ארכיון תגיות: זמן

כאן, מהשחפת, בעליית הגג

אני לא בטוח שהיום הייתי מצליח לקרוא את יוליסס. קראתי אותו פעם, בצבא. ישבתי עם שני הכרכים, ההוצאה הישנה, במשך שלושה חודשים, עובר מכרך א' להערות השוליים שנמצאו בכרך ב'. זו היתה קריאה איטית, מתסכלת, אבל יכולתי לה. יכולתי גם ל"אינאיך הלאה" של בקט, שקראתי בסופ"ש שמירות אחד ברמת-דוד. כיום אין לי שמירות ארוכות בצבא או לילות בהירים שלפניהם אין דבר מלבד ימי תיכון, אבל הזמן הוא לא באמת מה שהשתנה. הוא חסר, כדרכו, ונמצא, בדרכו, כל הזמן. הפנאי, הפנאי הנפשי, חסר ממנו.

עוד אחזור לזה.

[]

אפשר לדמיין ציר פשטני שעליו ניתן למקם כל יצירת אמנות על פי קריטריון אחד – המידה שבה המוען שאף להתאים את היצירה לקהל הנמענים. זו פשטנות איומה, ואני יכול להעלות לפחות שלוש הסתייגויות חריפות, אבל היא גם יעילה, לפחות לצרכי הפוסט הזה. כי, לפחות בחלקה, מידת התובענות של כל יצירה נובעת מהציר המדומיין והבעייתי הזה, וכי נראה לי שרגילים להתייחס אליו במובלע גם כקריטריון שיפוטי-אסתטי כמידת ה"מסחור" של היצירה.

הציר הזה נוח, ואפשר למקם עליו בקלות יחסית יצירות שונות, אבל הוא כמובן בדוי לחלוטין. ראשית, "קהל הנמענים" הוא מונח יפה, אבל הוא מסתיר את השאלה באלו נמענים מדובר. יצירה תמיד מותאמת לנמענים מסוימים, במידת מה, ולא תמיד אתה, הקורא, הוא הנמען שלה. מה גם שיצירות רבות, אולי רובן, לא מותאמות במכוון לקהל מסוים, והן פשוט נוצרו מתוך תפיסה אמורפית, כללית, של מה "נכון" ו"יפה". גם המונח "ממוסחר" לא מתייחס באמת ליצירה שמותאמת לקהל נמענים, אלא ליצירה שמיועדת לקהל גדול ובעל תביעות נמוכות. וכמובן, יצירה יכולה להיות תובענית עבורך גם אם אתה הנמען האידיאלי שלה.

אבל אם נניח לזה רגע, ההפשטה הזו גסה מספיק בשביל להיות מעניינת. בקצה אחד של הציר אפשר למקם בנוחות את יצירות הנוסחה, היומית, רומן הטיסה, ובקצה האחר אפשר למקם את היצירות האוטיסטיות הגדולות של תקופתנו, את פיניגנס ווייק, את בקט המאוחר, את מרינה אברמוביץ. ואחרי שממקמים את כל אלו, אפשר לזרוק לרגע את הציר, ולתהות כמה מרומני הטיסה, נניח, ואלו חלקים מהם, נוצרו כנוסחה מחושבת, ואילו חלקים מהם נוצרו פשוט מכיוון שהאדם שיצר אותם היה, ובכן, טיפוס לא מעניין כל כך. כלומר, כמה המחבר היה מותאם לנמען, שופר אלמוני של התרבות שיצרה אותו ואת הספר שלו. ואפשר גם לתהות לאלו נמענים התכוון ג'ויס, ולאיזה סוג קריאה חתר בקט, ואיך כל אלה היו חלק מהפריחה האזוטרית של המודרניזם. וכל זה מגניב מאוד.

ההפשטה הזו מתפרקת בעיקר משום שהיא מתוארת מהכיוון הלא נכון – מהאופן שבו היצירה חוברה. מהכיוון של הקורא, של הנמען, ההפשטה עדיין רלוונטית. מבחינתו, יש ערך לשאלה עד כמה היצירה מותאמת לו. כמה מעצמו הוא ימצא בה, ומתי הוא ימצא בה כל כך הרבה מעצמו, עד שהיצירה תפסיק להיות מעניינת.

[]

יש בזה משהו, לא? אני לוקח ספר חדש ליד, וחלק מההתרגשות היא מכך שאני לא יודע מה אני אמצא בו. לא יודע במובן העמוק. זה לא קורה עם כל ספר. זה לא קורה לי עם ספרי עיון, זה לא קורה לי עם מותחני ריגול, אבל עם "ספרות" כן. אני יודע שעד שאעבור מספר עמודים, לא אוכל לדעת אם הספר הוא חבר שלי (כהגדרתה המצוינת של עדיה), ואם הוא חבר, אם הוא מסוג החברים שאני רוצה ויכול לשמוע כרגע. וקל לי, יחסית, לסווג כך ספרים. יש את הספרים שאני יודע מה הם יתנו לי, ויש ספרים שאיני יודע, ושלעתים, בגלל זה, אני חושש לפתוח. יש ספרים שיתנו לי עוד מאותו הדבר, וזה בדיוק מה שאני מבקש מהם, ויש ספרים שישברו אותי לגמרי. יש לה-קארה ויש פינטר.

אז אני לא יודע אם הקריאה לאיטיות היא פשוט התנגדות לשם התנגדות, אבל אני יודע שיש הרבה דברים שניתן להתקומם נגדם בתרבות שלנו, והעובדה שנבחרה דווקא המהירות אומרת משהו. ואני יודע גם שהמניפסט לכתיבה משתהה נראה לי יותר כמניפסט בשבח התובענות מאשר כמניפסט בשבח האיטיות, ותובענות, במקרים רבים, היא רק נגזרת של אחרות.

זה מוזר לכתוב את זה. אין לי שחפת או עליית גג, ורוב המשוררים שפגשתי היו רחוקים מאוד ממה שהייתי מכנה גאונות. רחוקים מאוד. אבל אני מזדהה עם הקריאה ליצירה תובענית, ואני מזדהה אפילו עם עבודות ה-Long Duration של אברמוביץ. לא בגלל שכל יצירה תובענית היא גם יצירה מתגמלת, כמו בגלל החשד שיצירות מתגמלות הן גם יצירות תובעניות, לפחות במובנים מסוימים. ואני מרוצה מזה שישנה אברמוביץ ששמה שערי ענק לפני היצירה שלה, שערי הסיפור-שלא-נגמר כאלה. זה עושה אותי אופטימי.

בציר המדומיין ההוא, של התאמה לנמען, נראה לי שאברמוביץ עובדת בעיקר עם עצמה ולמען עצמה. ואתה יכול לקחת בזה חלק, אם תרצה, אבל אתה לא חייב. כנ"ל ג'ויס, כנ"ל בקט. אני מרוצה מהם, גם אם אני לא בטוח שאוכל לחלוק עמם שוב חדר. וזו, בעצם, הנקודה שפתחתי בה. אני לא יודע אם העולם באמת נעשה מהיר יותר, אבל שינוי כלשהו התרחש, לפחות עבורי, והוא קשור למהירות פחות מכפי שהוא קשור לפנאי נפשי. בגיל מסוים, עם לחצים מסוימים, קל יותר לחפש יומית. אפשר לשקוע לתוך "יוליסס", מנסיון, אבל פשוט יותר לראות את "מצ'טה". ואיכשהו, לוקח לי יותר ויותר זמן להתחיל לקרוא את הפוסטים בבלוגים האהובים עלי, ואני עובר יותר ספרים לפני שאני מעז לפתוח ספר כבד, שאולי יהיה מתגמל ואולי לא.

ובעצם, כל זה הוא סוג של הערה בשולי הפוסט של קרן.

שלושה קצרים (עיתונות, זמן וכל הדברים שפספסתם עכשיו)

לידי משמרת העיתונאים הצעירה. בחינם. עלי.

לפני זמן מה כתבה איילת מ"ללא אליבי" פוסט מקסים על ימיה בגל"ץ. הדברים שהיא אמרה שם התחברו לדברים שאוכלים אותי כבר כמה שנים. העבודה הזו, עיתונות, דורשת ניצול. העיתונאים הללו, שהולכים לתשאל את משפחות הפצועים, שלמדו איך לעודד "סיפור אנושי" מתוך פיות אנושיים, עוסקים בעיתונות בצורתה הגולמית. הם לא חושפים עוולות, הם לא מביאים לציבור דבר. הם עוסקים בהפיכת בני אדם לסיפורים, סיפורים לתוכן, תוכן למלים מודפסות. הם גדודי הקונבנציה, האנשים שממלאים את החורים בעיתון של מחר ובאתר של היום. חלק מהמרואיינים מעונינים בכך, ודאי, אבל זה לא משנה. ברוב המקרים, ברוב המקרים, נדרש ממך ללמוד כיצד להשתמש באנשים למען העבודה.

כך גם היתה העבודה שנים על שנים. זה לא חדש, ויש עבודות נוספות שדורשות את אותו סוג להטוט מנטלי, כזה שמאפשר לנו להפוך בני אדם לפונקציות של המקצוע. רק אל תתפלאו אחר כך שהעיתונאים הללו, כשיהפכו לעורכים, יהפכו אתכם לפונקציות במקצוע שלהם. את הלהטוט הזה הם למדו קודם, בשטח.

 

הזמן זוחל בלאט

ספרים הם אהבה. מכאן

יצא לי לאחרונה להתעסק קצת באחד מסיפורי חוני המעגל (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כג עמוד א).

בקצרה: חוני תהה כל ימיו לפשר הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו, א'), שהרי איך ניתן לדמות את שבעים שנות גלות בבל לחלום. באחד הימים הוא רואה איש שותל עץ חרוב, שאל אותו כמה זמן עד שהעץ יתן פרי, וזה עונה לו "שבעין שנין". חוני תוהה למה לו לשתול עץ שלא יהנה מפירותיו, וזה עונה שהוא שותל לבנו, כמו שאבותיו שתלו לו. חוני נרדם, מתעורר לאחר שבעים שנה, ורואה אדם מלקט חרובים מעץ. לאחר שזה מספר לו שאביו שתל את העץ, מבין חוני שעברו 70 שנה. הוא הולך לביתו, שם הוא מגלה שבנו נפטר אולם נכדו חי עדיין. הוא מספר להם שהוא חוני המעגל, הם לא קונים את זה, הוא הולך לבית המדרש, שומע אותם מתרברבים, מספר שהוא חוני המעגל, לא מאמינים לו, חלשה דעתו ומת. ולכן, רבותי, אומרים רבנים "או חברותא או מיתותא".

זה סיפור משעשע. ראשית, אין קשר אמיתי בין חלקו הראשון לחלקו השני; הוא לא באמת מסביר את הפסוק ההוא מתהילים. שנית, תפיסת הזמן של הסיפור היסטרית. בסרטי "חזרה לעתיד" שלושים שנה לכאן או לכאן מתבטאים בשינויים דרסטיים במציאות. אנחנו לא יכולים לחשוב על מסע בזמן מבלי לראות שינויים אדירים בעולם, חלקם מופרכים. הזמן שלנו זורם מהר יותר. אצל הפסיכים מהתלמוד, לעומת זאת, חלוף הזמן גורר רק את חלוף האנשים.

ובעצם, זה לא מדויק. כי בסיפור הזה, בעצם, הזמן מתקדם אך האנושות מתדרדרת. במה התרברבו הרבנים? "נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל דכי הוי עייל לבית מדרשא כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו". ובתרגום: "נהירות וברורות הלכותינו כבשנות חוני המעגל, שכאשר היה נכנס לבית המדרש כל קושיה שהיתה להם לחכמים היה פותר להם". כמה חמוד.

 

פונקציית הקריאה האפשרית

רוני שני פרסמה לא מזמן מקבץ קישורים מעניין לדיון שהחל בעקבות מאמר של ניק קאר. קאר טוען שהרשת מקצרת את טווח הריכוז שלנו. לא יצא לי לקרוא אף אחד מהקישורים הנ"ל עדיין, בעיקר מכיוון שהעבודה מקצרת את טווח הזמן שלי, אבל אנסה לתרום שני סנט, בתקווה שאצא מקורי.

כל מי שעבד בתוכן באינטרנט מכיר את הדרישה לכתוב קצר. התביעה הזו עצבנה אותי במשך שנים, אבל גם אני חייב להודות שאני דוחה טקסטים ארוכים למאוחר-יותר נצחי-למחצה. עכשיו נדמה לי שאני מבין למה. הרשת היא קצת כמו חנות ספרים ענקית וחינמית. אתה יכול לקרוא מה שאתה רוצה, אבל אתה יודע שכל זמן שתשקיע בטקסט א' בא על חשבון קריאתו של טקסט ב', ג', ד' וכו'. פוטנציאל הקריאה האפשרית יושב שם תמיד, מעין קול קטן ומרושע, שמספר לך על כל הטקסטים שאתה מפסיד עכשיו כשאתה קורא את הטקסט הזה. זה מקום טוב לסיים את הפוסט, לא? משוחררים.

מונומנט

"המטרה של 'תיאוריית החורבות' היתה לעצב את גוויתו העתידית של הבניין על ידי חיזוקם של אלמנטים קונסטרוקטיביים מסוימים והחלשתם של אחרים, כך שגם לאחר מאות שנים של הרס, מלחמה ועזובה היא תתפקד כמונומנט בפני עצמו."

"… בתכננו בניין הוא ×”×™×” מתכנן גם את החורבה של אותו בניין, כשבזכרונו ערוכה איקונוגרפיה שלמה של דימויי חורבות. מהבחינה המעשית, המשמעות של חיזוקם של חלקי בניין מסויימים, הרבה מעבר לכל פרופורציה (קירות אבן בעובי שלושה מטרים…) היא גם החלשת החלקים האחרים, אלה שלא רק שאפשר לוותר עליהם, אלא שיש לוותר עליהם כדי להשיג את הדימוי הרצוי של החורבה"
(שרון רוטברד, "עיר לבנה עיר שחורה", בבל 2005, עמ' 237-8)

בחושך, במיטה, אנחנו מפנים את במת החושים למגע. ידיים, שפתיים, עור חשוף וזיעה שמתייבשת לאט. אני מודד את המילימטרים שבין שני הגופים השרועים חבוקים במיטה, עד לא מזמן זרים זה לזה, ועכשיו במרווח נגיעה, מחפשים להתכדרר למצב שבו תישכח הבדידות שהייתה נחלתנו עד לא מזמן. בעיניים חצי עצומות, בשלווה מיוחדת של אחרי, מזדחלות לי לקצות השפתיים חרדות שלא אני זימנתי.

הזיכרון יש לו דרכים להזדחל מתחת לעורות, והשפתיים זוכרות גם זוכרות. הן נישקו צוואר אחר, שקיומו נשאר כעת רק בעצביהן העדינים. והן גם נצרבו בחסך מצווארים ושדיים ושפתיים אחיות. מילות אהבה שנלחשו דרכן לפני זמן קצר לא הותירו את רישומן – לשפתיים אין אמון לא בבעליהן ולא בשותפתן. ובהנהגתן מתמרד הגוף מפנים העור לחוצו, והוא המון הנמלט מעיר צרובת קרבות במיטות, בלילות.

אני יודע שזה ייגמר מתישהו. שום דבר לא נמשך לנצח. גם את, שאני אוהב כל כך, תהיי בסוף זיכרון. אני אגלה גם ממך במוקדם או במאוחר, רפלקס הרסני שגם אם אתכחש לו, יבואו השפתיים והידיים ויפרצו לחדר הזה. שלא אתרפק על האינטימיות. אם גם את זה תהרוס, אומרות, לפחות פזר את נשיקותיך בתבונה.
בת זוג ×–×” יציבות. ×–×” מקום אנושי. שושנת אסוציאציות שאתה נושא איתך תמיד, ובמרכזה מיטה משותפת. השינה המשותפת היא גראונד-זירו של המרחב המשותף, של האינטימיות, ובה המדד סובלימינלי לקשר. יש בה אלמנט בועתי – ניתוק שאינו רק תוצאה של דלת סגורה או תריסים מוגפים, אלא של הבנה אילמת בין שני בני אדם ×›×™ כאן החוקים אחרים. ×–×” לא רק סקס – על ×–×” נכתב יותר מדי גם ×›×›×” – השיחות כאן הן אחרות בתוכנן כמו במשמעות המיוחסת להן. כאן תאמר לבחורה שאתה אוהב אותה, כאן תספר לה כמה היא יפה, כאן תרשה לעצמך להשיל דימויים, להרפות.

אבל לב-ליבו של העניין הוא בכל זאת פיזי. במקום שבו אין מגבלות חברתיות על המגע, ניתן סוף סוף להכיר את האדם שמולך בקימורים, בנקודות הרגישות, יש אישור לידיים לנוח היכן שהן (שאתה) רוצה. אך עיצוב הרגע ×”×–×” הוא גם החולשה העיקרית שלו – ×›×™ הוא מתרחש קודם כל בדמיונך. והוא התעצב כסינתזה של רגעים כאלו עם שותפים אחרים ושל לילות בודדים שבהם ידיך שיוועו לנוח במקומות המוכרים. האינטימיות מתקיימת במרחב שבין קיומה ברגע ×–×”, קיומה כדימוי/זיכרון, ואי-קיומה, כחסך. ובתוך כל ×–×”, הולכת ומצטמצמת האישה הנפלאה שאיתך לניצבת בדרמה שאתה כותב לבדך.

"אין ספק שכל מבנה הוא גם תבנית החורבן שיום אחד עלול לפקוד אותו (…) החידוש ב'תיאוריה' של שפר הוא הנסיון לאלף את כל אלה (כוחות ההרס, ×™.), לרתום אותם לאסתטיקה ולרטוריקה של החורבן ושל ההרס, להפוך אותם לארכיטקטורה. (…) הטמנתו של הזמן ההטרוכרוני, האל-זמני ×”×–×”, של ×¢×™×™ החורבות, כמעין 'פצצת זמן' בתוך המעטפת העכשווית (והזמנית) של הבניין, הופכת בסופו של דבר את ההווה למסע לוויה ×—×’×™×’×™ אל עבר עתיד אינסופי ובלתי-נמנע."
(שם)

לכל נשיקה מוצמד תאריך תפוגה. הספק מאכל. האם אפשר לעמוד בתנאיו של חוזה שנשיקה חותמת? אם החורבן מקנן בזרעו של כל קשר שאני בונה, האם לנצל כל רגע בנווה המדבר של החום האנושי, או להתרחק כמו מאש ממי שאתה רוצה בקירבתו, מחשש לנפגעים נוספים בבוא הסוף המדמם?
פעם חשבתי שאם קשר רומנטי נבנה באחריות, בשיקול דעת, הוא יעמוד על תילו לנצח. כשזה קרס ברעש גדול, מותיר ×¢×™×™ חורבות, שיניתי את דעתי. מוטב להכיר בחולשות, ואם ממילא ייפול אז לבנות מחומרים קלים ככל שאפשר – שאפילו לא ×™×”×™×” צורך לבוא לאסוף את השברים. אבל האמון שלי ביכולות ההנדסה שלי אבד, ואני קהה, ובמיטה, בחושך, הידיים והשפתיים מסרטטות על גוף אוהב את שברי הזיכרון, ספק מתחמקות מהם, ספק טובלות בהם בהפגנתיות.

אני מונומנט להרס-עצמי.