בשנים האחרונות אני לא קורא ספרים מנייר.
איכשהו הנחתי שזה בגלל האינטרנט וגם בגלל שאני לא קונה ספרים. אני שולף מספריות של אנשים.
אבל היתה לי תחושה שזה לא העניין. שיש עוד משהו.
לפני כמה ימים לקחתי מהחדר של הבן שלי ספר שהוא לקח מהבית של סבתא שלו – "אוניית המגדלור" מאת זיגפריד לנץ.
בנערותי מאד אהבתי את זיגפריד לנץ ושמחתי לפגוש אותו שוב.
הקריאה היתה קשה לי. לא הצלחתי לקרוא כמה עמודים ברצף בלי להניח ולהתעייף ואז לנסות שוב.
בכריכה האחורית כתוב
אונייה העוגנת בלב ים ומנווטת את דרכן של אוניות אחרות נתפסת כבת ערובה בידי שלושה פושעים. הצוות ורב החובל נקרעים בין חובתם ובין דרישות הפושעים. בפני הקורא נפרשת רשת סבוכה של קונפליקטים.
בום.
זה העניין.
הקונפליקטים.
בספר הזה כמעט ואין סיפור.
הסיפור נלווה לקונפליקט.
אני לא אוהב קונפליקטים בלי סיפור.
זה מגרד לי ומעצבן אותי ודוחה אותי ומביך אותי ואני פשוט לא רוצה.
ועכשיו אני שואל את עצמי. אם אני רוצה לחזור לספרות, לטקסט ארוך שמודפס על נייר – איך אני יכול לדעת מראש שיש שם יותר סיפור מקונפליקט?
כל נסיון לחוות אומנות בצורה רצינית חייב לכלול אי-אלו הימורים. מה עניין הנייר לכאן?
מהו סיפור אם לא קונפליקט(ים)?
מחד גיסא מחזק את נ'.
אך מאידך, קונפליקט לא שווה כלום ללא עניין, רגש.
אני לא יודע. בספרים של שלושה מהסופרים האהובים עלי: הרוקי מורקמי, מישל וולבק וויליאם בורוז, אין בכלל קונפליקטים. השפה הספרותית שלהם זרה לקונפליקטים. אולי זה אי-הרלוונטיות של מוסר. קונפליקטים יכולים לצמוח רק בשדה-משחק שמוסריות מהווה בו אלמנט משמעותי. אין מוסר — אין קונפליקטים. עוד סופר שאני אוהב הוא ריימונד קארבר. אצל קארבר אפשר לסמן קונפליקטים, אבל הם בעיקר קונפליקטים חברתיים, לא מוסריים, והם קונפליקטים אקזיסטנציאליסטיים, ובהכרח ישארו לא-פתורים.
בקיצור, יש לי רושם שהספרות החדשה, על מגוון הזרמים שבה, מתנערת ממוסר, ובפרט מתנערת מקונפליקטים. יש בהם משהו מאד קלאסי, בקונפליקטים. וזה משעמם.
אוף כמה שהפוסט הזה מגרד לי.
א. אני מסכים אם של – מה הקשר לנייר.
ב. מה זאת השטות הזאת – שכל סיפור חייב להניח קונפליקט. מה נסגר אתכם.
ג. פעם ראיתי ראיון של מישל פטרוציאני ז"ל, פסנתרן ג'אז משובח. הוא דיבר על ג'אז ועל מה זה בשבילו. אחד האמירות שנשארו לי חקוקות במהותן היתה שג'אז הוא לא מייל דייביס או קולטריין, אלא כל אותם נגנים שאתה לא תשמע עליהם לעולם מלבד אותו ערב שתראה אותם. הם המכלול של כל האנשים שמוכנים ל"בזבז" את זמנם בשביל תשוקה רק כדי שחלק כל כך מועט מהם יגיע לאן שהגדולים מגיעים. אם אתה לא מוכן להתלכלך בספרות אל תצפה למצוא תשוקה חיה ובועטת. יש מעט טוב בכל מקום ובכל תחום. ולספר סיפור זאת לא פעולה פשוטה, אבל כשהיא קוראת זה מדהים. נראה לי שהמקום של הספרות פשוט נמאס עליך. ואתה לא מוכן יותר לחפש בשביל עצמך. ווואלה, זה מעצבן אותי. ספרות היא כל כך הרבה דברים. וזה לא איך הספרות הרסה את חיי, אלא איך אני הורס את הספרות. אוף!!!
תוכל להרחיב קצת על "קונפליקטים" ו"סיפור"? ואולי פשוט על הספר? אני מרגיש שאתה מדבר במלים שקרובות לשלי, אבל אני לא בטוח עד כמה הן קרובות.
קודם כל, חשוב לי להגיד שהפעם האחרונה שלמדתי ספרות היתה בתיכון, וזה היה מאד מזמן. זאת אומרת שאני כותב מהבטן בלי שום רקע תיאורטי.
ועכשיו לשאלה עצמה.
ה"סיפור" בשבילי הוא התקדמות. משהו קורה לגיבורים במציאות החיצונית שלהם. הם עושים משהו במציאות. המציאות עושה להם משהו.
ה"קונפליקט" הוא התחפרות סטטית ובירור מתמשך של המצב הראשוני של הגיבורים. בירור של הנפש שלהם או של היחסים שלהם.
אפשר לטעון כלפי שבמקום "סיפור" ו"קונפליקט" אני צריך לא להתפלצן ולהגיד "שטחיות" ו"עומק".
יכול להיות שזה ככה, אבל לא נראה לי.
ומכיוון שאני לא נוהג לחשוב ולכתוב על ספרות ועל קריאה, אני חושב שנפתחה כאן בשבילי אפשרות לחקירה.
בשבילי סיפור הוא כל ייצוג של פעולה בעולם (כמה מטעה ה"בשבילי" הזה. עדיף היה לומר: כך למדתי). קונפליקטים בד"כ מהווים רקע טוב לסיפור, מאחר שהם מניעים פעולה ושינוי. ללא קונפליקטים, אין סיבה לשנות. בגלל זה, נראה לי, היה לי קצת קשה להבין אותך.
אני מסוגל להבין מדוע אתה לא אוהב קונפליקטים בלי סיפור – זה עשוי להיות מייאש במיוחד. אבל נראה לי ש – כמו שאמרו מעלי – אין לך הרבה אפשרות לדעת מראש מה אתה מקבל. וזה קצת בסדר, בסך הכל. לו היתה לך אפשרות כזו, אז הספרות באמת היתה הורסת את חייך. היא לעולם לא היתה יכולה להיות כלי לשינוי. היא לעולם לא היתה מפתיעה.
אני לא כל כך מצליחה להבין למה כל המגיבים מנסים לתת לחנן ליטוף אבהי וחומל על הראש ולהגיד לו שיתעודד והמצב הוא לא כזה נורא ושייתן עוד צ'אנס וגו'. אם הבחור מתעקש להיות קרתן ועוד לנפנף בזה כאילו שיש בזה כביכול איזו גאווה גדולה או פס צבע של אקסצנטריות לשרוול (אז זהו, שלא) – שיבושם לו. למה זה צריך להטריד מישהו מאיתנו? תתקדם הלאה.
חנן – ובכן, רחוק קונפליקטי מקונפליקטך. אני את משפטי יכולתי לכתוב "מהו סיפור אם לא הכל?". אתה, אם הבנתי נכון, מבדיל בין העולם הפנימי של הדמויות לעולם החיצוני, ומעדיף את העולם החיצוני. נסה אולי לקרוא מד"ב.
עגזח