על גלות, מעגליות וזעקה

(רשימה קצרה ונרגשת על האלבום האחרון של רות דולורס וייס)

אני חייב תודה לרות דולורס וייס, שהזכירה לי בתקופה קשה מה באמת מרגש בחיים. משהו נשבר בי כל פעם מול האלבום האחרון שלה, "בעברית". אולי מעין מבנה פנימי, שמתגבש באותה קלות מטרידה שבה הוא נשבר. קלישאה? כשמדובר "בעברית" זה יותר כמו הפנמה של מבנה היצירה: תקליט מבריק שמבוסס כולו על המתח של התנועה אל השבר וממנו, שתופס שיר כזירה של מאבק אלים בין מילים לבין זעקה, מאבק שבטווח הקצר מסתיים בזעקה אך בטווח הארוך מסתיים בתקיעות, בשחזור רפטטיבי של התנועה והמתח.

בחנות הדיסקים ובפרסומת לקראת ההופעה בתיאטרון תמונע הגדירו את המוסיקה הזאת, שלא בצדק לדעתי, כבלוז. המחשבה על בלוז קשורה כנראה לכך שקולה של רות בדומה לזמרות ג'ז נוטה להתעוות ולהיסדק בעיצומן של המילים: "השמש נוגעת ונוגעעעעת" או "בשמלות קלוווות" או "וכל קבצניייך". אבל בניגוד לבלוז, שמבוסס על מבנה פשוט שרק מעצים וממחזר את עצמו דרך האלתור או החריגות מהסולם, השבר כאן נוכח באופן אמיתי יותר והסדקים הם איום של ממש, שכן בעת שמיעת התקליט התחושה היא שהמילים עומדות להתפקע בכל רגע, להיות מופשטות ממשמעותן ולהפוך ליבבות או לצעקות.

וזהו באמת הכוח של "בעברית": מצד אחד האיום ×”×–×”, שנוכח בכל שיר ושיר גם באמצעות נגינת הפסנתר של רות (אקורדים שבורים על אקורדים שבורים, באגרסיביות), ומצד שני המימוש האינטנסיבי של האיום ×”×–×” בחלק גדול מהשירים, עת המילים מתחלפות פתאום ב"איי איי איי" או "הו הו הו" ("מונחת בלילה בלי סוף, הו הו הו, איי איי איי איי בלילה בלי סוף"), שנשמע לעיתים כמו ואריציה מצמררת של מזמור חסידי. את קולה של רות בהקשר ×–×” ניתן אפשר להגדיר כסוכן של ×”×–×¢×§×”. ברור לגמרי שהקול ×”×–×” רוצה לנטוש את המילים, שהן בסך הכל ממלאות מקום, לנטוש את המילים ולהגיע למשמעות האמיתית והמופשטת של השירה, שהיא לא יותר מזעקה נטולת שפה. למרות שפעמים רבות אחרי הרגע המזוקק ×”×–×”, הרגע של ההתפשטות, הקול חוזר אל המילים, ברור שאלו כבר אינן אותן מילים – הן כבר נגועות בזעקה.

אני חושב שזה לא מקרי ש"בעברית" לא יכול להישאר יותר מדי בתוך השפה. הגלות הזאת נוכחת באופן ברור בתוך התמטיקה של שירי האלבום. כשהתקליט מגיע לשיאו, הפרשנות המצמררת בביצוע ובהקשר ל"משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג ("מחורבן חומותייך כל אבן קטנה אלקט ואשמור למזכרת, ומעיר לעיר, ממדינה למדינה אנודה עם שיר ותיבת נגינה לתנות דלותך הזוהרת"), אני לא יכול שלא לחשוב על העובדה ש"בעברית" זהו תקליט ראשון בעברית של מוסיקאית מאשקלון שחיה בטקסס. אולי לכן ערי השדה הישראליות, באר שבע ואשקלון הנוכחות בתקליט, הופכות למקומות מיתיים המאכלסים ציפורי טרף או קיקיון ושיטה בוגדניים. כמו העברית, או כמו נוף השדות חסר השם שעל העטיפה (שבו הזמרת מושפלת הפנים המצולמת בו לא באמת משתלבת) אלו אינם מקומות שניתן באמת להישאר בהם. השירים הכואבים והמרגשים שבתקליט מסמנים אולי את התנועה אל תוך המרחב הבלתי אפשרי הזה ומחוצה לו.

השיבוץ של השיר האחרון מהווה לדעתי את אחת ההברקות המדהימות ביותר שנעשו במוסיקה הישראלית. זהו מפגש בין הפסוקים המולחנים מקהלת לקולה של רות, שהוא עירום הפעם וללא כל ליווי מוסיקלי. בקטע הזה, ההשתברויות בקול שעד כה היו ממבשרי השבר והזעקה המתקרבת, הופכות לחלק מהסדר כשהן ניתנות כסיומות של פסוקים (כפי שמקריאים מהתנ"ך). יש כאן חזרה אל חלק גדול מהמוטיבים והמילים בשירים שפתאום נראים כאילו נכתבו לאור שורותיו של קהלת: השמש ש"נוגעת ונוגעעעת" (מהשיר המדהים "קיץ"), ההופכת באמצע האלבום ל"שמשות של מילים", הופכת כאן ל"וזרח השם ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם"; "בין ההבלים חוצות אשקלון" הופך ל"הבל הבלים הכל הבל"; ה"שקט הזה, היגע" שמתוכו צומחת משמעות באחד השירים, הופך כאן ל"כל הדברים יגעים"; וגם פעולת הנדודים והשירה כפעולת הנצחה (כפי שהיא מתבטאת בשיר של לאה גולדברג) הופכת לחסרת טעם: "דור הולך ודור בא והארץ עודנה עומדת", וכמובן "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שם הנחלים הולכים שם הם שבים ללכת".

אלא שהסדר המדכא ×”×–×” של הדברים, אינו מהווה חותם אמיתי לתקיעות של "בעברית". אם התקיעות הזאת מתבטאת בכאב של ההליכה לגלות והחזרה ממנה, התנועה מן המילים אל ×”×–×¢×§×”, התקיעות של קהלת מהווה סגירה של מעגל, שאמור מיד להיפתח מחדש. הרפטטביות של ביצוע השיר מסמלת את הרפטטיביות של האלבום כולו. נראה שאת כל התורה ניתן לסכם במשפט אחד: תקליט שנסגר במילים "אין חדש תחת השמש" ומתחיל ב"גיליתי שמש… גיליתי שמש מחדש" יש לשמוע (ולשמוע) ב-repeat.

אורי ברוכין מרצה על שיווק נרטיבי: סיכום אירוע

"לפני חמש שנים עזב את הקיבוץ
עם מזוודה אחת ובלוריתו המתנפנפת
אמרו עליו: 'נראה איך יסתדר בחוץ,
תראו שעוד יחזור על ארבע אל הרפת'".

בערב סגריר, אפלולי ונתעב
כמו זה אשר בו סיכומנו נכתב
הגיחו, ספוגים, מפינות תל-אביב
שוחרי "ההם" וקוראי "קולקטיב".
באופן מפתיע, אך לא בלי צידוק,
חבשו ספסלים ובלטות עמם גם אנשי השיווק –
אבל למה לפסול? –
הבאנו אותם למעוזו של השמאל.

בחדר הרצאות ב"גדה השמאלית"
הצטופף קהל רב עד בערך אינספור
והסכית לברוכין שבא מהכפור
אשר בגולה האנגלית.

Some were left outside the door
Quoth the raven, `Nevermore.'

"שיווק נרטיבי", "מסר קליט" ובאחטין
לא נוטים להופיע יחדיו, אולם בידיו
של המרצה מן החו"ל
התאימו הם כמו ארנבים לשרוול.
ואולי קצת יותר טוב. ובכן, כך או כך,
נדלק המקרן. הברוכין פתח
ותירץ, ממרומיו של דוכן פוליטרוק,
איך הופך גילמניסט להיות איש שיווק.

אחר כך הסביר לקהל הדחוק
שנפתלי הרץ אימבר עסק במיתוג,
ובמיטב מונחיו של החוג שממנו ערק
הוא ניתַח את השוק. מסמנים במרק
במקום רשת, בינאריות במיץ –
על כל זאת התפייט המרצה האמיץ
וקילל בסמיוטית שוטפת, הדגים וניתֵחַ. אקיצר, הפציץ.

את רזי הפרסום שספג בגולה
לא חסך מאיתנו ברוכין הנ"ל:
איך מוכרים לסובייטים תעמולה, למשל,
כשהם חסינים ממילא;
או כיצד לנצל נטיות מביכות
כחיבת רומנים לגומחות מסריחות,
וכאלה. וכאן הפירוט ייקטע.
לא לדאוג! בקרוב תעלה הקלטה.

לסיכום, קומקומקום, קומקומקום.

נחתכו בעריכה:
פועים ושועים
עכוזים
פרזול, שלשול
עגבת, פריץ, הבלותא

לאריין

1. או: שיחת הוועידה שבשמיים

לא מזמן ניסינו, שלושה עיתונאי טכנולוגיה, לערוך שיחת ועידה. אף אחד מאיתנו לא ידע איך, אז השתמשנו בגוגל. לא עזר. לאחר שלושה מדריכים לקויים (של בזק, פלאפון וסלקום), התחברנו כולנו ל-JAJAH, והיתה לנו תקומה.

שלושתנו יודעים להשתמש בטלפון. אנחנו יודעים להרים את השפופרת, לחייג מספר ולהמתין. אנחנו יודעים איך לנתק שיחה, וחלקנו יודעים גם לשים שיחה בהמתנה. שיחת ועידה, מצד שני, לא.

וזה מעניין, ולא כל כך מדהים. מעניין גם שהמפלט הראשון שלנו ×”×™×” אזור טכנולוגי אחר – הרשת. אנחנו אולי לא יודעים לבצע שיחת ועידה (ואם ×–×” תלוי באינטרנט העברי, איש לא ידע), אבל אנחנו יודעים מאיפה אפשר ללמוד. וכאשר גם ×–×” מכזיב, אנחנו יודעים איפה נוכל למצוא פתרון חלופי.

2. או: זיכרון של רווח

פאקינג וורדפרס. מכאן

התקנתי גם וורדפרס חדש, שבקרוב אולי תוזמנו אליו. קראתי את ההוראות של חנית, עשיתי את המבוקש, והיה לנו וורדפרס. בשלב האחרון, ביקש ממני הוורדפרס את כתובת האימייל. הכנסתי אותה, לחצתי "שלח". לחצתי "שלח", והוורדפרס טען שאין חיה כזו. הבטתי בכתובת, הבטתי באימייל, והכתובת אותה כתובת. לאחר שתי דקות, הבנתי שכנראה הכנסתי רווח מיותר בין תחילת הטופס לבין הכתובת. רווח מיותר ובלתי נראה. וכך היה, והיתה לנו תקומה.

3. או: גמגומים וטשרניחובסקי

המילה שחשבתי עליה בהקשר הזה היתה "אוריינות", אבל זה לא בדיוק זה. אבן שושן טוען שאוריינות היא "היכולת לקרוא ולכתוב, היכולת להשתמש בשפה על כל משלביה ורבדיה" ו"היכולת להשתמש בטכנולוגיות מידע שונות". זה זה, אבל לא בדיוק. כי "היכולת לקרוא ולכתוב" או "היכולת להשתמש בשפה" אינם קרובים ל"יכולת להשתמש בשפה על כל משלביה ורבדיה". ולמרות שאבן שושן לא מזכיר זאת, גם היכולת להשתמש בטכנולוגיות מידע שונות אינה זהה ליכולת להשתמש בטכנולוגיות אלו על כל משלביהן ורבדיהן. זה הפער שבין גמגום לדיבור, או שבין ידיעה לאינסטינקט. מערכות החינוך שלנו כמעט לעולם אינן מצליחות לגשר על הפער הזה, ויתכן שאחת הסיבות לכך היא שהן אינן מנסות. ברוב המקרים, לא מלמדים אותנו אוריינות אלא כשירות.

דמיינו סקאלה בדיונית של "ידיעת השפה העברית". אוריינות היא השטח בין אמצע הסקאלה לבין הקצה הרחוק שלה, שטח שמתחיל בדוברים ילידים ומסתיים בברנר וטשרניחובסקי. אני לא בטוח כלל שכשירות מופיעה על הסקאלה הזו; כשירות היא מה שצריך כדי להיכנס לסקאלה מלכתחילה.

אבל גם אם מערכות החינוך היו משתדלות באמת, נורא קשה לאָרְייֶן אדם. אנחנו יכולים ללמד את הטריקים הקטנים, את הקללות או את קיצורי המקשים, אך נתח מידע אדיר נותר בחוץ. הרווח המיותר שהכנסתי בטופס האימייל יכול היה לחרפן אדם אחר במשך שעות. אי אז, גם אני, כנראה, התחרפנתי ממקרה דומה. הכל נראה בסדר, אבל העסק לא פועל. מתי למדנו שאם נכה בטלוויזיה היא עשויה לחזור לפעול? מתי למדנו שאם שההד שאפשר לשמוע לפעמים בטלפון הוא באג מקובל? מתי למדנו להבחין בין באג מקובל לבאג קטסטרופלי? לפעמים אני מדבר בטלפון הקווי, ושומע ברקע אישה זקנה מלהגת. אני לא יודע למה זה קורה (יאיר טוען שזה קשור להתאבכות), אבל אני יודע שזה בסדר, ולא צריך לקנות טלפון חדש.

לימדתי את ההורים שלי להשתמש בג'ימייל, אבל הם ממשיכים עם האאוטלוק. כמה דברים לא לימדתי אותם, ×›×™ לא חשבתי עליהם כדברים שיש ללמד? ואולי הם לא ניסו אפילו להשתמש בג'ימייל, ×›×™ הם ניחשו את כל מה שלא לימדתי. לכל מכשיר אוריינות חדשה, ואין מי שילמד. לאינטרנט אוריינות משלו, אבל גם אינספור אוריינויות קטנות – לכל אתר ואפליקציה. המהירות שבה כל ×–×” קורה קצת מפחידה. אני זוכר כיצד פספסתי את המעבר מנורטון קומנדר לווינדוז, ובמשך שלוש שנים לא ידעתי איך להתעסק עם המחשב. בקרוב תצא מערכת הפעלה חדשה, ואף אחד לא יספר לך שהיא הולכת לשלוט בשוק. תישאר עם ×”-XP עד שיהיה מאוחר מדי. בגלל ×–×” האתר ×”×–×” לא מצחיק אותי. יש בו צורך.

4. או: דפי גמרא ופרפרזות על דה-סוסיר

להבחין בין כשירות לאוריינות ×–×” לא הרבה יותר ממשחק בהגדרות. אפשר, באותה מידה, לדבר על דרגות שונות של כשירות. ×–×” לא באמת משנה. אבל יש כאן, בכל זאת, משהו מוזר. איכשהו, דרגות שונות של כשירות לשונית לא נראות לי כשייכות לאותה קטגוריה. אתאר זאת כך – ידיעת שפה אינה שקולה לידיעת דיבור, וידיעת דיבור אינה שקולה לידיעת דיבור בקבוצה מסוימת. הכשירות הלשונית מתחרפנת תמיד בדרכה לביצוע. כלומר, כדי לדבר, לכתוב, לשתוק, צריך יותר מאוצר המלים והתחביר שאצורים אצלנו בראש.

וזה כך, בין השאר, משום שכל ביצוע הוא ממשק של כמה כשירויות שונות. לכתוב אינו לדבר. כתיבה דורשת ממך הכרת סימנים אחרים (אותיות כתובות, ניקוד), לדעת כיצד להחזיק עט או להקליד, להכיר את כיווניות הכתיבה, היכן והאם כדאי לשים שוליים בדף, ואפילו כיצד מנווטים בספר. דף גמרא, למשל, מחולק לאזורי משמעות, לשטחים שהטקסט שנכתב בהם אמור להיקרא בהקשר שונה. בספר, לעומת זאת, אנחנו יודעים שחלק הארי של הדף הוא "דבר המחבר", והמספרים הקטנים שלמעלה הם עזרי ניווט, מטא-מידע.

לכתוב על דף לא דומה לכתיבה בוורד, ושניהם לא דומים לכתיבה בבלוג; כתיבה בבלוג אינה דומה לכתיבה בסיפור האמיתי והמזעזע של. ואפילו הכשירות של לכתוב בסיפור האמיתי והמזעזע של מחולקת לכשירויות שונות, מידיעת הוורדפרס ועד הכרת סוג השיח שמתקיים כאן. אפשר ללמוד את זה, לא ללמד.

5. או: אזורי שגיאה חופשיים

אז חשבתי, בתור התחלה, לבקש מכם, מגיבי-על שכמותכם, לכתוב את כל הדברים הקטנים האלה – הרווח בטופס הכנסת האימייל, המכה על הטלוויזיה. ×–×” ×™×”×™×” נחמד. מצד שני, ×–×” לא יעזור. לא באמת. יש יותר מדי רווחים כאלה, מידע ברור מאליו, מכדי שניתן ×™×”×™×” ליצור רשימה.

כי אולי הדרך היחידה ללמד את ההורים שלי להשתמש בג'ימייל היא להוריד קונדום וירטואלי, ולתת להם לטעות עד אובדן חושים, בלי אחריות או תסכול. האנשים היחידים שאני מכיר שמבינים משהו במחשב שלהם הם אלו שהיו מוכנים להרוס אותו. וזה נכון גם לגבי שפה, גם לגבי טלפונים. אולי הגיע הזמן שנפסיק ללמוד, ונתחיל לשחק.

6. או: צעצוע

ליסה, מורה אמריקנית שהכיר לי אסא, ניסחה פעם מבחן לקמוס יפהפה לידיעת שפה אצל ילדים. אפשר לראות אם ילד חש בנוח בשפה, לדבריה, אם הוא משחק בה. אבל משפט התנאי הזה אמיתי גם אם הופכים את המשתנים: אם ילד ישחק בשפה, הוא יחוש בה בנוח.

לחוש בנוח ולשחק מניחים ×–×” את ×–×”, במידה מסוימת; הן דרישות קדם נהדרות לכל התחלה של אוריינות, בכל דבר שלא ×™×”×™×” – הן תובעות מהאוריין התעלמות, לפחות חלקית, מהטלאולוגיה של העצם, ממטרתו המוצהרת. שפה היא לא רק אמצעי תקשורת, היא גם צעצוע, וחומר וטכנולוגיה.

אני כותב כי אני רוצה לספר לכם משהו; אבל אני רוצה שתדעו שאני חשבתי על אותו משהו; אני רוצה תשואות, כן, אבל אני רוצה גם תשואות לבלוג, וקצת, אולי, לסדר, במהלך הכתיבה, את הבלאגן שהלך אצלי בראש לפני כן; אני כותב, כלומר, כדי לחשוב; ואני כותב כדי להנות מהמלים, וחושב כדי להזין את הבלוג. ואם זה לא צעצוע, וזו אינה טכנולוגיה, איני יודע מה כן.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.