תגית: עבדות

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי #7

אני ממשיך ומפרסם כאן מדברי ימיו של הקורס המיוחד הזה, שלא נוגע במישרין לספרות או לתיעוב אבל כסטודנטים, ובעיקר כשוחרי הפצת מידע מעניין בדרכים מעניינות, אני מקווה שקוראי הבלוג לא ישתעממו ממנו לחלוטין.

הקורס בן 4 נקודות הזכות בנוי כך שביום רביעי מתקיים שיעור של שעתיים וחצי, ויום שישי נחשב "זמן מעבדה" בו אנו אמורים ליישם את חציו השני של שם הקורס, בעבודת רגליים עצמאית. אבל להיום בזכות מזג האוויר היפה התוכית הייתה שונה, ופרופסור צ'ן הזמין אותנו לסיור בו הוא מתכוון "לחשוף את המורשת הימית הסמויה של ניו-יורק".

אכן, קשה שלא לחוות את ניו-יורק כחגיגת ההווה – הנחות, אירועים, השקות, מיצבים, הקרנות; ובמובן רחב יותר, הבניינים, השדרות, האתרים, הרוכלים, הירידים. בניגוד לבוסטון למשל, שלא מרפה מהמרכזיות שלה בהיסטוריה האמריקנית, ניו-יורק מתנהגת כמקום בלי עבר. ובדיוק את התפיסה הרווחת הזו של ניו-יורק, נועד הסיור של פרופסור צ'ן היום לקעקע.

ההיסטוריה הנעלמת הזו מתחילה מהים. הניו-יורקרים כיום יבשתיים מדי, סובלים לשיטתו בניתוק חמור מהמים (LAND BOUNDED). אבל העיר הזו כפי שאנו מכירים אותה כיום, במהופך לאליק של משה שמיר, באמת באה מן הים, ובייחוד האי ששמו מנהטן. נפגשנו ברציף ה-16 של הנמל מתחת לגשר ברוקלין, אזור שלא ידעתי על קיומו ושביום שמש נדיר מתפקד כמובלעה ים-תיכונית בלב התפוח. הסקירה הממצה שעברנו נעה הלוך ושוב בשנים ובמקומות, אני אנסה לתת בה סימנים כרונולוגיים.

א. אמצע המאה ה-17

נקודת ציון ראשונה יכולה להיות הגעתו של המושל ההולנדי האכזר וילֶם כייפט (KEIFT) למנהטן ב-1638 (בתמונה הענקית). עד אז הסוחרים המעטים מהולנד ושאר אירופה חיו בשלום יחסי עם הילדיים המקומיים, אינדיאנים לימים, תוך הבנות משותפות ואפילו התקשרויות של ריקודים ואורחות חיים משותפים. אלא שכייפט הנהיג חוקים חדשים באזור, בשני תחומים עיקריים: הוא הוביל את החלטת חברת DUTCH EAST INDIA לקנות שטחים ולהפר הבנות קודמות, ובעיקר יזם ואישר הקצאת קניין פרטי ל"אנשים חופשיים", כלומר לגברים לבנים.

לימים, נישאים על הגותו של לוק, הפכו אותם בעלי קניין לערש הליברליזם, האינדיבידואליזם, ובעיקר לאזרחים בעלי אמירה בענייני השעה. משום מה נדמה לי, וזו כבר השגה שלי ולא של פרופסור צ'ן, ששיירים מהתפיסה הזו עודם רלבנטים גם כיום, בואכה המירוץ הלא מאוד מתוקשר לראשות העירייה שכנראה יילקח בידי הטייקון בלומברג.

על הדרך, כייפט גם תכנן ופיקד על שורת מעשי טבח ברוטליים להחריד בשכנים המקומיים, מה שהאדם הסביר שגדל על ברכי החינוך המערבי היה מצפה שה"פראים" האינדיאנים יעשו להולנדים, ולא להיפך: בפברואר 1643 כתב ביומנו דויד דה-פְרֶיי על תינוקות שנקרעו משד האימהות ובותרו לחלקים בנוכחות המשפחה, על ילידים שבאו להתיישבות ההולדנית בסטטן איילנד אוחזים בידיים, ברגליים ומעי וחלקי קרביים אחרים ששיספו ההולנדים.

ב. המאה ה-18

בהמשך הסיור התרחקנו מהרציף עצמו, אל אתר קבורה אפריקאי עתיק. הנה המחשה נאה עד כמה מצד אחד נדחק העבר מתחת להווה הבלתי-פוסק, מילולית, ומצד שני שלוב בו לבלי הפרד: האתר (בתמונה) התגלה לגמרי ב-1991, על ידי פועלים שהניחו באדמה יסודות לגורד שחקים חדש. הפועלים מצאו 427 גולגולות, שהתגלו כשחורים שבאו או הובאו לניו-יורק, אנשים חופשיים וכאלה שנכפתה עליהם העבדות.

אני מדקדק בעקלתון המילולי הזה בעקבות טומיה, האמנית שיצרה את ציור הקיר באתר ההנצחה, שהשתמשה במונח enslaved ולא slaves וטרחה להבהיר שאין עבדות כתכונה טבעית בנוסח אריסטו, שהם לא עבדים בנשמתם. הקו הזה של הצגתם שלא על דרך הקורבנות ניכר גם בציור הקיר הענק עצמו (ושוב, כמובן, למטה בשתי התמונות), שמנסה לשקף את חייהם של אותם אנשים, שהניו-יורקרים דרכו על גולגולתיהם במשך כמה מאות שנים. זה למשל, תפקיד הצדפות בתחתית, שבאו מן הנמל בשפע. זה גם מקור ההבלטה של הסמל האפריקני העתיק שנמצא על המצבות, שמשווה להן קדושה, ופירושו שאי אפשר להתקדם אל העתיד בלי לשאת איתנו את העבר.



[והנה תוך כתיבה נקלטת שורה מתוך "hurricane" של בוב דילן (1975):

"if you black you might as well not show up in the street, unless you want to draw the heat"]

ג. אמצע-סוף המאה ה-19

המלחמה הבריטית-הולנדית בשעתו על ניו-יורק לא הייתה אלימה. הואיל ומושבת מנהטן לא נתפסה אלא כעיר נמל זניחה (הא!), החברות ההולנדיות ויתרו די בקלות ובספטמבר 1664 הפכה אמסטרדם החדשה ליורק החדשה. בסיור עצמו קפצנו מאתיים שנים קדימה בערך, לימי המתיישבים לאחר המלחמה עם הממלכה הגדולה. הימים בניו-יורק ימי רעב ועוני, הבריטים חירבו חלקים נרחבים מהאזור, והשיקום החל מחדש.

הנמל, מדגיש בפנינו פרופסור צ'ן, הוא לא רק נקודת מעבר של סחורות, אלא מקום שיוצר תרבות וסגנון חיים. המסחר האדיר בפירות ים למשל, התקיים מן הסתם בשווקים שקמו ליד הרציף, והאחסון של הצדפות ושאר הטרפות נתן לרחוב pearlאת שמו. אפילו הרציף עצמו בעניין, כאשר קורות עץ האורן מהם הוא בנוי הובאו במיוחד ממדינת מיין.


ומעניין יותר, ישנו התא המשפחתי. עניין המגורים המופרדים מבתי האחסון של הסחורות בקרבת הנמל הוא יחסית חדש, והרבה שנים האישה ובעלה חיו בבית העסק. יש את מעמד האישה האומללה – אם הלך הרוח השובינסטי המוצהר מצביע על זיהוי של נשים עם המרחב הביתי, מה הן אמורות לעשות כשאפילו את זה אין להן? – ויש גם את המצב בו בעידן נטול בתים, המעמד הבורגני המתהווה בין הסוחרים מחפש אחר סמלי סטטוס להבחין עצמו מהעבדים איתם הוא חי.

המובחרים שבאותם אמצעי-אישוש-סטטוס-חברתי, אותו תבעו לעצמם הסוחרים המוצלחים יותר על שפת הנמל בכל תוקף, הולכים ומתקבעים עם הזמן כטעמי תה מיוחדים, כלי חרסינה מעוטרים (להתעדן בהם בעת שתיית התה המיוחד), ורצועות בד משי ענוג, לתפור ממנו את הבגדים ההולמים את מעמד שתיית התה במערכת הסרוויס.

המכנה משותף לכל אלה הוא למעשה הסיבה לבוקר הזה שעברנו, והוא קושר את כל מה שכתבתי עד כה לקורס של פרופסור צ'ן: את כולם הביאו לכאן האוניות מסין.


 

לפרק הקודם: צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי 5-6#

חרדת השישי

יום ראשון, שמונה בבוקר. לקום, להתקלח, להתלבש, לצאת לעבודה. לעלות למשרד. לפגוש בדרך עמיתים לעבודה. על פניהם פרצוף מעוכב – אף אחד לא שמח לבוא לעבודה ביום ראשון בתשע בבוקר, אז הם מעכבים את רגשותיהם מאחורי פרצוף שמפגין חיים-כרגיל-יום-ראשון-מסריח.

יום ראשון, בין שתים עשרה לשתים עשרה וחצי. שיחות ארוחות צהריים נישאות באוויר. חלק מוציאים מתיקם שקיות ניילון מרשרשות עם סנדוויצ'ים שהביאו מהבית. חלק נושאים ונותנים בנוגע למקום האכילה הקבוצתי, שתמיד יריח מעודף שמן באוכל. אחרים, בדרך כלל אחרות, יוציאו מתיקם את ערימת הירקות ויחתכו לעצמם סלט, שאותו ילוו בקוטג'.

יום ראשון, בין שש לשש וחצי. הנשים בעלות הילדים כבר עזבו מזמן את המשרד. הפרצופים היחידים שם הם נשים מחוסרות ילדים וגברים. כולם ממהרים. זו השעה שבה ברור שאין לך מה לעשות כאן, אלא אם כן יש לך משהו דחוף לעשות.

יום חמישי, בין שתים עשרה לשתיים, תלוי בחומרת השבוע. חיוכים זהירים עולים על הפנים. ריח של חופש באוויר. בקרוב, סוף השבוע המיוחל. הרגע שלו עובדי המשרה המלאה מחכים יותר מכל. אז הם יוכלו לפרוק את עולם. אז יוכלו לרגע להפסיק להיות עובדים ולהתחיל להיות אנשים.

***

שמחת יום השישי, אם הופכים אותה לפרפר על גבה, זהה לדיכאון יום ראשון – זהו הסימן הברור של העבדות. ברגע הראשון רוצעים את אוזנינו וברגע השני מסירים את הרציעה. או ליתר דיוק, מסירים את הרצועה לכאורה.

אבל רציעה, כמו רציעה, אינה ניתנת להסרה. סוף השבוע נשלט בידי העבודה בדיוק כמו זמן העבודה עצמו. רק במקום לומר לך: עכשיו אתה תהיה ממוקד, יעיל, וחסר רצונות אישיים, אומרים לך: עכשיו תהיה שמח, פנוי רגשית ומחשבתית, ותנצל את הזמן שלך, כי בקרוב אתה נכנס שוב לסד. המילים "תיהנה בסוף השבוע" שנאמרות לכל היוצאים מהעבודה ביום חמישי אינן רק ברכה, אלא גם תזכורת: אכול ושתה כי יש לך יומיים עד שחוזרים לעבודה.

ולכן, אין יום שאני שונאת יותר מיום שישי, שבו משוחררים ההמונים לרחובות תחת המצווה "סדר את סידוריך, קנה את קניותיך, נפוש את נופשיך". איש אינו ישן להנאתו ביום שישי בבוקר. איש אינו מסדר את אלבום התמונות שלו ביום שישי בבוקר. אלו מלאכות שנאות ליום שבת, שבו לא רק חייבים ליהנות, אלא גם הכל סגור. יום שישי הוא יום ההפסקה הפעילה, יום החופש האקטיבי. ההמונים באו הנה ליהנות, ודבר לא יעמוד בדרכם. אין מה להלין עליהם – תודעת העבד פועלת את פעולתה במלוא הקיטור.

***

וזה לא חייב להיות כך. עובדים בעלי מיומנות מייצרים מוצר כלשהו, ויהיה זה עיתון, שורות קוד, מספר ראשים מסופרים, מספר מכוניות מורכבות, או מספר מודעות שנמכרו. העבודה שלהם מוערכת על פי המוצר הזה. כאשר העיתון גרוע, העורך שלו ננזף. כאשר התפוקה במספרה יורדת, הספר חוטף על הראש (סליחה, לא התאפקתי).

ולכן, העובדים חשים אחריות למוצר שלהם. אם המוצר לא ייצא בזמן, אם המוצר לא יעמוד בדרישות שהוצבו לו, העובד יוכל לשלם על כך במעמדו, בקידומו ואפילו במקום העבודה שלו. המערכת לא תהסס לדרוש מהעובד להקדיש שעות נוספות כדי לעמוד בתו התקן שהציבה למוצר.

אז למה היא גם מכניסה אותו לסד השעות הקבועות? פשוט משום שכך נוח יותר לפקח עליו. ניקח, למשל, מערכת ירחון (פשוט משום שזו הייתה עבודת המשרה המלאה היחידה בחיי). העיתון אמור לצאת בראשון בחודש. עד אז הרעיונות צריכים לעלות, החומרים צריכים להיאסף, הכתבות צריכות להיכתב, להיערך, להיות מוגהות ומעוצבות, והעתקי השמש צריכים להיבדק. לכאורה, אין דרך טובה ממוצר גמור, כדי לבדוק את איכותו.

הבעיה היא שבמערכת יש כמה דדליינים מקבילים. למשל, ירחון וגם עיתון יומי ומוספים שבועיים, או כמה ירחונים במערכת אחת. "אם כל אחד יתחיל לבוא מתי שבא לו, אנה אנו באים?” חושב לעצמו אחראי המערכת. קל הרבה יותר להורות לכולם לבוא בתשע וללכת בחמש, מאשר לוודא בכל יום ויום כי כולם אכן מתקדמים לקראת המטרה הזמנית הקבועה.

וכך, עובדי המשרה המלאה נופלים קרבן לעובדה שהבוסים שלהם לא סומכים עליהם ולא סומכים על נאמנותם למוצר, למרות שנאמנותם למוצר היא הדבר שמקודם במקום העבודה שלהם יותר מכל. במקום להיצמד לשיטת פיקוח אחת – המוצר – הם מייצרים שיטת פיקוח כפולה – המוצר והשעות.

אז אני מציעה שיחליטו. אם הם רוצים נאמנות למוצר, שישחררו את העובדים לעשות זאת כאשר הם חשים הכי ממוקדים וכשירים לעבודה. אם הם רוצים שעות, שלא ינאמו על אחריות ודוגמה אישית. כמו שאומר השיר על המוסר הכפול: “שני דגים נחפזו וירדו למצולות הים… ילא הפה מלספר על אהבתם"

להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטים

שם שוכב איש

פרק ראשון ובו יסופר על מה הסרט

גרייס (שאותה מגלמת הפעם ברייס דאלאס הווארד, בתו של הבמאי רון הווארד) מגיעה עם אביה (שאותו מגלם ווילם דפו שהחליף את ג'יימס קאן) והגנסטרים שלו לאחוזה באלבמה בשם מנדרליי. גרייס נחרדת לגלות כי בשנת 1933, 70 שנה לאחר ביטול העבדות בארצות-הברית, מתנהלת האחוזה כאילו הזמן עצר מלכת – השחורים ממשיכים להיות עבדים והגברת הלבנה ממשיכה לשלוט בבית. גרייס מחליטה להחדיר את הדמוקרטיה אל האחוזה. אביה מזהיר אותה מפני הנטייה שלה לרחם ללא כיסוי על ציפורים חינניות ונוסע לדרכו, לא לפני שהוא מותיר בידיה כמה גנסטרים עם רובים. את הסיפור מלווה קולו החינני של וויליאם הארט, בתפקיד הקריין השנון והיודע-כל.

פרק שני ובו דיון בשאלת העבדות

השאלה המרכזית המוצגת בסרט היא כמובן השאלה האם תצליח גרייס במשימתה לגאול את השחורים. גרייס היא דוגמה ומופת לליברל הלבן הנאור, שמבקש להשפיע מטובו על העולם האחר, שעוד לא השכיל להבין את פלאי הדמוקרטיה. לא קשה להבין כי המקרה של גרייס אינו רחוק מהמקרה של ג'ורג' בוש, אשר מתעקש להגיע לאחוזות רחוקות כדי להסביר לכולם מהי הדרך הנכונה לחיות. מי שראה בעבר סרטים של פון טרייר יוכל לנחש את האכזבה הצפויה לגרייס, ומי שלא ראה, שיילך לראות.

פרק שלישי ובו כמה מילים על רצון טוב

גרייס מוכת הכוונת הטובות עושה ככל שביכולתה כדי ללמד את השחורים דמוקרטיה מהי – היא מעבירה להם שיעורים בבחירה חופשית, היא משתתפת בעצמה בעבודה הקשה, היא כולאת את הלבנים בכלא שהיה שמור פעם לשחורים, היא מאפשרת לשחורים לנצל את המשאבים שהיו שייכים פעם ללבנים. אולם כל אלו מובילים למסקנה אחת בלתי מפתיעה – קל יותר להוציא את השחור מהעבדות מאשר את העבד מהשחור. במיוחד אם עושים הכל תחת עיניהם הפקוחות של קני הרובים.

פרק רביעי ובו צצות שאלות על פון טרייר ונשים

כמו בכל סרטיו של פון טרייר, גם הפעם הגיבורה בסרט היא נערה בעלת עור צח להפליא. לעיתים נדמה כי זהו הקריטריון היחיד של טרייר בבואו לבחור את שחקניותיו. בחירה זו משפיעה כמובן על אופי הגיבורות – הנשים בסרטיו של פון טרייר הן לעולם שבריריות, ושבויות לנצח בעולם שחוקיו נקבעים בידי אנשים אחרים. במנדרליי, האישה הלבנה שבויה, בין השאר, גם באונו הבלתי ניתן למעצורים של הגבר השחור הפראי, אשר בו היא חייבת לחשוק, לפי כל הסטריאוטיפים המוכרים. כאשר גרייס מגלה את המחברת שהותירה אחריה האדונית, שעל פיה יישק דבר באחוזה, נדמה לרגע כי אולי פון טרייר החליט לחרוג הפעם מהקונספציה שלו. אולם הצופות מוחזרות לקרקע המציאות הפון-טריירית בהמשך, כאשר מתברר מי עומד באמת מאחורי המחברת האדומה.

פרק חמישי ובו תעלה השפה האסתטית של הסרט

מנדרליי מתפרש על פני 139 דקות של תיאטרון. כמו ב"דוגוויל", פון טרייר משתמש כאן במרחב אחד בלבד, שנראה כמו בית בובות גדול, שקיר אחד שלו פתוח לעולם. העולם, שמזכיר שוב את עולמו של ברכט, מוסדר באמצעות הכיתובים על המפה, שמשמשת כרצפה. את מה שלא עושה תפאורת התיאטרון המנוכרת, עושה הסאונד המופתי, שמסייע לצופים להשלים פערים.

פרק שישי ובו השאלה הגורלית – יותר טוב מדוגוויל?

דוגוויל היה הסרט הראשון בטרילוגיה ונהנה מהילת הראשוניות. מעריציו הרבים של דוגוויל לא יזכו כאן, כנראה, לחוויה המטלטלת שאפיינה את הסרט הראשון. אולם מדובר כאן בסרט נפרד, בעל קיום עצמאי. נכון, התפאורה מבוססת על אותו רעיון, הקריין הוא אותו קריין ופון טרייר הוא פון טרייר. בהבדל אחד מרכזי: בסרט הקודם ניקול קידמן נאנסת ובסרט הזה ברייס דאלאס הווארד מצליפה בשוט.

פרק שביעי ובו פרטי טריוויה זולים

מנדרליי הוא אמנם הפרק השני בטרילוגיה של פון טרייר העוסקת בארצות-הברית אולם הבמאי הדני מעולם לא ביקר בעצמו באימפריה – משום שהוא סובל מפחד טיסות. כמו כן, הסרט אמנם מדבר על ביטול העבדות במדינה, אולם שחקנים שחורים אמריקניים סירבו להשתתף בסרט, בטענה שמדובר בנושא רגיש מדי, ולכן נאלץ פון טרייר להשתמש בשחקנים בריטיים. וזהו אינו הנושא הרגיש היחיד בסרט – במהלך צילומי הסרט הוצא להורג חמור אמיתי, עם נשמה ונשימה, בטענה שהחוק הדני מאפשר זאת. בלחץ ארגונים לזכויות בעלי חיים, הוצאה הסצינה הזאת מהסרט. כמו כן, אור מעדכן מזירת הקרב, כי גם סוס נשרף במהלך הצילומים.

פרק שמיני ובו סיכום – ללכת או לא?

מנדרליי הוא כמו סירופ לשיעול – זה לא טעים במיוחד, אבל זה הופך אתכם לבריאים יותר. אם אתם מחפשים סרט שיפעיל את בלוטות הדמע שלכם או יספק לכם שעה וחצי של בידור קליל, תתרחקו ממנדרליי כמו מסיפור אימה. אם אתם רוצים סרט שידבר אל המוח שלכם, ואולי אפילו יפעיל אותו, לכו עכשיו.

(נכתב במקור עבור המגזין "חיים חדשים")