אחחח, אין כמו הבייבי בומרז, אותו דור אמריקאי שנולד אחרי מלחמת העולם השניה. לאורך השנים הם ייצגו ודגלו בעקרונות שונים – הם היו ילדי הפרחים חדורי האמונה של שנות השישים והמהפכנים החברתיים של שנות השבעים, אבל גם היאפים של שנות השמונים ומנהלי החברות בשנות התשעים. בעצם קשה להגדיר אותם, את בני הדור השַבֵע של אחרי המלחמה, פשוט כי יש כל-כך הרבה מהם. גל הילודה של שנות ה-40 וה-50 השריץ צאצאים שמילאו את גני הילדים, בתי הספר והאוניברסיטאות. הם סיימו תארים ושרו שירים והפגינו הפגנות, ואז הקימו משפחות והרימו חברות, נבחרו לקונגרס ויצאו למלחמות. בקיצור, הבייבי בומרז כבר לא ילדים. 50-60 שנה אחרי, הבייבי בומרז בשלטון.
וממה, תשאלו, הם יכולים להציל אותי? ולמה הם? הרי הם הדור שמזוהה עם השפע של שנות ה-50 וה-60, והם הדור שמזוהה עם החומריות של שנות ה-80. מה כבר יכול דור שמזוהה יותר מכל דבר אחר עם שביעות רצון עצמית לתת לי, איש זנב דור ה-X? ממה, בעצם, אני מפחד?
נדבר גלויות. אני מפחד מלהזדקן.
לא, לא מדובר כאן במשנה סטייל "אל תבטח באף אדם מעל גיל 30" או "הנוער לשלטון". אני לא חושב שהחיים נגמרים ב-50 ולא חושב שאני יודע הכל על הכל. בשביל זה יש את גיל 16, לא 27. לא, אני מדבר כאן על מה יקרה לי בגיל 70, ו-80, ו-90.
זה מתחיל עם הדרדרות פיזית. היחס שלי לגוף שלי הוא אמביוולנטי במקרה הטוב, וקשה לי להגיד שאני קשור אליו במיוחד מעבר לרמה המתבקשת, אבל יש כל כך הרבה דברים שאנחנו מקבלים כמובנים מאליהם שכבר עכשיו ממרומי שנות העשרים שלי אני רואה אותם נעלמים. לעלות במדרגות. לנהוג. ללכת. אני לא יכול לחשוב מה יקרה אם יקחו ממני את זה – אם הגוף שלי יקח את זה ממני.
אבל גרועה מכך היא ההדרדרות של החושים. כשהראיה מתטשטשת, אנחנו מרגישים בכך מיד. אבל השמיעה היא סובטילית יותר, ערמומית יותר. לא כשאתה לא שמעת טוב את מה שנאמר לך, המוח שלך משלים, מעלים פערים, מעגל פינות. פתאום מה ששמעת הוא לא מה שנאמר, והשיחה שחווית אינה השיחה שדיברו איתך. אתה כבר לא חי בעצם באותו עולם עם החברה. אתה נהיה אסיר בתוך מוחך שלך, מנותק מהעולם החיצון.
ומעבר לכך, מפחידה אותי ההדרדרות המנטלית. הרעיון שהזכרון שלי יעלם מבעית אותי. אני לא מתכוון לפסוק בסוגיה האם האישיות היא רק סך חוויותיה וזכרונותיה, אבל אפילו אם יש אני עצמאי, איך הוא יתפקד בלי מאגר הזכרון שלו? איך אני יכול להרגיש בבית בתוך הראש שלי אם מישהו פרץ פנימה והזיז את הרהיטים, רוקן את המגרות? אם אין אני לי, אוכל לשאול, אז מי אני?
אז איך תסריט הבלהות הנ"ל, שמבוסס כאמור על 27 שנות חיים בלבד, כל זה קשור לבייבי בומרז שלנו? פשוט מאד. הבייבי בומרז שלנו התקדמו בחיים. הם מנכ"לי חברות ומדענים ראשיים. הם בממשלה, ובקונגרס. הם מושלים ושופטים ובעלי הון וממון. שני הנשיאים האמריקאיים האחרונים, קלינטון ובוש, הם בני דור הבייבי בום. והם עברו את גיל 50. והם מגיעים לגיל 60. והם מזדקנים. והם מתחילים לפחד.
עוד לא היה מצב שכ"כ הרבה כוח היה מרוכז בבני אותו דור, פחות או יותר. בעשורים קודמים, על כל מדען מזדקן שרוצה למצוא דרכים להאט את הזקנה עמדו חמישה צעירים שחושבים על הכאן והעכשיו. קשה לבן 30 לדאוג לאדם שהוא יהיה עוד 40 שנה, וקשה לפוליטיקאי בן 40 לתקצב מחקר שיעזור לאחוז קטן מציבור הבוחרים שלו. אבל כל זה משתנה. מועמדים למשרות פוליטיות רוצים את ה-Boomer demographic, והבומרז – הם רוצים שמישהו ידאג להם בזקנתם.
אז אני בונה על זה שהמחקר הגרונטולוגי יגיע להישגים בעשורים הקרובים. האטה של הזקנה, אם אפשר באמצעים פחות שרלטניים מאלה שקיימים היום בשוק. אני רוצה לראות תאי גזע בונים לי מחדש את קולטני השמע באזניים. אני רוצה תרופות שמאטות את הרס תאי המוח. בקיצור, אני רוצה שדור הבייבי בומרז ישקיע את המשאבים הבלתי מבוטלים שלו בלפתור את בעיית בזקנה בשביל שאני, בתורי, 30 שני אחרי, אוכל להנות מכך. וכחבר דור ה-X, תסמכו ותבטחו שאני ובני דורי נהנה מכל מה שהדור הקודם יבנה בשבילנו, ונעשה קריירה מלבכות על כמה רע לנו בכל זאת.