לאריין

1. או: שיחת הוועידה שבשמיים

לא מזמן ניסינו, שלושה עיתונאי טכנולוגיה, לערוך שיחת ועידה. אף אחד מאיתנו לא ידע איך, אז השתמשנו בגוגל. לא עזר. לאחר שלושה מדריכים לקויים (של בזק, פלאפון וסלקום), התחברנו כולנו ל-JAJAH, והיתה לנו תקומה.

שלושתנו יודעים להשתמש בטלפון. אנחנו יודעים להרים את השפופרת, לחייג מספר ולהמתין. אנחנו יודעים איך לנתק שיחה, וחלקנו יודעים גם לשים שיחה בהמתנה. שיחת ועידה, מצד שני, לא.

וזה מעניין, ולא כל כך מדהים. מעניין גם שהמפלט הראשון שלנו היה אזור טכנולוגי אחר – הרשת. אנחנו אולי לא יודעים לבצע שיחת ועידה (ואם זה תלוי באינטרנט העברי, איש לא ידע), אבל אנחנו יודעים מאיפה אפשר ללמוד. וכאשר גם זה מכזיב, אנחנו יודעים איפה נוכל למצוא פתרון חלופי.

2. או: זיכרון של רווח

פאקינג וורדפרס. מכאן

התקנתי גם וורדפרס חדש, שבקרוב אולי תוזמנו אליו. קראתי את ההוראות של חנית, עשיתי את המבוקש, והיה לנו וורדפרס. בשלב האחרון, ביקש ממני הוורדפרס את כתובת האימייל. הכנסתי אותה, לחצתי "שלח". לחצתי "שלח", והוורדפרס טען שאין חיה כזו. הבטתי בכתובת, הבטתי באימייל, והכתובת אותה כתובת. לאחר שתי דקות, הבנתי שכנראה הכנסתי רווח מיותר בין תחילת הטופס לבין הכתובת. רווח מיותר ובלתי נראה. וכך היה, והיתה לנו תקומה.

3. או: גמגומים וטשרניחובסקי

המילה שחשבתי עליה בהקשר הזה היתה "אוריינות", אבל זה לא בדיוק זה. אבן שושן טוען שאוריינות היא "היכולת לקרוא ולכתוב, היכולת להשתמש בשפה על כל משלביה ורבדיה" ו"היכולת להשתמש בטכנולוגיות מידע שונות". זה זה, אבל לא בדיוק. כי "היכולת לקרוא ולכתוב" או "היכולת להשתמש בשפה" אינם קרובים ל"יכולת להשתמש בשפה על כל משלביה ורבדיה". ולמרות שאבן שושן לא מזכיר זאת, גם היכולת להשתמש בטכנולוגיות מידע שונות אינה זהה ליכולת להשתמש בטכנולוגיות אלו על כל משלביהן ורבדיהן. זה הפער שבין גמגום לדיבור, או שבין ידיעה לאינסטינקט. מערכות החינוך שלנו כמעט לעולם אינן מצליחות לגשר על הפער הזה, ויתכן שאחת הסיבות לכך היא שהן אינן מנסות. ברוב המקרים, לא מלמדים אותנו אוריינות אלא כשירות.

דמיינו סקאלה בדיונית של "ידיעת השפה העברית". אוריינות היא השטח בין אמצע הסקאלה לבין הקצה הרחוק שלה, שטח שמתחיל בדוברים ילידים ומסתיים בברנר וטשרניחובסקי. אני לא בטוח כלל שכשירות מופיעה על הסקאלה הזו; כשירות היא מה שצריך כדי להיכנס לסקאלה מלכתחילה.

אבל גם אם מערכות החינוך היו משתדלות באמת, נורא קשה לאָרְייֶן אדם. אנחנו יכולים ללמד את הטריקים הקטנים, את הקללות או את קיצורי המקשים, אך נתח מידע אדיר נותר בחוץ. הרווח המיותר שהכנסתי בטופס האימייל יכול היה לחרפן אדם אחר במשך שעות. אי אז, גם אני, כנראה, התחרפנתי ממקרה דומה. הכל נראה בסדר, אבל העסק לא פועל. מתי למדנו שאם נכה בטלוויזיה היא עשויה לחזור לפעול? מתי למדנו שאם שההד שאפשר לשמוע לפעמים בטלפון הוא באג מקובל? מתי למדנו להבחין בין באג מקובל לבאג קטסטרופלי? לפעמים אני מדבר בטלפון הקווי, ושומע ברקע אישה זקנה מלהגת. אני לא יודע למה זה קורה (יאיר טוען שזה קשור להתאבכות), אבל אני יודע שזה בסדר, ולא צריך לקנות טלפון חדש.

לימדתי את ההורים שלי להשתמש בג'ימייל, אבל הם ממשיכים עם האאוטלוק. כמה דברים לא לימדתי אותם, כי לא חשבתי עליהם כדברים שיש ללמד? ואולי הם לא ניסו אפילו להשתמש בג'ימייל, כי הם ניחשו את כל מה שלא לימדתי. לכל מכשיר אוריינות חדשה, ואין מי שילמד. לאינטרנט אוריינות משלו, אבל גם אינספור אוריינויות קטנות – לכל אתר ואפליקציה. המהירות שבה כל זה קורה קצת מפחידה. אני זוכר כיצד פספסתי את המעבר מנורטון קומנדר לווינדוז, ובמשך שלוש שנים לא ידעתי איך להתעסק עם המחשב. בקרוב תצא מערכת הפעלה חדשה, ואף אחד לא יספר לך שהיא הולכת לשלוט בשוק. תישאר עם ה-XP עד שיהיה מאוחר מדי. בגלל זה האתר הזה לא מצחיק אותי. יש בו צורך.

4. או: דפי גמרא ופרפרזות על דה-סוסיר

להבחין בין כשירות לאוריינות זה לא הרבה יותר ממשחק בהגדרות. אפשר, באותה מידה, לדבר על דרגות שונות של כשירות. זה לא באמת משנה. אבל יש כאן, בכל זאת, משהו מוזר. איכשהו, דרגות שונות של כשירות לשונית לא נראות לי כשייכות לאותה קטגוריה. אתאר זאת כך – ידיעת שפה אינה שקולה לידיעת דיבור, וידיעת דיבור אינה שקולה לידיעת דיבור בקבוצה מסוימת. הכשירות הלשונית מתחרפנת תמיד בדרכה לביצוע. כלומר, כדי לדבר, לכתוב, לשתוק, צריך יותר מאוצר המלים והתחביר שאצורים אצלנו בראש.

וזה כך, בין השאר, משום שכל ביצוע הוא ממשק של כמה כשירויות שונות. לכתוב אינו לדבר. כתיבה דורשת ממך הכרת סימנים אחרים (אותיות כתובות, ניקוד), לדעת כיצד להחזיק עט או להקליד, להכיר את כיווניות הכתיבה, היכן והאם כדאי לשים שוליים בדף, ואפילו כיצד מנווטים בספר. דף גמרא, למשל, מחולק לאזורי משמעות, לשטחים שהטקסט שנכתב בהם אמור להיקרא בהקשר שונה. בספר, לעומת זאת, אנחנו יודעים שחלק הארי של הדף הוא "דבר המחבר", והמספרים הקטנים שלמעלה הם עזרי ניווט, מטא-מידע.

לכתוב על דף לא דומה לכתיבה בוורד, ושניהם לא דומים לכתיבה בבלוג; כתיבה בבלוג אינה דומה לכתיבה בסיפור האמיתי והמזעזע של. ואפילו הכשירות של לכתוב בסיפור האמיתי והמזעזע של מחולקת לכשירויות שונות, מידיעת הוורדפרס ועד הכרת סוג השיח שמתקיים כאן. אפשר ללמוד את זה, לא ללמד.

5. או: אזורי שגיאה חופשיים

אז חשבתי, בתור התחלה, לבקש מכם, מגיבי-על שכמותכם, לכתוב את כל הדברים הקטנים האלה – הרווח בטופס הכנסת האימייל, המכה על הטלוויזיה. זה יהיה נחמד. מצד שני, זה לא יעזור. לא באמת. יש יותר מדי רווחים כאלה, מידע ברור מאליו, מכדי שניתן יהיה ליצור רשימה.

כי אולי הדרך היחידה ללמד את ההורים שלי להשתמש בג'ימייל היא להוריד קונדום וירטואלי, ולתת להם לטעות עד אובדן חושים, בלי אחריות או תסכול. האנשים היחידים שאני מכיר שמבינים משהו במחשב שלהם הם אלו שהיו מוכנים להרוס אותו. וזה נכון גם לגבי שפה, גם לגבי טלפונים. אולי הגיע הזמן שנפסיק ללמוד, ונתחיל לשחק.

6. או: צעצוע

ליסה, מורה אמריקנית שהכיר לי אסא, ניסחה פעם מבחן לקמוס יפהפה לידיעת שפה אצל ילדים. אפשר לראות אם ילד חש בנוח בשפה, לדבריה, אם הוא משחק בה. אבל משפט התנאי הזה אמיתי גם אם הופכים את המשתנים: אם ילד ישחק בשפה, הוא יחוש בה בנוח.

לחוש בנוח ולשחק מניחים זה את זה, במידה מסוימת; הן דרישות קדם נהדרות לכל התחלה של אוריינות, בכל דבר שלא יהיה – הן תובעות מהאוריין התעלמות, לפחות חלקית, מהטלאולוגיה של העצם, ממטרתו המוצהרת. שפה היא לא רק אמצעי תקשורת, היא גם צעצוע, וחומר וטכנולוגיה.

אני כותב כי אני רוצה לספר לכם משהו; אבל אני רוצה שתדעו שאני חשבתי על אותו משהו; אני רוצה תשואות, כן, אבל אני רוצה גם תשואות לבלוג, וקצת, אולי, לסדר, במהלך הכתיבה, את הבלאגן שהלך אצלי בראש לפני כן; אני כותב, כלומר, כדי לחשוב; ואני כותב כדי להנות מהמלים, וחושב כדי להזין את הבלוג. ואם זה לא צעצוע, וזו אינה טכנולוגיה, איני יודע מה כן.

25 תגובות “לאריין”

  1. אם כך, קבל את תשואותיי.

    זכית בהן ביושר רב.

    גירית אותי לחשוב ובאותה נשימה נהניתי – תודה.

  2. "הפוסט של איתמר שאלתיאל, לאריין, החזיר אותי לפוסט שהתחלתי לכתוב פעם ועודד אותי לגמור לכתוב ולפרסם אותו כבר.

    אני כבר לא בביזנס של ללמד טכנולוגיה, אבל חשבתי שאולי המחשבות והרעיונות שלי על הוראת טכנולוגיה יעזרו למישהו, איכשהו."

    http://webster.co.il/2008/12/23/977/

    (ככה עשים טרעקבעק ידני)

  3. "אולי הגיע הזמן שנפסיק ללמוד, ונתחיל לשחק."

    קודוס. אבל.

    הבעיה היא שהמגמה בשטח הפוכה, והגיל שבו עוברים ממשחק ללמידה הולך ויורד, למרבה האימה. וכבר בגיל 3 (אם לא לפני זה) יש שיעורי העשרה וחוגי אנגלית ותכנים דידקטיים אינעל דינם. וכל ספר ותוכנית טלוויזיה לזאטוטים מנסה להחדיר מידע, כי לשעשע כבר לא מספיק (איזה הבדל בין "עולמו המופלא של וולט דיסני" של ילדותי ל"מועדון של מיקי" היום, כשהסיפור והאנימציה הם רק פלטפורמה ללימוד אלגוריתמים).

    בדיוק לפני כמה ימים עלתה בי המחשבה שאולי זה קשור להתפוצצות המידע. שהורים ומורים וגננות מרגישים שיש כל כך הרבה מידע, ולכן חייבים להתחיל לדחוס אותו כמה שיותר מהר. וכך זונחים את הלמידה האורגנית, החושית, שנרכשת במשחק – מילא זונחים: ממעיטים בערכה, מבטלים ומנוונים – ועוברים להוראה פרונטלית בגיל הרך. בחזרה לחיידר.

    (האנתרופוסופים, לעומת זאת, נותנים לילדים לשחק בתמימות עד גיל 7. זאת אחת הסיבות שאני אוהב אותם; חבל שרק ילדים של היי-טקיסטים יכולים להרשות לעצמם.)

    [לפעמים אני מרגיש כמו קאטו הזקן של החינוך הממלכתי. ואת הפרדיגמה יש לשנות.]

  4. מצוין. כל כך מצוין שכתבתי "מצוין" במקום "מורן" בשדה של השם בתגובה. עוד באג אורייני קטן (שהתגלה בזמן ותוקן).
    כשקראתי את הפוסט חשבתי על שני דברים. הראשון הוא סוג של הקבלה שעוד לא החלטתי אם היא מתאימה או לא. חשבתי שעניין הטריקים הקטנים של השפה (כל שפה, כאמור, גם שפת השימוש בג'ימייל) מקביל קצת לעניין הטריקים הקטנים בבישול. אנשים חסרי ניסיון בבישול נוטים להרוס מתכונים מצוינים, אם הם כתובים בשפה לקונית (ורוב המתכונים כתובים ככה). מה שחשוב בבישול הוא דווקא הדברים שלא אומרים – מתי לחתוך מה, מתי להוסיף מה, על איזו אש, באיזה סיר, כמה רך זה צריך להיות, איך זה צריך להיראות. אם מישהו לא יודע את כל הדברים האלה, התבשיל יכול להיהרס לו, או לצאת לא מוצלח, מה שיגרום לו "לחזור להשתמש באאוטלוק".
    הדבר השני שחשבתי עליו, שמתקשר גם לראשון, הוא שאולי הפתרון ללימוד הטריקים האלה הוא לא שהמורה/מדריך יזכור ללמד את כולם (כי אף פעם לא זוכרים את הכל, שלא לדבר על מה שנראה לנו "טבעי" אחרי שנים של שימוש בטכנולוגיה מסוימת אבל הוא בעצם טריק). אולי הפתרון הוא בחינוך לשאלות. לא לפחד, לשאול. למה זה בנוי ככה ולמה זה לא עובד לי. לא לחשוב כל הזמן שזה בטח אני שלא יודעת, לא להתבייש לשאול. ועוד דבר – לחשוב יצירתי. המורה/מדריך צריך להרגיל את התלמידים שלו לדרוש דברים, לרצות דברים מהמערכת. לא לקבל אותה כפי שהיא. ללמוד לומר דברים כמו: "הייתי רוצה שתהיה דרך לחפש במייל שלי הודעה מסוימת". וואלה? יש דרך! בוא אלמד אותך.
    בקיצור, ריבוי הטכנולוגיות יכול ליצור פה (וקרוב לוודאי שכבר יצר) סוג חדש של מורים ותלמידים, וסוג חדש של למידה והתבוננות על העולם. פקפוק, שאילת שאלות, דרישה ליותר.

  5. זה יופי יופי של פוסט. לטעות עד אובדן חושים אכן אמורה להיות זכות בסיסית. ובעודי כותבת את המשפט הזה, אני מבינה שמדובר בטענה אוטופית. הרבה לפני המורים, הגננות, הבוסים או ווטאבר גוף מפקח יש את ה-peers שלנו שאותם עלינו להרשים בכל גיל ובכל מצב. ודווקא האינטרנט, על הלימינליות בין לבד וביחד שבו, יכול להועיל בעניין הזה.

    ג'יימס, שהגיב מעליי, עשה את הדבר הזה לאחרונה: http://www.hahem.co.il/james.html, שהוא הקדשה אישית של הדבר הזה, http://www.rolyn.co.uk/wub.htm. ג'יימס, על אף יתרונותיו הרבים, אינו מתכנת, והוא אומר שהוא עשה את זה בהשראת הפוסט שלך, שדרבן אותו לבקש עצות מחבר מתכנת. כך שתראה, כבר עשית שינוי בעולם. ועוד איזה שינוי: אני. סקסית. כעת זה כתוב.

  6. ואגב, צביקה בשור כותב בדיוק היום על אוריינות טכנולוגית מזווית אחרת:
    http://www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3175484,00.html

    זה מעניין מה שהוא אומר שם, כתוספת לפוסט שלך. זה נראה לי הגיוני שהבסיס ללימוד האוריינות אינה רק הזכות לטעות אלא גם הבנת המנגנונים שעומדים מאחורי הדברים.

  7. מרמיט: זה נכון לאללה. אני לא יודע אם זה קשור להתפוצצות המידע (או, נכון יותר: באיזו מידה זה קשור להתפוצצות המידע), אבל נראה שזה באמת כך. אולי זה גם קשור לעובדה שכך אנו חושבים על ללמוד, באופן כללי. ומאחר שחינוך הוא חשוב, וכולם מסכימים שהוא חשוב, כולם מתחילים ללמד.
    מורן: ענק!
    מיטל:
    א. ג'יימס גאון.
    ב. יכול מאוד להיות שהאינטרנט יכול להועיל. אבל הוא יכול גם, מאוד בקלות, ליצור קליקות סגורות, של אנשים שמדברים באותה שפה וסולדים מניובים.
    ג. לגבי הבנת המנגנונים, אני מסכים. לא על המשחק לבדו. אבל גם לא על הלימוד לבדו. איכשהו, במהלך הפוסט, קצת דחקתי את עצמי רטורית לפינה חריפה מדי.
    ד. צביקה הוא הכי גם-שם.

  8. "יכולת להשתמש בשפה על כל משלביה ורבדיה", אז זה אומר שאני מאוריין רק אם כשבחורה אומרת לי "קצת קר" אני יודע אם אני צריך להדליק חימום או לבוא לחבק אותה. ואני חייב להודות שעדיין יש סיכוי שאני אעשה טעויות קריטיות בעניין הזה.
    במלים אחרות, אין אף אחד ששולט בצורה מושלמת בפרגמטיקה של כל השפה. אתה מבין ג'ימייל, וההורים שלך (טוב, שלי) את הקודים העדינים של היעלבות במשפחות פולניות. כל אחד והמשלב או הרובד שלו. שום משחק או לימוד לא יתקנו את זה. אנחנו סופיים.

  9. רציתי להגיד ש"החיים, הוראות שימוש" של פרק
    מאוד קשור בעיני לפוסט הזה,
    ובעצם, הפוסט הזה ממש ניסח בשבילי חלק אינטגרלי מהגדולה בספר.
    משהו שתמיד הרגשתי שיש בו, אבל לא התמלל.
    המשחקיות בספר ברורה מאליה.
    והקשר בין המשחקיות,
    לשם הספר,
    ולפוסט הזה
    היא דרך נפלאה להתחיל יום חדש שאולי עכשיו כן יהיה לי כח אליו…

    המון תשואות מעריצות!

    או,נזכרתי,
    אין לי כח לחשוב על זה, אבל אולי עכשיו מישהו שקרא את הספר, ואת הפוסט יכול להשלים את התגובה שלי למשהו שהוא מעבר להצבעה על דומויות לא מובהרות? יש לי הרגשה של זה אבל אני אשמח אם מישהו יגיד לי מה אני חושבת (סתם, גם מה הוא חושב זה טוב.)

  10. סיון: אני לא מסכים. אנחנו לומדים המון ומהר. פשוט יש הרבה יותר ללמוד.
    עדיה: טרם קראתי, רבאק!
    מודי: מגיעה לך תשובה ארוכה יותר משביכולתי לתת כרגע. בקרוב. מבטיח.

  11. ה"צורך" ללמד את ההורים להשתמש בג'ימייל: במונחיו של ויטגנשטיין, יש כאן אולי נסיון או התיימרות ליתר דיוק, לצרף אנשים נוספים ל"משחק הלשון" הספציפי שלך. וזה מעניין, משום שויטגנשטיין טוען שהדבר אינו אפשרי, או לפחות מאוד מאוד קשה, שהרי מדובר בסובייקטיביות הבלתי ניתנת לגישור של החוויה הפוסט מודרנית.
    כך שנוצרת כאן סיטואציה ייחודית ומעניינת ממספר טעמים:
    1) ראשית, התקיימותם של משחקי לשון נפרדים כל כך באותו מרחב קיום (משפחה: הורים ילדים). מה שבני דורינו תופשים כטריוויאלי (ג'ימייל, נאפסטר, גוגל) נמצא בעצם מחוץ לגבולות ההגדרה של אוריינות (!) של הורינו.
    2) שנית, הנסיון לגישור על הפער התהומי הזה, שמה אם לא בעצם מבטא שאיפה (הדדית?) ליצור מרבד קיום משותף, על כל הקושי הכרוך בכך. דהיינו: איזה מין "קשר" אני בכלל מקיים עם הוריי, אם הם אינם מבינים (או יותר נכון חסרי דעת) את הניואנסים הקטנים ביותר של הקיום שלי? ועובדה, מתקיים קשר. אבל אולי בזיהוי המתח והפער, טמון גם הפוטנציאל להבנה וביאור של מחלוקות, מתחים והעדר קורלציה בין הדורות. בהקשר הזה, נכנס גם הדיון בטוקבקים, על אודות שיטות של חינוך לעומת לימוד לעומת עיצוב – כולם תהליכי בנייה ופיתוח של משחקי לשון ייחודיים, חלקם בעלי הקשר רחב יותר, וחלקם פחות.

  12. זו זוית מענינת – מה המוטיבציה של איתמר ללמד את הוריו להשתמש בגמיל? הוא מאמין שחייהם יהיו טובים יותר אם ישתמשו בגמיל; שהלשון שלו יותר מוצלחת משלהם.

    –איזה מין "קשר" אני בכלל מקיים עם הוריי, אם הם אינם מבינים (או יותר נכון חסרי דעת) את הניואנסים הקטנים ביותר של הקיום שלי?

    ואיזה קשר יש עם כל אחד אחר? הרי אף אחד לא יבין את הניואנסים הקטנים, ולכן קשר איננו אפשרי כלל. וכולנו מסתובבים סביב עצמנו באמונה (ודרישה!) שכולם יבינו אותנו; אם רק יסכימו ללמוד את הלשון המוצלחת שלי, הכל יהיה טוב וברור!

    טרגדיה.

  13. עדיין לא: בעוד שאני מסכים עם הנחה 1, אני עדיין לא מסכים עם הנחה 2. ההורים שלי נאבקים ברשת. הם רוצים ללמוד. אחת לכמה זמן הם נתקלים בבעיות הרגילות של האאוטלוק. אבל כאשר מגיע פיתרון מעשי, שאינו נקודתי, הם נאטמים. זה לא בדיוק ניסיון גישור על פער בין משחקי לשון. יש לי הרבה משחקי לשון משותפים איתם. יש לי מספיק. זה ניסיון לעזור בבעיה קונקרטית.
    מודי תולשששש: אני לא מבין את הקפיצה בין "אף אחד לא יבין את הניואנסים הקטנים" לבין "קשר איננו אפשרי כלל".

  14. הנה דוגמה לכמה שאנשים לא מבינים אחד את השני, ביחוד כשהם מניחים שכן.

    אני הגבתי ל "עדיין לא", שמתייחס לצורך שלך ללמד את הוריך ג'מל. אני חושב שזה בא ממנו, ולא ממך – כלומר, בפוסט המקורי בכלל לא הסברת למה אתה רוצה שהוריך ישתמשו בגמל. מה אכפת לך? אבל "עדיין לא" שואל את השאלה, והיא מענינת (אותי, לפחות) לא בהכרח אישית כלפיך, אלא באופן עקרוני – למה ללמד מישהו לעשות משהו בדרך "שלי"?

    הוא אומר שזה "נסיון או התיימרות ליתר דיוק, לצרף אנשים נוספים ל"משחק הלשון" הספציפי שלך", ושזה לא אפשרי בכלל. שזו בעסה. יותר מזה, הוא אומר שאם הורים לא מבינים את הניואנסים הקטנים שלך, אז מה שווה הקשר בכלל? הניתוח שלי: אם אתה דורש שמישהו יבין את הניואנסים הקטנים שלך כדי שהקשר יהיה משמעותי, ואם זה בכלל לא אפשרי (ויטגנשטיין), אז אין קשרים משמעותיים בכלל! וזה מאוד עצוב.

    אבל אתה אמרת שזה לא "ניואנס", אלא (ופה אולי טעיתי בהבנה) משהו חשוב בהרבה, ואז העובדה שהוריך לא מבינים את זה היא בעיה רצינית.

    אבל לא נשמעת לי רציני, אז צחקתי.

    מקווה שאני יותר מובן (למרות שכידוע זה בלתי אפשרי)

  15. אני חושב שאין אדם שמצליח לעשות שיחת ועידה בטלפון. כל הניסיונות שלי לעשות שיחת ועידה טלפונית בעיקר הביאו לניתוק של אחד המשתתפים.
    בהחחלט עדיף להשתמש בפתרונות אינטרנטיים – מסנג'ר, סקייפ וכו'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>