החברים של ג'ורג'

ראיתיכם שוב בקוצר ידיכם: בתום יום עשן ודמים

פלסטיני רצח הבוקר (ג') בדקירה את אביתר בורובסקי, מתנחל מיצהר, ובכך הסתיימה תקופה ארוכה ביחס – מסוף 2011 – שבה לא גבה הכיבוש של הגדה המערבית קורבנות בנפש גם בקרב הכובשים. חשוב לזכור, במיוחד על רקע הפרעות הבלתי פוסקות מצד המתנחלים, ש-2012 היתה השנה הראשונה ב-40 שנים שבה לא נהרג ישראלי כתוצאה מהתנגדות פלסטינית, התנגדות שלעתים קרובות מדי חוצה את הגבול לעבר טרור.

כפי שאפשר היה לצפות, התוצאה היתה פרעות מצד מתנחלים בחלקים ניכרים של הגדה. סמוך לצומת יצהר, רגמו מתנחלים באבנים אוטובוס של ילדות פלסטיניות שהיו בדרכן לקיטנה; על פי הדיווחים, נהג האוטובוס וכנראה גם שתיים מהילדות נפצעו. מתנחלים תקפו חקלאי פלסטיני סמוך לכפר סוריק; הוא פונה לבית החולים במצב בינוני.

האירועים לא פסחו גם על הבירה: במה שנראה כמו פעולת תג מחיר בירושלים, נדקר עובד נקיון ערבי ומצבו מוגדר קשה. מישיבת מרכז הרב – ראש הנחש של הפולקיזם היהודי – הגיחו מספר תלמידים, שוחחו עם שני פלסטינים שנכחו במקום, ואחר שהשתכנעו שמדובר במי שאינם בני ברית, תקפו אותם. לרוע מזלם של הקוזאקים הקדושים, השניים היו בלשי משטרה. המשטרה לא ממש טיפלה בשורה של תקריות דומות בשכונה; אולי עכשיו, אחרי שאנשיה הם הקורבנות, דווקא תטפל. זכרו את התקרית הזו, לפעם הבאה שיסבירו לכם עד כמה החינוך של אחינו חובשי הכיפות מוצלח יותר מזה של מערכת החינוך החילונית.

עם תחילת הפרעות, מתנחלים מיצהר הציתו שדות, ונרשמו הצתות גם סמוך לכפר בורין, מטרה קבועה של הפוגרומצ'יקים, שכזכור מיועדת להניס את הפלסטינים כדי להשתלט על אדמותיהם. מתנחלים רגמו באבנים את בתי השכונה הדרומית של הכפר עוריף, ובתוך כך גם את בית הספר שלו; הפורעים ניסו גם להצית את המסגד המקומי, אך נכשלו בכך והצליחו רק בשבירת החלונות. דווח גם על עקירת עצים מסיבית בסביבות הכפר קריות.

על האירועים, ארבע הערות. קודם כל, צריך להזכיר שוב שציבור המתנחלים הוא בחלקו הניכר ציבור של בטלנים שחי על חשבון הציבור, שקל מאד להקהיל אותו לתקוף פלסטינים בהתראה קצרה; שמדובר בקהילה הרבה יותר קולקטיביסטית משמקובל בישראל החילונית, שמגיבה במהירות לתופי הטם-טם הפנימיים שלה. ככזו, היא הרבה יותר קרובה לקהילה החרדית מאשר לעירוני הישראלי הממוצע.

שנית, שלרבים מתומכיהם של המתנחלים – וראיתי את הטיעון הזה עשרות פעמים היום ברשת – אין בעיה עם הפעולות הללו. הם רואים בכך תגובה הולמת. כלומר, פעולה של אדם בודד מצדיקה פעולת תגמול כנגד אדם שהוא שותף מעורפל מאד לקהילה שלו – גם אם הנפגע לא קשור בשום צורה לפיגוע. בקצרה, חלקים ניכרים של הימין הישראלי מאמצים את ההגיון של "ליל הבדולח" – שפעולה של יהודי אחד מצדיקה פעולה נגד אלפי יהודים רק בשל מוצאם. מי אמר יודונאצים ולא קיבל?

שלישית, שפעולות תג מחיר אינן ספונטניות. הן מאורגנות מלמעלה, על ידי בכירים במועצת יש"ע. שמם של שניים מן הבכירים האלה כבר נחשף: הקושר נגד הדמוקרטיה הישראלית בני קצובר וגרשון מסיקה. שניהם היו מנהיגי המועצה המקומית שומרון, שככל הנראה מימנה את פעולות תג מחיר. מי שמממן את המועצה המקומית שומרון הוא ממשלת ישראל, באמצעות כספי המסים שלכם. כשזוכרים שלפעולות הללו אין דבר עם ספונטניות, אלא שהן מוכוונות מלמעלה, שהן מתבצעות על ידי הזרוע הצבאית של מועצת יש"ע – ה"קיצונים שעליהם אין שליטה" המפורסמים – קל יותר להבין איך "השטח" התפוצץ כל כך מהר הבוקר.

ורביעית, וחשוב מכל: כמעט כל הדיווחים על הפוגרומים היום ציינו את העובדה שחמושי צה"ל ומג"ב כמעט שלא התערבו. שורה של דיווחים – הן של תחקירני "יש דין" והן של רבנים לזכויות אדם – ציינו כי לאחר הצתת השדות סמוך ליצהר, מתנחלים רעולי פנים מנעו גישה לשדות ממשאיות כיבוי פלסטיניות וישראליות. כדי לחסום אותן, רעולי הפנים התערבבו באופן חופשי עם החמושים – שלא עשו דבר כדי לעצור אותם או לסייע לכבאים.מתנחלים חוסמים כביש, שדות בוערים ברקע, חמושי מג"ב לא מתערבים (מוניר קאדוס, "יש דין")

מה שמטריד במיוחד בהתנהלות הזו של המיליציות הישראליות הרשמיות הוא שככל הנראה לא היה צורך בפקודה. אף אחד לא נתן פקודת "אל תפריעו להם לאיים על הכבאים" או "אל תפריעו להם להצית שדות." כל חמוש ישראלי ידע היטב, בלי שהמפקד שלו יגיד לו, מה תפקידו בשעה שפוגרומצ'יקים יהודים מציתים את שדות שכניהם: להסתכל הצידה ולקוות שהפורעים לא יחליטו להתעסק גם איתו.

מהבחינה הזו, צה"ל, מג"ב ושאר המסגרות הישראליות שפועלות בגדה בהזמנת צה"ל – המשטרה פועלת שם מתוקף צו של המפקד הצבאי – הפכו מזמן למשת"פים של המתנחלים. הם היו שם כדי למנוע אלימות כלפי המתנחלים, כלומר להגן עליהם מפני האנשים שהם מדכאים, אבל לא כדי למנוע את האלימות של המתנחלים כלפי המנושלים. יש לקוות שאנשים טובים, אם לא כאן אז בחו"ל, יעשו את כל הנדרש כדי למצוא את זהותם של המפקדים של הכוחות האלה, ולוודא שהם יועמדו לדין על פשעי מלחמה. כי זה בדיוק מה שהם.

תפקידו של כוח כובש הוא להגן על הנכבשים; צה"ל מעולם לא הצליח בכך וקשה יהיה לטעון ברצינות שניסה. צה"ל היה השותף הבכיר של המתנחלים ושיקר יחד איתם לרשויות ולבתי המשפט מימיה הראשונים של תנועת ההתנחלות. העמידה מן הצד של החמושים הישראלים הבוקר צריכה להבהיר לישראלים שצה"ל הפך, סופית, למיליציה שמשרתת את המתנחלים, ושכל אדם מוסרי צריך להדיר את רגליו ממנו ומכל מה שהוא מייצג; ולעולם, שכאשר ישראל אומרת שבכוונתה לסיים את הכיבוש, היא משקרת במצח נחושה.

ועוד דבר אחד: דובר צה"ל, שבעבר הודיע לי שהוא לא מוכן לעבוד מולי משום שהשאלות שלי "לא מכבדות את צה"ל, את מדינת ישראל ואת הדת היהודית," מצא הבוקר תירוץ חדש לא לענות לשאלות שלי באשר לעמידת אנשיו מן הצד: העובדה שאין לי תעודת לע"מ. יצוין שדובר צה"ל לא הכחיש את המעורבות הפסיבית של החמושים שלו בפוגרומים. דובר צה"ל הוא מוסד ציבורי, לצערנו, והוא ממומן בכספי ציבור. ההחלטה שלו לעבוד רק עם מי שמתאים לו היתה צריכה לעורר את זעם הציבור, אם היה בישראל כזה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • יובל א

    צה"ל הוא מזמן ארגון שתכליתו היא קיום, הנצחת, והעקמת הכיבוש. אין דרך את התנהלותו בלי להבין שזוהי הפכה להיות מהות הארגון.

    http://www.haokets.org/2011/10/19/%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%A6%D7%94%D7%9C-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%A2%D7%9C%D7%94/

  • ליברטריאן

    הנקודה השנייה שלך היא החשובה והיא מקור הבעיה. נקודות שלוש וארבע נגזרות ממנה. עצם פעולת הגזירה הזו לא רעה מיסודה ויש לה לא מעט יתרונות (כמו גם חסרונות, והמקרה הנ"ל ממחיש זאת), ולא הייתי ממהר לוותר עליה.

  • גורו יאיא

    כדאי להוסיף, למי שלא יודע, שלע"מ היא לשכת העיתונות הממשלתית. האם יש מדיניות מוסדרת, הקובעת עם מי דובר צה"ל משוחח ועם מי לא?

  • ronenis

    דובר צה"ל לא חייב לשוחח עם כל אחד אלא עם מי שהוא מחליט.
    ואגב אונס נשים ע"י חיילי צה"ל , כבר היה מחקר על זה שמתוך גזענות חיילי צה"ל לא אונסים פלסטיניות.
    http://www.zeevgalili.com/2008/01/560

    • ygurvitz

      דובר צה"ל הוא מוסד ציבורי, שממומן בכספי ציבור ומופעל על ידי עובדי ציבור, וככזה חובתו היא לתת שירות לציבור. זכותו לא להגיב. אין לו זכות להחליט עם מי הוא מדבר.

      • עדו

        גם לגבי הזכות 'לא להגיב' צריך לסייג.
        כשמדובר בסודות צבאיים – ניחא. עניינים אישיים ופרטיים – גם בסדר.
        אבל למה בעצם יש לדובר כלשהו זכות 'לא להגיב'? המידע הוא ציבורי (למשל השר נתפס נוסע במהירות מופרזת, הבכיר מינה את בן דודו חסר ההשכלה וכן הלאה) והדובר ממונה על התחום הזה.
        בדיוק כשם שמחלקת התברואה של עיריית ירושלים לא יכולה להחליט שלא בא לה לנקות את שכונת מוסררה או שמשרד הבריאות יחליט שהוא לא מטפל בחולי אפילפסיה כך גם לדובר אין זכות שלא למסור מידע על נושא שנמצא אשכרה בתחום האחריות שלו.

  • skua

    חיפשתי באמנת ז'נבה ולא מצאתי את החלק שמציין שצבא כובש נוכח רק כדי להגן על הנכבשים.. עזרה מישהו?

    • חנן

      "סעיף 32

      בעלי האמנה מסכימים מפורש שכל אחד ואחד מהם אסור לו לנקוט שום אמצעי שיש בו כדי לגרום לסבלם הגופני או להשמדתם של המוגנים אשר בידם. איסור זה חל לא רק על רצח, עינויים, עונשי גוף, השחתת גוף וניסיונות רפואיים או מדעיים שאין הטיפול הרפואי במוגן מצריכם, אלא גם על שאר מעשי אכזריות, אם בידי סוכנים אזרחיים ואם בידי סוכנים צבאיים."

      "סעיף 27

      מוגנים זכאים בכל הנסיבות ליחס של דרך-ארץ לגופם, לכבודם, לזכויותיהם המשפחתיות, לאמונתם ולפולחנם, לנימוסיהם ולמנהגיהם. היחס אליהם יהא תמיד אנושי, והם יוגנו במיוחד מפני כל מעשה אלימות או איומי אלימות, ומפני עלבונות וסקרנות הרבים. נשים יוגנו במיוחד מפני התקפה על כבודן, ובעיקר – מפני אונס וכפיית זנות, או מפני כל צורת התקפה על צניעותן. בלא לפגוע בהוראות הנוגעות למצב בריאותם, גילם ומינם של מוגנים, יהא בעל הסכסוך נוהג בכל המוגנים שברשותו מתוך תשומת לב שווה, ללא כל הפלייה לרעה המבוססת, במיוחד, על נימוקי גזע, דת או השקפה מדינית. אולם בעלי הסכסוך רשאים לנקוט, לגבי מוגנים, אותם אמצעי פיקוח וביטחון שיהיו דרושים כתוצאה מהמלחמה."

      "סעיף 29

      בעל הסכסוך שברשותו נמצאים מוגנים אחראי לטיפול שהם מקבלים על ידי באי-כוחו, מבלי לפגוע בכל אחריות אישית שהללו קיבלו עליהם."

      מספיק, או שאתה פה בשביל לזיין את השכל?

      אף אחד לא אומר ש"צבא כובש נוכח 'רק' כדי להגן על הנכבשים – זה לא מה שכתוב למעלה.

  • דני

    סליחה, אדון גורביץ' אבל אתה חצוף מחוצף . אתה יוצר מצג שווא שמנסה לתאר חוסר פרופורציות בין הרצח שהתרחש היום לבין הפוגרומים בערבים.
    זה ממש לא רק הרצח של היום אלא הצטברות של המון חודשים בהם שוטף את איו"ש גל טרור של אבנים ובקת"בים מידי יום ביומו כנגד המתיישבים. כל זאת באפס תגובה נגדית מצד צה"ל בכדי למגר מהשורש את הגל הזה.(כנס לאתר השב"כ ולהיווכח בנתונים המפורטים).
    למה אתה מתעלם מהעובדה הבוערת הזאת ??בוש והיכלם !

    • עדו

      הממ.. הצטברות של חודשים שהתפרצה בבת אחת בכמה מוקדים (כולל בירושלים ) בלי שום תיאום מראש.
      נו טוף..

    • אחד

      פעם אחת ולתמיד, מה רע לכם במילה שאתם המצאתם מתנחלים?

      • דני

        גם לקרוא לכושי-"כושי" זה לא מכובד למרות שזהו השם המקורי שלהם.

        • "כושי" הוא בן ממלכת כוש או צאצא של קבוצה אתנית אפריקאית מסוימת (כמו הבנטו, הק'וי-סאן וכו'). זו לא הגדרה מדויקת.
          אבל אתם מתנח(ב)לים.

          • עדו

            אני באמת לא יכול לשים את האצבע על הרגע שבו המילה 'כושי' הפכה לכינוי גנאי במקום לציון עובדת היותו של אדם יליד אפריקה.

            • שימי

              (לעדו)לא משנה, יש לך חבר כהה עור ?
              תשארו חברים אחרי שתקרא לו "כושי" ?

              • ygurvitz

                זה עניין גילאי, אני חושד. כשאני גדלתי "כושי" היתה מילה נייטרלית שציינה יוצא אפריקה. יום אחד, בלי התרעה מראש, היא הפכה לשם גנאי. אני חושד, אבל לא יכול להוכיח, שזו השפעה אמריקאית על השפה: ה"כושי" הוא המקביל של Negro. זו האחרונה הפכה לבלתי מקובלת באמצע שנות התשעים, משום הקרבה שלה לשם הגנאי nigger (שגם הוא לא התחיל את הקריירה כשם גנאי, אבל לא נכנס לזה עכשיו). האיסור על השימוש ב-negro נבעט חזרה לישראל על ידי ישראלים שחיו בארה"ב בצורת איסור על שימוש ב"כושי," בלי הסברים או – בניגוד למה שקרה בארה"ב – בלי שום דיון.

                • נועם א"ס

                  כל מינוח שבאופן היסטורי מעשי נטען ביחסי אדנות חריפים, בין אם ישירים (negro) ובין אם מובלעים (כושי), מכיל בתוך המרחב הסמנטי (=המסמן) שלו את יחסי הכוח האלה מעצם היותו שם שניתן למדוכא ע"י המדכא, בניגוד לשם בו המדוכא בוחר לסמן את עצמו, וכך מעיד על ריבונותו מחוץ למערך המסמנים של מדכאו. וראה מקרה "כושי סמבו" – שיר נפוץ מתקופת ילדותך או אף מלפניה. אדונים לעולם לא מסוגלים להבין כיצד כל תמונת עולמם, כולל עצם היסודות הסינטקטיים של השפה שעליהם תמונת העולם הזו מבטאת וממסדת את עצמה – משקפים לפני כל דבר אחר את עצם עובדת אדנותם. בגלל זה הם גם נורא "מופתעים" ו"נעלבים" כשמישהי/ו מצביע בפניהם על כך.

                  • נועם א"ס

                    "הרגע שבו מילה 'כושי' הפכה לכינוי גנאי במקום לציון עובדת היותו של אדם יליד אפריקה" הוא הרגע שבו "האדם השחור" הטיפולוגי צבר מספיק כוח פוליטי בשביל באמת להפוך ל"אדם", כלומר – לסובייקט פוליטי.

                    • נועם א"ס

                      בניגוד, כמובן, לאובייקט פוליטי, שעצם הגדרתו נתונה לשפה ולאפיסטמולוגיה שאינן השפה והאפיסטמולוגיה שלו. כל ניב הפאטואה הג'מייקני, המבוסס על עיוות של האנגלית באינספור דרכים יצירתיות (לדוגמה: במקום us אומרים I and I לציון "אנחנו"), נוצר במכוון כנקמה באנגלים, בחינת "הם עיוותו אותנו (הפכו אותנו לעבדים, הגלו אותנו ממי שאנחנו, עוותו את ההוויה שלנו לנצח) – אנחנו נעוות אותם דרך זה שנעוות את השפה שלהם".

                  • גיל ב'

                    המלה כושי היתה בשימוש הרבה לפני שהיו פה אפריקאים (להוציא כמה סודנים שחיו ביישובים ערביים). כך שאי אפשר לדבר על מדכאים ומדוכאים. ולמה צריך להיות איכפת לי כדובר עברית איך קבוצה מסויימת קוראת לעצמה בשפה שאינה עברית? אולי נפסיק להשתמש במלה "צרפתי" כי היא מלה תנ"כית שמשמשת כינוי לאנשים שקוראים לעצמם FRANCAIS? ומבחינה הסטורית כוש היה באמת השם של הממלכה שהיום נקראת אתיופיה מה שאי אפשר להגיד על צרפת שבתנ"ך שימשה כשם עיר בלבנון.

                    אתה מייבא מושגים מארה"ב שאין להם רלבנטיות לישראל. כאשר יש שתי קבוצות ילידות ודוברי השפה המקומית יש מקום לדרישה לקרוא לקבוצה בשם שהיא קוראת לעצמה. כאשר קבוצת אנשים מהגרת למדינה אחרת שבשפתה אנשים אלו נקראים בשם מסויים, אינה יכולה לדרוש ששם זה ישונה ויתחילו להשתמש בשם אחר שמגיע משפה זרה. לא אתיופים, לא צרפתים ולא ספרדים. למרות שלא מזמן התרחש שינוי כזה כשהשימוש במלה "גרוזיני" הופסק לטובת "גיאורגי". אבל כאן הטיעון היה שהמלה "גרוזיני" היא המלה שבה רוסים קוראים לגיאורגים ואין סיבה להשתמש בה בישראל.

                    • נועם א"ס

                      שוב ושוב אותה טעות. ליברלים ציונים לבנים שלא יכולים להפסיק להתעסק בעצמם, בשפה שלהם, בזכויות שלהם – המילה כושי היתה בשימוש לפני שהיו פה אפריקאים וגם ליהודים יש זכות למדינה – במקום להבין את הקיום שלהם בפועל, את השימוש שלהם במילים בפועל, את המימוש של הזכויות שלהם בפועל, כייצור תמידי של יחסי כוח *מסוימים* שמתהווים תמיד מחדש, תמיד לנוכח סיטואציות חברתיות קונקרטיות שהן ורק הן מעניקות לדברים את משמעותם ולא האטימולוגיה של המילה "כושי". תיכף מישהו יצטט לי את ההגדרה במילון אבן שושן.
                      ועוד ועוד הקבלות פורמליסטיות ריקות ולא רלוונטיות, לצרפתים ולגרוזינים ולאלוהים יודעת מה. גם בשביל המלך לואי 6 במאה ה-12 המילה Negro בסה"כ ציינה "א/נשים כהי עור ממוצא אפריקאי". אבל במאה ה-19 כמה יהודים מזרח אירופאים החליטו להצטרף לפרויקט הקולוניאליסטי של האירופאים הנערצים עליהם במטרה מוצהרת להיות כמה שיותר לבנים כמוהם, ובעשותם כן, התיישרו עם ההגדרות הגזעניות שהדריכו את מעשי האירופאים ברחבי העולם, ודרך הפרקטיקה הקולוניאליסטית שאימצו גזרו על השפה שלהם את האפיסטמולוגיה הקולוניאליסטית שבאה איתה, וזה ממש לא משנה כמה אפריקאים היו אז בארץ ישראל ההיסטורית או מהם מקורותיה הפילולוגיים של השפה העתיקה.
                      המקרה של "קבוצת האנשים שהיגרה" לפה מאתיופיה, כמו המקרים הקודמים מארצות האסלאם, נופל תחת אותם תנאים ציוניים קולוניאליסטים ואפיסטמולוגיה ציונית גזענית בשלמות. את הבכיינות הנרקיסיסטית של ציונים לבנים על "קבוצת אנשים [ש]מהגרת למדינה אחרת שבשפתה אנשים אלו נקראים בשם מסויים, אינה יכולה לדרוש ששם זה ישונה ויתחילו להשתמש בשם אחר שמגיע משפה זרה", דבר ללמפה. ה"מושגים מארה"ב שאין להם רלבנטיות לישראל", כמו גם המאבק המעשי לשוויון בין-גזעי במדינה זו, נולדו בארה"ב עצמה במקביל וכתוצאה מגל ההתנערות האנטי-קולוניאלית באפריקה עצמה, ובשאר חלקי העולם המשועבד. אין להפריד בין השניים – הן המושגים האמריקאים והן המאבק בארה"ב הולכים כל הדרך חזרה לאפריקה, ואתה חי בצנטרום של הפיילה של הגל הזה, גם אם נדמה לך שזאת רק "הפינה הקטנה שיש ליהודים בעולם" ושכל עניין המדכאים והמדוכאים הזה בכלל לא נוגע אליך.

                • בארה"ב, המילה nigger מאז ומתמיד היתה קללה – היא היתה עיוות של negro, שהיתה מילה סטנדרטית; היא מקבילה בערך לכושון וערבוש. בשנות השישים, המילים negro ו-colored הפסיקו להיות מקובלות מאחר שגזענים השתמשו בהם, והן הוחלפו ב-black (על לשון "אני גאה בעור השחור שלי" או "שחור זה יפה") ו-African-American (על לשון הקבלה לאיטלקי-אמריקאי, אירי-אמריקאי, וכו'); הביטוי השני נחשב ליותר פורמלי ויותר פוליטיקלי קורקט, למרות ששחורים משתמשים בשניהם, ארגוני זכויות אזרח שחורים בד"כ אומרים Black (עם B גדולה), ולאף אחד לא אכפת חוץ מללבנים שלא מכירים מספיק שחורים.

                  לפני שנות השישים דווקא להגיד black היה יותר כינוי גנאי מלהגיד negro. שפה זה דבר משתנה. בגין קיטר על זה שכולם מזיינים את נאצר אבל לא את ישראל.

                  בעברית אין לי מושג אם המילה כושי הפסיקה להיות מקובלת בגלל שהיא היוותה תרגום ל-negro או בגלל שהשתמשו בה ככינוי גנאי לאתיופים. אני לא מכיר מספיק אתיופים (אפס, למעשה) ולא נראה לי שבישראל מישהו עם צבע בעור של אלי ישי או יותר לבן ממנו שם זין מה מעליב אתיופים.

                  • נועם א"ס

                    In France, it is still possible to buy a dessert with the racist name “la tete de negre [the nigger’s head]”: a ball-like chocolate cake with an empty interior (“like the stupid nigger’s head”)

                    Zizek, 2003

                  • "כושי" היתה כינוי גנאי לאתיופים? ממתי?

                  • נועם א"ס

                    "המדריך למעשה הגדיר את מערכת היחסים בין השניים – הוא יצר היררכיה ביניהם – היה מעבר משיח בין שווים ליחסים של ההבניה החברתית הידועה על "לבן"-"שחור" – המדריך הישראלי הוריד, סימבולית, את האתיופי מדרגה – מדיפלומט – לאדם נזקק – אדם הזקוק לבגדים. […]
                    "כאשר אני מתארח אצל פרנג'ים, יש לי תמיד חשש שיציעו לי בגדים. הפעם האחרונה שהדבר קרה לי היה במהלך שירותי הצבאי, כאשר התארחתי בביתה של חברה, באחת השכונות העשירות ביותר של גוש דן.
                    "הפחד הזה, החשש הזה, אף גדול הרבה יותר מאשר החשש, שתמיד קיים בלב, שאיזה תינוק בן יומו יקרא לך כושי – ככה סתם, תוך שהוא יושב בעגלת התינוק, חמוש במוצץ – ואפילו לא ניתן היה לשער שהוא כלל מדבר – הבעיה הגדולה היא לא מה שילדים קטנים אומרים. להם אין באמת כוונות רעות – אבל מבוגרים, לעומת זאת, הם דיפלומטים. הם יודעים להסתיר היטב את תפישותיהם ורק לעתים הן עולות החוצה. לא תמיד עומדות כוונות רעות, אבל הן מספיקות כדי לגרום לאי נוחות. המזל של אתיופים, במקרה של אי נעימות, מי שנבוך ומעלה סומק על פניו, הוא דווקא הלבן – מהשחור נחסך צד זה. אצלו זה מסתכם במבוכה פנימית או בסבל, תלוי ברמת המקרה."
                    http://youngethiopianstudents.wordpress.com/2011/06/09/%D7%90%D7%94-%D7%94%D7%9D-%D7%90%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9D/

                    ואת זה, בנושא, באמת ראוי לקרוא במלואו:
                    http://youngethiopianstudents.wordpress.com/2011/06/22/%D7%94%D7%97%D7%95%D7%A7%D7%A8-%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%92%D7%99-%D7%AA%D7%A2%D7%95%D7%93%D7%AA-%D7%96%D7%94%D7%95%D7%AA/

                    • "כאשר אני מתארח אצל פרנג'ים, יש לי תמיד חשש שיציעו לי בגדים."

                      +1000.

                      הקטע הזה, שאנשים בעולם הראשון נותנים בגדים לאנשים מהעולם השלישי, זה ביזיון שפוגע לא רק ברגשות אלא גם בכיס. במדינות עולם שלישי יש תעשיות טקסטיל – או, לפחות, היו עד ש-USAID ושאר אנשים עם כוונות טובות ובורות תהומית נתנו לכולם בגדים חינם. כשמדינה עושה את למדינה ברמת חיים דומה או גבוהה יותר ממנה זה בד"כ נקרא dumping וה-WTO יאשר מכס בתור תגובה. כש-USAID עושה את זה, זה נקרא צדקה. המדינות העניות שמצליחות להתפתח, כמו קמבודיה, הן אלו שנותני הבגדים פסחו עליהן, אז יש להן תעשיות טקסטיל.

                      מדי פעם בא כלכלן סורר כמו ויליאם איסרטלי ואומר שצריך לתת כסף בלי תנאים ולא בגדים, אבל זה פחות כיף מלהחליט עבור אנשי העולם השלישי איך הם צריכים לחיות. אם אתה סתם נותן כסף אז אתה עשיר עם פריווילגיות. אם אתה גם משתתף בהחלטה של על מה להוציא את הכסף אז אתה איש של צדקה.

                      הבעיה היא שאנשים עשירים לא מבינים בעוני, אבל גם מרגישים שאם הם רק יתנו כסף אז הוא ינוצל לרעה כי אנשים עניים לא באמת יודעים מה טוב להם. זה גם קורה בתוך מדינות – אני לא יודע עד כמה זה משפיע על השיח על קצבאות בישראל, אבל בארה"ב אנשים ממעמד הביניים ומעלה יורדים על מקבלי קצבאות על זה שיש להם סמארטפונים (עלות של סמארטפון: $200; שכ"ד בעיר עם עבודות שמכניסות יותר משכר מינימום: קרוב ל-$10,000 לשנה, בשכונת פשע). אנשים שהם לא עניים בד"כ חושבים על עוני במונחים של עוני היסטורי, כמו המיתון הגדול בארה"ב או הצנע בישראל, והמחירים היחסיים של טובין ושירותים השתנו מאז – דברים כמו מקרר וטלוויזיה הם יותר זולים, שכ"ד הוא יותר יקר. אותו דבר שגורם ללבנים לתת לדיפלומט אתיופי בגדים (שהרי גם דיפלומט הוא עני שצריך כסף) גורם למצביעי אין עתיד לחשוב שמקבלי הקצבאות הם עלוקות ובזבזנים.

                    • נועם א"ס

                      מצוין. אנשים עשירים בהחלט לא מבינים את מצב העוני, ואופני השיפוט הקיימים הם הרסניים – בישראל המצב גרוע מאוד מהבחינה הזאת. הדינמיקה שהצגת הזכירה לי קטע מאוד יפה מראיון מ-2007 במגזין ארץ אחרת, עם מיכל קרומר-נבו, ד"ר לעבודה סוציאלית, כשיצא הספר שלה "נשים בעוני: סיפורי חיים – מגדר, כאב, התנגדות". אין לי את הספר, אבל כל התפיסה שלה מבוססת על התנגדות להנחה הפריבילגית שעל מצב העוני בכלל חלות כל הקטגוריות "הרגילות" של שיפוט, שלמעשה אפשריות רק מתוך הקשרים של רווחה יחסית. בקטע הזה, היא מתארת איך אם חד הורית קיבלה מענק לשלם חוב טופח לחברת חשמל, ובמקום לשלם את החוב קנתה טלוויזיה: "אנחנו מתבוננים באותו הדבר ורואים דברים שונים. אנחנו מתבוננים באותה אישה, באותה התנהגות. היא צועקת, היא מקללת, היא א מגיעה לפגישות בזמן. היא קונה טלוויזיה במקום להשקיע בדברים שקיבלה עבורם את הכסף… ואני יודעת מה אומרות העובדות הסוציאליות בישיבות הצוות, או מה כותבים בתיק, או איך מחליטים אם להשאיר אצלה את הילדים ומכריעים בשאלה אם היא אמא טובה. במקרים כאלה אם היא קונה טלוויזיה במקום לשלם את החוב לחברת החשמל או לקנות מיטה לילד, אומרים: 'זו לא החלטה טובה שלה כאם', או: 'אין לה סדרי עדיפויות'. ואני אומרת, זאת כן החלטה טובה! ומבחינתה היא אמא טובה! היא קונה טלוויזיה כי אחרת הילדים יהיו ברחוב, וברחוב מסוכן. יש סמים ברחוב."

                      הראיון עם קרומר-נבו, שבעצמה מגיעה מרקע של עוני חריף, מלא במקרים כאלה של מערכת שיקולים "לא-רציונאלית" למתבונן מהצד שפשוט לא מסוגל להבין את מכלול השיקולים החריף של מצב העוני. החברה "הנורמטיבית" והממסד שלה, כמובן, תמיד "מתבוננים מהצד". רבים מהמקרים האלה, אגב, כמו מקרים של אמהות המשאירות את ילדיהן לבד בבית בערבים וללא השגחה, נובעים מההכרח לצאת לעבוד בעבודות דחק. הראיון לא זמין אונליין, כאן יש את התקציר שלו: http://acheret.co.il/?cmd=articles.129&act=read&id=344

                      כאן יש מאמר מפורט מוקדם יותר (2004) של קרומר-נבו עצמה ששוטח את הרקע התיאורטי-היסטורי של שדה המחקר, שראוי להיקרא במלואו: http://acheret.co.il/?cmd=articles.156&act=read&id=715

                      קשה לי להתאפק מלצטט את המאמר כולו: "המחקר הוא סוג של פרקטיקה המייצרת באופן שיטתי את מושאיה, במקרה שלנו, את האנשים החיים בעוני. במובן זה כל כתיבה של מאמר מדעי היא, למעשה, הצהרת עמדה שיש לה השלכות על המדיניות החברתית הציבורית. אם כן, מחקר המתאר את האנשים החיים בעוני באמצעות תכונותיהם הבעייתיות בלבד שותף ליצירת מעמדם הנחות בעולם הדימויים החברתיים. טענתי היא, שבמשך השנים בחרו חוקרים ואנשי אקדמיה למקד את מבטם בתכונותיהם הבעייתיות של אנשים החיים בעוני. הם עשו זאת מסיבות שונות: חלקם מסיבות אידיאולוגיות, חלקם מתוך תפישה שלפיה תיאור מן הזווית הזאת הוא התיאור המהימן ביותר של המציאות."

                      באופן לא במיוחד מפתיע, קרומר-נבו מצביעה במאמר על מקורה של התפנית הפרדיגמאטית ביחס המחקרי מ"הנטייה הרווחת להאשים את העניים במצבם ולייחס להם תלותיות, פסיביות, כושר התמדה מוגבל ואי-יכולת לתכנן את עתידם" להבנה כי "נשים החיות בעוני מתמודדות עם מצבן התמודדות פעילה ומנסות כל העת להיחלץ ממנו", בעלייה בארה"ב של הפמיניזם האפרו-אמריקאי לקראת שנות ה-90 של המאה הקודמת:

                      "המאבקים שהעסיקו אז את התנועה הפמיניסטית לא שיקפו, לטענתן [של הפעילות הפמיניסטיות האפריקאיות-אמריקאיות, נא"ס] את בעיותיהן של נשים מובטלות, של נשים שאינן חלק משוק העבודה או של נשים שעובדות בעבודות לא-מקצועיות, חרושתיות או אחרות. גם בעיות אחרות המעסיקות מיליארדי נשים ברחבי העולם אינן באות לידי ביטוי בסדר-היום הפמיניסטי הבורגני, ה"לבן": בעיותיהן של נשים נכות, של נשים לסביות ושל נשים החיות תחת דיכוי דתי.
                      טענות אלו עיצבו מחדש את סדר-היום של האקטיביזם הפמיניסטי וחלחלו אף למחקר האקדמי, אשר החל לראות במיגדר, גזע, מעמד ועדה משתנים קריטיים להבנת מציאות החיים של הנשים החיות בעוני.
                      אולם האידיאולוגיה והתיאוריות הפמיניסטיות שינו לא רק את המחקר המתייחס לנשים החיות בעוני, אלא את כלל המחקר בנושא. עד אז התייחסו רובם הגדול של המחקרים אל האנשים החיים בעוני כאל דמויות המעוררות כעס או רחמים. רגשות אלו רווחים גם בקרב הציבור הרחב. אפילו את הקיצוץ האחרון בקצבאות הבטחת ההכנסה, ובכללן בקצבת הבטחת הכנסה המשולמת לאזרחי ישראל העניים ביותר, נימק שר האוצר בטענות שהעניים הם, כביכול, "שקרנים, עצלנים ונצלנים", וההתנגדות לטענות אלו שהשמיעו אנשים החיים בעוני, כמו ויקי קנפו וחברותיה, או פעילים חברתיים וחוקרים, לא הצליחה לתקן את הרושם הקשה, כאילו קביעותיו של שר האוצר ואנשי משרדו מבוססות על עובדות מוצקות והן אמת לאמיתה. סקירה קצרה של גופי הידע תצביע על הדרכים השונות שבהן הצליחו החוקרים לייצר לאורך שנים ידע המכחיש את אנושיותם של החיים בעוני."

                      היא נותנת דוגמה נוספת שלמערכת השיקולים הייחודית לעוני, בהקשר טראגי ומזעזע במיוחד, מתוך הספר Death Without Weeping (1992) של האנתרופולוגית ננסי שפר-יוז מברקלי: " הספר מתאר את חייהם של אנשים המתקיימים בעוני מרוד ב-shanty town של ברזיל, מקום שבו אמהות מורעבות, שכמעט חצי מילדיהן מתים לפני הגיעם לגיל שלוש, לומדות לא להתמסר לגידול ולטיפוח התינוקות החלשים ביותר שלהן. חוקר הבא לתאר תופעה ממין זה עלול לראות את הנשים כלא-אנושיות, מפני שהן מוותרות על ילדיהן, או כקורבנות. שפר-יוז אינה מאפיינת את הנשים כקרימינליות או פסיכופתיות, אלא מתארת כיצד הן ממשיכות לטפל בתינוקות החלשים ביותר ומעניקות להן את אותו הטיפול כמו לתינוקות האחרים. אולם היא מראה כיצד הן נמנעות מהתגייסות-יתר בהסתמך על אינטואיציה עמוקה, המורה להן אילו מהתינוקות עתידים לשרוד ואילו לא. יחד עם זאת, שפר-יוז מציגה את הקונפליקט האנושי שאמהות אלו מתמודדות עימו: אילו הקדישו את עצמן לטיפול מיוחד בתינוקות החלשים, היו מתמוטטות מעוצמת הכאב והחרדה, חדלות לתפקד כאמהות לילדיהן האחרים ולא מצליחות לשמור על שפיותן."

                      היא תוקפת את התפיסה הפופולארית, שמופיעה לא מעט גם פה בדיונים, בנוגע ל-"פחד מכך שהעוני עובר בתורשה מהורים לילדיהם, שילדים אשר הוריהם לא עובדים ונתמכים על-ידי קצבאות המדינה לומדים גם הם לעשות את אותו הדבר, מזין את האיומים החוזרים ונשנים להקשחת הקריטריונים לקבלת הקצבאות של המוסד לביטוח לאומי. למעשה, אין מחקר רב בסוגיה זו. אולם מממצאיהם של המחקרים הקיימים ניתן להסיק שאין עדות לקיומו של מעגל העוני; נהפוך הוא. המחקרים מראים שמצבו של דור הבנים (והבנות) במשפחות עניות טוב ממצב הוריהם, ושרבים מן העניים אינם נתמכים בקצבאות לאורך שנים, אלא עוברים במשך חייהם ממצב של נתמכות בקצבאות למצב של עבודה וחוזר חלילה, בהתאם למצב השוק ולמצבם האישי."

                      עוד חומר מארץ אחרת בנוגע לעוני (גילוי נאות בלה-בלה-בלה: כתבתי שם קצת) – חרדים, חילונים ועוני, כותרת משנה של מאמר של רוני סטריאר (2004) שנכתב משיחות עם נשים וגברים עניים, חרדים ולא-חרדים בירושלים: "נשים מתמודדות טוב יותר עם מצבי עוני מאשר גברים. גברים לא חרדים חשים מובסים על-ידי עוני. חרדים לא. נשים חרדיות אינן חשות ככאלה, אלא אם הן מתגרשות. בעוד זירת ההתמודדות של המשתתפים החרדים היא המשפחה וקהילה, בעיני הלא-חרדים עוני הוא ביטוי לבדידותם הקיומית ולנטישתם בידי החברה ומוסדותיה."
                      http://acheret.co.il/?cmd=articles.156&act=read&id=720 (יש את המאמר המלא)

                      את הראיון מ-2007 עם קרומר-נבו היא חותמת: "אני לא רוצה לעודד אנשים שמגייסים תרומות. אני רוצה שיגידו: 'אני מוכן שייקחו ממני יותר מיסים'… אני רוצה שאנשים יגידו: 'אני רוצה שיהיה יותר שוויון, כי אני מבין שהאי-שוויון הזה הוא מזעזע; אם הילדים של האישה הזאת, שחיה בעוני, מביטים בעיניים כלות בילדים עם המותגים, אז היא קונה להם את המותגים האלה במקום לשלם שכר דירה."

                      מהזווית הגלובלית, חייבים ללנקק לסרטוני האנימציה המוצלחים בסדרה של ה-RSA שהפכו לחצי-ויראליים בתקופה של אוקיופיי וול-סטריט, במקרה הזה עם קטעי הרצאות של זי'ז'ק, שהפך את ההתנגדות למוסר הכפול, המתחסד וההרסני של מנגנון הצדקה הצרכני-גלובלי לאחד מהדגלים שלו (למרות שאישית אני פחות מת עליו כתיאורטיקן כלכלי-מטריאליסטי ויותר בעניין של ז'יז'ק התיאולוג, אפילו שהוא אתיאיסט מוצהר ואפילו קנאי):

                      Ethics of Consumption – cultural" ":capitalism
                      http://www.youtube.com/watch?v=GRvRm19UKdA

                      ":First as Tragedy, Then as Farce"
                      http://www.youtube.com/watch?v=hpAMbpQ8J7g

                    • נועם א"ס

                      "מאות נשים בנגלדשיות נשרפו או נמחצו למוות בזמן שהכינו את הבגדים *שלנו*! בימים הקרובים, חברות האופנה הגדולות עשויות לחתום על הסכם שעשוי לאכוף כללי בטיחות נוקשים יותר, או להסתפק בספין יחסי ציבור. אם מיליון מאתנו ילחצו על ראשי H&M וגאפ לתמוך בכללי בטיחות מצילי חיים, כל החברות האחרות יישרו אתן קו. […]
                      "*האסון האחרון הוא חלק מתבנית*. בשנים האחרונות, שריפות ואסונות אחרים גבו את חייהם של אלף קורבנות, ורבות ורבים אחרים נפצעו קשה ואינם כשירים לחזור לעבודה. ממשלת בנגלדש מעלימה עין מתנאי בטיחות לא נאותים, כדי שספקים יוכלו לחתוך בעלויות ולהכין בגדים בקצב ובמחיר שענקי האופנה בעולם מצפים לו. המותגים הגדולים טוענים שהם בודקים את תנאי התעסוקה, אבל העובדים מספרים *שהבקרה של החברות אינה רצינית*." [הדגשות במקור]

                      חיתמו על העצומה:
                      http://www.avaaz.org/he/crushed_to_make_our_clothes_loc/?bmKWZbb&v=24787

                • זה תרגום מעוות של פוליטיקלי-קורקט מאמריקה. מישהו החליט ש"כושי" זה כמו Negro או Nigger, וייבא את האיסור הזה, בלי שום הקשר היסטורי תרבותי או אחר שמצדיק אותו, רק בורות.

                  • נועם א"ס

                    חבל שפספסתי בשתי דקות ושלא הדבקתי את התגובה האחרונה לכאן. בורות של סבתא שלך.

                  • שפה היא לא רק משתנה, אלא גם מושפעת משפות יותר דומיננטיות. זה דבר נורמלי וזה לא איזושהי מזימה פוליטיקלי קורקטית לזהם את נוזלי הגוף היקרים לך. דוגמאות:

                    בישראל, צפוניות ייבאו את הביטויים as if ו-like מהמקבילות הסוציולוגיות שלהן בקליפורניה, ואומרות כאילו וכזה. הן גם ייבאו את האינטונציה של טון עולה בסוף כל משפט, כאילו הוא שאלה.

                    בחלקים נכבדים מאירופה ייבאו את הרי"ש הגרונית הפריזאית, מה שגם נכנס ליידיש וממנה לעברית.

                    בעברית תנ"כית היו שני זמנים. אחד, מקביל לזמן עבר בעברית מודרנית, הוא לפעילויות שנגמרו. השני, מקביל לזמן עתיד, הוא לפעילויות שלא נגמרו. ערבית עדיין עובדת ככה. בגלל זה התנ"ך אומר "ויאמר אלוהים" על העבר – שיטת האספקט התנ"כית עבדה בצורה שונה. שיטת העבר-הווה-עתיד של עברית מודרנית באה משפות גרמניות ולטיניות, בהן בניגוד לרוב העולם זמן הוא יותר חשוב מאספקט. בגלל זה זמן הווה נוטה כמו שם תואר ולא כמו פועל בזמן עבר או עתיד.

                    ביפו, אורי חורש אומר שהוא שומע ערבים נוטשים את העי"ן (אבל לא את החי"ת), כמו בעברית אשכנזית, ומחליפים אותה בתנועת הפתח כמו מתחת לעי"ן במילה לוע או מתחת לחי"ת במילה רוח.

                    אז אם אתה רוצה להשתמש במילה כושי כי אתה מכיר אתיופים והם אומרים שלא אמרו להם את זה, אז אוקיי, אבל גם תחזור לרי"ש הלשונית ולשיטת הזמן/אספקט של עברית תנ"כית.

                    • גיל ב'

                      מה הקשר? המלה כושי הייתה בשימוש בתקופתי ולא לפני 2000 שנה. בדיוק כמו שנשמע לי אידיוטי להגיד "סיימתי" במקום "גמרתי" רק כי לפני כמה שנים חבורת צעירים החליטה לשנות את המשמעות של "גמרתי" למובן המיני בלבד, כך נשמע לי משונה להימנע מהמלה כושי. בכל אופן לאתיופים לא צריכה להיות זכות וטו על המלה. כאן לא מדובר על מלה שבמהותה היא מלה שלילית אלא מלה ניטרלית שאנשים מסוימים משתמשים בא באופן שלילי בגלל המשמעות שלה. מה שאומר שאם מחר תוחלף המלה במלה חדשה כלשהי תוך זמן קצר ישתמשו גם במלה החדשה בתור מלה שלילית. הבעיה כאן היא הגזענות ולא המלה. אפשר להשוות זאת למלה "ערבי". אין ספק שזו מלה ניטרלית שבאה לתאר קבוצת אנשים מסוימת (שאפילו משתמשת באותה מלה כלפי עצמה). אבל לחלק מהאוכלוסייה מדובר בקללה לכל דבר.

                    • המילים black ו-african-american קיימות כבר 40 או 50 שנה, והן לא עברו את תהליך הפייורציה (pejoration) שאתה מתאר. בכלל, לוקח למילים חדשות הרבה יותר זמן לעבור את התהליך הזה ממה שהרבה אנשים חושבים; הסיבה היחידה שאנשים מאמינים שמילה חדשה תעבור את אותה פייורציה זה שיש מיתוס נפוץ בקרב לבנים אמריקאים שזה לא יפה להגיד שחור וצריך להגיד אפריקני-אמריקאי. ובכל זאת, אנשים יודעים לא להגן על המילה negro בטענות שהיא במהותה נייטרלית ושלשחורים אין זכות וטו על השפה.

                      אגב, אני מנחש שאותו דבר נכון לגבי פלסטינים בישראל: יש תנועה איטית מהגדרה עצמית ערבית לפלסטינית בקרב הדור הצעיר, ביחד עם עליה בלאומנות פלסטינית (למרות שעדיין אזרחי ישראל הפלסטינים תומכים בשתי מדינות יותר גם מאזרחי ישראל היהודים וגם הפלסטינים שבשטחים), אבל זה בסדר להגיד ערבי. ההתנגדות היא בעיקר לזהות הערבית-ישראלית, כלומר לחלק הישראלי בזהות.

  • דני

    ולגבי הטענה כי "אף אחד לא מת בגדה במהלך השנה האחרונה" -אדל ביטון התינוקת בת השנתיים שוכבת עדיין בטיפול נמרץ במצב אנוש חודש וחצי אחרי שהותקפה באבנים .
    בוש והיכלם.

    • יותם

      הבנת הנקרא זה לא הצד החזק שלך, הא?

    • ygurvitz

      לול.

    • חנן

      דני – אדל ביטון לא "הותקפה באבנים" אלא נפגעה בתאונת דרכים מאחר ואמא שלה לא שמרה מרחק כראוי מהמשאית שנסעה לפניה (והותקפה באבנים).

      מעבר לזה – כשמתנחלים וחרדים (או סתם ערסים ביום כיפור) זורקים אבנים, גם צריך "למגר מהשורש את הגל הזה"?

      • דני

        אז את לא מעודכנת – לפני יומיים בערוץ 10 התברר סופית שהיא נפגעה ישירות מהאבנים :
        http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=973758

        • חנן

          מעניין, שלא לומר מוזר מאוד. לי זה נראה כמו רצון של משטרת המתנחלים לסדר למשפחתה של אדל הכרה כ"נפגעי פעולת איבה". הייתי בודק את השוטרים. שיםי לב, שהפלסטינים כבר הודו במה שלא עשו…
          בנוסף, כל מה שהמשטרה הודיעה (אחרי חודש של חקירה – איך בדיוק זה יכול להיות?!), זה שאבן חדרה לרכב. לא שאבן פגעה באדל. אין שום ספק שהפגיעות הקשות של אדל הן כתוצאה מהפגיעה של הרכב במשאית. תאונת דרכים עקב אי שמירת מרחק.

      • אורי דויד

        "אדל ביטון לא "הותקפה באבנים" אלא נפגעה בתאונת דרכים מאחר ואמא שלה לא שמרה מרחק כראוי מהמשאית שנסעה לפניה".

        לפעמים אני תוהה למה אני לא מצליח לצחוק ממערכונים שך לאטמה. ואז אני נכנס לכאן ומבין שאת האתר פוקדים מגיבים אמיתיים.

        • עדו

          יש הבדל בין ידוי אבן על משאית (פשע ) לבן ידוי אבן על מכונית פרטית שאתה רואה שיש בה ילדים (פשע מתועב)

          • דניאל

            לא, אין. תחבורה זאת מערכת ואם אתה פוגע בנקודה אחת אתה מאיים על הסביבה כולה. לזורקי האבנים אין כל דרך לצפות את תוצאות מעשיהם. נהג משאית יכול לסטות גם לנתיב שממול, או להידרדר מהכביש ולהיפגע בעצמו. ההערה על אי שמירת מרחק כסיבת התאונה גסת לב ותו לא.

            • גיל ב'

              זה היה רלבנטי אם היה קורה משהו למשאית. בכל מקרה של רכב שפוגע ברכב מאחור האשמה היא על הנהג הפוגע מאחור. גם אם אתה נוסע בכביש מהיר והנהג שלפניך עצר פתאום באמצע הכביש, לפי החוק עליך להיות מסוגל לעצור בלי לפגוע בו.

        • חנן

          מה לעשות, זאת המציאות. (התאונה, וזה שלאטמה מצחיקים בערך כמו ולדימיר פוטין).

    • "ולגבי הטענה כי "אף אחד לא מת בגדה במהלך השנה האחרונה" -אדל ביטון התינוקת בת השנתיים שוכבת עדיין בטיפול נמרץ במצב אנוש חודש וחצי אחרי שהותקפה באבנים."

      כלומר, היא לא מתה.

  • עדו

    אם הבנתי אותך נכון דני אז צה"ל הוא לאהגזען אלא אימפוטנט. אז בשביל מה צריך אותו שם?

  • בטטה

    אני יכול להבטיח ליוסי שמשטרת ביתר ירושלים לא תעשה כלום.
    הם רגילים לקבל יריקות מהימינונים ולטעון שזה גשם .

  • אריק

    צה"ל איננו הזרוע הצבאית של המתנחלים אלא של הציונות. האויב איננו הטרור הפלסטיני אלא האוכלוסיה הפלסטינית.

    • עדו

      מתי בדיוק הכרזנו מלחמה על האוכלוסיה הפלסטינית?

      • אריק

        לפני הקונגרס הציוני הראשון במרפסת בבזל

  • רונן

    שווה להזכיר את זה כשמברים על שוויון בנטל
    או יותר נכון-
    שוויון בנטל הכיבוש
    שוויון בנטל הגנת המתנחלים פורעי החוק

  • נתן

    צריך קצת הבנה בפסיכולוגיה של ביריונים בשביל להבין את התגובה המשתוללת של המתנחלים.

    כל מי שיצא לו פעם לשוחח עם פורעי וביריוני יצהר, תפוח, קירית ארבע ואיתמר שם לב שלמרות שמדובר באנשים שללא צה"ל היו מחזיקים מעמד בערך דקה וחצי, הרי שהדימוי העצמי שלהם נמצא בגודל של נושאת מטוסים בינונית .שוב ושוב חוזר המשפט " איתנו הם לא מעיזים להתעסק כי הם מפחדים ,הם יודעים שלא כדאי להם כי אנחנו לא עושים חשבון, ככה זה ערבים מבינים רק כוח, בלה,בלה,בלה…". ולכן כל פיגוע בלב ישובי כהנא חי(עד שמת) מפוצץ להם את הבועה.

  • ראש לשועלים

    לא הבנתי כלום
    מי הטובים, מי הרעים ומי מנצח בינתיים ?

  • עדו

    ועדיין ולמרות הכל אני לא מסכים שיש לסרב לשרת בצה"ל (לסרב לפקודות מסויימות זה עניין אחר, תלוי בפקודה) . תרצה או לא, בלעדי הצבא המושחת, האכזרי , המזיק והבזבזני שלנו לא נשרוד פה דקה ( בדיוק כפי שכתבו פה על המגלומנים מההתנחלויות. ) אנחנו עוד לא במצב שבו אפשר להרשות את הלוקסוס הזה בשכונה שבה אנחנו גרים.

    • שימי

      בולשיט, במבחן המציאות היישום של סירוב פקודה גובה מחיר כבד עד בלתי אפשרי מחייל "ערכי", יותר מאשר סירוב, או לפחות יותר מאשר סירוב שקט.

      להיות סרבן זה לוקסוס שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו.

      • שימי

        הכוונה למחיר יותר כבד מהמנעות משירות צבאי.

  • nachum

    הפכו מזמן למשת"פים של המתנחלים. and your job is again and again to write about it and to try to stop it!

  • Pingback: קצת קשה, אז שוברים? | החברים של ג'ורג'()