פוסט מתורגם

אפילוג ל"שיעור מודרניזם: 80 פרחים" מאת ריי דייוויס

מבוא לקורא העברי — הנפשות הפועלות:

***

הוטסי: והנה תם הסיפור על איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את "80 פרחים"…

טוטסי: סיפור נעים ונאה. פסטורלה נעימה ונאה ככל שעמל-מנוכר יכול לקוות להוליד.

הוטסי: תודה רבה.

טוטסי: החזרת אותנו לנקודת ההתחלה. הרי "הכותבים הקשים" מתעקשים שלכל מראית עין של קושי אחראים הקוראים שנשחתו ומסרבים להתמסר לתענוג פני השטח.

הוטסי: אמת.

טוטסי: והנה 400 עמודי המסה של לגוט הוציאו אותך מן הכוח אל הפועל? נסחו בך רוח-קודש שעה שבעבר דיברת מן השפה ולחוץ?

הוטסי: ניסוח תפל, אבל בסדר.

טוטסי: וכמה עמודי ביקורת על פינגנס וויק, גנאולוגיים וחקורים לעילא, קראת לאורך העשורים?

הוטסי: אלף לפחות, אולי אלפיים.

טוטסי: ומדוע אלה לא ריגשו בנשמתך ריאקציה כימית דומה? כמו שכתב פריץ סן, כרכים של פינגנס נפתחים תכופות יותר כדי לתמוך תיאוריות על פיניגנס מאשר כדי להיקרא. למה אתה, וכמוך יתרת הג'ויסיאנים, מחווה לכיוון פיניגנס או דוגם ממנו על קצה הלשון יותר ממתעסק איתו ממש?

הוטסי: אמנם הקושי הוא מבני למראית עין, אבל התעלומה המבנית יסודה בתעלומה של ז'אנר ושל קנה-מידה. אם פיניגנס היה שיר לירי קצר במקום רומן עצום, ספק שהיינו נבוכים כך. אף אחד לא מתקשה למצוא צידוק לאי-אלו עמודים בודדים שבחר להקריא בקול רם.

טוטסי: הם מניחים לכל העניין ופונים לארוחת הערב.

הוטסי: יוליסס ניער מעליו את תומכיו המוקדמים בהתפתלויות של מבנה ושל סגנון. תומכי ג'ויס המאוחרים והמעודכנים יותר חשבו בודאי שהם מוכנים לכל מה שרק יבוא כש"Work in Progress" התחיל להתפרסם בהמשכים. כל מה שרק יבוא חוץ מעוד מאותו הדבר. ועוד.

טוטסי: ועוד.

הוטסי: בהתחלה, ראשוני הקוראים הוכו התלהבות ותמהון. ככל שעקבו הפרקים ונותרו באותו המתווה, התמהון השתלט. ביוליסס הענקות שדבקה בג'ויס הניפה את הדמויות אל כתפיה ונותרה מטחווי יד-ענקים מעלילה נטורליסטית תקינה. במקום זה פיניגנס מגיש לנו זום מיקרוסקופי בפּאן פּאנטוסקופי.

טוטסי: עצם המחשבה גורמת לי לרצות ארוחת ערב.

הוטסי: אולי התרגיל הוא למצוא הקשר מתאים לקנה המידה. לעמוד מודפס אחד של "All work and no play makes jack a dull boy" יימצא מקום בקלות בספרות נרטיבית או לירית. ארבע מאות עמודים מזה ואנחנו כבר באמנות קונספטואלית. ומה נעשה מ275 שעות סרט של סטן ברקהג'? טפט לקירות?

טוטסי: פיניגנס יכול לשמש כמוזיקת רקע נהדרת. למשל בארוחת ערב.

הוטסי: ואולי חסרה לו רק מטפורת יסוד עשירה ותומכת כמו 'פרחים'. אני קורא את "A" 22 ו- 23 בקלות יחסית לפיניגנס, אבל לא באותו תענוג שוחר טוב שמסבים לי שמונים הפרחים.

טוטסי: ו"חלום של גווייה של פונדקאי מציצן" לא תופס אותך? הצעתי את הרעיון לג'ואל שומאכר והוא התחיל בהפקה מיד. בכל מיקרה, זה בולשיט.

הוטסי: Et in Arcadia est.

לידתו של ההפוך על הפוך

(מוקדש לתל-אביבים באשר הם שם) חשדה של גיתית יאנגמן התעורר כאשר חברה לספסל הלימודים, ×¢.ב.[1], הצהיר בפעם השניה, בנחישות יוצאת דופן, אך תוך חוסר-יכולת ממזרי להסתיר זנב-חיוך, שהוא עיקש בדעתו להיות נוכח השנה בטקס יום הזכרון לחללי צה"ל של בית-הספר[2]. "אני חושב שזה חשוב" אמר בפשטות, "אלו בכל זאת בוגרי בית-הספר שנפלו במלחמות, הם הקריבו את חייהם בשביל שאנחנו נוכל להמשיך את שלנו, וזה המינימום, לדעתי, שאני יכול לעשות בשבילם."[3] במאמר מלומד שפרסמה תוך שבוע בבטאון בית-הספר[4], היא בישרה, כנקבת-נשר ארוכת-רואי, את לידתו של ההפוך-על-הפוך: "בנסיון נואש להחלץ מקלישאה, להתחמק מכל מה שכבר נאמר, נעשה, נחווה, נחשק – ואף שוכפל ושובט – חוזרים אלו מאיתנו שמחוייבים, מטעם עצמם, למאבק ל"אותנטיות" ולקיום "מקורי" (אם כלל ניתן עוד להשתמש במילים הללו[5]) אל הקלישאות הקלאסיות, הבסיסיות ביותר, שמכיוון שמעמדן כקלישאות ותיק כל-כך, דווקא אימוצן המחודש מעיד על סוג סוטה של מקוריות. כאשר הקונצנזוס עצמו, תוך נסיונות פתטיים משלו להיות "IN"[6] – דוחה בלעג נכסי-צאן-ברזל שורשיים (לדוגמא, מצהיר ×›×™ הוא רוצה להיות ×’'ובניק, או, כמובן, ×›×™ ×›×£ רגלו לא תדרוך בטקסי יומ"×– או שואה), חייב האווגארד לשעוט עוד קדימה – אלא שמכיוון שקדימה יותר אין[7], מבצע החלוץ דווקא היפוך לאחור ורוכב שנית את האידיליה הסוכרינית של ילדותו. זהו, רבותי, אחד מביטוייו העיקריים של ההפוך-על-הפוך."[8] המורה שהיה אחראי על ההעמדה בשנה שעברה ×”×™×” אחראי גם השנה, ולכן הטקס כולו הדהד כמעין מחווה חנפנית לזה דאשתקד. עם זאת, התלמידה ששרה את אחי-הצעיר-יהודה התעלתה על עצמה, וגם אלו ששרו למי-שאינו-מאמין-קשה-לו-לחיות-השנה היו מצוינות. משורת ההורים השכולים נשמעו קינוחי-אף. ×¢.ב. פער עיניים מרותקות ופיו מלמל "איזה יופי, איזה יופי". במאמרה ממשיכה יאנגמן ומראה כיצד "קירבה מחודשת זו אל מחוזות ינקות אינה ×–×”×” כלל[9] לאותה אמונה תמימה שעוררו אותם כדורי נירמול שוטפי-מוח, שכן אז היו "אמיתות" אלו ברורות ומובנות מאיליהן, תוקפן לא פוקפק ולו לרגע ומשמעותן לחיי כולנו פעמה בחזנו עם כל דפיקת לב. כעת, מאידך, החזרה אליהן היא מודעת, פקוחת-עיניים ונטולת-תמימות, כאל הורה קשיש, חיוור ומפרפר. לכן, באופן אירוני, החוויה המתיימרת לאותנטיות אינה שלמה ואורגנית: אין באמת התרגשות של אמונה נאיבית, ולמרות חותמת המקוריות על הבקבוק, תוכנו מזוייף כחיוך מאולץ"[10]. "אני שונאת אותך" לחשה גיתית לע'. "ואני לא חושב שביום ×›×–×” צריך להתעסק בחיכוכים אישיים", הביט בה הוא בעיני דבש. — [1] השם המלא הוא עומרי בובסון. [2] בית-הספר מור-ילין, ×§. אונו, הטקס של שנת 98'. [3] כך באמת אמר! [4] "לידתו של ההפוך-על-הפוך", לומדימסבבה, גליון 19, 11.5.98, עמ' 5-6. [5] "ועצם העלאת הספק ועיטורן במרכאות מכשיר, כמובן, את השימוש המילים" – הערה שהוספה ×¢"×™ המחברת בכתב-יד על טיוטת המאמר. [6] = מגניב. [7] פולחן השטן דבילי מדי. [8] שם,שם. [9] הדגש במקור. [10] שם,שם.

האנשים אומרים: האלוהים שלי עייף

לכבוד: שר הטקס

הנידון: אחרי מותי

כולנו מתים, אפילו מלכים. אבל מלכים, בניגוד לכולם, צריכים לדאוג לעצמם לזיכרון ראוי גם אחרי המוות. אי לכך ובהתאם לזאת, ממש לפני שניגבתי את התחת באפרוחים רכים בשנים, חשבתי על הדברים הבאים שראוי שייעשו אחרי מותי: דניאל מהעבודה שלי אמר היום: ×–×” כמו לבוא לבית כנסת. כולם חגיגיים והאלוהים איננו (מתוך שיחה לפני ההופעה: מסירים את הכובע, מחווה לנושאי המגבעת). אסיפה יש לאסוף את כל העם במקום אחד קטן. יש לקחת כסף מכל אדם בכניסה, אבל לדאוג לעשות זאת במקום קטן מן הראוי. כך תוכל משפחת המלוכה ליהנות מן הרווחים וכל העם יוכל להרגיש שהגיע למקום נחשק. הבחורות היפות יוכלו להישאר בגופייה. יש לעודד אותן לקפוץ. – יש לי סוד קטן להגיד לכם. אם תשימו לב, ראשי התיבות של אגנסתה פלסקוג הם ראשי התיבות של אהד פישוף, והרי אומרים מי רצח את אגנתה פלסקוג. פעם ראיינו אותי מעיתון ושאלו אותי מי מהזמרים הישראלים אני חושב שיתאבד, הראשון שאמרתי ×”×™×” אהד פישוף.

(קובי אור, מבקר הרוק הנערץ, מבכה את מותו העתידי של אהד פישוף, לא לפני שציטט את ענבל פרלמוטר, מתוך הפתיחה להופעה מסירים את הכובע, מחווה לנושאי המגבעת)
האדרה באסיפה אבקש לתת את רשות הדיבור לכוכבים של אותה תקופה. אין זה משנה כלל מה היה יחסם אליי בתקופת מלוכתי. הדבר החשוב היחיד הוא שהם יהיו כוכבים או כוכבים לעתיד, והם יהיו שם.

– מה שהיה יפה בנושאי המגבעת ×–×” שהם לא שמו זין. לא ×”×™×” חשוב להם להיות מפורסמים ולהיות נחמדים. הם היו אנטיפתיים, גם באופן אישי, כשהיית פוגש אותם ברחוב. הם היו אנטיפתיים. ×–×” מה שהיה יפה בהם. (×™. קוטנר, מתוך דברי הפתיחה להופעה מסירים את הכובע, מחווה לנושאי המגבעת). חזרה יש לדאוג ×›×™ הנואמים באסיפה יחזרו על דברים שאמרתי. אם עולה החשד ×›×™ מי מהכוכבים יעשה משהו מקורי או יסטה מן הטקסטים שלי, יש להרחיק אותו מייד מן האסיפה. יש להבהיר להם מראש ×›×™ ×–×” הסד בו הם נתונים וכי עליהם להגיד תודה על ההזדמנות להופיע בפני קהל גדול כל-כך.

– אלוהים, אתה יודע, האופן שבו אנשים חושבים על אלוהים, הוא כמו המצלמה הזאת. כמו המצלמה, יש לזה כוח. (אהד פישוף מתוך הסרט "שמיים שרוטים של גלויה" של חן שיינברג שמתעד את תופעת נושאי המגבעת. עכשיו בדי.וי.די באוזן השלישית.) תקוות שווא יש להעניק לעם תקווה ×›×™ עוד אופיע איכשהו, בגלגול כלשהו. במקרה הצורך אפשר להיעזר במשיח, בתחיית המתים, בקלטת אבודה מן העבר או בציור ממש ממש דומה לי. את התקווה הזו יש להסמיך דקות לפני סוף האסיפה.

מנחה: אהד פישוף יעלה עכשיו לבמה כדי להגיד תודה רבה.

שאגות, צרחות, מחיאות כפיים סוערות, נשים נעמדות על קצות קצות ציפורני רגליהן.

אהד פישוף: תודה רבה.
(סיום המופע מסירים את הכובע, מחווה לנושאי המגבעת) כן, אסיפה, האדרה חזרה ותקוות שווא. כל אלו חייבים להיות אחרי מותי.

בתודה מראש, המלך

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.