לציפורניים במקום על לשלוח את ז'וז'ו הקטן לאוניברסיטה.

מצד שני, אותם אנשים שקיבלו את הקצפת של העוגה הציבורית השכילו לשמר מידה של צניעות, והצדיקו את המעמד המועדף שלהם בכך שהם "תורמים למדינה" יותר מכל אחד אחר. את המהלך הזה מנסים לשחזר היום המתנחלים האידיאולוגיים, אך ספק אם זה יעלה בידם. אבל מה שבאמת החזיק את החבילה ביחד זה מעמד ביניים. מעמד ביניים הם אנשים שאין להם הרבה כסף, אבל יש להם יציבות כלכלית וביטחון מה בעתיד. זה – ולא גודל ההכנסה, הוא הדבר שמבדיל בין מעמד הביניים לעניים. והיציבות הזאת אבדה.

הימין יכול היה ליצור את הסדר החדש הדתי-לאומני שרצה אם רק היה מלווה אותה במדיניות חברתית-כלכלית פופוליסטית. אבל בתור סניף מקומי של ניאו-שמרנות אמריקאית שמחויב לקפיטליזם חזירי, הוא לא יכול לעשות זאת. אי אפשר לטעון שעל כולנו לאכול מאותו מסטינג בנושא המדיני וזלול ככל יכולתך ואם אין לך מה זבש"ך בתחום החברתי-כלכלי. זה לא מסתדר ביחד. ביטוי גרוטסקי במיוחד לדיסונאנס הקוגנטיבי בו ממשלות הימין מנסות להאכיל אותנו ראינו כשאולגרך שקיבל בחצי-חינם נכסים ציבוריים לרוב, החזיק באזרחות מונקו כדי להימנע מתשלום מס למדינה, סחר עם מי שראש הממשלה מתאר כגרמניה הנאצית מודל 2011 ואותו ראש ממשלה ספד לו – אחרי שנקבר לצד גדולי האומה בבית קברות אקסקלוסיבי, כאחד מגדולי הציונים.

אולי אז זה נעשה ברור: אנחנו לא באותה סירה ומה שיש כאן זאת לא מלחמה אלא חגיגה. בזמן שאותנו שולחים החוצה לעשות פטרולים ולחפש אויבים מבחוץ ומבפנים, הם יושבים במגדלים שלהם ובולסים מכל טוב הארץ.

המגמה השנייה שתוארה בבלוג זה במהלך השנה היא מגמת הנגד. או ליתר דיוק – היעדרה. מי שאמון, להלכה, על המשנה הסדורה של האלטרנטיבה לאתוס הדתי-לאומני-חזירי הוא השמאל, שמחזיק באתוס אזרחי, שוויוני וסולידרי. אבל רק בתיאוריה, שכן השמאל המקומי מעולם לא החזיק באף אחד מהערכים הללו. השמאל הישראלי הוא בסך הכול שבט, שכמו השבטים האחרים ממסך את האינטרסים הסוציולוגיים והמעמדיים שלו במלל פסאודו-אידיאולוגי. החלק המתון בו – שרידי אליטת מפא"י הישנה – הפך את מי שמתיימר להחליף אותו כאליטה, הציונות הדתית בהתנחלויות, לשק חבטות והריץ בכל כוחו פתרון של שתי מדינות לשני עמים עקב פנטזיה מופרכת שמדינת ישראל בגבולות הקו הירוק תחזור להיות "ארץ ישראל הקטנה והיפה" שבה הוא משל ביד רמה.

השמאל הרדיקלי אמנם הבין עד כמה חולה המדינה הזאת, אך בתסכולו ויתר על הציבור הישראלי והפך לחבורה של אקטיביסטים מקצוענים, מעין שבט הררי לוחמני שנלחם לא כדי לנצח אלא כדי לשרוד ולהילחם עוד יום. את הבדידות שנכפתה עליו ניסה לשבור לא באמצעות הכרה בטעויותיו ופנייה מחודשת לציבור הישראלי, אלא באמצעות חבירה לשותפים מקרב הפלסטינים ולגורמים בינ"ל שאוהדים אותם.

אסטרטגיה זו נחלה כישלון שכן הפלסטינים אולי נעזרים בשמאל הישראלי במאבקים קונקרטיים כאלה ואחרים, אך אין להם עניין לחבור אליהם. "מאבק משותף" של ישראלים ופלסטינים נתפס על ידם – בצדק – כאינטרס פרטי של השמאל הרדיקלי הישראלי ושותפותם בו נשארה מוגבלת מאוד ומהוססת מאוד. עם התמשכות המאבק, התברר גם שהפעילים הבינלאומיים, בחלקם הגדול, הם תיירי קונפליקט שלא מבינים את המציאות המקומית ולא נושאים באחריות להשלכות התערבותם בה.לאט לאט, הם התחילו לעורר סלידה גם בשותפיהם למאבק.

בשורה התחתונה, השמאל הישראלי הוא חלק מהסדר הקיים. הוא ממלא בנאמנות את תפקידי השעיר לעזאזל ועלה התאנה לדמוקרטיה הפיקטיבית שיועדו לו. אך כמעט בכל פוסט בבלוג זה נאמר משהו על האפשרות לצמיחת מחנה דמוקרטי, אזרחי וסולידרי באמת, נטוע במציאות המקומית וחוצה מגזרים. לאחרונה, פורסם כאן הפוסט האופטימי הראשון, שאיגד את כל הערות האגב וגרם לחלק מהקוראים לתהות שמא השתחרר לי בורג, יען כי כאן לא ישתנה כלום בשלושים השנים הקרובות.

ואז, הכול השתנה. פתאום, מאות אלפים יוצאים לרחובות כדי לדרוש את מה שאמור להיות הלחם והחמאה של שמאל אמיתי: חברה סולידרית ומדינה שמשרתת את אזרחיה במקום לדרוש מהם לשרת אותה. הפוסט על השריפה בכרמל הסתיים בקריאה "תביאו לי כבאים, רופאים ומורים" ומגיבה אחת כתבה שזאת צריכה להיות סיסמת המהפיכה. מי חשב, אז, שזה יקום ויהיה.

המאבק הנוכחי הביא לכולנו כאפה. אני קיבלתי את הכאפה כשמגמות סולידריות אזרחית חוצת מגזרים שאני צפיתי\קיוויתי שייבנו לאט לאט במשך שנים התחילו בהתפוצצות. ההתפוצצות אמנם תיגמר, והמגמות אכן ייבנו במשך שנים, אבל האג'נדה האזרחית הונחה אחר כבוד במרכז השולחן, והיא תישאר שם.

השמאלנים למיניהם קיבלו את הכאפה כשהבינו שלא רק שהציבור הישראלי מסוגל לדברים שהם לא ציפו ממנו ומצאו את עצמם צועדים לצד מי שלא דמיינו כשותפים למאבק, אלא גם נאלצו להשלים עם העובדה שהשינוי לא יקרה כשההמונים יצטרפו לאיזה גרעין קשה של אידיאליסטים מקצועיים, אלא כשהאידיאליסטים ייאלצו להצטרף לציבור.

ואת הכאפה המצלצלת ביותר והמשמחת ביותר קיבלו כמה מגיבורי הבלוג, אותם ספינים מתוקשרים שמתחזים לארגונים ציבוריים, כמו "אם תרצו" ו"ישראל שלי". האיש שעיצב את תפיסת העבודה של רובם, היועץ האסטרטגי המוכשר משה קלוגהפט, התהדר ביכולתו לעצב מאחורי הקלעים את מה שידברו עליו על הבמה. במשך רוב השנה, הם הצליחו בכך וכולם דיברו על בוגדים, חתרנים ואיום הדה-לגיטימציה. פתאום, הציבור החליט שמעניינים אותו דברים אחרים לגמרי והם נחשפו בכל עליבותם כשמבין "58,000 החברים" של "ישראל שלי" ו"אלפי הפעילים" של "אם תרצו" הצליחו לגרד בקושי מאתיים אנשים לצעדת הספין שלהם ברוטשילד. הציבור אמר את דברו: אנחנו רוצים מקום ליד השולחן, וספינים פרנואידים על הקונספירציות של הסמולנים אי אפשר לאכול.

מנהלי: בשלב מסוים הפסקתי לבדוק סטטיסטיקות, אבל לרגל יום ההולדת של הבלוג, זה קצת מתבקש והן כדלקמן, במספרים מקורבים: כ-31,000 איש נכנסו לבלוג במהלך השנה כ-150,000 פעמים. הקבוצות הגדולות ביותר הן של קוראים קבועים ושל מבקרים חד פעמיים. הקבוצה הקטנה ביותר היא של קוראים שנכנסו שמונה פעמים. לא יודע למה דווקא שמונה. אחוז הכניסות החדשות עומד באופן קבוע סביב ה-20% ובחודש האחרון, בימים בהם פורסמו פוסטים, נכנסו כ-1500 קוראים.

אנשי "ישראל שלי", יחד עם "ארגונים טובים", בלשון המייל, אחרים כגון "אם תרצו" ו"רעננים" הם ארגוני GONGO (ראשי תיבות של ארגונים לא ממשלתיים שמאורגנים ע"י הממשלה). אלו ארגוני חברה אזרחית שמתקיימים ופועלים בחסות הממשלה ומטעמה, כאלו שמקדמים מטרות ממשלתיות באצטלה של פעילות ציבורית אזרחית. לדוגמא: הממשלה מוגבלת ביכולתה להריץ בגלוי מסע הכפשה, השמצה, דיס-אנפורמציה ודה-לגיטימציה למשתתפים במחאה – בכל זאת, היא צריכה לשמור על ארשת ממלכתית כלשהי – אבל ארגוני GONGO יכולים, ועושים זאת במרץ רב.

הממשלה כנראה מפנה תקציבי HASBARA לארגונים הנ"ל או לחלקם. ידוע לנו בבירור שהיא מממנת פרסים כספיים וגביע שיוענק ע"י שר ההסברה לתחרות סרטי תעמולה של "ישראל שלי". אנחנו יודעים ששורה של פוליטיקאים בכירים פרשו את חסותם על "אם תרצו", החל מראש הממשלה עצמו – שאנשי לשכתו ניתבו אליהם כספי תרומות עוד בימי "מאבק המילואימניקים" – דרך סגן ראש הממשלה בוגי יעלון שקיבל ממייסד "אם תרצו" ואביו של היו"ר תרומה לפריימריז, דרך קומיסר החינוך שמופיע באירועים שלהם ומאפשר להם גישה לבתי הספר, ואחרים. אנחנו גם יודעים שמשרד החוץ עושה שימוש בחומרי תעמולה שמפיקה מועצת יש"ע\"ישראל שלי". וכמובן שמועצת יש"ע עצמה היא גוף שלטוני רשמי, אם כי הוא ממש לא מתנהג כמו ששלטון מוניציפאלי אמור להתנהג.

אז מדובר בשורה של ארגונים, שרובם קשורים עד כדי כך שאפשר לקרוא להם פרצופים שונים של אותו ארגון, שמורכב ממועצת יש"ע ומתומכי נתניהו (או שמא הבוסים שלו?) בשורות הניאו-שמרנות המקומית. הארגונים האלה ניזונים מהממשלה ולמעשה, מהווים זרוע מבצעת שלה.

מה הם רוצים?

ביום רביעי, בשעה 18:00, הם מתכוונים להגיע לכיכר הבימה כדי לעשות את מה ש"אם תרצו" ניסו לעשות בימי המאבק הראשונים, בתקווה שהפעם זה יצליח. "אם תרצו" כנראה ציפו שכוחות האופל ה"אנטי-ציונים" יזרקו אותם מהמאהל כמו שעשו לח"כ (ולא גיברת!) מירי רגב כשבאה להצטלם שם וכך "ייחשף פרצופם האמיתי". במקום זה, הם זכו לחיבוקים חמים מחבורה של היפים שזיהו שמדובר בעצם באנשים מסכנים שרק זקוקים לקצת אהבה. למעשה, היחידים שאני שמעתי שנזרקו מהמאהל הם פעילי שמאל רדיקאלי מ"סולידאריות". אבל גם הם מצאו את מקומם בפנים שכן כזה הוא המאבק – הוא מכיל את כל מי שמוכן להכיל את כל שאר המשתתפים בו.

האצטלה של ארגוני ה-GONGO היא של הצטרפות למאבק על יוקר המחייה, אבל המסר הוא שביבי יעשה מה שצריך – בואו לא נפריע לו. במילים אחרות, בואו פשוט נפסיק את המאבק ונעבור לקריאות עידוד קצובות: בי-בי, בי-בי, בי-בי. מי שזוכר את אחד הספינים הראשונים של ביבי במאבק הזה, כשהוא ניסה לצייר אותו כ"רוח גבית" לעצמו והזמין את המוחים לסייע לו לשכנע את הכנסת להעביר את חוק הווד"לים – מכיר את הטריק.

כדי לרכב על המחסור בדרישות הקונקרטיות שמיוחס למפגינים (חלקית בצדק היות שהמחאה היא רבת פנים ומכילה ציבורים שונים שלא רוצים בדיוק את אותו הדבר, וחלקית לא שכן נוסחו דרישות קונקרטיות), הם מציעים "ת'כלס": הורדת יוקר המחייה  באמצעות הוזלה של 20% אחוזים (איך? על חשבון מה?) של כמה מוצרי יסוד. אני מקווה שאתם יושבים – הנה הציטוט:

"אבקת כביסה, אגרת הטלוויזיה, אורז, ביצים, גבינה לבנה, גז בישול, דגני בוקר, דלק, חלב, חשמל, טיטולים, ירקות, לחם, מים, מלח, נייר טואלט, נס קפה, סבון, סוכר, ספרי לימוד, עוף, פירות, פסטות, קוטג', קמח, רישיון רכב, שוקולד למריחה, שמן, תחבורה ציבורית, תחליפי חלב."

טוב, לי זה יחסוך איזה 50 שקל בחודש. אשתדל לא לבזבז את הכול בפעם אחת. זה יכול אפילו לחסוך כמה מאות שקלים למשפחה בת כמה נפשות. זה לא מבוטל, אבל לא בדיוק בשביל זה 150,000 איש יצאו לרחובות.

כמו שהודגם בספין האחרון – בו "ישראל שלי", במקום להגיע להפגנה ופשוט לשיר "התקווה" כמו שקרה בכמה הפגנות, התחייבה בשם 58,000 "חבריה" (אנשים שעשו "לייק" בפייסבוק) להצטרף להפגנות במוצ"ש האחרון בתנאי שהמארגנים יפקדו על ההמונים לשיר את ההמנון הלאומי – השיטה היא מניפולציה פשוטה.

ארגוני ה-GONGO בעצם מציבים ברירה: או שתתנו לנו לעצב את המאבק בצלמינו ובדמותנו באופן שנוח לשלטון, או שנעזוב בטריקת דלת ונציג אתכם כבוגדים ועוכרי ישראל. זוהי שיטה רגילה אצלם. כשאורגן "יום דמוקרטיה" באוניברסיטת באר שבע, כמדומני, "אם תרצו" פנו למארגנים בדרישה להשתתף בניהול האירוע. המארגנים הציעו להם להעמיד דוכן של "אם תרצו" לצד דוכני הארגונים האחרים, אבל זה לא התאים להם. או שתתנו לנו להיות הבוסים, או שנחסל אתכם. המטרה היא חיסול האופוזיציה בכל מקרה, והאפשרויות הן לגרום לה "ליישר קו", או לעשות לה דה-לגיטימציה.

תצטרפו או תתנגדו, אל תשחקו משחקים.

גם היום ביקרתי במאהלים בירושלים. לא אטען שזה "מאבק של כולם" ובטח לא שהוא "לא פוליטי". כמאבק חברתי הוא מושך אליו יותר אנשי שמאל מאנשי ימין, מן הסתם. כמאבק שמופנה נגד השלטון – כמו כל מאבק (איזה מין רעיון משונה זה לנהל מאבק בעד השלטון?) – הוא מושך אליו גורמי אופוזיציה. ארגוני סטודנטים, שחלק לא מבוטל מהם (לפחות בירושלים) מקושרים דרך ניר ברקת למילייה הפוליטי של ביבי, תופסים נתח מרכזי ותנועת הבוגרים של הנוער העובד, "דרור ישראל" בולטים מאוד בשטח.

וראיתי שם בנות אולפנא מההנהגה הצעירה של האיחוד הלאומי, לא מעט דתיים וחרדים, האחרונים אף הצטרפו לכמה הפגנות כגוש מאורגן. ב"מאהל אין ברירה" בגן העצמאות ראיתי את קורבנות מדיניות הדיור הציבורי מקטמון ושכונות קשות אחרות יחד עם פעילי "סולידאריות שייח ג'ראח", "רבנים לזכויות אדם" ופעילי חד"ש. במקומות אחרים בארץ נמצא מאהלים של פעילי ליכוד, של ערבים, של ערבים ויהודים, של תושבי שכונות דרום ת"א יחד עם עובדים זרים ומבקשי מקלט ועוד מכל הבא ליד.

החיבורים האלה אינם פשוטים, הסכסוכים והחיכוכים בין כל האנשים האלה – שבימים כתיקונים די לא סובלים אחד את השני – רבים. לאוהד בית"ר מקטמון קשה לשבת עם איזה מפגין בילעין מקצועי לא פחות מאשר לאחד מילדי "אם תרצו" יהיה קשה לשבת עם איזה "אנטי-ציוני מודחק במשתמע". אבל הם משתדלים. הם חורקים שיניים, מתווכחים אל תוך הלילה ואז הולכים לישון אוהל ליד אוהל.  הם עושים זאת כי יש להם מטרה משותפת.

לאיילת שקד וארגוני ה- GONGO שהקהילה אין מטרה משותפת עם המפגינים, אלא רק עם הממשלה. לכן, הם לא מוכנים לעשות את המאמץ ולהשתתף במחאה באותם התנאים כמו כל השאר: אל תדרכו על המשתתפים האחרים – והם לא ידרכו עליכם.

בשבועיים האחרונים התפשט בישראל דיבור חדש. לא מאוד ממוקד, בהחלט לא מעוצב, אבל ישיר, עממי, מעמיק ומכבד. וזה כך משום שאנשים מדברים אחד עם השני במקום שכנופיה של מומחים, רועצים אסטרטגיים, ספינולוגים, טוקבקיסטים בתשלום, יחצ"נים ודוברים מטעם ידברו – לא עם אלא אל הציבור האדיש. ודווקא כשזה קורה, מועצת יש"ע ובנותיה, במקום להצטרף, מפיקה לנו מופע אימים של עוד מאותו הדבר. אנחנו כבר לא שם – תניחו לנו.

וזה אכן לופ סגור, בסופו של דבר. וככה הוא עובד, שלב אחר שלב:

במחוזות היותר מבודדים ופרנואידיים של ההתנחלויות, מתבשלת מערכת רעיונות שרואה בבעיות של מדינת ישראל לא איזה מצב נאחס אנושי רגיל שאולי אפשר לצאת ממנו איכשהו, אלא מאבק איתנים מיסטי בעל משמעויות קוסמיות בין היהודים לעמלק, כששאר הגויים מכירים כמובן בעליונות היהודים, אבל לא בהכרח מודעים לזה עדיין. חוץ מכמה גויים טובים שמשלמים על מסע הפרופגנדה שאני מתאר, כמובן.

כי הרעיונות שמתבשלים בהתנחלויות הם נוצריים לא פחות מאשר יהודיים. אתם יודעים, כמו שארגוני שמאל שמקבלים כסף מאירופה מקדמים כאן רעיונות אירופיים של זכויות אדם, כפי שהתגבשו בה בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה, ארגוני ימין שמקבלים כסף מנוצרים פונדמנטליסטים מקדמים תאולוגיה נוצרית פונדמנטליסטית, רק בתחפושת יהודית.

זאת לא התחפושת היחידה. כמו הספונסרים באמריקה, גם כאן יודעים שלישראלי הממוצע אין עניין מיוחד במלחמות בני אור בבני חושך, משיחים שכשיגיעו נדע אם היהודים צריכים להתנצר או הנוצרים להתייהד, קווים של קדושה שירדו לעולם, קליפות, עמלקים, ערב רב ושות'. יותר מזה, הישראלי הממוצע כבר התרגל לצפות לדיבורים כאלה. סטריאוטיפי ככל שזה יהיה, בכל פעם שמועצת יש"ע מדברת אתו הוא רואה בעיני רוחו את העוזי והדובון ומתייג את כל העניין כמשהו שמחוץ למיינסטרים. איש המרכז-ימין המצוי, בכל זאת, לא מחזיק באידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. הוא בסך הכול חושב שהסכם עם הפלסטינים אינו בהישג יד כרגע.

אז כדי לעשות מיינסטרימינג (הטמעה לזרם המרכזי) לפוליטיקה שבואו נודה בזה, באמת נשמעת מטורללת לגמרי באזני מי ש"לא התעמק בסודות המוצפנים בתורה", צריך להלבין אותה ואת זה עושים בדיוק כמו שמלבינים כספים. מעבירים את הרעיונות דרך ארגונים שכן נתפסים כמיינסטרים. אז כמו שיש חברות קש "חוקיות" להלבנת כספי המאפיה, יש ארגוני קש "מיינסטרימיים" להלבנת רעיונות קיצוניים. שמים בראשם אנשים שמאמינים באותם הדברים, אבל אין להם כיפה, עוזי ודובון. כמו רונן שובל ויקיר שגב, מין "מלח הארץ" שכאלה.

במקום לדבר על "העם הנבחר" הם מדברים על "ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי" – תרגום מקומי של ה – American Exceptionalism מארה"ב. במקום לדבר על "המהפכה האמונית" – המעבר הצפוי בין השלב הראשון, החילוני של הציונות לשלב שבו הדת עוברת "מתפקיד משגיח הכשרות של קרון המסעדה לתפקיד הנהג" – מדברים על "המהפכה הציונית השנייה". תרגום של "המהפכה האמריקאית השנייה" של הספונסרים מארה"ב, כמובן.

התיאוריה שנהגתה במוסדות המחקר הפרטיים במימון תאגידי של הניאו-שמרנות האמריקאית, זאת על ה- New Class (ליברלים קוסמופוליטיים חסרי אלוהים ומוסר שהשתלטו על התקשורת, האקדמיה ובתי המשפט במטרה לחתור תחת הייעוד שהחבר הדמיוני ייעד לארה"ב) משתלבת עם ה"ערב רב" היהודי – אנשים שנראים כמו יהודים אבל בעצם מהווים טומאה מיסטית שחדרה לגוף העם, ומולבנת לדיבור על "סמולנים" ו"פוסט-ציונים". התכונות שמשויכות להם הן אחת לאחת, התכונות שמיוחסות בארץ אחרת בצד השני של העולם לליברלים מקומיים ע"י הימין שם. אגב, הסטריאוטיפ הזה הוא גלגול מודרני של אנטישמיות פשוטה, שכן כל התכונות הנ"ל יוחסו עד לא מזמן ליהודים, אבל לא נספיק את הכול בפוסט אחד.

ועכשיו, החלק הכיפי.

הרעיונות המולבנים נדחפים דרך ארגוני הקש לציבור ולתקשורת שהיא, כמובן, שמאלנית ועוינת, אבל מפרסמת את הקומוניקאטים שלהם ברצון.  הטוקבקיסטים המגויסים של "ישראל שלי" ודומיה מציפים בתגובות בלי להזדהות כמקושרים אליהם, כמו שנאמר להם) ויוצרים מצג שווא של תמיכה גורפת. הפוליטיקאים, שהיו בסיפור מהתחלה, יוצאים עכשיו בפוזה של "היענות לרחשי הציבור" עם כל מני חוקים מטומטמים שאמורים לחסל את סכנת הערב רב הסמולני.

החוקים האלה, לרוב, לא מגיעים לכדי מימוש, וגם לא אמורים להגיע. אם ניקח את החדש מביניהם: זה של פאינה קירשנבאום, שאמור לחייב תרומות של ממשלות זרות לארגונים במס של 45%, ברור שאין בו כלום. הרי אותן ממשלות זרות יכולות, באותה מידה, להעביר את הכסף דרך ארגונים במדינותיהם, וחוק נגד תרומות מארגונים זרים לא יתקבל כי אז לימין הישראלי לא יהיה מה לאכול. אבל המחוקק מקבל את 15 דקות התהילה שלו בעזרת גדודי הטוקבקיסטים של מועצת יש"ע… סליחה, "ישראל שלי", ואי הגעת החוק לכדי מימוש מוצגת ע"י אותם ארגוני קש כעוד הוכחה לזה שה – New Class… סליחה, הסמולנים, תופסים את המדינה בביצים.

אז יש כאן מעגל של היזון חוזר שמגביר את עצמו בלופ, מסתובב יותר ויותר מהר ומייצר יותר ויותר רעש: מועצת יש"ע – ארגוני קש – טוקבקיסטים מגויסים – עיתונאים משתפ"ים – פוליטיקאים – עיתונאים משת"פים – טוקבקיסטים מגויסים – ארגוני קש – מועצת יש"ע. אין צורך לומר שכל מהלך של פרופגנדת שנאה שכזה יכול להתחיל בכל נקודה בשרשרת ולעשות את כל הסיבוב משם. זה בכלל לא משנה, כולם שייכים לאותה החונטה ממילא.

עסקאות סיבוביות כאלה, כשהן מתרחשות בתחום הכלכלה, נקראות "בועה". אתה קונה מעצמך ומוכר לעצמך בחזרה שוב ושוב וכך מנפח את מחירי המניות שלך. כאן, יש לנו בועה של שיח ציבורי. ובועות, כידוע, זה דבר הרסני גם כשהן מתקיימות וגם כשהן מתפוצצות.

העניין האופטימי בסיפור הוא שפרופגנדת השנאה הזאת היא קניבלית. מעגל היזון חוזר שכזה לא יכול לעצור, הדינאמיקה הפנימית שלו חזקה מדי. הוא פשוט חייב למצוא עוד ועוד סמולנים להוקיע אותם. והיות שאין הרבה סמולנים אמיתיים, צריך להמציא חדשים כל הזמן וכך, גדר הלגיטימיות שאותה הימין מנסה לצמצם כדי להשאיר את השמאל בחוץ, ממשיכה להצטמצם ולהשאיר בחוץ יותר ויותר דברים שקודם לכן נחשבו כמיינסטרים.

הקורבן האחרון הוא גלי צה"ל, וזה די מצחיק. אני מניח שבתור מי שמתויג כשמאלן עוכר ישראל מדופלם אני אמור לצאת בלהט להגנת תחנת הרדיו, אבל אאלץ לאכזב את  הספינולוגים מימין. חוץ מזה שאני לא מקשיב לה ואין לי עניין בה, אני חושב שיש טעם לפגם שתחנת הרדיו המרכזית בישראל שייכת לצבא. לכן, מצדי אפשר גם לסגור אותה או, כמו ש"ישראל שלי" היו רוצים, שתשמיע מארשים צבאיים, נאומים של בוגי יעלון ושירים שמשה קלוגהפט כתב עבור עמיר בניון מהבוקר עד הלילה. החלק המעניין כאן הוא שעוד ועוד אנשים, ורזי ברקאי איננו בשום פנים הראשון או האחרון, מגלים להפתעתם שהם בעצם שמאלנים קיצונים הזויים אנטי-ציונים.

אני לא יודע אם לציבור פשוט יימאס יום אחד מכל ההיסטריה הצעקנית הפרנואידית המתלהמת הזאת, והוא ירצה קצת שקט מכל הטרטור שמשכנע אותו שחצי מהאנשים שבסך הכול אין לו בעיה מיוחדת אתם הם בוגדים מסוכנים. או שמא, הציבור כבר כל כך מפוחד וכל כך קונפורמיסט שכבר אין גבול לבולשיט שהוא מסוגל לבלוע. לא שלא ראינו דברים כאלה בכל מני ארצות. מה שנראה כתמיכה רבה באריה דרעי, ברב חיים אמסלם ושכמותם שמגיעים מלב קהל היעד להסתה מימין אבל נמנעים במופגן מרטוריקת השנאה המתפרצת, וגם הפופולאריות של אנשים כמו רובי ריבלין – בשר מבשרו של הימין – שכבר הספיק לצאת נגדה ולהיות מוקע כ"פיינשמייקר" (והוא, כנראה, יהיה הנשיא הבא) מצביעים אולי על עייפות כזאת. ואולי לא, אני לא יודע.

מה שאני כן יודע זה שהמצב שלנו קשה ומסובך מכדי להשאיר את הדיון הציבורי עליו לכל מני ספינולוגים שמייבאים כסף, רעיונות ושיטות עבודה מהימין הנוצרי הפונדמנטליסטי בארה"ב והופכים את השיח הציבורי למקום שאיננו ראוי למגורי אדם הגון.

אבל לפעמים סיפור קטן כזה, אם רק מחטטים בו קצת, מוציא החוצה גייזר שלם של ג'ורה, וכזה הוא הסיפור שלנו. את תפקיד הנבל כאן משחק מי שחדי העין מביניכם אולי זיהו כפרצוף החדש על לוח המטרה של בלוג זה, מרכז שלם. ואפרופו לוחות מטרה, היות שמדובר בגוף שמוציא על קייטרינג לאירוע פנימי שגרתי יותר ממה שעבדכם הנאמן חייב להוצאה לפועל, אם אי פעם כל אזכור לקיומו יימחק מעל דפי הבלוג, חוץ מהערה לקונית לפיה מרכז שלם זה הדבר הכי טוב שקרה לעם היהודי מאז המצאת הקניידעלאך ואם משהו שכתבתי התפרש אחרת אני מתנצל בהכנעה, תדעו מה קרה.

באחת מפינות החמד של ירושלים, מתחם מוזיאון המדע הישן שבמושבה הגרמנית, יש גינה קהילתית. מתנדבים מעבירים שם פעילויות לתושבי השכונה ואורחים, ביניהם קשישים, ילדים, ניצולי שואה ופגועי נפש והמקום משמש כמרכז לחינוך אקולוגי שצמח מלמטה, כיוזמה אזרחית של תושבים ופעילים.

המוזיאון עצמו עובר דירה והתכנית הייתה להקים במקום מרכז אקולוגי עירוני שירכז את כל הנושא הסביבתי בירושלים. אך במקום זאת עומדים לתת את הנכס הנחשק למרכז שלם כדי שיקים עליו קולג' פרטי למדעי הרוח והחברה, שבו הם זוממים לגדל את הדור הבא של מנהיגי ישראל. במילים אחרות, זה יהיה מין בית חרושת לרונן שובלים קטנים. ילדי שמנת עם אבא עשיר שרוצים להיות פוליטיקאים כשיהיו גדולים, מעין רפובליקנים צעירים בגרסה מקומית.

במוחה הקודח של קבוצת ההשפעה הניאו-זיוניסט אין יזראל, "התודעה הלאומית", שאצלם זה משהו מקביל ל- The Force מ-"מלחמת הכוכבים", נשלטת ע"י הצד האפל שמורכב מעגולי משקפיים ששורצים בבתי קפה. אז מולם, יקום חבר של אבירי ג'דיי שדווקא אוהבים לשתות תה. חממה לפוליטיקאים ימניים צעירים במקום "מרכז קיימות". לאומנות מיסטית למחצה שמקודמת על ידי ברית לא קדושה של אוליגרכים, מעריצי כהנא בצעירותם ופוליטיקאים במקום יוזמה אזרחית שכולה כבוד לאדם, למקום ולחיים על כל היבטיהם ומורכבותם. מה זה אם לא ישראל 2011 בקליפת אגוז?

אולי שמתם לב שהארץ הזאת התמלאה לאחרונה בכל מני מכללות, מכונים, ומדרשות למיניהם שמתיימרים לגדל את הדור הבא של מנהיגי העם היהודי. זה מזכיר לי את ההערה של הקומיקאי הגדול ג'ורג' קארלין זצ"ל על "קייטנות מנהיגות" באמריקה: "הי, זאת לא הקייטנה שאליה היטלר הלך?" אפשר היה לשמוח על העניין המחודש, וההכרחי, במדעי הרוח והחברה, אבל כדאי לזכור שזהו עוד מהלך של הפרטה. הפקולטות האלו באוניברסיטה מיובשות ומקוצצות כדי שיהיה אפשר להחליפן במוסדות פרטיים שנשלטים ע"י הון פרטי ומגויסים לטובת האידיאולוגיה "הנכונה".

איכשהו, כל המוסדות האלו גם נשמעים בערך אותו דבר, וגם האנשים שמסתובבים בהם שייכים לאותו מילייה אידיאולוגי ניאו-שמרני. ייתכן, כמובן, שכל מה שיש כאן זאת "חפיפה אידיאולוגית מסוימת". אבל היות שאלו היו המילים בהם השתמש רונן שובל כדי לתאר את הקשר שבין "אם תרצו" ו"המכון לאסטרטגיה ציונית" אחרי ששניהם יצאו בהתקפה דומה על מדעי החברה באקדמיה באותו שבוע ואז התברר שהוא ונאמבר-טו, ארז תדמור, גודלו ב"תכנית למנהיגות צעירה" של המכון, נעשיתי חשדן למדי בכל הנגוע לחפיפות אידיאולוגיות מסוימות. אבל קשה לדעת. להבדיל מהקרן החדשה לישראל, שעליה טפלו שהיא פועלת בדרכים בהן, כנראה, פועלים המאשימים עצמם, למרכז שלם ושאר ארגוני הימין אין רשימה זמינה לציבור של כל הפרויקטים בהם הם מעורבים ומקורות המימון באתרי האינטרנט שלהם.

מרכז שלם הצליח, במפתיע, לשמור על פרופיל ציבורי נמוך יחסית. יחסית למה? ובכן, יחסית לארגון די קיצוני, עם ארנק בלי תחתית, שמחווט באופן אינטימי ביותר עם פוליטיקאים בכירים מאוד ופמליותיהם, שהספונסרים שלו, אדלסון ולאודר, הם גם הספונסרים של ראש הממשלה, הבעלים של העיתון המודפס הנפוץ במדינה ושל ערוץ-10, אם למנות רק כמה סיבות לשים לב אליהם.

אני לא יודע אם יש פה משהו פלילי או בניגוד לכללי המנהל התקין. את זה, אני מקווה שמבקר המדינה יבדוק איזה פעם. אבל מה שבטוח זה שהסיפור הזה חייב להיות בחוץ, בתודעה הציבורית. לא יכול להיות שכל המערך האדיר הזה, שהיקפו עוד לא ברור, של קבוצת השפעה שמשתמשת בכסף אמריקאי גדול כדי לעצב את הפוליטיקה, התקשורת והאקדמיה בצלמה ובדמותה תצוף לדיון הציבורי רק בחתיכות קטנות פה ושם. צריך לחבר את הנקודות, להפסיק לממש זנב פה וחדק שם ולהסתכל על הפיל שמהדס לו באמצע חנות החרסינה.

ואולי כאן, בסיפור של מוזיאון המדע הישן והגינה הקהילתית הקטנה, מרכז שלם עלה על מוקש. נראה שהשתן עלה להם לראש עד כדי כך שהם איבדו אפילו כל מראית עין של בושה. היה אפשר לצפות שארגון שראשיו גרים בהתנחלויות ומעלים על נס את ארץ ישראל השלמה היו עושים את מה שהם מטיפים לו ומקימים את הקולג' שלהם בתלאובות אשתמוע ז'. ואם בכל זאת בירושלים, אז לפחות בסלע קיומנו פסגת זאב או לב העם היהודי הר חומה. אבל את זה, הם משאירים לפשוטי העם. המלכים הפילוסופים הרי אוהבים את החיים הטובים. הם רוצים דווקא את חתיכת הנדל"ן המפוארת שכל העולם ואחותו מזילים עליה ריר. זה קרוב לבית הטמפלרי היפה שבו שוכנים המשרדים שלהם ולמלון קינג דיוויד שבו הם אוהבים לקיים ישיבות. הרי לא נצפה מאנשים שכמותם להסתפק בסתם בניין איפה שהוא.

"תומכי הקולג'" מצוטטים כאומרים שזה בדיוק כמו המעבר המתוכנן של "בצלאל" למרכז העיר. ובכן, מי שזה לא יהיה שכתב את הקומוניקאט הזה, "בצלאל" הוא מוסד ציבורי, הוא קיים מאז 1906, נחשב לטוב בתחומו בארץ, יש לו שם בינלאומי והוא הכשיר דורות על דורות של סטודנטים.  הקולג' הפרטי של מרכז שלם עוד לא הכשיר סטודנט אחד וקיים, בינתיים, רק על הנייר. ולמרות זאת, אם המזימה תצליח, הקולג' יפעל הרבה לפני שתונח אבן הפינה לבניין בצלאל החדש במרכז העיר. יש רשימה ארוכה של מוסדות טובים לעיר הרבה יותר, שמגיע להם הרבה יותר לקבל את הנכס הציבורי הזה ו"מרכז הקיימות" עומד, כנראה, בראשם.

אז למה מרכז שלם עלה על מוקש? כי הפעם הוא הסתבך עם פעילי שימור ירושלמים, ועוד בשכונה שבשנים האחרונות מהווה יעד מועדף להתעללות תכנונית. כך שהאנשים שם לא רק מצולקי קרבות ומתורגלים, הם גם עצבניים. תקראו את התגובות של מרכז שלם, העירייה והממשלה בסוף הכתבה ב"הארץ" ותראו איך נראים נפיחות וזלזול בציבור שרק מחכים לתגובה הולמת.

זאת אמנם תקווה קלושה, אבל היות שהפעם לא מדובר בסתם איזה קבלן או כריש נדל"ן חמדן ששימן ראש עיר או מועמד בפריימריז אלא בחונטה הקרובה של ראש הממשלה עצמו, וחונטה שנוח לה להישאר מאחורי הקלעים, יש מקום לקוות שהמאבק ההוליוודי משהו הזה לא רק יציל את הפרויקטים היפים של הגינה הציבורית ומרכז הקיימות, אלא גם יגרור את כל הכנופיה מלשכותיהם המפוארות אל המקום הראוי להם: מתחת לשמש הקופחת והמטהרת של העין הציבורית.

סון דזה. "אמנות המלחמה", כ-500 לפנה"ס.

לפני חמש עשרה שנה, לא ידעתי מה זה "נכבה". הייתי כנראה מעורה פוליטית יותר מאשר היום, כבר יצא לי לנהל דיאלוג עם פלסטינים, הכרתי את האמנה הפלסטינית וכל מני שטויות כאלה, לא בדיוק בור בעניינים האלו, אבל לא הכרתי את המונח "נכבה" פשוט כי אף אחד בסביבה לא השתמש בו.

היום קשה למצוא מישהו שלא מכיר את המונח. הוא בפי כל ובכותרות כל העיתונים. נתניהו נואם לכבודה נאום מיוחד, "אם תרצו" מפיצים חוברות בולשיט על אודותיה וטובי הפובליציסטים כותבים עליה מאמרים. זה שהתגובה של רוב הישראלים נעה בין התכרבלות לכדור מייבב בפינה להכחשה מתלהמת זה שולי. העניין המרכזי הוא שהנושא על השולחן. כי הצלחה פוליטית נמדדת בעל מה מדברים אפילו יותר מאשר במה אומרים. כמעט אף אחד במערכת הפוליטית היהודית לא רצה לדבר על הנכבה. הם לא היו פותחים את הנושא מיוזמתם, ובכל זאת, הם נאלצו לעסוק בו.

הקרדיט על ההצלחה הולך בעיקר לפלסטינים אזרחי ישראל. דוקטרינת אוסלו של שתי המדינות הלאומיות השאירה אותם על תקן סרח עודף. הנושאים שמטרידים אותם לא זכו להתייחסות במסגרת הפיתרון המוצע וכך, לא מיוצגים ע"י ממשלת המדינה היהודית וזנוחים ע"י אחיהם הפלסטינים, פתחו במהלך של הפיכת ציבור ערביי 48 לציבור פוליטי שדורש הכרה ככזה הן מהפלסטינים, הן מישראל והן מהקהילה הבינ"ל.

כאן יש הקבלה מעניינת בינם לבין המתנחלים. גם המתנחלים נדרשו לשלם את מחירו של פיתרון שלא נותן מענה לצרכים שלהם. גם המתנחלים נדחפו להתארגן מחדש ולהנכיח את עצמם בשיח הציבורי וגם הם השתמשו ב-1948 כדי לעשות זאת ומסיבה דומה: הצפת נושא 48, התזכורת שלב הסכסוך נמצא שם, היא הדרך הטובה ביותר להציף גם את מגבלות הפיתרון שמבוסס על קווי 67. אז המתנחלים, כמו הנהגת ערביי 48, טרחו שוב ושוב להזכיר שגם שייח מוניס היא שטח כבוש, ולא ייכון פיתרון בלי התייחסות רצינית יותר לעובדה זו. מבחינה זו, הדבר הכי רדיקלי בפוליטיקה של היום יהיה אם המתנחלים וערביי 48 יתחילו לדבר. לא סביר? אולי, אבל דברים מוזרים יותר קרו ואני לא אופתע אם גם זה יקרה.

ב-1923, זאב ז'בוטינסקי כתב את מאמרו המופתי "קיר הברזל" (PDF). מלבד היותו בית ספר לכתיבה פוליטית, המאמר מדויק למדי לשעתו, ובמידה לא מבוטלת, גם לשעתנו. ז'בוטינסקי מציג את התנועה הציונית כפרויקט קולוניאליסטי שאינו שונה מהקולוניאליזם האירופי המוכר לנו (היום היו קוראים לו "בוגד" ו"אנטי ציוני" ודורשים לבדוק את מקורות המימון שלו על זה). הוא טוען שהניסיונות להידברות עם הערבים הם פנטזיה, שכן אף עם (והוא מכיר בהם ככזה) לא יסכים להקמת ישות זרה על אדמתו ומסקנתו, שאותה כינה "קיר הברזל", היא שעל היהודים להפוך לכוח כזה שלא תהיה אפשרות להזיז אותם מכאן או למנוע את הגשמת שאיפותיהם. אבל ל"קיר הברזל" יש תאריך תפוגה: כשיבינו שהפרויקט הציוני הוא עובדה מוגמרת, כתב ז'בוטינסקי, יבואו אלינו המתונים עם הצעות לוויתורים הדדיים, ואז יהיה אפשר לפתור את הקונפליקט באמצעות דיאלוג.

ב-1923, כל זה היה על תקן מדע בדיוני. אבל כיאה לטקסט שמשקף הכרה מפוכחת במציאות יותר מאשר אידיאל פוליטי כזה או אחר, זכינו לראות בהגשמתו. "קיר הברזל" הוקם, הערבים נכשלו בניסיונם למנוע את הפרויקט הציוני, תוך אסון כבד להם עצמם, ומאז שנות השבעים באים אלינו המתונים עם הצעות לוויתורים הדדיים. הם לא עושים זאת משום שהם מכירים בצדקת דרכה של הציונות – את זה לא יעשו לעולם – אלא מפני שברור להם שנוכחות היהודים כאן כציבור לאומי היא עובדה קיימת. הם מצטערים עליה, אבל מוכנים לחרוק שיניים ולמצוא דרכים לקיום ביחד. בדיוק כמו שז'בוטינסקי ידע שיהיה.

אבל יורשיו בעיני עצמם בימין הישראלי החליפו את "קיר הברזל" המעשי שעשוי מכוח ב"קיר ברזל" אידיאולוגי שעשוי מפחד.

זכות הקיום שלי כאן נובעת מעצם הקיום שלי כאן, כי הפסקתו תהיה עוול בלתי ניתן להצדקה. זכותה של הקבוצה אליה אני משתייך להגדיר את עצמה במונחים לאומיים נובעת מזכות ההגדרה העצמית ולא משום דבר אחר. איפה נשמע כדבר הזה, שזכויות בסיסיות כאלו יהיו תלויות באיזו אמונה ב"צדקת הדרך"? מי היה מעלה בדעתו להתנות את זכות קיומה של ארה"ב, למשל, באמונה בכך שהאסון שהומט על האינדיאנים היה צודק? מה זה החרטא הזה?

הקהילה הבינ"ל מכירה בזכויות היהודים בארץ ישראל מעצם נוכחותם בה. אפילו הערבים, ברובם, מוכנים להכיר בהן על בסיס זה ודווקא הפוליטיקאים היהודים, פטריוטים דה לה שמעטע שכמותם, צועקים על כל גבעה ותחת כל עץ רענן שאם רק יוכח שההיסטוריה שלנו לא מצטיינת בצדק ובמוסר ושהנרטיב שלנו אינו אמת מוחלטת, אנחנו נצטרך לארוז את המזוודה ולשחות בחזרה לאוקראינה. ואתם יודעים מה? ההיסטוריה שלנו מכוערת לא פחות משל אחרים, ומלאה במעשי זוועה לתפארת. מי שמאמין שההכרה בכך מבטלת את זכות קיומו כאן מוזמן לשחות לאוקראינה בעצמו. אני לא נמצא כאן בגלל אמונה עיוורת בסיפורי בדים, ובכוונתי להישאר גם אם יוכח שאבות הציונות היו ערפדים מכוכב אחר שהגיעו כדי לעשות ניסויים רפואיים על הפלאחים המקומיים.

אז זהו "קיר הברזל" שלי: זכויותיהם של בני אדם לא תלויות בטוהר המוסרי של הנסיבות ההיסטוריות שהביאו אותם למקום בו הם נמצאים. על עמדה כזאת אנחנו יכולים להגן. אם נצטרך, כמו שהימין רוצה, להגן על כל מעלליה של הציונות אם לא של היהודים באשר הם, אנחנו ניכשל. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו.

אני דווקא שמרני למדי ביחס לאסון הפלסטיני. אני לא מקבל, למשל, את הטענה שמעמד הפליט עובר בתורשה. אם כך זה היה, כל תושבי כדור הארץ היו צריכים לקבל מעמד כזה. אני גם חושב שחשוב להזכיר שהטיהור האתני של 48 היה דו כיווני, היהודים גורשו משטחים שנתפסו ע"י הערבים. אני חושב שהטיהור האתני שביצענו היה עניין של נסיבות יותר מאשר קנוניה אפלה ואני בהחלט לא עסוק בהלקאה עצמית על פשעי הציונות.

אבל אני בהחלט מודה ומכיר בהם, לא מתיימר להצדיק את כולם ובהחלט חושב שאנחנו צריכים לקחת עליהם אחריות ולפתור את הנושא מול הפלסטינים. לא מפני שיש כאן עניין של צדק אבסולוטי אלא מפני שזה עניין לא פתור בינינו, ואת הפינה הזאת נצטרך לסגור. וכן, יהיו לזה גם מחירים שלאו דווקא ימצאו חן בעיני. ככה זה.

אבל כדי שנוכל להתמודד עם העניין, צריך שהפוליטיקאים שלנו יפסיקו עם הלהג הפרנואידי הבלתי פוסק הזה שלהם. אולי זה מועיל לקריירה שלהם לקשור את עצם זכות הקיום שלנו כאן לאידיאולוגיה הפרטית שלהם, אבל זה לא משרת שום אינטרס ישראלי. להיפך. הטרטור הבלתי פוסק הזה שלהם הוא זה שמערער את ההצדקה לקיומנו והוא זה שנותן "רוח גבית" לדה-לגיטימציה של ישראל. כמובן שגם זה משרת לא רע את הקריירה שלהם. העיסוק בנכבה לא מפחיד אותי בכלל, הטמטום של הפוליטיקאים שלנו, כן. הם הסכנה הקיומית היחידה בסביבה.

מינהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לא להתנגש בקירות.

גודמן דיבר על סגנון הכתיבה ה"אזוטרי" של הרמב"ם. הרעיונות שלו, טען גודמן, הם מהפכניים, אך כתובים באופן שייראה לקורא ההדיוט כמסורתיים לגמרי. עבור רוב הציבור, אמר, יש צורך ב"שקרים אציליים", מיתוסים ופרות קדושות, שיגרמו להם לעשות את הדרוש לקיום החברה והמדינה. "מתאים לו", חשבתי, וזרקתי את האינפורמציה בבוידעם של המוח.

לא ידעתי אז, שהרעיון והמינוח לקוחים ישירות מהגותו של הפילוסוף והתיאולוג היהודי-גרמני-אמריקני ליאו שטראוס. להגותו של שטראוס קטונתי מלהתייחס, ונטען שממשיכי דרכו לקחו אותה לכיוונים שהוא עצמו לא היה חולם עליהם. אבל בין אם הוא מתהפך בקברו ובין אם לאו, ליאו שטראוס הפך לאב הרוחני של השמרנים החדשים, ה"ניאו-קונס", בארה"ב. וגם אצלנו.

השמאל נרדם בשמירה.

השמאל הישראלי הצליח לפספס כמעט לחלוטין את ההתפתחות הזאת. הוא שכנע את עצמו שהתשובות למציאות הפוליטית נתונות בידיו, שהימין פשוט לא חושב בהגיון, טיפש מדי או רגשני מדי, שלא יכול להיות לו פיתרון אחר ולכן הוא מועד, עם הזמן ואילוצי המציאות, לאמץ את הפיתרון אותו השמאל קידם מאז 1967. תמיכתו של המיינסטרים, כולל ליכודניקים שורשיים כמו אולמרט וליבני, ואפילו נתניהו בנאום בר-אילן בפיתרון שתי המדינות נתפסה כהוכחה לצדקת השמאל. אפשר לומר שהשמאל נרגע לכדי שאננות. פיתרון שתי המדינות הוא רק עניין של זמן, אפשר לשבת ולחכות שישראל פשוט תגיע לשם, כך או אחרת.

אבל שאר המציאות הפוליטית לא שקטה על שמריה. הזעזוע של רצח רבין נתן את האות לדיון ציבורי מאסיבי בשאלות היסוד של הזהות היהודית והישראלית. רובו התנהל בתחום החינוך הבלתי פורמאלי ועשרות עמותות, גופים וארגונים עסקו ועוסקים בפעילות חינוכית מסביב לשאלות אלו.

סביבת השיח הזאת מעוררת לא מעט אי נחת בקרב מי שדעותיו נחשבות כ"שמאל". גילוי נאות – את רוב פרנסתי הדלה שאבתי בשנים האחרונות משם, ואני מרגיש את זה על עצמי ואצל אחרים. יש שם מנה גדושה של פוצי-מוצי ומיסוך הקונפליקטים שקיימים בחברה, הרבה מילים שהימין ניכס כמו "ציונות", "יהדות" ו-"ישראליות", יותר מדי עבודה משותפת עם אנשים שהשמאלן המצוי רואה, לרוב בצדק, כיריבים פוליטיים. השמאל העדיף להסתגר במעין "תרבות נגד" וכך הפקיר את שדה השיח הזה לאחרים והשאיר את הקולות הביקורתיים שם בתת-ייצוג.

לימין, לעומת זאת, אין תופעות אלרגיות שכאלה. להיפך, נוכחותו בשיח פלורליסטי וליברלי בסגנונו הקנתה לו את ההון הסמלי הדרוש כדי להתמקם בנוחות במיינסטרים לאחר רצח רבין. המקור לימין הישראלי של ימינו – גוש אמונים – התאפיין תמיד בדיבור אפולוגטי מטשטש מחלוקת, וחשב תמיד שהחילונים יצטרפו אליו אם רק יציגו את משנתם במונחים נוחים עבורם. הוא הרגיש שם בנוח, והחיבור בין הדיבור הכפול בסגנון הציונות הדתית לדיבור הכפול נוסח תלמידיו הניאו-שמרנים של ליאו שטראוס, שבאותו זמן זרמו לארץ כשבאמתחתם הון אמריקאי ושיטות פעולה אמריקאיות, היה טבעי ומתבקש. עבור השמאל, שיח הזהות היהודית-ישראלית תרם מעט מאוד. אך הימין ניצל אותו כחממה אינטלקטואלית ולעיתים גם כפלטפורמה מוסדית. דור שלם של מחנכים ומנהיגים צמח שם.

הימין ממציא את עצמו מחדש.

עשור אחרי רצח רבין התרחשה טראומה נוספת, כפולה. ההתנתקות הראתה לציונות הדתית שאין לה ולתפיסת עולמה עתיד אלא אם כן תפרוץ את גבולות פוליטיקת הזהות ותגדיר את עצמה מחדש כמחנה אידיאולוגי שמאחד דתיים וחילונים. הבנה זו הואצה עקב הפחד מהטרנד הגובר של הסתגרות והינתקות ממדינת ישראל החילונית, נוסח החרד"ל ו"נוער הגבעות". הפארסה של לבנון2, שנה לאחר מכן, הבהירה לכולנו שישראל נמצאת במשבר מנהיגות. הבמה הייתה מוכנה לאלטרנטיבה מימין.

מאבק המילואימניקים של 2006 היה יריית הפתיחה של הסתערות הימין החדש על המיינסטרים הישראלי. הסתערות שלצערי, נראית כרגע מוצלחת למדי. במאבק הזה צמחו לא רק כמה מהאישים והארגונים שממררים את חיינו, אלא גם השתלבו האלמנטים שיהפכו לסימני ההיכר שלו: המטרות האמיתיות הוסתרו והציבור הואכל ב"שקרים אציליים" של שיח מיינסטרימי (שחקן מרכזי, מיודעינו משה קלוגהפט התפאר שהביא אויב מאידיאולוגי מר, פרופ' זאב שטרנהל, לנאום במטרה זו). אנשים שרגל אחת שלהם נטועה עמוק בימין המתנחלי והשנייה בשיח היהודי-ציוני מטשטש המחלוקות שהתפתח לאחר רצח רבין מוצבו כפוסטר-בויז נעדרי כיפה\זקן\דובון\עוזי שהחילונים אוהבים לשנוא. סביבתו של בנימין נתניהו, שהתחיל לתכנן אז את הקאמבק שלו, קישרה את הנ"ל עם המנגנון הניאו-שמרני בארה"ב שדאג להזרים להם הון רב.

המלכים הפילוסופים.

הניאו-שמרנות, או בשמה המקומי – "ניאו-ציונות" היא קודם כל פרויקט אינטלקטואלי. מדובר בריאקציה לניהיליזם הפוסט-מודרניסטי על תופעות היחסיות התרבותית והמוסרית שכרוכות בו ופירוק המסגרות שמהוות את מהותו. מהבחינה הזאת, הם לא לבד. בסדר, הבנו שאין לנו גישה לאמת אובייקטיבית, שכל האידיאולוגיות, התיאוריות והזהויות אינן אלא המצאות אנושיות תלויות זמן ונסיבות ושהמציאות המוכרת לנו היא פרשנות של המוח האנושי שמוכתבת ע"י יחסי כוח. יופי. ומה עכשיו? את השאלה הזאת, כולם שואלים.

לשמאל העולמי אין תשובה והסיבה לזה היא שאם יש משהו שיכול להגדיר "שמאל" זה שהאידיאל שלו נמצא בעתיד דמיוני. זה מה שמבחין בינו לבין "ימין" שהאידיאל שלו נמצא בעבר דמיוני. לכן האחד "מתקדם" והאחר "שמרן". במצב הדברים הנוכחי, התפרקות האידיאלים המודרניסטיים של הנאורות משאירה את השמאל במקום לא נוח של שאלה פתוחה במקרה הטוב, והיצמדות חסרת מחשבה לקלישאות הנוכחיות במקרה הרע. הימין, לעומת זאת, מרגיש לגמרי בנוח ללכת אחורה בזמן ולמחזר מחדש תשובות ישנות.

וכאן יש בעיה. מה לעזאזל עושים עם מאה שנה של תיאוריה ביקורתית שפירקה את הרעיונות הישנים לגורמים? איך חוזרים לטעון שיש דבר כזה כמו "מהות" של לאום אחרי "קהילות מדומיינות"? איך מלכדים את הלאום המדומיין אחרי שכל הפרות הקדושות נשחטו והפכו להמבורגרים של ה-מק'עולם הגלובאלי שערכיו היחידים הם כסף ורייטינג?

התשובה של הימין החדש שמתגולל על תפיסת ה"אין אמת", באופן אירוני, היא פוסט-מודרניסטית במידה שתשלח את מיטב הקשקשנים הצרפתים לחפש להם מקצוע חדש. היות שהמציאות היא תודעה, כדי ליצור מציאות "בריאה", יציבה ומוגדרת היטב, צריך למחוק מהתודעה את הרעיונות שטוענים שהמציאות היא תודעה, כי הם אלו שמערערים את יציבותה ואמונתה ב"צדקת הדרך". במילים אחרות, הביקורת, בעיקר האקדמית, מותקפת לא על בסיס זה שהיא איננה אמת, אלא על בסיס זה שהיא מערערת את המיתוס שמחזיק את החברה והמדינה בחתיכה אחת.

הוגי הדעות של השמרנות החדשה הבינו את הפוסט-מודרנה, ראו את הפוטנציאל ההרסני שבה ופשוט מינו את עצמם למלכים פילוסופים שמגנים על ההמונים הנבערים ממה שהם מכנים "אמת רעילה". לשם כך, הם הכריזו מלחמת השתקה על כל מי שמפריע להם להלעיט את הציבור ב"שקרים אציליים" שימושיים. תוצרי ההגות נכתבים בשיטת הכתיבה האזוטרית. מי שטורח לחפור ולהבין רואה שם פוסט-מודרניזם ציני וחסר עכבות שלא מתבייש "לצרוב תודעה",  ביטוי שטבע אחד המלכים הפילוסופים בעיני עצמו הנ"ל וממנהיגי ה"ניאו-ציונות", בוגי יעלון, שמשתפך גם הוא על הטקסט האיזוטרי של רונן שובל. מי שלא טורח, רואה שם אסופה של "מובן מאליו" שמרני נוח לבליעה שמייצר "ביחד" חמים ודביק.  במיטב מסורת הגותו של שטראוס, הטקסט אומר דבר אחד ל"פילוסופים" ודבר אחר לגמרי להדיוטות.

מיותר לציין שתפיסה זו, ששואבת מהערצתו של שטראוס את "המדינה" של אפלטון, לא ממש מסתדרת עם האידיאל הדמוקרטי. ואכן, שיטת העבודה שהועתקה ישירות מזו של הניאו-קונס בארה"ב (כפי שרומז רונן שובל), היא של "קבוצת השפעה" שדוחפת שלוחות למוקדי הכוח. כאן הם אוהבים לקרוא לזה "אליטה משרתת". קבוצה זו היא "בעד דמוקרטיה", כמובן, אבל רק כל זמן שהיא לא מאתגרת את האתוס שברצונה להנחיל. כלומר, "דמוקרטית" כל זמן שזה לא על חשבון "יהודית" ו"ציונית" לשיטתם. ממרומי מוקדי הכוח, מה שנשאר לעשות זה להשתיק "אמת רעילה" ולהחליפה ב"שקרים אציליים". ברוכים הבאים לעידן בוש הישראלי.

המכללה לביטחון לאומי חזתה אותו עוד ב-1966. השמאלנים לדורותיהם טענו מזה 44 שנה שזה יקרה ורוססו בקיתונות של בוז על כך שזה בכלל מעניין אותם. הרי לא חשוב מה יגידו הגויים אלא מה יעשו היהודים. אמרו "או"ם-שמום", טענו שעצם לקיחת המצב המדיני בחשבון היא התרפסות גלותית של יהודונים בפני הפריץ, ריקודי "מה יפית", ו"קאפו" נזרקו לאוויר.

ועכשיו, רבותיי – מהפך. במחי יד הפך "הצונאמי המדיני" לסכנה הקיומית מספר אחת. כך הגיעו לחיינו הגולדשטייניזם… סליחה, "הגולדסטונים" (אותו עיקרון, ת'כלס) וה"דה-לגיטימציה", שהחליפה את ה"אנטישמיות" הוותיקה כתיאור לכל אמירה שלא מוצאת חן בעיני הימין היהודי האמריקאי והסניף המקומי שלו. אלו שהזהירו מבידודה המדיני של ישראל הפכו, כמובן, לאשמים בו. הרי ללא "חוליות חלשות" כמותם, הגויים היו לוקחים צעד אחורה ונופלים על ברכיהם בהשתאות לנוכח גלי העוצמה של הנחישות היהודית. אתם יודעים, בערך כמו שהמשיח אף פעם לא יבוא בגלל שתמיד יהיה איזה בן זונה אחד שחיפף בשמירת השבת.

משעשע במיוחד לראות כל מני כותבי טורים ב"הארץ", פוליטיקאים וגם חבורה של מרגלים שחזרו מן הכפור, האולד-בוייז באק אין טאון ממש, שדורשים להגיע מהר מהר לפיתרון שתי המדינות על בסיס הקו הירוק לפני ספטמבר. זה מזכיר לי את הבדיחה ההיא על האיש שרץ לתוך פאב ודורש כוס מהוויסקי הכי יקר "אבל מהר – לפני שזה מתחיל". הוא מוריד אותה בשוט ודורש עוד אחת "אבל מהר – לפני שזה מתחיל". כשהוא דורש את השלישית, הברמן שואל אותו מה עם התשלום, אז הוא אומר "נו – הנה זה מתחיל".

אבל ממשלת ישראל, תאמינו או לא, יודעת מה היא עושה. הזלזול השמאלני המסורתי באינטליגנציה של הימין עשה את שלו לטובת הירדמותו בשמירה. תכנית הממשלה היא כדלקמן: באיצטלא של "נסיגה" (כדי שיהיה אפשר להפיל את האשמה בתוצאות על ה"סמולנים", כמו בהתנתקות) ישראל תספח למעשה את שטחי יהודה ושומרון המיושבים ביהודים, עם מנה נדיבה של קרקעות בסביבתם, כבישים שמחברים ביניהם ומנה נדיבה של קרקעות מסביב לכבישים. "לצרכי ביטחון". כמובן שבעתיד, גם אלו יתמלאו בהתנחלויות כדי לייצר "צרכי ביטחון" חדשים.

אחרי שהאו"ם יכיר במדינה הפלסטינית, ישראל תבצע מהלך רטורי כפול שטוען, כרגיל, דבר והיפוכו: מצד אחד, תטען שהבנטוסטאנים מהווים מדינה דה-פקטו ולכן ישראל לא שולטת על אוכלוסיה של לא-אזרחים ומדובר רק בסכסוך טריטוריאלי-ביטחוני. כך שאפשר לרדת לה מהגב. מצד שני, היא תמעיט ממשמעותה של ההכרה באמצעות טענת "או"ם-שמום" מעודכנת: רובו מורכב ממדינות עולם שלישי, ומי בכלל סופר אותן. בקיצור, מדובר באותה התכנית שהייתה לימין הישראלי תמיד: המדינה היהודית תשלוט על כל ארץ ישראל השלמה, אבל יהיה בתוכה "תחום מושב" לפלסטינים. בשמותיה האחרים זוהי תכנית הבנטוסטאנים של שרון ותוכנית האוטונומיה של בגין.

הקלף בשרוול שאמור לגרום להצלחת התכנית נמצא בעתיד המדומיין. הימין הישראלי בונה על הצלחת ה-HASBARA מצד אחד, ועל אבדן העניין של הקהילה הבינ"ל בפלסטינים מצד שני. הצלחת ה-HASBARA היא על תקן וודו, אמנם, אבל אי אפשר לשלול איזו התפתחות עולמית תיאורטית שתסיט את תשומת הלב הציבורית ממלחמת החמולות בפינה הזאת של המזרח התיכון. אולי איזה משבר סביבתי עולמי.

אבל המשמעות לגבי היושבים בציון ברורה למדי. ממשלת ישראל בחרה במודע להפוך אותנו לעיר נצורה וכמו בירושלים הנצורה ההיא, לשרוף את מחסני המזון ולשלח את הסיקריקים לרחובות כדי לטפל ב"בוגדים" על מנת להכריח את העיר להילחם. זהו פשר האמירות כמו "מי שרוצה שקט שילך לפינלנד" וזהו פשר המאמץ האדיר לבנות אתוס "ניאו-ציוני" ולהוקיע "חתרנים" למיניהם.

אז יש פה גם בגידה אמיתית, בגידת הממשלה באזרחים: הציבור היהודי בישראל יכול להחליט שהמשך השליטה בארץ ישראל השלמה תוך כליאת הפלסטינים בתחום מושב זה מה שהוא רוצה, שעל זה הוא מוכן להילחם ולשלם את המחיר. הבגידה היא בזה שממשלת ישראל, בעיניים פקוחות לגמרי ותוך מצג שווא שכל העניין קורה לנו בלית ברירה, מעמידה את מדינת ישראל עם הגב לקיר. הממשלה יודעת שכשלא משאירים לבני אדם מוצא אחר – הם נלחמים. היא יודעת שהציבור הישראלי לא מעוניין במלחמת חורמה תמידית, אז היא מאלצת אותו.

פעם אחת, מדענים כלאו קוף בתוך חדר נעול עם ארבע אפשרויות בריחה שהם תכננו מראש, מספר רוברט הינליין באחד מספריו, כדי לבדוק את האינטליגנציה שלו. הקוף מצא את נתיב הבריחה החמישי. תמיד יש עוד מוצא, וממשלת ישראל היא אפילו לא השחקן הכי אינטליגנטי במשחק הזה.

בעניין אחר: "אם תרצו" הוקמה בתרועה רמה בטענה שהיא הולכת "לכבוש את הקמפוסים". עד לאחרונה ממש, טענו בארגון שיש להם "אלפי פעילים". ועכשיו מסתבר שהם החליטו שלא לרוץ בבחירות לאגודת הסטודנטים. גנב חומרי הנפץ הצה"ליים והנאמבר-טו, ארז תדמור, ברבר משהו לגבי זה שהארגון "נמצא במקום אחר" והסטודנטים "מתעניינים רק במחירי הסנדביצ'ים". אבל הסיפור האמיתי הוא שאם "אם תרצו" ירוצו לבחירות – והם יודעים זאת היטב – ייחשף הבלוף ולכולם יהיה ברור שאין להם שום "אלפי פעילים", בקושי אלפי תומכים, ושכל הארגון הזה איננו אלא בלון ספין מלא באוויר חם. אולי רונני שובל צריך לבקש מאבא'לה אדוארדו שיקנה לו צעצוע חדש.

ועוד עניין: היום פורסם שתאונת האופנוע בה נהרג עיתונאי הרכב טל שביט, מאבות תרבות האופנועים בישראל, נגרמה גם בגלל צבע שגורם להחלקה. כל אופנוען יודע לא לעלות על הסימון הלבן שעל כבישי ישראל עד כמה שזה תלוי בו, שכן משרד התחבורה, שתמיד יש לו כסף לעוד "אכיפה" (שם קוד לדו"חות מהירות בכבישים ריקים באמצע הלילה, בעיקר) אף פעם לא טרח להוסיף סכום מבוטל כלשהו כדי לעבור לשימוש בצבע שאינו גורם להחלקה. רק שתדעו, ואם זה לא מוצא חן בעיניכם, תמיד יש את פינלנד.

בכלל, רטרו פוליטי הוא טרנד חזק בשוק הרעיונות. "אם תרצו" ו"השמאל הלאומי", לדוגמא, הם מותגי רטרו מובהקים. וגם התכניות המדיניות של הממשלה הנוכחית הן גרסאות של תכנית הבנטוסטאנים של שרון משנות השבעים. כלומר: תת-מדינה פלסטינית מפוצלת לכמה גושים ועם שליטה ישראלית על גבולותיה. אבל במקומות אחרים, יוצאים מהבוידעם רעיונות ישנים מתחרים.

במהלך השנה וחצי האחרונות הדיון הציבורי הגיע, סוף סוף, ללב העניין: אזרחות. הבעיה היסודית של הכיבוש היא לא השתלטות על שטחים שלא שייכים לנו אלא למישהו אחר. טענה כזו לוקחת אותנו לענייני זכויות היסטוריות למיניהן וזהו דיון עקר שסופו להתעלם מצרכיהם וזכויותיהם של האנשים שחיים בהווה לטובת עשיית "צדק היסטורי" ערטילאי כלשהו עבור אנשים מתים. באופן מביך, התקינות הפוליטית מאפשרת לפלסטינים, על תקן המדוכא, לבסס את תביעותיהם על זכויות היסטוריות על אדמה במקום על זכויות אדם של בני אדם, וליהודים, על תקן המדכא, לא.

ההתנחלויות אכן ראויות למקומן כנושא ששאלת הכיבוש מתנקזת אליו, אך הבעיה אתן היא שהן הביטוי הבוטה ביותר למשטר האזרחות המפלה ולא, כמקובל לחשוב, שוד אדמות ובנייה בלתי חוקית. בהתנחלויות אנחנו רואים שכנים שחיים תחת מערכות חוקים שונות ונפרדות. האחד אזרח והאחר לא. האחד נעשה בוגר בעיני החוק בגיל 16 ונשפט בבית משפט צבאי והאחר בגיל 18 ונשפט בבית משפט אזרחי. מעבר לקו הירוק, החלת הריבונות היא לא על הטריטוריה אלא על אנשים קונקרטיים, רק על יהודים, ועוד יש להם את החוצפה לעשות השוואות בעניין אכיפת חוק על עברות בנייה וכיו"ב ולטעון שהם מופלים לרעה. זאת הבעיה, ולא שוד אדמות ובנייה בלתי חוקית. העיסוק הציבורי בשאלות אלו דווקא התרחש בגלל שהשמאל איבד את השפעתו בזירה הפוליטית המפלגתית ועבר לזירת המגזר השלישי, שם הוא מסתפק בהישגים אינדיבידואליים עבור מקופחים שונים, בעיקר באמצעות בתי המשפט.

קצת ימינה מהממשלה הנוכחית, קמה לתחייה האופציה הירדנית שחשבנו שחלפה מן העולם מזמן. ירדן היא פלסטין, ישראל תספח את השטחים ותפתור את שאלת האזרחות ע"י הענקת אזרחות ירדנית לתושבים הפלסטינים. כך לא ייוצר מצב שבו יש בתחום שליטתה של ישראל נתינים שאינם אזרחים ותהיה לנו מדינה יהודית ודמוקרטית לתפארת על כל ארץ ישראל השלמה.

זוהי נוסחה אטרקטיבית עבור הציבור הישראלי שתמיד שמח לאכול את העוגה, להשאירה שלמה ולא לשלם את החשבון. הפוטנציאל של התכנית הזאת להתקבל נשען כולו על הבורות המקומית וחוסר העניין בדמוקרטיה. הדמוקרטיה נתפסת בישראל כעניין טכני, שיטת ניהול בלבד, ולא כעניין מהותי. הבעיה עם האופציה הירדנית לא קשורה לשאלה האם ירדן היא פלסטין או לא. הבעיה היא שיסוד היסודות של הדמוקרטיה הוא שהנשלטים בוחרים את השליטים וכך האזרח משפיע על ההחלטות שמעצבות את חייו שלו. המהפכה האמריקאית, נזכיר, לא התרחשה מפני שהמתיישבים לא רצו לשלם מיסים. הם דרשו ייצוג בגוף שמטיל את המיסים או שייפרדו ממנו, יטילו מיסים על עצמם וישתמשו בהם כראות עיניהם.

אם ירדן לא שולטת בשטחים שמיושבים ע"י פלסטינים ולא מנהלת אותם, אין שום משמעות לאזרחות ירדנית עבור תושביהם. פלסטיני מג'נין ישפיע על החיים בעמאן אך לא תהיה לו השפעה על המדינה ששולטת בו בפועל. האבסורד הזה הוא הסיבה שהסידור הנורמטיבי בכל העולם, אפילו בעריצות שבמדינות, הוא שאדם מחזיק באזרחות של המדינה בה הוא חי, אלא אם כן שהותו בה זמנית.

ופה קבור הכלב. התפיסה של הימין הישראלי היא ששהותם של הפלסטינים כאן היא סוג של תאונה היסטורית שתסודר יום אחד בעזרת החבר הדמיוני. הם אורחים. אנחנו, רחמנים בני רחמנים שכמותנו, מוכנים להרשות להם להישאר כאן ללא הגבלת זמן אם רק יתנהגו יפה ויזכרו מי הבוס, אבל הם אף פעם לא ייחשבו כבני הארץ. מהגר יהודי שנמצא פה שנים ספורות כן, פלסטיני שמשפחתו כאן כמה דורות, לכל הפחות, לא. זאת תפיסה של זכויות אדמה במקום זכויות אדם, וזוהי התפיסה שמאפשרת רעיונות בולשיט כמו הקאמבק של האופציה הירדנית ושמכתיבה את התוצאה הצפויה שלהם: אף פלסטיני לא יסכים לחיות בישראל כאזרח ירדני כמו שיהודים בארה"ב לא יסכימו שאזרחותם תישלל מהם ותוחלף בדרכון ישראלי וגרין-קארד. אז הם לא יתנהגו יפה ויוותר רק להראות להם את הדרך החוצה "למדינה שלהם". איכשהו, אני לא חושב שזה יעציב את הימין הישראלי יותר מדי, הרי זה החלום הרטוב, רק שהוא יוצג כאילוץ ביטחוני וגם בזה אין שום חידוש.

האופציה הירדנית אינה הצעה ריאלית לפיתרון, כמובן. אבל היא מסמנת משהו שקורה בדיון הציבורי, איזה טפטוף של רעיונות שמאתגרים את הקונצנזוס המיינסטרימי לפיו בסוף יהיו כאן שתי מדינות אז אין מה לדאוג מזה ואין מה להתעסק בזה. אחרי עשור שלם בהם הדיון הציבורי תקוע באמצע שום מקום, אנשים מחפשים מוצא והמקום הראשון לחפש בו הוא העבר. כרגע מדובר בעבר שאחרי 67. תכנית הבנטוסטאנים, האופציה הירדנית, תכנית אלון, הפריחה המחודשת של "אין עם פלסטיני" שרואים בטוקבקים (לא לזלזל, כשאמירה מגיעה לטוקבקים של YNET זה אומר שהיא נעשתה נפוצה) וכו' הן כולן תוצרי שנות השבעים וככאלה עדיין ממקמות את הבעיה בכיבושי 1967.

האם בהמשך טרנד הרטרו הפוליטי נראה רעיונות ישנים אפילו יותר צפים אל השיח הציבורי? ייתכן. אני לא אתפלא אם השלב הבא יהיה עיסוק מחודש בתכניות ורעיונות שהיו כאן בתקופת המדינה שבדרך. בסופו של דבר, זה רק הגיוני שכן כל הבעיות שאתן אנחנו מתמודדים בארץ הזאת הן בעיות שהושארו בלתי פתורות עם הקמת המדינה. לא יהיה מנוס מחזרה להתחלה.

מינהלי: התקבלה תרמה לתחזוקת הבלוג והכותב, אני מודה לתורם ומאחל לא שלא ילך קדימה כשהוא בעצם הולך אחורה כי אז יקראו לו מייקל ג'קסון.