תגית: ולטר בנימין

קול קורא



כחלק מפרויקט "משעמם לנו", החליטו הכוחות שעל הבלוג להתחיל בפרויקט וולטר בנימין. הרעיון, כפי שנהגה ע"י מיטל שרון, הוא כדלקמן: אנו כותבים "וולטר בנימין", אתם כותבים פוסט בנושא, הפוסט מפורסם כאן, ובסוף יעלה פוסט מסכם עם קישורים לכל הפוסטים הקודמים. את הפוסטים יש לשלוח, עדיף בוורד, לאימייל של הבלוג. תנו כבוד לוולטר.

 

עניינימים

שני עניינים הצטברו על סדר היום המחשבתי, ואף אחד מהם לא התגבש לכלל פוסט, אז רק כמה הגיגים ראשוניים. אמיר, קצת אחר כך 1. קל לאהוב את אמיר גוטפרוינד. יש לו מבט טוב לב. יש לו חולצות מגניבות. הוא רגיש למילים. הוא מחולל מחשבות נעימות על קיומם של קצינים ראויים בצבא ההגנה לישראל. ואני אכן אוהבת אותו. 2. חשבתי לי שאפשר לחלק את הספרים שאני אוהבת ואת אלה שלא, לפי חוש הריח. ספרים שאני אוהבת, ניחנים בחוש ריח. (אני חושבת, למשל, על ריח טיפוח הגוף הנשי שמתגלה כאשר כתפייתה של טוני הרטמן נשמטת עת היא יושבת בפונדק עם הרופא. או על ריח בית המרזח הטחוב, המלא בריחות שיכר ישן, זיעה ואלימות, ב"עובדיה בעל מום"). ב"אחוזות החוף" היה סיפור על איש אשר גוזם שירים בפטרוזיליה. היה שם ריח של פטרוזיליה, בעמודים האלו. נשבעת. בעמודים אחרים היה ריח שאי אפשר להגדירו אחרת מאשר "ריח של צרפת". בחלק ניכר מעמודי "שואה שלנו" היה ריח של חיפה. ריח הוא עניין בעייתי לכתיבה. אפשר כמובן סתם לכתוב "ריח טיגון נישא באוויר". אבל זה לא יוצר ריח, זה יוצר תיאור של ריח. הריח המלא נבנה מפרטים אחרים, אשר משלימים את התיאור והופכים אותו למוחשי. 3. ב"העולם, קצת אחר כך" אין ריח. בכלל. זה משונה. בגלל שלמיטב הבנתי, האחוזה של אברמוביץ', אחד מגיבורי הספר, נמצאת במדבר. ריח של מדבר הוא לא הכי קשה לתיאור, במיוחד עבור קהל שהיה במדבר פעם או פעמיים בחייו. זאת משום שב"העולם, קצת אחר כך" איבד גוטפרוינד חלק מהצניעות שלו. זה פרוייקט יומרני שלא הצליח. זה קורה. זה לגיטימי. זה אפילו חינני בדרכו. 4. אבל כל זה אינו סיבה להסתבכות ולהתפתלות שאפיינו את מאמרי הביקורת על הספר. אריאנה מלמד כותבת: "כי לא רק מהלכים א-היסטוריים יש כאן, אלא גם מניפה רחבה מאוד, רחבה מדי, של טריקים סגנוניים שרובם פשוט לא מוצדקים מבחינת האונתולוגיה של הסיפור". היא כותבת גם "אפילו על הנטייה של כל הדמויות, העילגות כרהוטות, לשחרר לעולם אמרי שפר חד-שורתיים בנוסח "הכוסברה היא אחותה המשוגעת של הפטרוזיליה" של מאיר שלו". ובכל זאת מסכמת במילים "התוצאה היא מעשייה ארוכה, מפותלת, מצחיקה, טרגי-קומית ומענגת ביותר" ומכתירה את הספר כ"עיין ערך אהבה" הבא. דוד מרחב כותב: "יחד עם זאת, נדמה כי לפעמים מתקשה הסופר לעמוד ביומרה רחבת היריעה שהציב לעצמו, בשאיפה לגעת בכמה שיותר פיסות של ההיסטוריה הציונית." כמו כן הוא כותב "בפרקים האחרונים של הספר מתעוררת לעיתים התחושה כי ההשקעה בעיצוב האסתטי, הן של האווירה והן של הדמויות, הולכת ופגה, או שעולה ויורדת בגלים." אבל מסכם במילים "נדמה כי לפנינו אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו לאור בשנים האחרונות." איך הם הגיעו מספר שעיצובו האסטתי, לשונו והמעברים העלילתיים בו לוקים בחסר, להכתרת הספר כספר שייכנס לקאנון הספרותי? אני חושדת שרק לאלוהי האהבה לאמיר גוטרפוינד פתרונים.

***

יש ספרייה ויש ספרייה שני אנשים כותבים על ספרייה: ולטר בנימין וז'ורז' פרק. הם כותבים, כל אחד ממיקוד שונה, על הסדר ואי הסדר בספרייה, על תהליך הגעת הספרים לספרייה, ועל הדבר שאותו מייצגת אותה כוננית עמוסת ספרים. בנימין מסכם את דבריו במילים "וכך הקמתי לעצמי לנגד עיניכם מקדש־מעט, שספרים הם אבני הבניין שלו, והוא עתיד עתה להיעלם בפנים, כיאה וכנאה". ואילו פרק מסכם במילים "בכל מקרה, אין רע בכך שבין שניהם, הספריות שלנו תשמשנה מפעם לפעם כסימן, כמרבץ חתולים, ככל-בויניק". אני כל כך אוהבת את פרק.