על הזדהות ועל הרגלי קריאה

 

לפני שאני מתחילה, לכו לראות את זה (משתמשי פיירפוקס, עברו לאקספלורר). לא, באמת. לכו לראות ותחזרו. זה אחד הקטעים הכי מרגשים שראיתי בטלוויזיה מזה זמן. וזה מרגש לא כי מירב מיכאלי חושפת את החזה. זה מרגש כי זה בדיוק הדבר שראוי להגיד. אז ראשית, מחיאות כפיים סוערות ונלהבות למירב למיכאלי. מרענן לראות מגישת טלוויזיה שמשתמשת בכוח שניתן לה בצורה ראויה, או באחת מן הצורות הראויות. שאפו עלייך.

ההתרגשות מהקטע ×”×–×” הבהירה לי עד כמה הכותרות על הנשיא ועל בני סלע ועל כל מקרי האונס למיניהם דורשות מהקוראות להתאמץ כדי להפוך אותן לראויות לקריאה. ברור ×›×™ כל קריאה דורשת מחיקה וכתיבה מחדש, ושהיא מייצרת הזדהויות ואנטי-הזדהויות. נו, “אישה קוראת אישה" כבר נכתב, אבל במקרה של דיבורים על אונס, הדרישה התמידית היא להגיב ככל-אדם, כלומר כגבר. לו היו הנשים קוראות זאת כקבוצת הסיכון התמידית שהן (קצב אמר שהוא לא פגע בשום איש ובשום אישה. ×›×™ ×›×–×” הוא – שיוויוני. למעשה, הוא אמר שהוא לא פגע שום איש שום אישה, אבל צעקתי על איתמר שאנחנו לא נדבר על עילגות הנשיא ועילגות טעוניו בבלוג ×”×–×” אז אני מפסיקה מייד) הקריאה בכותרות העיתונים האלו הייתה הופכת מייד לקריאה אחרת, מאיימת. אז אנחנו מוחקות את הסיכון המבצבץ, ומתייצבות בשורה המקהלה שמנסה לבחון עשה-לא-עשה. וזה דורש מאמץ, שאני לא יודעת עד כמה ביומיום אנחנו שמות לב אליו.

וזה מזכיר לי קצת את פוסט החצאית קצרה = חופש קצר. הסיבה, איתמר ותומר, שהדיון מתלהט כשנוגעים בעניין ×”×–×” הוא לא ×›×™ הפי.סי השתלט על חיינו, אלא ×›×™ בכל פעם שמדברים על הנושא ×”×–×” צריך להבהיר את חוסר היחסיות. יש נשים שמשלמות בגופן על הטעויות שעושים הגברים האלו, והגוף שלהם חשוב – תמיד – יותר מהדיון המוסרי הכללי. וצריך להבהיר את ×–×” היטב לפני שדנים בנושא, לא רק ×›×™ פמיניסטיות הן קפוצות תחת, אלא ×›×™ כולנו חיים במציאות שמנסה להחדיר נרטיב אחר בכל מקום ואתר.

***

יש בגוגל משהו די חדש. מדובר בשילוב של הממשק של גוגל אנליטיקס – התוכנה הסטטיסטית שמסייעת לבעלי אתר שהטמיעו את הקוד של גוגל בקוד האתר לנתח את התנהגות הגולשים – עם גוגל רידר, קורא ×”-RSS של גוגל. ×–×” נקרא google reader trends והוא מנתח את הרגלי קריאת ×”-RSS של כל אדם שמשתמש בו. לשם המחשה, ×”× ×” שלי.

אם תבלמו רגע את יצר המציצנות – באמת שאין שם שום דבר מעניין, התחלתי להשתמש בזה לפני יומיים ורבע – תראו שאני יכולה לראות כמה קראתי מכל אתר, כמה זמן הייתי בכל עדכון לכמה עדכונים אני רשומה וגו'. הרגלי הקריאה פוגשים את הטבלה.

למה זה טוב? אין לי מושג. אבל תחשבו על הדור הבא. המציאות הופכת יותר ויותר דיגיטלית, וזה אומר שחלקים גדלים והולכים ממנה הופכים לנתונים לפרשנות סטטיסטית. הילדים האלו יגדלו על זה וידעו לנתח את זה באותה קלות שבה אני מפעילה שלט אוניברסלי. הבייבי בומרז אולי יאטו את ההזדקנות שלי, אבל הדור הבא הוא זה שילמד אותי אקסל. מחכה בקוצר רוח.

בודלר על היופי שבאהבת מכוערות

הספר מצאתי פעם, אני חושב ליד פח זבל, ספר זעיר, אוצר: "פואמות קטנות בפרוזה" מאת ש. בודלר. תרגום: נ. רַבָן. ההוצאה: ספרית פועלים / דורון / הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה. שנת ההוצאה: 1948.

הפואמות הפרוזאיות יפות מאוד כמובן, או לפחות התרגום כנראה טוב, אף ×›×™ אין לי דרך לדעת – צרפתית אני לא יודע. בכל אופן, די ברור שהספר ×”×–×” אבד לנצח (ממילא הוא בערך בגודל של כרטיס אשראי), לא תהיה הוצאה מחודשת ואני לא בטוח אפילו אם מעריצי בודלר בארץ יודעים שהוא יצא אי פעם. אבל בשביל ×–×” יש בלוג. בחרתי קטע אחד שנגע ללבי במיוחד: פרק ל"ט.

סוס גזעי

היא מכוערת מאוד. ונחמדה אף על פי כן.

הזמן והאהבה טבעו בה את חותם צפרניהם ולמדוה לקח אכזרי על הגזילה שכל רגע ורגע וכל נשיקה ונשיקה גוזלים מן הנעורים והתומה.

היא מכוערת באמת; זוהי נמלה, עכביש, אם תרצה לומר, אפילו שלד; אלא שגם משקה תרופה היא, סם-קסמים, מעשה-כשפים! כללו של דבר – נחמדה היא!

הזמן לא יכול לשבור את ההרמוניה הטופפת שבהילוכה, ולא את ההידור העומד וקיים שבמבנה גופה. האהבה לא שינת את נועם נשימתה, נשימת ילד; והזמן לא נטל מאומה מרעמתה הגדושה, שבתוך ריחותיה העמומים שופעת כל החיוניות קשת העורף של הנגב הצרפתי; נים, אי, אֶרל, אַויניון, נארבּון, טוּלוז, ערים ברוכות שמש, שטופות אהבה וחן!

לשוא נעצו בה הזמן והאהבה את שיניהם, כי מאומה לא נטלו מחן חזה הדומה לחזה נער, חן מטושטש, אבל נצחי.

ייתכן שנפסדה מרוב שימוש, אבל העייפות לא שלטה בה וטעם גבורתה עמד בה, והרי היא בחינת סוס מגזע משובח שעין החובב תכירנו אפילו בהיותו רתום לכרכרה שכורה או לעגלת-משא כבדה.

ומלבד זאת, הרי היא כה רכה וכה נלהבה! אהבתה כאהבת הסתיו; דומה שקרבת החורף הציתה בלבה אש חדשה, וההכנעה שבחיבתה אינה מַלאָה כל-עיקר.

בודלר הידד למכוערות! תהוללנה אלו שאינן מתאימות! אוי, אני אוהב אתכן, ברבוּרוּת ברווזוֹניות שכמותכן, ולו רק תהינה טובות! כן, ×–×” דווקא חשוב, הטוּב. כבר אמר אוסקר ווילד: "השאירו את היפות לחסרי הדימיון", והוא אכן השאיר את היפות, אך כמובן שגם במכוערות לא × ×’×¢. אבל אני אגשים את מצוותו, ואתלה גם בפקודתו של האל לנביא יחזקאל (×™"×’, ×™"×–): " ואתה בן-אדם שים פניך אל בנות עמך המתנבאות מלבהן, והנבא עליהן" – 'מלבהן' כתיב, כלומר מתוכן, שאין חיצוניותן המסר שהן נושאות, שאין עורן אורַן, אלא ליבּן, נשימתן, עומקן. טוּבן. וכמובן: 'עליהן' כתיב, ולא 'אליהן', ודי לחכימא וגו'.

ולא שיש לי משהו נגד יופי. כלומר כל עוד הוא לא שבלוני, פלקטי, קלישאי. כי בובת ברבי איננה יפה, ומי שחושב כך לא יודע יופי אנושי מהו: לא שלמות, אלא השאיפה אליה (במילים אחרות: שלמות ארצית היא פיקציה, הרכבה דמיונית של אידיאלים תוצרת זמן ומקום על תשתית גשמית אותם אין לה שום דרך לפרנס. במילים אחרות: אלילוּת).

וחזה הדומה לחזה נער… אוי, מזל שיש איזה צרפתי שמבין את הקסם שבזה.

כבר מזמן צילמתי את הקטע הזה והדבקתי אותו על השמשה האחורית של המכונית שלי. כי גם היא כזו: ישנה, חבוטה, מכוערת, אבל מלאה בחן ובכוונות טובות, ומזמינה תמיד לכרוע, להיכנס ולנוע איתה הלאה הלאה.

הבייבי בומרז יצילו את חיי

אחחח, אין כמו הבייבי בומרז, אותו דור אמריקאי שנולד אחרי מלחמת העולם השניה. לאורך השנים הם ייצגו ודגלו בעקרונות שונים – הם היו ילדי הפרחים חדורי האמונה של שנות השישים והמהפכנים החברתיים של שנות השבעים, אבל גם היאפים של שנות השמונים ומנהלי החברות בשנות התשעים. בעצם קשה להגדיר אותם, את בני הדור השַבֵע של אחרי המלחמה, פשוט ×›×™ יש כל-כך הרבה מהם. גל הילודה של שנות ×”-40 וה-50 השריץ צאצאים שמילאו את ×’× ×™ הילדים, בתי הספר והאוניברסיטאות. הם סיימו תארים ושרו שירים והפגינו הפגנות, ואז הקימו משפחות והרימו חברות, נבחרו לקונגרס ויצאו למלחמות. בקיצור, הבייבי בומרז כבר לא ילדים. 50-60 שנה אחרי, הבייבי בומרז בשלטון.

וממה, תשאלו, הם יכולים להציל אותי? ולמה הם? הרי הם הדור שמזוהה עם השפע של שנות ה-50 וה-60, והם הדור שמזוהה עם החומריות של שנות ה-80. מה כבר יכול דור שמזוהה יותר מכל דבר אחר עם שביעות רצון עצמית לתת לי, איש זנב דור ה-X? ממה, בעצם, אני מפחד?

נדבר גלויות. אני מפחד מלהזדקן.

לא, לא מדובר כאן במשנה סטייל "אל תבטח באף אדם מעל גיל 30" או "הנוער לשלטון". אני לא חושב שהחיים נגמרים ב-50 ולא חושב שאני יודע הכל על הכל. בשביל זה יש את גיל 16, לא 27. לא, אני מדבר כאן על מה יקרה לי בגיל 70, ו-80, ו-90.

×–×” מתחיל עם הדרדרות פיזית. היחס שלי לגוף שלי הוא אמביוולנטי במקרה הטוב, וקשה לי להגיד שאני קשור אליו במיוחד מעבר לרמה המתבקשת, אבל יש כל כך הרבה דברים שאנחנו מקבלים כמובנים מאליהם שכבר עכשיו ממרומי שנות העשרים שלי אני רואה אותם נעלמים. לעלות במדרגות. לנהוג. ללכת. אני לא יכול לחשוב מה יקרה אם יקחו ממני את ×–×” – אם הגוף שלי ×™×§×— את ×–×” ממני.

אבל גרועה מכך היא ההדרדרות של החושים. כשהראיה מתטשטשת, אנחנו מרגישים בכך מיד. אבל השמיעה היא סובטילית יותר, ערמומית יותר. לא כשאתה לא שמעת טוב את מה שנאמר לך, המוח שלך משלים, מעלים פערים, מעגל פינות. פתאום מה ששמעת הוא לא מה שנאמר, והשיחה שחווית אינה השיחה שדיברו איתך. אתה כבר לא חי בעצם באותו עולם עם החברה. אתה נהיה אסיר בתוך מוחך שלך, מנותק מהעולם החיצון.

ומעבר לכך, מפחידה אותי ההדרדרות המנטלית. הרעיון שהזכרון שלי יעלם מבעית אותי. אני לא מתכוון לפסוק בסוגיה האם האישיות היא רק סך חוויותיה וזכרונותיה, אבל אפילו אם יש אני עצמאי, איך הוא יתפקד בלי מאגר הזכרון שלו? איך אני יכול להרגיש בבית בתוך הראש שלי אם מישהו פרץ פנימה והזיז את הרהיטים, רוקן את המגרות? אם אין אני לי, אוכל לשאול, אז מי אני?

אז איך תסריט הבלהות הנ"ל, שמבוסס כאמור על 27 שנות חיים בלבד, כל זה קשור לבייבי בומרז שלנו? פשוט מאד. הבייבי בומרז שלנו התקדמו בחיים. הם מנכ"לי חברות ומדענים ראשיים. הם בממשלה, ובקונגרס. הם מושלים ושופטים ובעלי הון וממון. שני הנשיאים האמריקאיים האחרונים, קלינטון ובוש, הם בני דור הבייבי בום. והם עברו את גיל 50. והם מגיעים לגיל 60. והם מזדקנים. והם מתחילים לפחד.

עוד לא ×”×™×” מצב שכ"×› הרבה כוח ×”×™×” מרוכז בבני אותו דור, פחות או יותר. בעשורים קודמים, על כל מדען מזדקן שרוצה למצוא דרכים להאט את ×”×–×§× ×” עמדו חמישה צעירים שחושבים על הכאן והעכשיו. קשה לבן 30 לדאוג לאדם שהוא ×™×”×™×” עוד 40 שנה, וקשה לפוליטיקאי בן 40 לתקצב מחקר שיעזור לאחוז קטן מציבור הבוחרים שלו. אבל כל ×–×” משתנה. מועמדים למשרות פוליטיות רוצים את ×”-Boomer demographic, והבומרז – הם רוצים שמישהו ידאג להם בזקנתם.

אז אני בונה על זה שהמחקר הגרונטולוגי יגיע להישגים בעשורים הקרובים. האטה של הזקנה, אם אפשר באמצעים פחות שרלטניים מאלה שקיימים היום בשוק. אני רוצה לראות תאי גזע בונים לי מחדש את קולטני השמע באזניים. אני רוצה תרופות שמאטות את הרס תאי המוח. בקיצור, אני רוצה שדור הבייבי בומרז ישקיע את המשאבים הבלתי מבוטלים שלו בלפתור את בעיית בזקנה בשביל שאני, בתורי, 30 שני אחרי, אוכל להנות מכך. וכחבר דור ה-X, תסמכו ותבטחו שאני ובני דורי נהנה מכל מה שהדור הקודם יבנה בשבילנו, ונעשה קריירה מלבכות על כמה רע לנו בכל זאת.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.