תגית: בלוגרים

הבלוגר ששבה אותי

סיכום הפרקים הקודמים ויקומו חברות ויבנו להן אתרים. ויבקשו להם ממון. ויפנו אל אנשי הפרסום. ויהי ערב ויהי בוקר ויהפוך הטקסט לתוכן. ויקם אדם אחד, ויכתוב את אשר על ליבו בפני בורא עולם: האינטרנט. ותשטוף מגיפת בלוגרים את הארץ. ויום אחד נגלה בפני אנשי הפרסום האלוהים, וירעים בקולו ויאמר: “street fashion”. ויחלו אנשי התוכן למשוך בעטם ולהאדיר את שמה של האלה החדשה. ויאמרו: הכוח לאנשים. ויישנו אנשי הפרסום 40 שנה, ויקומו ויחברו ויגלו: הכוח לבלוגרים. ועכשיו הפרסום כבר מזמן יצא מן הגבולות המסורתיים של המודעה התחומה בחלק התחום בעיתון. Fast company, עיתון הכלכלה והשיווק הטוב שאתם לא קוראים, מדווח בגיליון האחרון שלו כי חברת התעופה יו.אס. אירוויס תתחיל לשים פרסומות גם בשקיות ההקאה שלה, ואילו סי.בי.אס תתחיל לפרסם את התוכניות שלה על קליפות ביצים, באמצעות טכנולוגיית לייזר מיוחדת. חלק מן התהליך הזה מופנה לרכישת "אהדת הרחובות" בכסף. איך זה עובד? עם בלוגרים. מילה אחת מחבר שווה אלף מילים של פרסומאים, זה ידוע. (בסקר "מנהיגי דעה" שנערך ב-2006 בידי אדלמן, חברת יחסי הציבור הבינלאומית הענקית, נמצא כי 68% נשאלים דירגו "אדם דומה לך או במעמד דומה לך" כדובר המהימן ביותר בנוגע לחברה. הנתון הזה שילש את עצמו מאז 2003.) אז מה פשוט יותר מלפנות לבלוגרים, להציע להם כמה פרוטות, ולגרום להם לכתוב על המוצר ההו-כה-מגניב שלך? ובכן, יש מי שכבר הקים בשביל זה אתר.

גם בישראל כבר עושים זאת. כאשר עכבר העיר העלה את גרסת האונליין שלו הוא פנה לכמה בלוגרים כדי שיכתבו עליו (הייתי נותנת לינק לזגוגיות, אבל ג'יין ליים בשיפוצים). אחריו היה אתר בקבוק, ששלח לכמה בלוגרים יין בתנאי שיכתבו עליו. חלק מן הבלוגרים לא אהבו זאת. זוש, יקירתי, כותבת למשל: “ובכל אופן, נדמה לי שזו הסנונית הרצינית הראשונה שיכולה בסופו של דבר להביא לבלוגוספירה את הזנות הממוסדת שמתרחשת בחסות מדורי הצרכנות בעיתונים (קחי קרם עיניים ושני שפתונים, תני ביקורת. ביקורת רעה, רעה רעה? נו מור קרם פור יו!).” ובכן, זה נכון. זו אכן זנות ממוסדת. אבל כמו שכותבת זוש יפה אחר כך, “וממתי לבלוגרים יש קוד אתי? עצם הרעיון מגוחך. כמו לכתוב קוד אתי לאנושות". ולכן, הניסיון של אנשי השיווק להתייחס אל הפלטפורמה הבלוגרית כאל משהו הומוגני הוא מגוחך לחלוטין. לפנות אל "הבלוגרים" זה לפנות אל "העולם". ולכן, כאשר אנשי השיווק פונים אל הבלוגר, הם בעצם שמים חלק מהכוח בידיים שלו. זה לא שהוא יוכל להתפרנס מהחרא הזה ועדיין לשמור על כבודו, אלא שהם מפקידים חלק מהמחשבה על המוצר שלהם בידיים שלו. יש אנשים מסוג מסויים שייקחו את המוצר, ויכתבו עליו בצורה שתספק מאד מאד את אנשי השיווק. ויש אנשים אחרים, שיעשו עם המוצר כרצונם. אנשי השיווק חושבים שאין פרסומת רעה, אבל זה בגלל שהמחשבה שלהם מוגבלת. הזכות הבסיסית של הבלוגר לכתוב כרצונו, משאירה אותו עם כוח שפוקו אמנם יאמר שוב ושוב שהוא מוגבל מאד, ואלתוסר יסכים איתו, אבל הבלוגר בכל זאת חופשי יותר מעיתונאים בשכר. אתם יכולים לשאול את שברולט. והחופש הזה ממש מדגדג לי באצבעות. כל זאת, כדי לומר לכל הוצאות הספרים, מחברי הספרים ועורכי הספרים: שלחו לנו ספרים. אין לדעת מה נעשה איתם.

אני ממש שונאת לעשות את זה

באמת, ממש ממש שונאת. למעשה, החדירה הגסה שלי לתיבות המייל שלכם כואבת לי באופן אישי. אבל כשמשווים את הכאב שלי לכאב האומה, ברור לי כי אני צריכה לשלוח לכל מי שנמצא ברשימת התפוצה שלי את המייל הזה. אין לי שום כוונה לומר לכם למי להצביע. אלו עניינים שנמצאים בין אדם לבין פנקס הבוחרים שלו. רק הצביעו. לכו אל הקלפי והצביעו. הדמוקרטיה הישראלית זקוקה לכם. קיבלתי לפחות חמישה כאלו בשבוע האחרון. גם בלוגרים מתייחסים לעניין. למה הדבר דומה? לאנשים ששמים מדבקה שכתוב עליה "שלום" על האוטו שלהם. אני חשה חובה לומר, ולא שאני רוצה לומר, אבל משהו בי כה בוער, שאני חייבת לומר: זה טיעון כל כך טריוואלי, שהוא מביא לי את האמאמא של הקריזה. אנשים שלא רוצים להצביע כי הם חשים שאין מועמד ראוי או מפלגה ראויה לא יילכו להצביע בגלל שאתם תפנו אליהם ממעמקי הרגש שלכם. כ-ו-ל-ם יודעים שזה חשוב להצביע. אין אחד שלא. אנשים שלא מצביעים לא עושים זאת כי הם חושבים שזה שטויות, הם אינם מצביעים משום שבדמוקרטיה הזכות שלהם היא גם לא להצביע. אחוזי בחירה נמוכים מעידים על משהו, ואני לא מתכוונת לאדישות הבוחרים או ל"מערכת בחירות מנומנמת". ממעמקי הלב הישראלי שלי, אני קוראת אליכם, אחים כפויים שלי – די עם זה.