קטגוריה: אבנר קשתן

הבייבי בומרז יצילו את חיי

אחחח, אין כמו הבייבי בומרז, אותו דור אמריקאי שנולד אחרי מלחמת העולם השניה. לאורך השנים הם ייצגו ודגלו בעקרונות שונים – הם היו ילדי הפרחים חדורי האמונה של שנות השישים והמהפכנים החברתיים של שנות השבעים, אבל גם היאפים של שנות השמונים ומנהלי החברות בשנות התשעים. בעצם קשה להגדיר אותם, את בני הדור השַבֵע של אחרי המלחמה, פשוט כי יש כל-כך הרבה מהם. גל הילודה של שנות ה-40 וה-50 השריץ צאצאים שמילאו את גני הילדים, בתי הספר והאוניברסיטאות. הם סיימו תארים ושרו שירים והפגינו הפגנות, ואז הקימו משפחות והרימו חברות, נבחרו לקונגרס ויצאו למלחמות. בקיצור, הבייבי בומרז כבר לא ילדים. 50-60 שנה אחרי, הבייבי בומרז בשלטון.

וממה, תשאלו, הם יכולים להציל אותי? ולמה הם? הרי הם הדור שמזוהה עם השפע של שנות ה-50 וה-60, והם הדור שמזוהה עם החומריות של שנות ה-80. מה כבר יכול דור שמזוהה יותר מכל דבר אחר עם שביעות רצון עצמית לתת לי, איש זנב דור ה-X? ממה, בעצם, אני מפחד?

נדבר גלויות. אני מפחד מלהזדקן.

לא, לא מדובר כאן במשנה סטייל "אל תבטח באף אדם מעל גיל 30" או "הנוער לשלטון". אני לא חושב שהחיים נגמרים ב-50 ולא חושב שאני יודע הכל על הכל. בשביל זה יש את גיל 16, לא 27. לא, אני מדבר כאן על מה יקרה לי בגיל 70, ו-80, ו-90.

זה מתחיל עם הדרדרות פיזית. היחס שלי לגוף שלי הוא אמביוולנטי במקרה הטוב, וקשה לי להגיד שאני קשור אליו במיוחד מעבר לרמה המתבקשת, אבל יש כל כך הרבה דברים שאנחנו מקבלים כמובנים מאליהם שכבר עכשיו ממרומי שנות העשרים שלי אני רואה אותם נעלמים. לעלות במדרגות. לנהוג. ללכת. אני לא יכול לחשוב מה יקרה אם יקחו ממני את זה – אם הגוף שלי יקח את זה ממני.

אבל גרועה מכך היא ההדרדרות של החושים. כשהראיה מתטשטשת, אנחנו מרגישים בכך מיד. אבל השמיעה היא סובטילית יותר, ערמומית יותר. לא כשאתה לא שמעת טוב את מה שנאמר לך, המוח שלך משלים, מעלים פערים, מעגל פינות. פתאום מה ששמעת הוא לא מה שנאמר, והשיחה שחווית אינה השיחה שדיברו איתך. אתה כבר לא חי בעצם באותו עולם עם החברה. אתה נהיה אסיר בתוך מוחך שלך, מנותק מהעולם החיצון.

ומעבר לכך, מפחידה אותי ההדרדרות המנטלית. הרעיון שהזכרון שלי יעלם מבעית אותי. אני לא מתכוון לפסוק בסוגיה האם האישיות היא רק סך חוויותיה וזכרונותיה, אבל אפילו אם יש אני עצמאי, איך הוא יתפקד בלי מאגר הזכרון שלו? איך אני יכול להרגיש בבית בתוך הראש שלי אם מישהו פרץ פנימה והזיז את הרהיטים, רוקן את המגרות? אם אין אני לי, אוכל לשאול, אז מי אני?

אז איך תסריט הבלהות הנ"ל, שמבוסס כאמור על 27 שנות חיים בלבד, כל זה קשור לבייבי בומרז שלנו? פשוט מאד. הבייבי בומרז שלנו התקדמו בחיים. הם מנכ"לי חברות ומדענים ראשיים. הם בממשלה, ובקונגרס. הם מושלים ושופטים ובעלי הון וממון. שני הנשיאים האמריקאיים האחרונים, קלינטון ובוש, הם בני דור הבייבי בום. והם עברו את גיל 50. והם מגיעים לגיל 60. והם מזדקנים. והם מתחילים לפחד.

עוד לא היה מצב שכ"כ הרבה כוח היה מרוכז בבני אותו דור, פחות או יותר. בעשורים קודמים, על כל מדען מזדקן שרוצה למצוא דרכים להאט את הזקנה עמדו חמישה צעירים שחושבים על הכאן והעכשיו. קשה לבן 30 לדאוג לאדם שהוא יהיה עוד 40 שנה, וקשה לפוליטיקאי בן 40 לתקצב מחקר שיעזור לאחוז קטן מציבור הבוחרים שלו. אבל כל זה משתנה. מועמדים למשרות פוליטיות רוצים את ה-Boomer demographic, והבומרז – הם רוצים שמישהו ידאג להם בזקנתם.

אז אני בונה על זה שהמחקר הגרונטולוגי יגיע להישגים בעשורים הקרובים. האטה של הזקנה, אם אפשר באמצעים פחות שרלטניים מאלה שקיימים היום בשוק. אני רוצה לראות תאי גזע בונים לי מחדש את קולטני השמע באזניים. אני רוצה תרופות שמאטות את הרס תאי המוח. בקיצור, אני רוצה שדור הבייבי בומרז ישקיע את המשאבים הבלתי מבוטלים שלו בלפתור את בעיית בזקנה בשביל שאני, בתורי, 30 שני אחרי, אוכל להנות מכך. וכחבר דור ה-X, תסמכו ותבטחו שאני ובני דורי נהנה מכל מה שהדור הקודם יבנה בשבילנו, ונעשה קריירה מלבכות על כמה רע לנו בכל זאת.

הדים

ב-13/08/06, סטוארט פאדלי החליט לעדכן את הבלוג שלו. סטוארט עובד במיקרוסופט כמהנדס וראש צוות פיתוח. הוא עדכן את העולם דרך הבלוג שלו שהוא נבחר ע"י ריי אוזי, מחליפו של ביל גייטס, להצטרף לצוות עבודה מיוחד לבניית שירות אינטרנט חדש שעוד לא הוכרז. הוא סיפר על שם הקוד של המוצר החדש ותוכניות לעתיד. תוך זמן קצר, מישהו בעמדה בכירה החליט להוריד את הפרסום, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. מנוע החיפוש באתר שמר תקציר די מלא של ההודעה. למרות שההודעה הקודמת של פאדלי נכתבה שנה קודם לכן, היו מספיק אנשים רשומים ל-RSS שלו. אתרים המרכזים RSSים שמרו העתק של ההודעה בזכרון האתר. לכשזו תתפנה, כבר מספיק מתעניינים שמרו תמונת מסך של ההודעה כולה.

*** גוגל נהיה חלק מהתשתית של החיים שלנו עד שאנחנו בכלל לא חושבים עליו כאתר – הוא רק ספר הכתובות שדרכו אנחנו ממשיכים את שיטוטינו באינטרנט. אנחנו לא חושבים על כך שבשביל שגוגל ידע למצוא לנו אתר, הוא צריך להכיר את התוכן של האתר. אנחנו לא חושבים על כך שבשביל שגוגל יוכל למצוא לנו את האתר כל כך מהר, הוא צריך שאותו תוכן ישב אצלו בצורה זמינה. ליד כל תוצאת חיפוש נמצא קישור ל-Google Cache, העותק המקומי של גוגל. העותק קיים גם אם האתר כבר לא. גם אם מחקנו את הידיעה או העברנו את האתר לכתובת חדשה.

*** ב-20/02/06 העלה אתר החדשות של "נענע" ידיעה על פיה נפטר ראש הממשלה אריאל שרון. הידיעה – כתבת רטרוספקטיבה שהוכנה למקרה שהוא אכן ימות, אושרה בטעות לתצוגה ע"י עורך עם אצבע קלילה על העכבר. תוך דקות בודדות הידיעה הורדה מהאתר, אבל זה כבר לא משנה. גולשים ראו, גולשים צילמו והכתבה הגיעה אפילו עד המתחרים. טעות קטנה שתוקנה מיד, אבל ההדים שלה המשיכו להתפשט.

*** ב-1996 התחיל לפעול ה-Internet Archive, שמטרתו למנוע ממיליארדי פריטי המידע שמתרוצצים להם באינטרנט לשקוע ולהעלם. הם רוצים להוות ספרייה וירטואלית להיסטוריונים, חוקרים וסתם מתעניינים. בעזרת ה-Wayback Machine שלהם אנחנו יכולים לראות איך כמעט כל אתר נראה בעבר, לפי תאריכי הדגימות שלהם – זה מדהים, לפעמים, לראות את השינויים ההגדרתיים באתרים בהם אנחנו מבקרים בקביעות. מעניין גם לראות מה לא השתנה.

*** בשנות ה-90, GeoCities היה אחד הספקים הגדולים בעולם של דפי-בית אישיים בחינם. מאות אלפי אנשים בנו עמודי בית מזויעים עם כל הרעות החולות האפשריות. כן, גם אני בניתי לי עמוד בו חלקתי עם העוברים ושבים את טעמי במוזיקה, הספר אותו קראתי באותו זמן ואת כישורי ה-Javascript המתפתחים שלי. הייתי שמח למחוק כל זכר של התועבה מן העולם, אבל אני לא יכול. GeoCities אולי נבלעו ע"י Yahoo לפני שנים, אבל הם לא מוחקים כלום. האתר שלי עדיין קיים, וביותר מכתובת אחת.

*** בלוגרים כבר פוטרו מעבודתם כי ההודעות שלהם מצאו את דרכן למעבידים. חבר לעבודה קישר פתאום ביני לבין רשומת בלוג שהוא קרא שנה קודם לכן. את השם שלי אני מוצא בגוגל מדבר על טולקין בגיל 16, על דיוויד בואי בגיל 18, על XML בגיל 25. כל מילה שאנחנו אומרים מהדהדת. שכבות ארכיאולוגיות של כרזות פרסום ומודעות אישיות דבוקות לעמודים. כל דבר שאנחנו אומרים נשאב לו לתוך ביצת האינפורמציה הענקית שמקיפה אותנו ועלול לצוץ אחר כך במקום אחר או בזמן אחר. לפעמים בועת סרחון עולה מהמעמקים, לפעמים סתם חיוך נוסטלגי. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בתוך ארכיון ענקי שבונה את עצמו סביבנו, אפילו אם אנחנו לא תורמים לו אקטיבית.