טוב, זה כבר נהיה פאתטי. כל שעתיים, על פי שעוני, מצהיר אסד שהוא רוצה שלום ועכשיו, ואם לא – אז כנראה תהיה מלחמה. המדינאים הישראלים – אם הם ראויים לתואר זה – והדגנרלים שלנו העדיפו לתאר את בשאר כמין ילד תמהוני, שאוהב לשחק בפלייסטיישן, שאין צורך לקחת אותו ברצינות. אבל אחרי המלחמה האחרונה, שבה הוא יצא וידו על העליונה מבלי לאבד ולו פיון אחד, אולי כדאי להתייחס לרופא העיניים עגום-המבט בצורה פטרונית פחות. הוא אולי הגיע לנשיאות בטעות, אבל בינתיים הוא משחק פוקר נהדר. היתה לו נפילה רצינית בלבנון, עם חיסולו של חרירי, אבל נראה לי שהוא כבר גרף מספיק רווחים בשביל להחזיר את האבידות.

ולכן, כשהוא מאיים במלחמה, אני מאמין לו. במיוחד כשכל איום מסנדל אותו יותר ויותר. ומאחר ולאחרונה חיל האוויר מצטיין בעיקר באונס ילדות בנות 12, המח"טים של השריון והחי"ר לא מצליחים לתאם פעולה פשוטה כמו חציית ואדי גם כשהם יושבים באותו חדר, ועל המודיעין בכלל לא כדאי להרחיב את הדיבור – אז הנה, תכנית גורביץ לשלום בר קיימא עם סוריה.

הסכם שלום בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הערבית של סוריה

מאחר ושני הצדדים עייפו משפיכות הדמים, והם להוטים להבטיח לבני עמם את פרותיו של השלום, הסכימו הצדדים על ההסכם כדלהלן:

א. הרפובליקה הערבית של סוריה (להלן: סוריה) מכירה בזכות קיומה של מדינת ישראל (להלן: ישראל) בגבולות ה-4 ביוני 1967. היא שואפת לכך שישראל תקבל את החלטת הליגה הערבית לשלום כולל משנת 2002, אך מכירה בכך שבין ישראל ובין הפלסטינים יש נושאים השנויים במחלוקת, אשר ייפתרו בין שני הצדדים.
ב. ישראל מכירה בסוריה בגבולות ה-4 ביוני 1967, ותשיב לריבונותה של סוריה את כל השטחים המוחזקים בידיה – הרמה הסורית וחוות שבעא. כוחות ישראליים יסוגו משני מקומות אלו בתוך 18 חודשים מיום חתימת הסכם שלום זה. מיד עם השלמת נסיגה, ייפתחו שני הצדדים שגרירויות זה אצל האחר בדרג דיפלומטי מלא. סוריה תורשה להניף את דגליה בשטחים שיפונו, ותציב ברמה חטיבת חי"ר. במקביל, תסכים סוריה לתחנות התראה בינלאומיות ברמה.
ג. מתוך רצון בשגשוג הדדי, ומתוך הכרה בהשקעה הישראלית הניכרת שבוצעה ברמה הסורית, מסכימה סוריה להחכיר לישראל את הרמה לתקופה של 99 שנים. ישראל, בתמורה, תעביר מדי שנה לידי סוריה סך של מיליארד וחצי דולרים, בכסף, בטובין או בייעוץ, הכל על פי רצונה של סוריה, ובלבד שרצון זה יובע שישה חודשים לפני מועד התשלום השנתי. 94 שנים מיום החכירה, יפתחו ישראל וסוריה במשא ומתן מחודש בנושא, ויגיעו להסכמה לשביעות רצונם של שני הצדדים.
ד. סוריה מתחייבת לגרש משטחה כל אדם או ארגון, האחראים להריגתם של אזרחים ישראלים, ובלבד שאזרחים אלו לא היו מחויילים באותה עת. כמו כן, תיאסר פעילותם של ארגונים או פרטים, הקוראים למעשי איבה כנגד ישראל. סוריה מתחייבת שלא לחמש את ארגון החיזבאללה, ושלא לאפשר לנשק המיועד לו לעבור בשטחה.
ה. חיל האוויר הישראלי יורשה להתאמן בשטחה האווירי של הרמה הסורית במשך 36 חודשים מיום חתימת הסכם זה. לאחר מכן, תורשה ישראל לפנות לסוריה ולתאם טיסות כאלו לשביעות רצון שני הצדדים; וסוריה שומרת לה את הזכות לסרב לכך.
ו. כל התושבים החיים בעת חתימת הסכם זה בשטחים שהתחייבה ישראל לפנות יוכלו לקבל על עצמם את אזרחות אחת משתי המדינות, כרצונם. היחס לתושבי האזור הרוצים להחזיק בשתי אזרחויות יוכרע בכל מדינה על פי חוקיה הנוגעים לאזרחות כפולה. השיטור יתבצע על ידי כוח רב לאומי, אך החוק החל בהם יהיה החוק הסורי.
ז. שתי המדינות יתירו תיירות האחת של האחרת בשיטחן. בעשר השנים הראשונות, יוגבל מספר התיירים ל-10,000 מדי שנה; לאחר מכן תהיה התיירות חופשית.
ח. הסכמי סחר מלאים ייחתמו בין שתי המדינות, וייכנסו לתוקפם בתוך שלוש שנים מיום חתימת הסכם זה.

כניסתם של כוחות ישראליים חמושים לשטחים סוריים, או טיסות ישראליות מעליהם אם התנגדה סוריה לכך לאחר 36 חודשים, ייחשבו להפרה מהותית של הסכם זה, והוא ייראה כאילו לא נחתם מעולם, ובלבד שישראל סירבה להסיג את הכוחות בתוך 12 שעות מרגע קבלת ההודעה על כניסתם.

כניסתם של כוחות סוריים הגדולים מחטיבה לשטחים המפונים תיחשב להפרה מהותית של הסכם זה, והוא ייראה כאילו לא נחתם מעולם, ובלבד שסוריה סירבה להסיג את הכוחות בתוך 12 שעות מרגע קבלת ההודעה על כניסתם.

ולראיה באנו על החתום וגו'.

הבעיה העיקרית שאני רואה בהסכם הוא שמאחר ולמשטר בשאר אין תמיכה עממית, הסכם שלום עם ישראל עשוי לחזק את הכוחות הפונדמנטליסטיים בסוריה, משום שהוא ייראה כהענקת לגיטימציה לישראל. אבל גם שלטון פונדמנטליסטי יהיה כבול בחוזה, שיספק כמה נקודות ביטחון, מה שאין כן כרגע.

המצב העגום הוא שאסד חזק מספיק, ככל הנראה, כדי להעביר הסכם כזה; אי אפשר לומר את זה על אולמרט.

(יוסי גורביץ)

בטרגדיה האחרונה של סופוקלס, מגיע אדיפוס הנודד – “אמרי נא, אנטיגונה/ בתו של זקן עיוור/ לאן הגענו?” – לקולונוס, אחד מפרבריה של אתונה. במחזה הבשל ביותר של הסופר הזקן – הוא היה בן 95 כשהוצג – מנסה אדיפוס להתמודד עם האשמה הנוראה שבחייו.

הוא מעלה שורה של תשובות. כולן צודקות. הוא עשה כל שביכולתו להמנע מן הקללה. הוא נמלט מבית מי שסבר שהם הוריו כדי להמנע מלשכב עם אמו ולהרוג את אביו. הוא לא זיהה את לאיוס, ובכלל, השרץ – האיש שהורה לנקב את רגליו ולהפקירו למוות, אין לשכוח – הקדים לתקוף אותו. הוא לא ידע שיוקסטה היא אמו, והוא הרי שיחרר זה עתה את תבאי מן הספינקס. מה רוצים ממנו? מדוע נרתעים ממנו בחלחלה?

כל טענה, כשהיא לעצמה, נכונה. אבל המכלול – ברשות או ברשעות האלים; “אלים חרשים; לא, לא חרשים: רשעים" אומרת הקובה של אוריפידס – הוא מפלצתי. למרות כל מאמציו, ולמרות העוול הניכר שנעשה לו, הוא הרג את אביו ושכב עם אמו. אחרי ככלות הכל, האינסטינקט הראשוני שלו ושל יוקסטה – התאבדות ועיוורון מרצון – היה נכון. לחטאו של אדיפוס יש כפרה אחת: איון. ואכן, לעיניו של תזאוס – עוד אדם שהביא בשגיונו למותו של אביו, ואם לא שכב עם אמו, הרי נטש את מצילתו – הוא שוקע באדמת קולונוס לבלי זכר.

אתה קורא את הראיון שנערך עם אהוד אולמרט ב"ידיעות אחרונות", ונתקף דה ז'וו. אהוד לא מבין מה רוצים ממנו. הוא הקשיב להנחיות הצבא. לא, הוא לא נתן להם יד חופשית; הוא מנע את הפצצת התשתיות הלבנוניות. הוא לא אסטרטג ולא טקטיקן. הוא רק הנחה מלמעלה. מה, הוא היה צריך לדעת שהעכברים אכלו את הימ"חים? הוא היה צריך לדעת שבחמש השנים האחרונות, התאמן הצבא בציד בני טיפשעשרה בג'נין, ולא היה לו זמן, או עניין, באימון לקראת מאבק באויב אמיתי? למה הוא צריך לאכול את פרי הבאושים של מדיניות ההחלדה של בוגי ומופז?

אבל, אהוד, המכלול, המכלול. מינית לשר הביטחון אדם לא מיומן כדי לרצות את אנשי ההון – והשבוע התברר שוב איך הצבא רכב עליו. אתה יצאת למלחמה לאחר דיון בן 20 דקות. התעלמת מקריאתה של לבני להמתנה של יומיים ולאולטימטום. הקשבת לנבואת השקר של הפיתיה מן הקריה, על פיה חיל האוויר יסדר את הכל. יצאת בהצהרות שהיית צריך לדעת שאין להן כיסוי – 'נחזיר את החטופים', 'עד כאן' – וכיוצא באלה. התוצאה היא שבר שלא היה כמוהו מאז מלחמת יום הכיפורים – ואנחנו עוד מעיזים לדבר על מלחמה נגד איראן.

הוסף לכך את פרשת הבתים הבלתי נגמרת, את אי האמון הציבורי – 7% תמיכה? לקים יונג איל יש יותר – ויש להגיע למסקנה, שלאחר שנתן לנו אולמרט את נאום ההגנה שלו, הגיע זמנו, כמו אדיפוס, להתפוגג.

מותו של אדיפוס הצית מלחמת אזרחים בין שני בניו. יש להניח שחילופי השלטון כאן יהיו רגועים יותר. גם אם יעברו לידי נתניהו והגרסה המקומית של פוטין. ובכל מקרה, המנעותו של אולמרט מעשיית הצעד הנדרש רק מחזקת את הפאשיזם נוסח "ממשלת המומחים" וה"משטר הנשיאותי". לך, בשם האלוהים, לך! אולי יזכרו לך לטובה את התפטרותך. אולי יצטטו אותך בעתיד כראש ממשלה שידע לקחת אחריות, וישכחו לך את החודש הנורא האחרון. אפילו לא נבקש שתנקר את עיניך. רק לך כבר.