פג תוקף: האמירה האומללה של פרופ' יחזקאל דרור, על פיה 'אם אנחנו חושבים שראש הממשלה יקדם את תהליך השלום, זה שיקול מכובד מאד… לא נכון להסתכל רק על צד אחד', קברה סופית את דו"ח וינוגרד בטרם מלא לו שבוע.

כי כל ההתפתלויות וכל ההצטדקויות לא יעזרו. חודשים סיפרו לנו איך הוועדה מתייסרת על כל משפט, איך סעיף אחד גרר דיון של כמה שעות, ועכשיו מתברר לנו שאחד מהחמישה – לפחות – הגיע עם דעות מוקדמות ברורות מאד ("מה אתה מעדיף? ממשלה של אולמרט וברק, או בחירות חדשות שבהן יעלה נתניהו?") לדיונים.

לוועדה היו בעיות אמינות מלכתחילה, משום שאולמרט התעקש שלא ללכת על ועדת חקירה, והוא זה שמינה את חבריה. הצבא, מתוך נסיון לכסות את ערוות בכיריו, מוטט חלק ניכר מאמינותה כשאילץ אותה להמנע מהדחות. ועכשיו זה.

קשה לחשוב על מהלומה כבדה יותר לאמינות המשטר בישראל, במיוחד עכשיו. ועדת וינוגרד עוד עשויה להכנס להיסטוריה כמקבילה הישראלית של ועדת וורן, שחקרה את רצח קנדי ושהדו"ח הצמחוני שלה התקבל בחוסר אמון רחב.

כשהם צודקים, הם צודקים: שלושה שבויים, אנשי חיזבאללה, שנשבו במלחמה האחרונה, הודיעו כי לא ישתתפו במשפט הראווה שישראל מארגנת להם. בין ההאשמות "המופרכות עד גיחוך" שהועלו נגדם אפשר למצוא השתתפות באימונים צבאיים ללא אישור ממשלת ישראל, ונשיאת נשק ללא אישור משרד הפנים. כל זה, כזכור, בשטח לבנון – שהריבונות הישראלית עליו, איך לומר, מפוקפקת משהו.

יש משהו נלעג באובססיה הישראלית להעמדתם לדין של לוחמים מהצד השני. אם ביצעו פשעי מלחמה – ירי לעבר אזרחים, למשל – יש להעמיד אותם לדין על הפשעים הללו. ירי לעבר חיילי צה"ל איננו פשע, הוא מלחמה. אפילו מבחינה תעמולתית גרידא, ראוי היה להעניק לאנשי החיזבאללה וללוחמים פלסטינים (להבדיל מפושעי מלחמה פלסטינים, שיש להעניש כנדרש) מעמד של שבויי מלחמה, עם ביקורים של הצלב האדום וכל הנדרש; זה היה מדגיש את ההבדל בין ישראל ובין הברברים שבהם היא נלחמת.

במכתבם של אנשי החיזבאללה נאמר לסיום ש"הצגת לוחמי חיזבאללה כעבריינים ולא כלוחמים מבזה גם את לוחמי צה"ל שלחמו נגדם. האם חיילי צה"ל חירפו נפשם בפעולת שיטור מול עבריינים, או שהשתתפו בלחימה מול אויב של ממש?". צודקים בכל מילה.

התנגשות לאומנית: שום דבר טוב לא יצא מהבלגאן במכללת ספיר, שפרץ לאחר שמרצה ערבי-ישראלי, נזאר חסן, דרש מחייל מילואים שהגיע לשיעור במדים לחזור לכיתה ללא מדים.

חסן הפך את הכיתה שלו לקהל שבוי לדעותיו הפוליטיות, וביזה אדם שבסך הכל מילא את חובתו על פי חוק, ביצע שירות ציבורי וחשב לתומו שמותר לו למרות זאת לקבל שירות שעליו שילם. ראוי היה שהמכללה תשעה את חסן או תפטר אותו.

אבל ההחלטה של הנשיא, פרופ' צחור, היתה לקויה לא פחות: הוא דרש מחסן "לכבד את מדי צה"ל", והוסיף שלא יקבל "התנצלות שאיננה מתייחס לכיבוד מדי צה"ל". עם כל הכבוד, ויש פחות מיום ליום, אף אחד לא חייב לסגוד למדי צה"ל. זכותו של חסן להפגין מול הקריה, לשרוף את דגלי צה"ל, לראות במפקדיו פושעי מלחמה ולדרוש את העמדתם בבית דין בינלאומי, אם חפץ בכך; הוא חייב בכבודו של הסטודנט שלו, לא בכבודו של צה"ל.

במקביל, הגיע הזמן להפסיק עם הקשקשת הרואה בחיילים המגיעים במדים ללימודים "מיליטריזם". יש בארץ צבא. הוא מגייס בכפיה מאות אלפי אנשים, ולאנשים האלה יש זכות להשכלה. לחיילים אין שום סמכות כפיה בתחומי האוניברסיטה, וכל השטות הזו היא העתקה עמומה וחסרת הבנה מהאוניברסיטאות האמריקניות במהלך מלחמת ויאטנם. וגם שם העסק היה די מטומטם. די.

ריטואל קבוע: המשקיף על המתרחש באזורנו האומלל יבחין בוודאי בתסמונת העקרב של הפלסטינים. באמנות יוצאת דופן, תוך סיוע מהאגפים הרב-תרבותיים של התקשורת העולמית, הם מצליחים להציג את עצמם שוב ושוב כקורבן – ואז, חמש דקות אחרי ההפקה סוחטת הדמעות, מפוצצים את הכל.

הם הצליחו בזה באופן יפהפה ברצועת עזה, כשייבבו על מצור, יצרו יופי של הצגה של "התקוממות עממית" – נשים וילדים תחילה, כמקובל – ופרצו את הגבול. העולם העדיף למחוא כפיים להפקה המשומנת – ולהתעלם מתופעות מציקות כמו ירי על חיילים מצרים, התעמתות חמושה עם אזרחים מצרים, ושאר מעשי תוקפנות יומיומיים. הצד המשעשע של כל העניין, כמובן, הגיע כשהפלסטינים שילמו למצרים בכסף ישראלי מזויף – וקיבלו בתמורה מזון שפג תוקפו.

ואז, ימים ספורים אחרי הנצחון התקשורתי הסוחף בעזה, המצלמות הופנו אליה שוב – הפעם כדי לתעד את חלוקת הפרחים והממתקים, חגיגה לרגל הצלחתן של צמד חיות אדם לבצע פשע מלחמה כנגד אזרחים לא מוגנים. והתקשורת העולמית התחילה להזכר בממתקים פלסטינים קודמים, אלו שחולקו ב-11 בספטמבר 2001.

ההצלחה בדימונה היתה כל כך גדולה, שאפילו שמעון פרס נאלץ לומר ש"החמאס הופך את החלום של מדינה פלסטינית אחודה [כך – יצ"ג] לבלתי אפשרי". לכו בכוחכם זה, חברים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

האינסטינקט הראשון שלי, בראותי פוסט חדש של בני ציפר, הוא להתרחק. אני יודע, מנסיון מר, ששום דבר טוב לא יצא מזה; שבמו ידי אני מפרנס דור חדש של חוקרי אולקוס צעירים. ובכל זאת, ככלב השב אל קיאו, כאדם המביט מהופנט בתאונת דרכים, אני מוצא עצמי קורא אותו.

והאולקוס (המטאפורי, כמובן: האולקוס נובע מחיידק, לא מלחץ) לא מאחר לבוא. בתור עורך ספרותי בעיתון הנחשב במדינה, המתהדר בהיותו אדם מתורבת, ציפר מצליח לצייר את עצמו שוב ושוב כאדם נעדר כל רצינות. על השגיאות הגסות שלו בהיסטוריה גרמנית, כבר כתבתי כאן. וטורו האחרון הוא עוד נדבך בליצנות המוסרית שהוא מקדם.

הוא מתחיל בטענה ש"שמלחמה לא נעשית צודקת יותר או צודקת פחות על פי מספר האזרחים שנפגעים בה. לפי קנה המידה הזה… בעלות הברית היו צודקות פחות מגרמניה הנאצית בעת מלחמת העולם השנייה, כי הן הפציצו את דרזדן והרגו מאות אלפי אזרחים, שלא לדבר על כך שהם הטילו פצצות אטום על הירושימה ונגסקי".

באמת? בוא נראה: דרזדן היתה מטרה צבאית – בהחלט יכול להיות שהאריס, מפקד חיל המפציצים הבריטי, היה מחריב אותה גם אחרת, אבל היא היתה מטרה צבאית: שכנו בה מפקדות וחטיבות שהיו מעורבות בלחימה בחזית המזרחית – ונהרגו בה כ-30,000 עד 35,000 בני אדם, אזרחים וחיילים. האומדנים המנופחים, המעלים את מספר ההרוגים שם ל-50,000 ומעלה, הם פרי עטו של דיוויד אירווינג; לא בדיוק מקור מהימן.

הירושימה היתה מטרה צבאית: היא היתה הנמל הגדול ביותר שנותר ליפן. כ-70,000 מתושביה נהרגו מיד עם הפיצוץ, ועוד כ-30,000 מתו בשנים לאחר מכן בשל הקרינה. מניין הרוגיה של נגסקי – מטרה אזרחית מובהקת, נטולת כל ערך צבאי, שלהפצצתה אין כל הצדקה, אם כי יש לה תירוץ – נאמד בכ-100,000. כלומר, בהפצצות הללו נהרגו כ-235,000 בני אדם. שזה מחריד, ללא ספק. אבל האם זה מעניק "נצחון מוסרי" לחבר'ה הטובים ממעצמות הציר?

כמובן שלא. כי ציפר שוכח עובדה קטנה ולא נוחה: בעלות הברית לא היו היחידות שהפציצו ערים. הן גם לא היו הראשונות שעשו זאת. הלופטוואפה התאמן על גוארניקה שבספרד ב-1937; היפנים הפציצו את ננקינג. עם תחילת המלחמה, פתח הלופטוואפה בהתקפה איומה על ווארשה; ב-1940, הוא התקיף את רוטרדם שבהולנד והחריב אותה.

מעצמות הציר גם כבשו שטחים רבים, ורצחו רבים מתושביהם. הגרמנים רצחו כ-16,900,000 מאזרחי ברית המועצות (וגם למעלה משלושה מיליון שבויים, אבל נניח לכך לרגע; זו קטגוריה אחרת של פשעי מלחמה); הם השמידו בין שישה מיליון לשמונה מיליון מתושבי פולין; בהולנד הקטנה הם טבחו ב-236,000 אזרחים; היפנים, לפני שהספיקו לחטוף את "האיש השמן", טבחו כ-10 מיליוני סינים. הטבח שביצעו היפנים בננקינג, בראשית המלחמה בסין, גרם לשגריר הגרמני (!) להגיש מחאה רשמית. בסך הכל, רצחו מעצמות הציר כ-30 מיליוני אזרחים – יותר ממאה אזרחים על כל אזרח שהרגו בעלות הברית. "צודקות פחות," ציפר?

באפיפות הרגילה לו, ציפר ממהר לתמוך בפגיעה באזרחים; לדבריו, הדבר מותר משום ש" איזו דרך אחרת יש לעמים מדוכאים להתקומם ולנסות לשנות את גורלם אם לא דרך פגיעה באזרחים?". כלומר, אליבא דציפר, הכללים החלים על כל העמים לא חלים על עמים משועבדים: להם מותר להתעלם מההבחנה בין לוחמים ולא-לוחמים. הוא ממהר לציין שסארטר תמך בטרור. ובכן, מבזק לציפר: סארטר, מהאוהדיה הנרצעים של הרודנות הסובייטית, תמך גם בגולאגים. סארטר כבר מזמן לא מאור גדול, והעובדה שהוא תמך במשהו היא סיבה טובה מאד להיות ספקן כלפיו.

ציפר מצליח לעוות את האמת באופן מרשים, כשהוא מציין שבזמנו גם נלסון מנדלה תמך בטרור. ובכן, לא מדויק: הוא תמך בהתנגדות אלימה לכוחות משטר האפרטהייד. אבל כשציפר מגייס את מנדלה לשורות הטרוריסטים, הוא מתעלם מכך שמנדלה הפך לדמות מופת בדיוק בגלל שדחה את הטרור והטיף להתנגדות לא אלימה במשך עשרות שנים, בהן היה כלוא. אבל למה לבלבל אותו עם עובדות?

לעומת החריגות האלה, שאר המאמר שומר על רמת האיוולת המקובלת בטיעוניו של העורך הספרותי המשפיע ביותר בארץ. ציפר ממהר להצהיר שהחיזבאללה תקף את ישראל בגלל אירועי עזה. הוא לא מגבה את הטענה הזו – משום שאי אפשר לגבות אותה. נסראללה לא הזכיר את עזה בנאומיו: הוא דיבר על שחרור האסירים הלבנונים. סביר להניח שהמתקפה של החיזבאללה החלה כנסיון להרחיק את תשומת הלב מאיראן, אבל לנסראללה לא אכפת מהפלסטינים יותר מאשר לתל אביבי הממוצע.

ציפר מצליח גם לגנות איש שמאל שחתם על עצומה. לטעמו, העצומה וההפגנות נגד המלחמה הן פעולות של "שמאל ענוג", בלתי ראויות וקונוונציונליות מדי. במוסרניות, הוא כותב "אני חושב שחתימה על עצומה נגד המלחמה היא דבר בנאלי ומובן מאליו ועל כן קצת מיותר. הייתי רוצה לראות את אותו חותם-עצומות מכריח את עצמו לקום בשבת בבוקר וללכת להפגין נגד גדר ההפרדה בבילעין ולהתעמת שם באמת עם כוחות צה"ל, או לעמוד במחסומים ולהשגיח ולפקח – כדרך אנשי תנועת "מחסום ווטש" – על ההתנכלויות היומיות לפלשתינאים תושבי השטחים".

שאלה לציפר: האם צעדת עם מתנגדי המלחמה? ספגת יחד איתם את היריקות ואת הקללות? האם אכן עמדת בבילעין בימי השישי ההם? האם עמדת במחסום עם נשות "מחסום ווטש"? אם לא – וחוששני שהתשובה לשאלה הזו היא ברורה מאד – באיזו זכות אתה מטיף מוסר לאדם, שאפילו למעלתו הנמוכה-לטעמך אינך מגיע?

לא חסרים בלוגרים גרועים בארץ, ולרובם המכריע אינני טורח להתייחס. התסכול שלי נובע מכך שציפר רחוק מלהיות כותב טוב, או בעל תובנות מרשימות. איש לא היה טורח לקרוא אותו, אלמלא היה מי שהוא. ציפר משתמש במעמדו כעורך ספרותי מוביל כדי לקדם חשיבה מתיילדת ומתפנקת, פסוודו-שמאלנית ומזיקה. הוא מציג לנו שילוב שלילי במיוחד בין כתיבה בלתי אחראית בנוסח הבלוגים, הנשענת בו זמנית על סמכותה של העיתונות הישנה ועל שמו הטוב של "הארץ".

(יוסי גורביץ)

לומר שנועם חומסקי הוא אדם לא-ישר, זה אנדרסטייטמנט. על שרוול אחד מספריו האחרונים, הוא ציטט את הניו יורק טיימס על עצמו: "נועם חומסקי הוא אחד האינטלקטואלים המבריקים והחשובים של זמננו". הציטוט לא היה שגוי, אבל הוא היה מטעה: חומסקי נמנע מלציין שהוא נכתב לפני 40 שנים, והוא השמיט את שארית המשפט: "אז איך הוא יכול לכתוב שטויות כאלה על מדיניות החוץ של ארצות הברית?"

דוגמא נוספת לחוסר היושר – ולשטויות על מדיניות החוץ של ארצות הברית – העניק לנו חומסקי השבוע. יחד עם שורה של סופרים נחשבים, הוא כתב מנשר על "ישראל, לבנון, ופלסטין", שכולו דברי הבל, שטות, ורעות רוח.

חומסקי מתחיל בטענה ש"הפרק הנוכחי בעימות בין הישראלים לפלסטינים החל כאשר ישראל חטפה שני אזרחים, רופא ואחיו, מעזה; תקרית שכמעט ולא הוזכרה, אלא בעיתונות הטורקית".

נניח לשאלה מדוע הסיבוב הנוכחי מתחיל דווקא אז, ולא, נניח, במטחי הרקטות הבלתי פוסקים על שדרות. הרושם העולה מדיווחו של חומסקי שזוג אחים יצאו להם לטיול בעזה הפסטרולית, כשלפתע הגיחו כוחות האופל הישראליים וחטפו אותם, אזרחים תמימים.

הטענה שלו, על פיה הנושא הוזכר רק בעיתונות הטורקית, היא שקרית. הנה, למשל, אזכור בעיתונות הישראלית. וראה זה פלא: בעיתונות הישראלית, מצוין כי זוג האחים חשודים בביצוע מעשי טרור, ועל כן נעצרו. אפשר, כמובן, להניח שמדובר בתעמולה ציונית זולה, וכי מדובר באזרחים תמימים. אז יצטרך חומסקי לענות על השאלה מדוע מבזבז הצבא הישראלי את מיטב משאביו בחטיפתם של רופאים עזתים ואחיהם.

כלומר, לטענת חומסקי, מעצרם של שני חשודים בטרור הוא שהביא עלינו את כל הקדחת של החודש האחרון, כולל זה שבלבנון. דא עקא, יגעתי אך לא מצאתי ולו אזכור אחד של לבנון בכל הטקסט הזה, אף שהיא מופיעה במקום מכובד בכותרת.

בשאר הטקסט, חומסקי שב ומבכה את גורלם של הפלסטינים המדוכאים, הכבושים על ידי ישראל. אכן, גורלם נורא; והוא ימשיך להיות נורא בעתיד הנראה לעין, משום שהם הוכיחו סופית לציבור הישראלי שאין עם מי לדבר. ישראל נסוגה מעזה, אבל עזה ממשיכה לרדוף אחריה. זכותם, כמובן, של הפלסטינים לדבוק בצדק ולומר שכל זמן שלא שוחררה הגדה, תמשיך הלחימה גם מן הרצועה; חובתם לדעת שכל רקטת קסאם הנורית לעבר שדרות מרחיקה את שחרור הגדה. אף אחד כאן לא מטומטם די הצורך כדי לאפשר להם להפגיז גם את פתח תקווה ונתניה.

חומסקי מתייחס, למעשה, לרקטות הקסאם: הוא מדבר על "טילים מאולתרים החוצים את מסלולם של טילים משוכללים". אבל ראה זה פלא: אף ששני סוגי הטילים "קורעים לגזרים גופים באופן מזעזע", מתקבל הרושם שהטילים המתוחכמים – היינו, אלו שבהם משתמשת ישראל – מכוונים "אל העניים והמנושלים, החיים בצפיפות".

וזו כבר חוצפה. במשך שש שנים, חוטפת שדרות רקטות קסאם. לא מי יודע מה קטלניות, אבל מוחצות-שיגרה, מטילות אימה, מעוררות טראומה: נשק טרור, פשוטו כמשמעו. הציבור בשדרות הוא, יופתע מר חומסקי לדעת, "עניים, מנושלים, החיים בצפיפות". דברים דומים ניתן לומר על תושבי קרית שמונה, כרמיאל, נצרת, ועשרות ישובים שהותקפו על ידי החיזבאללה: מי שנותר בהם היה מי שלא היה חזק דיו כלכלית כדי להימלט.

חומסקי, כאמור, לא מתייחס למלחמה בלבנון. אילו עשה כן, היה עליו לגנות את החיזבאללה, שגרר את האזור לעוד סיבוב דמים בשירות אדוניו האיראניים. אבל חומסקי התארח אצל החיזבאללה לא מזמן – יש לאינטלקטואלים רדיקליים פטיש לא מוסבר עם מוסלמים פסיכים במיוחד; פוקו, כזכור, התרפס לרגליו של חומייני – וזה לא מנומס להעליב את המארחים שלך.

ההתעלמות הזו מן החיזבאללה ומחלקו בהסלמה, הטענה חסרת הפשר שמטרת המלחמה היא "השמדת האומה הפלסטינית" (אילו היו הפלסטינים אומה ולא אתנוס, חלק גדול מבעיותיהם היו נפתרות) = הופכים את המניפסט הזה לאחד הדברים השקריים והנקלים ביותר שנכתבו לאחרונה.

אפשר היה להתעלם מחומסקי ומהשטות שכתב. גם סאראמאגו הוכיח עצמו כמאור קטן למדי בתחומים פוליטיים. לנביחה האנטי-אמריקנית האוטומטית של הרולד פינטר כבר התרגלנו. אז למה, בעצם, להתייחס לפלקט השטוח הזה?

משום שהוא מתיימר להיות "שמאלי". אין בו שום דבר מן השמאל, כמובן. יש בו התרפסות עיוורת בפני העולם השלישי, גינוי מוחלט של המערב, והטחת אשמה אוטומטית בישראל ובארה"ב. אלא שבארצות הברית, וגם בישראל, שלישיית התכונות הזו מזוהה עם השמאל.

ואני לא רוצה שמישהו יכרוך אותי עם שנאת המערב הזו, המתחפשת ל"אהבת האחר" ובדרך מסירה כל מחויבות בסיסית לאמת היסטורית. אם פעם היתה שכבה מסוימת של האינטליגנציה "אידיוטים מועילים" של הרודנות הסובייטית, היום הם החליפו אדונים, ובשם ה"רב-תרבותיות", הם משרתים את האיסלמו-פאשיזם.

אם לשאול סיסמה ממתנגדי המלחמה בעיראק: לא בשמי, נועם. לא בשמי.

(יוסי גורביץ)