דתיים נשאר דתיים

שרת החינוך, יולי תמיר, יוזמת שיוך בתי ספר פרטיים ערבים לזרם ה"ממלכתי דתי", כך מבשרים היום ב-Ynet.

מה זה אומר?
שכל המאבקים שנאבקו החרדים עד היום, כדי להקצות למערכת הממלכתית-דתית יותר שעות חינוך, ישמשו עכשיו לטובת הערבים. חחחח.

מה עוד זה אומר?
ששרת החינוך חשבה על מערכת החינוך שעליה היא ממונה, חשבה וחשבה, והגיעה למסקנה שלא תוכל לשקם את תחלואיה, ולא תוכל לגרום לאפליה להיפסק. אה-אה אמרה לעצמה השרה, כל מה שצריך לעשות ×–×” להוסיף את הסימן ×”×–×” – | | – ערך מוחלט. הכניסה את ידה עמוק לתוך מערכת החינוך, והפכה אותה על פיה, כמו גרב. מה קיבלנו? שרת חינוך שמתמחה בדה-קונסטרוקציה וערבים שווה דתיים. LOL.

The Unbookables

ב-Screenhead פורסמה רשימה של "The Unfilmables", הרומנים שהכי קשה להפוך לסרט. הרבה בחירות צפויות ('יוליסס'), כמה בחירות מעניינות ('הגלגול'). כדי להפוך את ×–×” לקצת יותר מעניין הכילה הרשימה גם מרכיב נוסף – אם ניתן להפוך את הספרים ×”× "ל לסרטים, מי הבמאים שיצליחו לעשות זאת. מגניב, בסך הכל.

מאחורי הרשימה הזו עומדת ההנחה, ההגיונית למדי, שלכל מדיום יתרונות וחסרונות משלו. לכן נראית תמוהה העובדה ש-screenhead לא פרסמו עוד רשימה אחת, "The Unbookables", הסרטים שהכי קשה להפוך לספר. מאחר שמלאכת צדיקים וגו', נוטל 'הסיפור האמיתי והמזעזע של' את הכפפה, ופותח ברשימונת משלו. ומאחר שגם כאן רוצים קצת להיות צדיקים, אני רק אפתח את הרשימה הנ"ל. תגבבו סרטים נוספים.

הצ'פלינים

במקור חשבתי להביא את "זמנים מודרניים". אבל אז גיליתי שהסצינה שעליה אני חושב היא בעצם מ"אורות הכרך", שכמעט ואיני זוכר, אז נראה לי שהטיעון הנ"ל נכון לגבי רוב הסרטים האילמים של צ'רלי צ'פלין.

העניין הוא ×›×–×”: צ'פלין הוא לא קומיקאי סתם, הוא כוריאוגרף ורקדן קומי. הסרטים שלו בד"×› סובלים מעלילה אפיזודית וקצת תלושה, אבל מפצים על כך בסצינות עצמן. צ'פלין עושה יותר מסתם הומור גופני, עיקר הכוח שהסצינות הוא בתזמון הבדיחות ובתזמור שלהן. קצת קשה להסביר – בדיוק מאותה סיבה שבשלה קשה להפוך את הסרטים הללו לספרים; אני לא מצליח לדמיין אף משפט, אף תחביר, שיצליחו שלא לקלקל את הבדיחה הזו – אבל כדאי לראות ואז ×–×” ×™×”×™×” ברור:

זמנים מודרנים: צ'פלין נכנס לכלא »
אורות הכרך: צ'פלין מתאגרף »

איזה סופר יוכל לבצע את זה? כאשר סיפרתי לה על הרעיון הזה לפוסט, מיטל הציעה את דוד אבידן. "לא", סירבתי, "זה מה שמצפים שאציע". "לסקלי?", היא ניסתה שוב. "אה..", פיזמתי. "ז'ורז' פרק!", קראה בגיל וצדקה. מיטל: "זה די פשוט. אתה רק צריך לחשוב על סופרים שיכולים לכתוב הכל, וגמרת עניין".

על פלירטוטים, הטרדה מינית והמנגנון החוקי-מוסרי

יעל ישראל כתבה בבלוגה קטע יפה על הפלרטטנות הנעימה שבאמצעותה מתנהלים פעמים רבות יחסים בין אנשים לגברים, ועל מידת האחריות שאנחנו צריכים לקחת על מעשינו. כל זה בהקשר של פרשת רמון והנשיקה (ולכן, ובהתחשב באווירה הפמיניסטית-מיליטנטית שאופפת אותנו בזמן הזה, אני חושב שפרסום הקטע הוא מעשה אמיץ). הנה:

http://www.notes.co.il/yael/27765.asp?p=0

היא כותבת על שיגרה של פלירטוטים במשרד (או בכלל), כלומר אווירה בה היחסים בין אנשים שאינם ממש מכירים זה את זה מבוססים פחות או יותר על פלירטוט הדדי, לאו דווקא עם כוונה רצינית להגיע למשהו מעבר לכך. הנה:

"בגיל 35 מצאתי את עצמי מפלרטטת עם ילדון בן 17 שחיזר אחריי. אומנם הרגשתי כמו שודדת עריסות, אבל פלירטטתי בחזרה, בלי להתכוון לשום דבר מעבר לזה. ולהפך. בהיותי בדיוק בגיל של החיילת התובעת את רמון, פלירטטתי עם גברים מבוגרים בגילו של רמון שפלירטטו איתי. סתם פלירטטתי – ×›×™ הם פלירטטו איתי, ×›×™ ×”×™×” משעמם מאוד במשרד העבודה בו שירתי בצבא, וגם ×›×™ גברים ונשים, ולא משנה באיזה גיל, נוהגים לפלרטט. אנחנו פשוט בנויים ×›×›×”."

אבל אז היא שואלת על מידת האחריות שאמורה לבוא עם הפלירטוט, או בעצם למנוע אותו במקרים מסויימים. אחריות שרבים מאיתנו שוכחים, או משכיחים מעצמנו: "לא מן הנמנע שבחורות צעירות כאלה, שגברים מבוגרים אוהבים לקרוא להן "מיידעלעך", נסחפות לפלירטוט תמים עם גבר מבוגר, כי הוא חביב ונעים הליכות, ולא לוקחות אחריות על הצד שלהן. בא הגבר, ובהיותו מודרך גנטית, הורמונלית או התנהגותית לקחת את החיזור הלאה, ומנשק. ואז את מזעזעת. הרי לא התכוונת לדבר. הרי את תמימה וברה כחמה במילואה. מה עשיתי שזה מגיע לי? את שואלת."

וכו'. כלומר היא קוראת לאחריות גדולה יותר, וחשיבה רבה יותר, מצד הנשים.

אני חייב לומר שאני די מסכים איתה (לא שזה מצדיק אפילו התרדה מינית אחת, חלילה וחס!!!), וכתבתי לה תגובה כזו, שהייתי רוצה להביא כאן:

"אני רוצה להפנות את תשומת לב הקוראים לעוד דבר: לדעתי אם נסרטט גרף שבו על ציר הזמן עמודה אנכית אחת תיצג את כמות העור החשוף שמרשות לעצמן נשים להציג במקום העבודה, ועמודה שנייה את כמות החוקים והנורמות הנוגעות לדיני ניצול והטרדה מיניים, תיווצר חפיפה יפה בין שני קוי התוצאות שיתקבלו.

כלומר ככל שהחברה שלנו הרשתה לעצמה להפוך את מקום העבודה לאתר שבו מותר ולגיטימי לשדר מיניות (ואני לא אומר כרגע שאסור ולא לגיטימי, הירגעו) היא היתה חייבת "לפצות" על זה במנגנון אדיר של איזונים ובלמים חוקיים ומוסריים (שלא לומר מוסרניים).

הדברים האלה באים בד בבד: החופש שניתן לאישה להגיע עם מיני פצפון לעבודה מחייב את הגבלת החופש של הבוס שלה להחמיא לה על הרגליים. החופש שניתן לה להגיע עם מחשוף בגודל הגראנד קניון מחייב את הגבלת החופש של עמיתה למשרד אפילו להביט לאזור הכללי של החזה שלה.
אירוני, מעצבן, אבל ככה זה."

כלומר למעשה יש כאן דיאלקטיקה מעניינת שבה ככל שגובר החופש (לכאורה, אם אכן זהו "חופש") של צד אחד, קטן החופש של השני. אשה יכולה היום ללבוש בגדים שלא היתה יכולה פעם, ודברים שפעם היה אפשר לומר לאישה, היום אי אפשר מפחד תביעה, וכו'. הפתיחות של האחת גוררת היסגרות (מתוקף חוק ונורמה) של השני. האם זה לא מזכיר מצב הפוך, בו הסגירות של האחת (באירן) באה יחד עם פתיחות (השובניסטית, המעצבנת, ודאי) של השני?

[את הפוסט העלתי ותיקנתי קצת אחרי שעה – ת.פ.]

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.