הבלוגר ששבה אותי

סיכום הפרקים הקודמים ויקומו חברות ויבנו להן אתרים. ויבקשו להם ממון. ויפנו אל אנשי הפרסום. ויהי ערב ויהי בוקר ויהפוך הטקסט לתוכן. ויקם אדם אחד, ויכתוב את אשר על ליבו בפני בורא עולם: האינטרנט. ותשטוף מגיפת בלוגרים את הארץ. ויום אחד נגלה בפני אנשי הפרסום האלוהים, וירעים בקולו ויאמר: “street fashion”. ויחלו אנשי התוכן למשוך בעטם ולהאדיר את שמה של האלה החדשה. ויאמרו: הכוח לאנשים. ויישנו אנשי הפרסום 40 שנה, ויקומו ויחברו ויגלו: הכוח לבלוגרים. ועכשיו הפרסום כבר מזמן יצא מן הגבולות המסורתיים של המודעה התחומה בחלק התחום בעיתון. Fast company, עיתון הכלכלה והשיווק הטוב שאתם לא קוראים, מדווח בגיליון האחרון שלו ×›×™ חברת התעופה יו.אס. אירוויס תתחיל לשים פרסומות גם בשקיות ההקאה שלה, ואילו סי.בי.אס תתחיל לפרסם את התוכניות שלה על קליפות ביצים, באמצעות טכנולוגיית לייזר מיוחדת. חלק מן התהליך ×”×–×” מופנה לרכישת "אהדת הרחובות" בכסף. איך ×–×” עובד? עם בלוגרים. מילה אחת מחבר שווה אלף מילים של פרסומאים, ×–×” ידוע. (בסקר "מנהיגי דעה" שנערך ב-2006 בידי אדלמן, חברת יחסי הציבור הבינלאומית הענקית, נמצא ×›×™ 68% נשאלים דירגו "אדם דומה לך או במעמד דומה לך" כדובר המהימן ביותר בנוגע לחברה. הנתון ×”×–×” שילש את עצמו מאז 2003.) אז מה פשוט יותר מלפנות לבלוגרים, להציע להם כמה פרוטות, ולגרום להם לכתוב על המוצר ההו-×›×”-מגניב שלך? ובכן, יש מי שכבר הקים בשביל ×–×” אתר.

גם בישראל כבר עושים זאת. כאשר עכבר העיר העלה את גרסת האונליין שלו הוא פנה לכמה בלוגרים כדי שיכתבו עליו (הייתי נותנת לינק לזגוגיות, אבל ×’'יין ליים בשיפוצים). אחריו ×”×™×” אתר בקבוק, ששלח לכמה בלוגרים יין בתנאי שיכתבו עליו. חלק מן הבלוגרים לא אהבו זאת. זוש, יקירתי, כותבת למשל: “ובכל אופן, נדמה לי שזו הסנונית הרצינית הראשונה שיכולה בסופו של דבר להביא לבלוגוספירה את הזנות הממוסדת שמתרחשת בחסות מדורי הצרכנות בעיתונים (×§×—×™ קרם עיניים ושני שפתונים, תני ביקורת. ביקורת רעה, רעה רעה? נו מור קרם פור יו!).” ובכן, ×–×” נכון. זו אכן זנות ממוסדת. אבל כמו שכותבת זוש יפה אחר כך, “וממתי לבלוגרים יש קוד אתי? עצם הרעיון מגוחך. כמו לכתוב קוד אתי לאנושות". ולכן, הניסיון של אנשי השיווק להתייחס אל הפלטפורמה הבלוגרית כאל משהו הומוגני הוא מגוחך לחלוטין. לפנות אל "הבלוגרים" ×–×” לפנות אל "העולם". ולכן, כאשר אנשי השיווק פונים אל הבלוגר, הם בעצם שמים חלק מהכוח בידיים שלו. ×–×” לא שהוא יוכל להתפרנס מהחרא ×”×–×” ועדיין לשמור על כבודו, אלא שהם מפקידים חלק מהמחשבה על המוצר שלהם בידיים שלו. יש אנשים מסוג מסויים שייקחו את המוצר, ויכתבו עליו בצורה שתספק מאד מאד את אנשי השיווק. ויש אנשים אחרים, שיעשו עם המוצר כרצונם. אנשי השיווק חושבים שאין פרסומת רעה, אבל ×–×” בגלל שהמחשבה שלהם מוגבלת. הזכות הבסיסית של הבלוגר לכתוב כרצונו, משאירה אותו עם כוח שפוקו אמנם יאמר שוב ושוב שהוא מוגבל מאד, ואלתוסר יסכים איתו, אבל הבלוגר בכל זאת חופשי יותר מעיתונאים בשכר. אתם יכולים לשאול את שברולט. והחופש ×”×–×” ממש מדגדג לי באצבעות. כל זאת, כדי לומר לכל הוצאות הספרים, מחברי הספרים ועורכי הספרים: שלחו לנו ספרים. אין לדעת מה נעשה איתם.

הערות לקראת ההרמנויטיקה של הכוחות המזוינים

הצבא הוא לא רק ממסד, כלי התקפי/הגנתי בידיה של מדינה. הוא תמיד גם מושג, ישות מנטאלית. בישראל, לכל הפחות, הפער בין המושג "צבא" לבין הדבר שהמושג אמור להצביע עליו במציאות גדול מספיק כדי להעביר דרכו משחתת.

שתי נקודות:

• מסיבה מסוימת, "צבא" הוא הומונים. כלומר, מדובר בשתי מלים, השוות בהגייתן ובכתיבתן, אולם הוראתן שונה.

במילה הראשונה (נקרא לה "צבא א'") מקובל להשתמש בשיחות נוסטלגיה מרירות-קומיות. המילה נאמרת אז במעין חיבה השמורה רק לבן הדוד המפגר מדרגה שלישית, שהשתין פעם על עצמו בבר מצווה של שלמה. בצבא ×–×”, שעליו מצביע צבא א', מורכבת שרשרת הפיקוד מקצינים ונגדים מוכי טירוף ושחין, שתאוותם היחידה היא מעיל אמריקאי, ועיקר תפקידם – שתיית קפה שחור.

חשוב מכך, בצבא א' מביס ההיגיון הפואטי את הגיונה המשמים של המציאות. שם, אירוע מתרחש אם ורק אם סבירות הופעתו לאחר אירוע קודם נמוכה עד אפסית, ותוצאותיה קטסטרופליות אך לא טרגיות. כך, למשל, אחד הנהגים ביחידה שלי בחר להתרחץ עירום עם צינור על דשא היחידה, בדיוק ברגע שבו הגיע סגן אלוף לביקור. החייל נשפט.

צבא ב', לעומת זאת, מופיע תמיד בשיחות סלון, פרשנויות צבאיות והרהורים אסטרטגיים. לאחרונה, המושג מקובל גם בקרב הטוקבקרים. בצבא זה, שרשרת הפיקוד סדורה, נאה ורציונלית, וכל פעולה נעשית בהתחשב בממד האסטרטגי הכולל ובממד הטקטי הצר גם יחד.

שני אלה, א' וב', אינם מסתדרים היטב ביחד. ולמעשה, הם לעולם אינם מופיעים יחד באותה השיחה. את הצבא המוכר לנו, הבזוי והמקרטע, אנחנו שומרים רק לפגישות מילואים או לשיחות עם חברים. הצבא השני, הוא משמש לנו למדיניות.

• חיים הכט צווח לא מזמן שעל הצבא להפציץ יותר. הצבא, לשיטתו, לא עושה מספיק.

והנה, חיים הכט, אף שמתח ביקורת על הצבא, לא הוקע כבוגד או כערבי, חלילה. הצבא, מסתבר, יכול להיות מועמד לביקורת, כל עוד זו באה מימין. אז, פתאום, מותר להתייחס להחלטות הצבא כשגויות, חסרות תועלת או מבוצעות רע. ביקורת משמאל לכהנא, לעומת זאת, היא כבר עניין למרעילי בארות.

רשומה זו פורסמה גם ב"חברים של ג'ורג'"

האופריצ'ניקים של עמונה

עמונה. התמונה מכאן

1.

הסוסים עשו את עמונה. ואפילו לא הסוסים. צילומי הסוסים. או, נכון יותר, צילומי הפרשים, פרשי המשטרה, עודי שחורים, חבושי קסדות. הצילומים, שהתפרסמו בכל העיתונים הגדולים, שרבים מהם הוזרמו לסוכנויות הידיעות, הציגו כמעט תמיד פרש גדול, שחור, רכוב, ומתחתיו המון אדם, גוש אדם, בתנוחת נסוג-אחור.

רבאק, ×–×” המוות הרכוב. Death Rides a Pale Horse. אני מחליט לכתוב את הפוסט ×”×–×”, מגגל "מוות" ו"סוס", אבל הציורים – ציורים מדיאוולים של הקוצר הרכוב – לא באמת דומים. ציור אחד, של המילטון מורטימר, דווקא דומה. הפרספקטיבה דומה. פני הסוס שלוחים קדימה, והפרש מביט על גוש האדם, ראשים וגפיים, שמתחתיו. בציור אחר, The Vision of Death, של גוסטב דורה, מופיע המוות ומופיע הסוס, אבל אין קהל, רק צבא שדים ממעל.

אבל זה לא הציור שעלה לי בראש. אני חשבתי דווקא על "ניצחון המוות" של ברויחל. רק ששם הפרספקטיבה שונה לגמרי. המוות רכוב, אך למרחוק, בקטן, פרט אחד מתוך רבים. לא פינוי עמונה.

2.

מתוך כל האפשרויות, דווקא זו שפחות סבירה היא שהצלמים עשו זאת בכוונה; שהם חיפשו את הזווית המתאימה כדי לצלם פרש משטרה שיראה כמו הפרש ההוא, מימי המגיפה השחורה. אפשרות אחרת, שנשמעת סבירה קצת יותר, היא שהם פשוט צילמו. היו שם פרשים בשחור, והם פשוט חיפשו את הזווית המתאימה, בדיוק כפי שציירים קודמים חיפשו את הזווית הנכונה, זו שתפעל על הצופה באופן מקסימלי.

ואם כך הדבר, קיבלנו כאן אינטרטקסטואליות אוטומטית, מעצם הצילום/ציור של אותם אלמנטים, בערך. פרש, עדיף בשחור, הוא תמיד הקוצר ההוא. ככה זה. היצירה, מרגע ששוחררה לחלל האוויר, כבר נאבקת לתפוס מקום בין יצירה א' ליצירה ב', שדומות לה בצורה כזו או אחרת. ויצירה א' וב' דומות רק בגלל שככה זה. יותר אפקטיבי לצייר, לצלם, כך ולא אחרת.

אבל יש גם אפשרות שלישית. אני האשם. ראיתי פרש, ראיתי שחור, ראיתי סוס, וזיווגתי זיווג. בשבילי, פרש שחור הוא תמיד הקוצר. ככה זה.

וזה מורטימר. המילטון בשבילכם

3.

בסרט "The Ogre" משחק ג'ון מלקוביץ' חייל צרפתי, הסובל מפיגור קל, שנופל בשבי הגרמני. הוא מגיע איכשהו להיות האיש שאוסף ילדים לפנימייה צבאית. הוא רוכב על סוס שחור, שני כלבים שחורים, כבולים ברצועות, רצים משני צדדיו, והוא אוסף כך את הילדים שנמלטים מפניו.

אז אולי זה לא רק אני. איוואן האיום הקים צבא פרטי, האופריצ'ניקים. מלבד הטלת טרור וביזת ביזה, נהג כל אופריצ'ניק ללבוש שחור, לעלות על סוס שחור, ולשאת סמל של ראש כלב עקוד על מטאטא. קטע.

4.

על האופריצ'ניקים בכלל למדתי מאיזו תכנית טלוויזיה בערוץ ההיסטוריה. מזמן מזמן, אי שם אצל ההורים, כשעוד היתה לי טלוויזיה. סביר להניח שהייתי שוכח אותם לגמרי לולא הייתי רואה, מזמן מזמן, את "The Ogre", שהזכיר זיכרון, וזיווגתי זיווג.

דורה. מהאתר הנהדר הזה

5.

פרופ' זיוה בן פורת העלתה פעם השערה מעניינת. יתכן, לדבריה, שהידע של הדור הזה הוא הרבה יותר סינכרוני מאשר דיאכרוני. יש בזה משהו. קל יותר, היום, לדעת המון על המון משני העשורים האחרונים. נדיר יותר למצוא אנשים שמכירים יצירות תרבותיות מרכזיות לאורך ההיסטוריה.

אם זה נכון, סביר שלא הסוסים ולא הפרשים עשו את עמונה, אלא הילדים הפצועים, והתמונה ההיא של אפי איתם, שראשו מדמם, והוא נראה בדיוק כמו ישו של מל גיבסון, שבכלל נראה כמו אלפי ישויים אחרים.

ואם אלה בכל זאת הפרשים, זה רק בגלל שפרש, הפרש עצמו, לבוש השחורים, הוא אפקטיבי. אותה סיבה שבשלה, אולי, ציירו מלכתחילה את המוות החיוור כשהוא רכוב.

6.

ב"איש בלא תכונות" מוצג הגיבור, אולריך ("אינטלקטואל ווינאי מבריק", אומרים במאחורה), כמי שמנותק, איכשהו, משטף המאורעות. אבל למרות שהוא לא באמת שם, חלק מכל הרחש הזה, עדיין עולה מכל שורה ריח הגלים של הצייטגייסט.

אני מנותק גם כן. מאז שעזבתי את נענע אני כבר כמעט שלא שומע רדיו, ורק מדי פעם נכנס כדי לרפרף על הכותרת באתר "הארץ". אני שומע על סרטים חדשים מכרזות ברחוב. אני, ז'ניה, לא מעודכן בעליל. סינכרונית ודיאכרונית.

7.

יצא לי לקרוא לאחרונה המון כתבות על פרסום. הן כולן מודאגות. יש יותר מדי פרסומות, ביותר מדי מדיות, והצרכן כבר לא מקשיב. במרוץ החימוש הזה אף מדיה כבר לא מספיקה. אז המציאו לנו "תוכן שיווקי" והמציאו אמנות שיווקית. המאבק, כמובן, הוא על תשומת לב.

התמונות האלו מעמונה, אמרה לי מיטל (מצטטת מישהי, לא זוכר מי), לא נאבקות על מקום רק בין ציורי המוות של דורה והאופריצ'ניק של מלקוביץ', אלא גם בין כל הפרסומות האלו, שקמות ופגות באותה מהירות. יכול להיות שזה נכון. אני חושב שלא. רוב המידע הזה מנופה. אבל אולי אני טועה.

אני לא באמת יודע את מי ציטטו הצלמים בעמונה, אם היה שם בכלל ציטוט. הצייטגייסט, אני מרגיש, עובד לצדי. נדמה כאילו שנים לא חשתי שיש סרט שחייבים ללכת לראות; שנים לא רציתי נורא לקנות דיסק או ספר חדש; מריבות המשוררים העכשוויות מעניינות, כך נראה לי, רק את הנצים עצמם. פלאי אמר לי פעם שהוא חש כי שירה נעשתה תחביב הדומה לאוסף בולים. הקוראים הם הכותבים, והכותבים הם הקוראים. אולי. אולי יום אחד תצולם נינט רכובה על סוס. "כמו בעמונה", יגיד מישהו.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.