פוסט אורח: שעה קלה על כלכלה
יוסי, בפוסט מהשבוע שעבר, הזכיר לנו שבנימין נתניהו, כשר אוצר, אילץ את קרנות הפנסיה להעביר חלק ניכר מהכספים שמושקעים בהם להימורי בורסה. את הנפילות באג"ח של הטייקונים אנחנו רואים בחודשים האחרונים, ועכשיו ביבי נותן רשות לשודדים להמשיך ולבזוז, ולעשות עם כספי הפנסיה מה שבא להם. חבר אחר שאל בסטטוס מזעיק בפייסבוק מה לעשות עם קרן הפנסיה שלו, העלולה להיות מושקעת עד צואר באג”חים של תשובות ובן-דבים למיניהם.
סבי המנוח נהג לומר ש"עצות ועניבות כבר יש לו מספיק", ברמז ברור לחבריו מה לא לתת לו (ביידיש זה נשמע עוד יותר טוב). ובכל זאת, הנה ניתוח קצרצר וכמה עצות – בתקוה שאנ"ש מבין קוראי הבלוג יפיקו מהן תועלת – ואלה שעדיין אינם אנ"ש אולי ישתכנעו ויהפכו לאנ"ש בזכותן.
אז אחרי גילוי נאות – הכותב החזיק או מחזיק או עשוי להחזיק בנכסים להלן ועשוי להיות לו עניין אישי בהם ואין באמור להוות תחליף לייעוץ המתחשב בצרכים המיוחדים של כל אדם וכל מי שפועל על סמך הכתוב עושה זאת על אחריותו וכו' וכו' – תקציר הפרקים הקודמים. מה מבטיח פרנסה בימי זקנה?
א. אקטיבית: ילדים שעובדים בשדה במקומך.
ב. פסיבית: חסכונות.
ככה עבדו וכך עובדות עדיין חברות אגרריות בכל רחבי העולם. מכיון שמאז גירוש אבותינו מגן העדן עלינו להזיע כדי לאכול לחם, אדם היודע שבגיל הזקנה לא יוכל לעבוד (ודוק: לא יוכל, לא "לא ירצה, כי מתחשק לו לפרוש”) מגדל ילדים שיעבדו ויכלכלו ויסעדו גם אותו במרצם ובזיעתם. לחלופין, הוא צובר בשנות עבודתו נכסים ומזומנים כדי שיוכל בבוא היום להוון אותם ולקנות מזון.
השיטה הפנסיונית המודרנית היא בעצם ריכוז של המנגנון הזה: במקום שלכל אחד מאתנו יהיה שדה ליד הבית, קופות הפנסיה משקיעות בשדה משותף. במדינות מתוקנות, זה נעשה בידי המדינה: היא מרכזת את חסכונות העובדים, נותנת להם בתמורה אגרות חוב שהיא ערבה להן, ועם הכסף שמצטבר משך שנים משקיעה ב"שדות" אחרים. אלה יכולים להיות גם שדה קנה סוכר בפרגואי, או מטע עצי דקלים באינדונזיה. בהתאם לכך, ה"ילדים" לא חייבים להיות כבר בני משפחתנו הקרובים, אלא כל מי שיעבוד בשבילנו. מבחינת קופות הפנסיה זה יכול להיות גם ספינת דייג בויטנאם או מפעל לייצור שולחנות בגינאה המשוונית: העיקר שזה יהיה משהו שיניב למשקיעים (ל”חוסכים” בהן) "רווחים", שיאפשרו להם לחיות בלי לעבוד בעצמם בעת זקנה (העובדים ממש יכולים להיות כורי פחם בשכר רעב בסין או עובדים בסדנאות יזע בצ'אנג ראי, אבל זה ענין אחר). סיכומו של ענין: “קופת פנסיה" היא מנגנון שבו מישהו אחר – בנך יוצא חלציך או פועל אלמוני אי שם – עובד בשבילך.
תאורטית, אין מניעה שקופות פנסיה בידים פרטיות יהיו יציבות בדיוק כמו קופות בבעלות המדינה. ברור שחמדנותם ויהירותם של אנשים כמו אילן-לא-בא-לי-לשלם-את-החוב-בן-דב מקוממת (האם היתם נותנים את כספכם לאדם בחליפה נאה שפגש אתכם ברחוב, ביקש מכם סכום מסוים, הבטיח להחזיר ונעלם? כותב שורות אלו עשה זאת פעם אחת בצעירותו, ולמד את הלקח); אולם שורש הבעיה הוא מבני: העליה בתוחלת החיים בחמישים השנים האחרונות הביאה לשינוי משמעותי ביחס בין מספר העובדים לבין מספר הפנסיונרים.
אם לפני שלושים שנה אנשים יצאו לגמלאות בגיל 65 ואחר כך חיו עוד 5 שנים נוספות כשהם מכולכלים בידי הצעירים העובדים, הרי שכיום אנשים יוצאים לגמלאות בגיל דומה, אך ממשיכים לחיות אחר כך עוד שנים רבות. המשמעות היא שאם פעם על כל עובד צעיר ובריא היו, נניח, 0.1 פנסיונרים שיש לכלכל, הרי שכיום המספר עשוי להיות 0.25. העליה הזו לא הותה בעיה של ממש בעשרות השנים האחרונות. כי להבדיל מחברות אגרריות, שבהן נדרש כח השרירים ממש של אותם צעירים כדי לכלכל את ה"פנסיונרים", הרי שה"צמיחה" הכלכלית של עשרות השנים האחרונות אפשרה לאנושות לכלכל בלי בעיות מיוחדות יותר ויותר אנשים שאינם עובדים. דא עקא: ה"צמיחה" הזו היתה תלויה כל כולה כמעט בזמינותם של מקורות אנרגיה מתכלים ובלתי מתחדשים: גז, פחם ובעיקר נפט. הם שמאפשרים לכל אחד מאתנו להעסיק עשרות ואפילו מאות "עבדי אנרגיה", שעושים את העבודה בשבילנו; הם המאפשרים לרבים מאד "לצאת לפנסיה" בלי לעבוד. כל עוד גדלו מקורות האנרגיה הזמינים, יכול היה העולם התעשייתי לכלכל יותר ויותר "פנסיונרים" כל שנה.
כל שקל שנכנס לקופת פנסיה בעשורים האחרונים הוכנס אליה בהנחה שמתישהו בעתיד תהיה אפשרות להשקיע אותו בענף כלכלי מסוים שיחזיר את ההשקעה ברבית כזו שתספיק גם לכלכל את העובד בו (שכבר לא עובד באמצעות שרירים, אלא בעזרת דלקים מחצביים) וגם כמה וכמה פנסיונרים. במלים אחרות: קופות הפנסיה – כמו כל השקעה שנבנתה על אמונה ב"צמיחה" – היו השקעה על סמך אמונה שבעתיד יהיו יותר אנרגיה, יותר מזון, יותר מהכל – ככה שיספיק לכולם.
אבל הצמיחה הזו נגמרה. וכאן מתחילה הבעיה. חדלות פרעון של לווים הוא בעיה כלל עולמית היום. זה זה לא אמור לנחם אותנו, אבל טוב לדעת שמאחורי כל צעיפי המלים והמינוחים המקצועיים הסבוכים של "מומחים למימון", מאחורי השטיקים והטריקים הפיננסיים והחשבונאיים, אותם גורמים בדיוק עומדים מאחורי חדלות הפרעון של החברות של תשובה, דנקנר, בן-דב ושאר דומיהם ושל ממשלות יוון ואירלנד (וכל שאר מדינות גוש האירו, בעצם, למרות שבעת כתיבת שורות אלו, יום ב', 28 בנובמבר בשעה 15:26, זה עדיין מתחת לשולחן).
סיכומו של דבר: כספים שהושקעו בקופות פנסיה שאינן מבוססות ב-100% על שימוש באנרגיות מתחדשות ומנוהלות בידי אנשים ישרים והגונים שאינן תאבי בצע (מי מכיר קרן פנסיה כזו?) – הושמו על קרן הצבי (בעצם, אפילו פחות: מקרני צבי אפשר לעשות יופי של קתות לסכינים; דו"חות רבעוניים לעתים רבות אינם שווים את הניר שעליו נכתבו).
אז מה כן בטוח יחסית?
ראשית כל, חסכון. מי שרוצה להיות בטוח יחסית בעתידו צריך כבר היום לצמצם הוצאות. לא להניח ש"בעתיד, בעוד כמה שנים, אני אעשה קריירה נהדרת, ארויח משכורת מעולה ואוכל להחזיר את כל ההלוואות שלקחתי", אלא לצאת מנקודת הנחה שבעתיד מצבנו הכלכלי יהיה רע יותר במקרה הטוב, וממש ממש גרוע במקרה הרע. העולם התעשייתי (ועמו כדור הארץ כולו) נכנס כנראה לעידן של מחסור שטרם ידע כמותו.
שנית, להשקיע במים ומזון. זה הדבר הבסיסי שכל אחד מאתנו צריך. ככל שנתקרב אל השדות והמטעים שבהם גדל המזון שלנו, ככל שנוכל לספק את מי השתיה שלנו בעצמנו ולא באמצעות מערכות הובלה ושיווק מסובכות – כן ייטב. אם את/ה יכול/ה לגדל את המזון שלך (ולו את חלקו) בעצמך – די בטוח שתרויח/י (להמחשה קלה: בכמה עלה מחירו של קילו עגבניות בשנה האחרונה, ובכמה עלה השכר הממוצע במשק?). אותו דבר בנוגע למים, שניהולם בישראל הוא לא משהו, בלשון המעטה.
מי שמאמין להיסטוריונים, יכול להשקיע בזהב, בכסף ובפלטינה. מתכות אצילות הן נדירות, קשה מאד לכלות אותן, והן ניתנות לניוד בקלות. המתכות הללו, למרות ששימושיהן המעשיים מוגבלים מאד, נוטות לשמור על שווין, בעיקר עקב הערך הרגשי והפסיכולוגי שיש להן. צריך לזכור רק שכרייתן בימינו כרוכה לרוב בנזקים אקולוגיים בלתי מבוטלים.
אחרון חביב: דלקים. ידוע לנו שהם הולכים ומתכלים, וידוע לנו שהביקוש להם לא קטן. ואנחנו נזדקק להם.
סיכומו של דבר: אם אתם אופטימיים חסרי תקנה (כלומר מאמינים שממשלות יכולות להמשיך לעמוד בהתחיבויותיהן הפיננסיות גם אחרי שכל הבן-דבים והתשובות למיניהם נופלים, ואז למצוא מקורות אנרגיה חלופיים, חדשים ויעילים תוך שכנוע מאגי של מאות מיליוני אזרחים מפונקים במדינות העשירות בצורך להוריד את רמת חייהם ב-60% בערך), אתם יכולים להשקיע בקופות פנסיה הקונות רק מק"מים ואג"ח מדינה.
לעומת זאת, אם אתם ריאליסטים, כדאי להשקיע כמה שפחות בכל קופת פנסיה פיננסית שהיא. במקום זאת עדיף להשקיע בעיקר בהסבת אדמה ליד הבית לחקלאות (זה לא צריך להיות רק בחצר, אלא גם ברמה הלאומית), במחזור ואגירה של חומרים בעלי ערך (כן, גם זבל אורגני הוא בעל ערך) ובקשרים עם חברים בגילאים שונים. בסופו של דבר מה שמסייע לנו, כמו לכל הפרימאטים, לעבור תקופות קשות, הוא המעגל החברתי שלנו.
(דן תמיר)