סדרת הפוסטים הזו מתחקה כאמור אחר הקורס המצוין בכותרת ומעלליו, מפגש אחר מפגש.
ובכן, את הדרך למוזיאון בו מתקיים הקורס הפעם מצאתי בקלות, אם כי עדיין תחת לחץ זמן. הכיסאות הוצבו הפעם באגף אחר של האתר ההולך ומוקם, עם אקוסטיקה גרועה והפרעות בלתי פוסקות בסינית ובאנגלית. כזכור (?), בפעם הקודמת הצטווינו בין היתר לקרוא את הספר chinatown beat, רומן בלשי בו הדמות המרכזית היא לא אחרת מהשכונה עצמה. האבחנה הזו היא לא שלי אלא של הסופר, הנרי צ'אנג, שחצי המפגש הוקדש לשיחה איתו.
לפני שהוא נכנס הקדים ושוחח איתנו פרופסור צ'ן, ובפיו דברי אזהרה: "בהיותנו חלק מעולם האקדמיה אנחנו לפעמים משתמשים בטרמינולוגיה מסוימת כדי לגרוף הון חברתי או מקצועי. גם אני חוטא בזה. אבל היום עם צ'אנג אני מבקש להימנע מאקדמאיות יתרה, כי עבור אנשים שאינם חלק מהמשחק הזה, שאינם מכירים את הנושאים האלה בהיקף ובעומק שאתם מתעסקים איתם, השימוש שלכם במונחים מסוימים לא בהכרח הופך אתכם לחכמים יותר. לפעמים זה בדיוק להיפך".
צ'אנג נכנס. בן ארבעים לערך; לבוש חליפת שני-חלקים שחורה, ובקיא בהחלקת היד לכיס המכנס תוך חצי סיבוב הצידה; בעל חזות סינית ומבטא מעט איטלקי. בקיצור הוא לא נראה כמו סופר, או שאולי כך נראים סופרים אמריקאים. במשך שעה וחצי נשאלות שאלות על הספר והוא עונה. הדברים עוררו עניין בשתי רמות: האחת מידע עובדתי על ענייני צ'יינטאון לאורך השנים, והשנייה מצויה בגישה שלו לספרות ולכתיבה.
על המידע אפשר לדלג מהר. לחדש לי לגבי ההיסטוריה של הסינים באמריקה זו רבותא מאוד קטנה, כי אני לא יודע כלום. כשאני מעיף מבט במחברת אני רואה שתי כוכביות ומהם יוצאות שתי עובדות קצרות, שאם בזמן ההרצאה לא טרחתי לפתח אין סיבה לעשות זאת עכשיו: א. הסינים יושבים בארצות הברית משהו כמו 160 שנה. ב. ב-1882 עבר חוק גזעני הלכה למעשהלאיסור והגבלת ההגירה הסינית לארצות הברית.
השיחה הזכירה את שלב הקהל בסטודיו למשחק. אני לא זוכר את נוסח השאלות, לא את כולם אפשר היה לשמוע שם והן בוודאי פחות מעניינות מהתשובות, הכנות להפליא. יש לו הרבה סיפורים לספר, או בעצם צ'יינהטאון של שנות ה-70 וה-60 היא הסיפור האחד שהוא רוצה לספר, ושמתפצל לכל כך הרבה כיוונים. נמאס לו שאחרים עושים את זה בשבילו ובשביל האנשים של צ'יינהטאון, ובמיוחד מהדרך הסטריאוטיפית שהם עושים את זה, בה "השוטר הלבן נכנס, הורג את הרעים פותר את הפשע ורוכב אל השקיעה עם הבחורה הסינית". כי מי באמת גרם לרעים להיות רעים, והאם הם בכלל באמת רעים, או שהמציאות כפתה עליהם את ההידרדרות לפשע? לכן בין השאר השוטר שלו הוא סיני מצ'יינטאון, שהרבה ממכריו שאלו אותו אם זה הוא שם על הקו התפר של סיניות ואמריקאיות.
אבל מהאופן בו הוא דיבר על הכתיבה שלו לי היה ברור שיש עסק עם אמריקאי גמור. כששאלו אותו על פרוייקטים עתידיים, למשל, ענה שביום שבו ייגמרו לו הסיפורים, הוא will retire for a day job. משהו בציטוט הזה – שנשמע כמו שוט-סיום של כתבה בערוץ שתיים שלאחריה ימצמץ דני קושמרו בשפתיו תוך הטיית ראש ויאמר "המממ….day job" – צרם לי. כשאני מתעמק בזה נראה שזו הגלוריפיקציה, שלקוחה בדרך כלל מרטוריקה של פוליטיקאי או ספורטאי החווה את הקריירה שלו ככזו שתמיד מצוייה בעין הסערה, תחת נטל ההוכחה. של מי שהעולם מחכה לפרפורמנס הבא שלו – קדנציה, מונדיאל, רומן.
האחרון כנראה הפריע לי, כי האינסטרומנטליות של הכתיבה ככלי במאבק של היחיד להכרה היא לא דבר שנהוג להודות בו בפומבי. לי תמיד נראה שהרצון לכתוב ולפרסם ספר נע בדרך כלל בין שאיפת נעורים יוקדת שהס מלהזכיר, לבין חרב מתהפכת שמקבל ממדים אפיים. משהו בנוסח he must not be named.
אני לא חושב שהגישה הענוותנית תמיד טובה יותר. כן, יש משהו חסר תחכום באופן שבו הסיפור שלו מצטייר כעוד סיפור שלself made man, שבאותה מידה יכול היה למכור מכוניות או סנדביצ'ים. אבל מי אמר שהייסורים וחרדת הקודש שלפעמים משוות ליחס לספרות וכתיבה טובים יותר? למי באמת יש זה כוח? בכל מקרה אני מקווה שהוא לא מצטייר כאדם שטחי או סופר גרוע עד כה, כי מה שייכתב כאן יהיה מה שייזכר. הספר מומלץ, בייחוד למי מחובבי ז'אנר הבלש (ואגב כאן המקום להוסיף שהוא פורסם בהוצאה שעושה רק ספרי בלש לא אמריקאיים, ונכנס בכל זאת כי הוא נשמע מאוד לא אמריקאי באקזוטיות שלו… הא-הא).
אבל הנה גלשתי הרבה מעבר למטרה, כמו שקורה לי פה הרבה יותר מדי. דברים מעניינים מאוד נשמטו ודברים ארכניים ולא מי יודע מופיעים כאן. לסיום אני רק אציין שלצד הטשטוש והכבדות שהוא כופה על הכתיבה, מרחק הזמן ממנו אני כותב (היום יום ראשון והמפגש התקיים ברביעי), מאפשר לי להוסיף את התמונות מהסיור השבועי שמופיע במשימות.
משימות:
א. לצאת לעוד סיור שטח, הפעם להתמקד באופן בו אנחנו מפענחים את המידע המתקבל דרך החושים, ובמוטיבים ברחוב שגורמים לנו לחוש שייכים או זרים. להיכנס לחנות. לאכול משהו. לפתוח בשיחה. לחדד את החושים! לשיר! (נשבע שזו לשון המרצה)
ב. לקרוא מאמר לבחירה מתוך שלושה על עיר תפיסה או מרחב (אני בחרתי במשהו די מוזר של הוגה סיני, ולא התאכזבתי)
ג. אופציונלי: להתנדב לעזור בערב פתיחת המוזיאוןף ולשם כך לקרוא מאמרים רלבנטיים על גישת המוזיאון הדיאלוגי (בינתיים התנדבתי, קראתי, והמשך יבוא אחרי יום שלישי)
