האינטרטקסטואליות של האוכל

לאחרונה אני אוכל המון בעזריאלי. מאחר שמקום העבודה שלי ממוקם במרחק 5 דקות הליכה מהמגדלור הנ"ל, ובמרחק 2 דקות הליכה מפלאפל ג'ינה, הגיעו הדברים לידי כך שאף סביח, יהיה נימוח ומצחין מעמבה ככל שיהיה, לא יכול עוד לפתותני. אז אני מגוון בעזריאלי.

אז אכלתי בעזריאלי, ואפילו התפתיתי לאכול ב"ננדוס" (בברכת "לא עוד"). בעוד אני נוגס בהמבורגר עוף דל ירק, קראתי, על הדרך, את שמסופר בנייר החד-פעמי שמונח על מגש הפלסטיק. סופר שם על מגלי ארצות פורטוגזים, שיצאו לגלות זהב וגילו את ה"פירי-פירי", וסופרה האגדה על התרנגול של ננדוס, "סמל של חיים", וקצת גם כיצד שני חברים, רוברט ופרננדו, רכשו ב-1987 מסעדה, והקימו רשת. הרבה עבודה קשה, ואהבה גם, השקיעו השניים, כדי שכולם יוכלו לטעום מעוף הפירי-פירי האגדי.

רשתות המזון המהיר בעזריאלי ממוקמות בחצי מעגל, המוקדש להן ולסועדים. כך שבדרך החוצה נתקלתי ברשת אחרת, "סמוקי". שם, על הקיר, היה תלוי "הסיפור של סמוקי". לא הצלחתי למצוא את הסיפור באינטרנט, אבל אני זוכר שהיה שם משהו על שטייטעל במאה ה-19, שם יהודי אחד יישן בשרים, וברוחו נולדה "סמוקי", שמספקת מזון מהיר איכותי ומרגש, כמו בשטייטעל. משהו כזה.

קוראים לזה, כמובן, מיתוג. בעל הרשת רוצה שהמותג שלו יקושר לתכונות חיוביות, אז הוא מדביק אותו לצד אנשים מחייכים, פרסומת מרגשת לסלולרי וכוסיות בשמלה הדוקה. במקרה הזה, בעלי רשתות המזון המהיר רוצים למתג את עצמם כמסעדות קטנות ואיכותיות של אוכל ביתי.

שזה, בעצם, מהלך די משונה. פעם, בישראל, ניסו רשתות המזון המהיר לפרסם את עצמן כג'אנק-פוד. עצם החידוש שבעניין, כמו גם הקרבה של המותג למותג מוצלח אחר, ארה"ב, היו אטרקציה מספיקה כדי למשוך אנשים. עתה, לאחר שהמזון המהיר התמסד בארץ, מנסים למכור אותו כלא כל כך מהיר, ולא כל כך חדש, ובכלל, המסעדה הזו היא בעצם הד למסעדה ההיא, מהשטייטעל. המגשים אולי מפלסטיק, אבל הרוח אותה רוח והאוכל אותו אוכל.

אוכל תמיד ×”×™×” אינטרטקסטואלי: מתכון אחד ולוֹ מימושים רבים, התבשילים שנוצרים אם עוקבים אחר ההוראות. במצב אידיאלי, תבשיל שנעשה על פי מתכון לא ×™×”×™×” שונה מתבשיל אחר מאותו מתכון. אבל המצב אינו אידיאלי – קורט מלח אף פעם אינו מדויק, ולעתים צולים את הבשל קצת יותר מדי – ומתכון אחד מייצר תבשילים רבים, השונים במעט אחד מהשני, והשונים במעט מהאידיאה, שאליה המתכון מכוון.

למעשה, במסעדות ביתיות, מהשטייטעל, זה פחות או יותר המצב. הפגימות הזו היא גם חלק מסוד קסמן, מה שהופך אותן ל"אותנטיות" (תהא משמעותה של מילה זו אשר תהא) בתודעה הציבורית. אוכל ביתי, הוא לא רק אוכל שנעשה באמצעים ביתיים, הוא גם, או לפחות נתפס, כאוכל שאינו מודולרי, שבכל פעם הוא שונה מעט, כמו בבית.

דווקא במסעדות המזון המהיר נעשתה האחדה כמעט מושלמת בין המתכון לבין מימושיו. בסרט ירוד אחד, שעלילתו מתפתלת בשנות הארבעים, מספר מישהו למישהו על הרעיון הגדול שלו: הוא יבנה רשת של מסעדות, שבכולן יגישו את אותו המזון בדיוק. כך, הוא טען, יוכל אדם לאכול את אותו המבורגר גם בנוואדה וגם בטקסס. המישהו השני שואל את השאלה המתבקשת: למה שמישהו ירצה לאכול את אותו הדבר במקומות שונים?

ועכשיו, רוצות רשתות המזון המהיר לחזור להיות מסעדה ביתית וחמימה. אבל במקום לשנות במשהו את האוכל, ובמקום לצאת מהקניונים, ובמקום להעסיק שף, הן כותבות סיפור. ומה אומר הסיפור? כמו שהאוכל שלנו הוא אותו אוכל בכל מקום בעולם, כך גם אנחנו, נותרנו בדיוק אותו הדבר, כמו המסעדה ההיא, מפולניה, כמו החזון ההוא, מארה"ב.

הסיפור האמיתי, אם כן, הוא סיפור התרבות שהחלה מתביישת בעצמה. בתוך פחות מ-15 שנה החלו למתג את אותו סוג מסעדות אחרת: לא עוד חדש, יעיל, מהיר ואמריקני, ג'אנק-פוד בטהרתו, אלא ישן, ביתי, חם ואותנטי. כמו פעם, רק יעיל ומהיר, ובשכר מינימום.

להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטיםחרדת השישי העבודה היא חיינו

העבודה היא חיינו

אמורה הייתי להיות קבורה בינות למאמריי, אבל הרשומה של אסא גרמה לי לעיוותים לא רצוניים בשריר של הטוקבק והרשומות של איתמר ושל איה שלחוני אל המקלדת כמי שאחזוה מועדי ב' אבל בעיקר פְּרִיחָה אלרגנית לקפקאיות שניטשה ב"פרוייקט עבודה" עד כה. דומה כי כל הרשומות ב"פרוייקט עבודה" (כאמור, עד כה), עוסקות יותר במלוא כובד משקל חברת-המותג-והבונוס, יותר מאשר בעבודה כערך, בהיבטיה החברתיים, אולי בגילגולים שעבר המוסד במהלך אי-אלו מאות קודמות. פלורליזם, דומני, הוא שחסר לי. ובשל כך, רצוני להעלות אל נגד עיני הקורא את דמותו רבת ההוד של אחד, אהרון דוד גורדון. בטוחני שאין צורך להכביר במילים אודות איש חשוב ויקר זה, על כן אסתפק בציון זאת ש-א.ד. גורדון היה ועודנו אלוהות מקומית (ולא רק, הו, לא רק, קורא יקר) בכל הקשור בחלוציות לשמה ולשמהּ וביצירת מיתוס הפועל החקלאי העברי. עליי הוא נערץ על שום השאלות שהתמיד לשאול ועל שום הספק התמידי שהקפיד להטיל, שאפשר לו לצעוד בעיניים פקוחות לרווחה בנתיביו. מכתביו וכתביו זרועים בסימני שאלה ואין בשאלות רטוריות עסקינן. במכתב ליוסף ברץ, חבר במשלחת התרמה לאמריקה, כותב גורדון באביב תרפ"א:

"בספקותיך כוחך, אך אל חולשה! ומי צריך לעשות דבר מה חשוב, אם לא מי שמרגיש את האחריות בכל ישותו? טוב, שאתה אינך בטוח עד לידי טמטום"…*

אין דרך קלה לכתוב רשומת-קונטרה כזו מבלי למשוך אש בשל חשד לנוכחות החזרזירות הקפיטליסטית או, רחמנא לצלן, מערכתיות מאיזשהו סוג, בעיקר בהתחשב באורווליזם שעובר בדיפוזיה מְהַמֶּגָה-בלוג השכן אבל נסֹה ניסיתי. בדיוק משום שאידאותיו של גורדון דגלו בעבודה כאקט מפרה ומעצים, כתהליך יצירה הדרגתי, ממושך ומְאתגֵר-הסבלנות, כעלי כותרתו של ניצן הנפשקים לאטם או אם לדייק במטאפורה – כשדות החיטה המוריקים ומצהיבים בעתם, עונה אחר עונה. העבודה, בעולמו של גורדון, הוותה הזדמנות לביטוי עצמי ולהגשמה עצמית. שכן, בניגוד לאדוני הסוציאליזם, לא הטיף גורדון לביטול העצמי בתמורה לטובת הקבוצה, אלא נבר רבות בנבכי הנפש, של עצמו ושל חבריו הקרובים. יש להניח שהנ"ל הייתה אחת התכונות שהקנו לו מעמד של גוּרוּ בקרב עמיתיו למוסד הפּוֹעלוּת. במכתב לרחל כצנלסון באלול תרע"ו הוא כותב:

"ידועה לך דעתי, כי יותר משאנחנו זקוקים בארץ-ישראל לידים עובדות, אנחנו זקוקים לנפשות חיות, כלומר לנפשות, שהידיים העובדות תהיינה רק עושי דברן, והנפש יכולה תמיד להרוויח במקום שיש חיים, איזה שהם".

ויסלחו לי אותם אלו האלרגיים לצירוף "ארץ ישראל".

 

א.ד. גורדון. ותודה לוויקיפדיה על התמונה.

הרגיש את האחריות בכל ישותו. ותודה לוויקיפדיה על התמונה.

 

הַאֲמֵן במה שאתה עושה, זוהי נקודת המוצא שלו. קום בבוקר ועמול בדבר ההוא, שבו מצויה נשמתך. זוהי כל התורה על רגל אחת, עם מעדר ביד. ×›×™ אז תעשה אותו בחפץ-לב, אז תרצה להשקותו ולהרוותו ולטפחו עד כלות. העבודה אכן הייתה "חיינו" עבורו ועבור רעיו ועמיתיו. אל תשתעבד למדיניות ×”"משפחה" הצבועה שמכתיבים התאגידים של איתמר – מצא את הרעיון שתאמין בו באמת ובתמים ואם אינו בנמצא – המצא אותו. והרי קונספט "אהבת העבודה" עבר מוטציות ×›×” רבות, עד שהפך נלעג, בשל השימוש הציני שעושים בו אותם מנהלים-בשקל. מאסת ברודנותו הפיאודוליסטית של בּוֹסְךָ? קום ולך, מצא עבודה אחרת, ×”×™×” אדון לעצמך. בשם אותה מדיניות רווחה נפסל גם אותו רעב (אנלוגי), אותה המוטיבציה המאיצה בבני אנוש לעמול בתמורה ללחמם ולכבד בכך את מקום עבודתם. "תמריצים" במרכזי תמיכה טכנית הם הקיצון השפל, בעוד שההיפך מאותו הרעב, הוא הדבר ×”×–×” שמוטט את התנועה הקיבוצית ועודנו מקנן בועדי עובדים ובמוסד הקביעות השנוי במחלוקת.וההיפך ההוא, האמור – שובע? מדושנות? עצלות? בטחון עצמי מופרז של מי שאינו "מרגיש את האחריות בכל ישותו"? ביטויים ורעיונות דוגמת "ראוי שאדם ×™×”×™×” יצרני לסביבתו על מנת שיצדיק את שהותו בה" הפכו מזוהים עם זרמי רעיונות פשיסטיים ומקובעים נוכח השתלטות ×”-PC על מחוזותינו ולא בצדק. קצה נפשך בעבודות סטודנטים? גם שלי. אבל מעולם לא סברתי שתוגש לי עבודת חלומותיי עם גביע צ'יפס קומפלימנטרי וכוס מוגדלת של מים בטעם של קולה. קשה לי להאמין שיש אחד מקוראי רשומה זו שאין ביכולתו לקום ולעזוב את מקום עבודתו. נכון – את השממה כבר הפריחו, ואם נפריחה עוד קצת, הרי שהבטונאדות יסתמו את שדה ראייתנו ויעכירו נשמותינו, אם עוד לא עשו כן עדיין. אבל זוהי השממה הפיסית. הגיאוגרפית. לכל דור החלוציות המשוועת שלו והַסְּפָר שלנו הוא ×–×” החברתי. בעולם שבו תופסים בהדרגה התאגידנים ואילי התקשורת וההון את מקום נבחרי הציבור הפוליטיים, יש אינסוף של חלל שמשווע ליצירה נוסח גורדון, לעבודת כפיים רעיונית ענפה, לשתילת רעיונות, שילוחם על פני המים והגשתם אל פי הכמהים לתמורה. העבודה לא נועדה שיעבדוה בדממה רגשית במקרה הטוב ובתעניות רבות במקרה הרע, רק על מנת שתהא היד משגת מזומנים על מנת שברנש/ית ×–×” או אחר יוכלו לעשות את שבאמת חשקה נפשם, בשעותיהם הפנויות. בעולם מושלם היינו כולנו צאצאיו הרוחניים של א. ד. גורדון, מלאכתנו תורתנו ואהבתנו נתונה ליצירי כפינו. אבל בעולמנו-אנו עסקינן והוא רחוק מהיות מושלם. לפיכך, יעשו בשכל אלה מאתנו שנתמזלו באפשרות לבחור ויעסקו במה שלבם נוהה אחריו. ואם אפשר להם – ישאו את הבשורה הזו לאלו הסבורים שזכות הבחירה נותרה מחוץ להישג ידם.


* הציטוטים לקוחים מתוך "כתבי א. ד. גורדון" (מתוך הספר השלישי: "מכתבים ורשימות"), בהוצאת מועצת פועלי חיפה, תל-אביב, תשי"ז.

להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטיםחרדת השישי

חרדת השישי

יום ראשון, שמונה בבוקר. לקום, להתקלח, להתלבש, לצאת לעבודה. לעלות למשרד. לפגוש בדרך עמיתים לעבודה. על פניהם פרצוף מעוכב – אף אחד לא שמח לבוא לעבודה ביום ראשון בתשע בבוקר, אז הם מעכבים את רגשותיהם מאחורי פרצוף שמפגין חיים-כרגיל-יום-ראשון-מסריח.

יום ראשון, בין שתים עשרה לשתים עשרה וחצי. שיחות ארוחות צהריים נישאות באוויר. חלק מוציאים מתיקם שקיות ניילון מרשרשות עם סנדוויצ'ים שהביאו מהבית. חלק נושאים ונותנים בנוגע למקום האכילה הקבוצתי, שתמיד יריח מעודף שמן באוכל. אחרים, בדרך כלל אחרות, יוציאו מתיקם את ערימת הירקות ויחתכו לעצמם סלט, שאותו ילוו בקוטג'.

יום ראשון, בין שש לשש וחצי. הנשים בעלות הילדים כבר עזבו מזמן את המשרד. הפרצופים היחידים שם הם נשים מחוסרות ילדים וגברים. כולם ממהרים. זו השעה שבה ברור שאין לך מה לעשות כאן, אלא אם כן יש לך משהו דחוף לעשות.

יום חמישי, בין שתים עשרה לשתיים, תלוי בחומרת השבוע. חיוכים זהירים עולים על הפנים. ריח של חופש באוויר. בקרוב, סוף השבוע המיוחל. הרגע שלו עובדי המשרה המלאה מחכים יותר מכל. אז הם יוכלו לפרוק את עולם. אז יוכלו לרגע להפסיק להיות עובדים ולהתחיל להיות אנשים.

***

שמחת יום השישי, אם הופכים אותה לפרפר על גבה, ×–×”×” לדיכאון יום ראשון – זהו הסימן הברור של העבדות. ברגע הראשון רוצעים את אוזנינו וברגע השני מסירים את הרציעה. או ליתר דיוק, מסירים את הרצועה לכאורה.

אבל רציעה, כמו רציעה, אינה ניתנת להסרה. סוף השבוע נשלט בידי העבודה בדיוק כמו זמן העבודה עצמו. רק במקום לומר לך: עכשיו אתה תהיה ממוקד, יעיל, וחסר רצונות אישיים, אומרים לך: עכשיו תהיה שמח, פנוי רגשית ומחשבתית, ותנצל את הזמן שלך, כי בקרוב אתה נכנס שוב לסד. המילים "תיהנה בסוף השבוע" שנאמרות לכל היוצאים מהעבודה ביום חמישי אינן רק ברכה, אלא גם תזכורת: אכול ושתה כי יש לך יומיים עד שחוזרים לעבודה.

ולכן, אין יום שאני שונאת יותר מיום שישי, שבו משוחררים ההמונים לרחובות תחת המצווה "סדר את סידוריך, ×§× ×” את קניותיך, נפוש את נופשיך". איש אינו ישן להנאתו ביום שישי בבוקר. איש אינו מסדר את אלבום התמונות שלו ביום שישי בבוקר. אלו מלאכות שנאות ליום שבת, שבו לא רק חייבים ליהנות, אלא גם הכל סגור. יום שישי הוא יום ההפסקה הפעילה, יום החופש האקטיבי. ההמונים באו ×”× ×” ליהנות, ודבר לא יעמוד בדרכם. אין מה להלין עליהם – תודעת העבד פועלת את פעולתה במלוא הקיטור.

***

וזה לא חייב להיות כך. עובדים בעלי מיומנות מייצרים מוצר כלשהו, ויהיה זה עיתון, שורות קוד, מספר ראשים מסופרים, מספר מכוניות מורכבות, או מספר מודעות שנמכרו. העבודה שלהם מוערכת על פי המוצר הזה. כאשר העיתון גרוע, העורך שלו ננזף. כאשר התפוקה במספרה יורדת, הספר חוטף על הראש (סליחה, לא התאפקתי).

ולכן, העובדים חשים אחריות למוצר שלהם. אם המוצר לא ייצא בזמן, אם המוצר לא יעמוד בדרישות שהוצבו לו, העובד יוכל לשלם על כך במעמדו, בקידומו ואפילו במקום העבודה שלו. המערכת לא תהסס לדרוש מהעובד להקדיש שעות נוספות כדי לעמוד בתו התקן שהציבה למוצר.

אז למה היא גם מכניסה אותו לסד השעות הקבועות? פשוט משום שכך נוח יותר לפקח עליו. ניקח, למשל, מערכת ירחון (פשוט משום שזו הייתה עבודת המשרה המלאה היחידה בחיי). העיתון אמור לצאת בראשון בחודש. עד אז הרעיונות צריכים לעלות, החומרים צריכים להיאסף, הכתבות צריכות להיכתב, להיערך, להיות מוגהות ומעוצבות, והעתקי השמש צריכים להיבדק. לכאורה, אין דרך טובה ממוצר גמור, כדי לבדוק את איכותו.

הבעיה היא שבמערכת יש כמה דדליינים מקבילים. למשל, ירחון וגם עיתון יומי ומוספים שבועיים, או כמה ירחונים במערכת אחת. "אם כל אחד יתחיל לבוא מתי שבא לו, אנה אנו באים?” חושב לעצמו אחראי המערכת. קל הרבה יותר להורות לכולם לבוא בתשע וללכת בחמש, מאשר לוודא בכל יום ויום ×›×™ כולם אכן מתקדמים לקראת המטרה הזמנית הקבועה.

וכך, עובדי המשרה המלאה נופלים קרבן לעובדה שהבוסים שלהם לא סומכים עליהם ולא סומכים על נאמנותם למוצר, למרות שנאמנותם למוצר היא הדבר שמקודם במקום העבודה שלהם יותר מכל. במקום להיצמד לשיטת פיקוח אחת – המוצר – הם מייצרים שיטת פיקוח כפולה – המוצר והשעות.

אז אני מציעה שיחליטו. אם הם רוצים נאמנות למוצר, שישחררו את העובדים לעשות זאת כאשר הם חשים ×”×›×™ ממוקדים וכשירים לעבודה. אם הם רוצים שעות, שלא ינאמו על אחריות ודוגמה אישית. כמו שאומר השיר על המוסר הכפול: “שני דגים נחפזו וירדו למצולות הים… ילא הפה מלספר על אהבתם"

להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטים

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.