מעין ומערבון

בשבוע שעבר הושק רשמית גיליון מספר 3 של כתב העת לשירה "מעין" ושל כתב העת לקולנוע "מערבון". נכון להיום הם נמכרים ביחד תמורת 17 ₪ (שעת עבודה אחת בשכר מינימום) בפיצוציות ובבתי- הקפה המובחרים סמוך לביתכם.

אין לי מושג בשביל מה צריך עוד כתב עת לשירה. המוטו של כתב העת מעין הוא שמילים הן לא סתם, המילים יש להן משמעות בעולם האמיתי, בעולם שבו מפציצים את עזה ונלחמים בלבנון ולא רק בעולם מנותק של מילים ובגלל זה שם כתב העת הוא שם של בחורה. בשביל להיות כתב עת שלמילים שבו יש משמעות, נדמה לי, שהייתה צריכה להיות הרבה יותר בחירה בעריכה. בגיליון שמכיל 76 משוררים ואמנים, יותר מחצי מהם בפרסום ראשון, הבחירה הזו לא לגמרי קיימת. פה ושם מצאתי הברקות כמו השיר "13 מילים על אהבה" של ליה מאור או כתיבה של אנשים שאני מכיר כמו אריק חיות מלהקת ריר (שהשיר שלו מאוד הצחיק אותי) דבר שהפך את העיון במעין לסוג של שיטוט בשכונה. בסופו של דבר, מעין הוא כמעט כמו אתר אינטרנט לשירה (עם תוספות של פרוזה, מאמרים ואמנות) ונדמה שחלק ניכר מהמשוררים בו נאספו מתוך "במה חדשה", ובשביל זה לא צריך עיתון צריך דף אינטרנט שיקשר אל השירים שמוצאים חן בעיני עורכי העיתון.

לעומת מעין, מערבון הוא עיתון מעולה שיש לו סדר יום ברור ומקום בדיון המקומי על הקולנוע. הסיבה הראשונה היא שפשוט אין כאן אף כתב עת לקולנוע שיוצא באופן סדיר למעט גיליון הסינמטק, והגיליונות של האוזן השלישית. הסיבה השנייה היא שלאנשי מערבון יש מה להגיד על קולנוע, על דרך העשייה שלו, וגם ידע כדי להאיר על קולנוע מהעבר. בכל גיליון יש מאמר אחד שהמטרה העיקרית שלו היא לעורר פולמוס על העשייה המקומית. בגיליון הראשון כתב יהושע סיימון מאמר על שיטת מימון הסרטים בישראל באמצעות קרנות הקולנוע וטען שהדרך הזו מכתיבה סרטים מבוססי תסריט המאופיינים במבע קולנועי ואידיאולוגי דל. בגיליון הזה מנהלי הקרנות עונים על הטענות. בגיליון הנוכחי הבמאי ארי ליבסקר טוען שבהרבה מקרים אין צורך במפיק או במילים שלו " מפיקים הם אנשים של ניירת שרשמו חברת הפקה, ובעידן שבו לכולם יש מצלמה ותוכנת עריכה אין צורך אמיתי במפיקים". אני כבר מצפה לגיליון הבא ובו תגובות של המפיקים הבולטים לטענות האלה (מבטיח להשתדל להקדיש את הפוסט הבא לדיון הזה). מעבר לזה, מערבון משמש אלטרנטיבה לחלק גדול ממה שנכתב בנושאי קולנוע באתרי האינטרנט השונים ובעיתונות. לא תמצאו בו הימורים על האוסקר או ביקורות סטנדרטיות על קולנוע עכשווי כן תמצאו בו מאמר ישן של הקולנוען עמוס גוטמן ז"ל כשהיה בכיתה י' על סאטיריקון או מאמר על סרט מוקומנטרי מעניין של אדומי* שהביקורות לא התייחסו אליו, או תרגום של מאמר על הסרט הלבנוני בוסטה ודרכי המימון הייחודיות שלו.

זה לא מקרי שמהגיליון הראשון לשני מערבון תפח כמעט פי שניים. אני די גרוע בהימורים, אבל במקרה הזה, אני מוכן להמר שמערבון ימשיך לצאת לאור ולהיות משמעותי בחיי הקולנוע בישראל הרבה אחרי שאף אחד לא יזכור מי בדיוק הייתה מעין.

פורסם גם בבלוג של אורי בר-און

חמש מילים

הנה צ'יקי מקבל במה אצל דרור משעני ועונה למבקריו מגליון כתבי העת שפורסם לפני שבועיים, בשמו ובשם חבורת העורכים הצעירים כולה. אפשר כבר להריח איזו מהומה ספרותית ראויה לשמה, לחפור בביקורות, למצוא טיעונים לכאן ולכאן. לא אני, אין לי כוח. אני מסתפק בחמש המלים הראשונות שמתחת לכותרת. גם שם יש די והותר. נתחיל מהשם, שתי מלים: רועי ארד. לא חסר לכם שם משהו? אפילו באכסניה כבדת הראש והאפרורית של 'גלובס' למול קהל קוראים נרגן של ברוקרים ורואי חשבון הותר לארד לשמר את צ'יקיותו. רק ב'מוסף ספרים', במכובדת שבבמות, הוחלט באיבחת עכבר חדה להסיר את הגידול הנורא הזה של קלות דעת וזלזול בקהל. נראה כאילו ההחלטה הזו נועדה לתת משנה תוקף לטענות של צ'יקי, להדגיש את ההסתגרות והשמרנות של המוסף. עוד לפני המילה הראשונה של המאמר עצמו מישהו טרח להרים לצ'יקי להנחתה. נמשיך אל הפתיחה עצמה, עכשיו המלים הן של צ'יקי: "החלטה ראויה לקחו" הוא מספר לנו (יש גם המשך למשפט כמובן, אבל אפשר לעצור כאן). מי שבא לטעון בזכות הרמה המקצועית והלשונית של כתבי העת הצעירים לשירה, מי שמשתתף בעריכה של אחד מאותם כתבי עת ונמנה על מקימיו, מדבר על החלטה ש נלקחה. אפשר לתהות ממי נלקחה ההחלטה, ומה ניתן בתמורה לה, ואפשר להגיד בפשטות שצ'יקי פשוט "שם את רגלו בפיו" כבר בפתיחה. את הכדור הוא הנחית הרבה מעבר לקווי המגרש.

הבועה שלא התנפצה

הצפייה בשורטבאס השאירה בי תחושה של פספוס, על אף היותו מעניין, עשוי כהלכה, מרשים – או כל סופרלטיב אחר שנהוג להצמיד לסרט אהוב. לקח לי, אם כן, זמן מה להבין מה מקור התחושה הזו. האינסטינקט הראשוני הצביע על סופו הקונבנציונלי להחריד של סרט ×–×” – סוף העומד בניגוד גמור לרובו של הסרט. לאחר מחשבה נוספת הגעתי למסקנה שאני עדיין "סאקר" של הפי-אנדים (שנים של תיבנות על ידי סרטים אמריקאיים לא נמחקות בכזו קלות).

למען האמת כנראה שלא הייתי מצליח להבין תחושה זו לולא חברי לצפייה, אשר סיפר לי במפורט על תגובות הקהל הסינמטקי בהקרנה שבה × ×›×—. על פי החבר, כל קטע בסרט שנוקט באלמנטים פורנוגרפיים בסרט הלא-פורנוגרפי ×”×–×” – וכאלה לא חסרים בו – לווה בתזוזות ורחשים של אי-נוחות מהקהל. רחשים אלה התגברו והגיעו לידי הבעת גועל מופגנת בתמונות ×”"פחות מקובלות" בסרט, כגון הנשיקה המוצמדת לראש העיר הזקן, או משמניה הנשפכים של אחת הנשים ברקע אחת מסצנות האורגיה הרבות.

שורטבאס מציג עולם בועתי: לכל אורך הסרט אנו חוזים בחברה בעלת מיניות משוחררת הפתוחה לניסיונות הפרטים בתוכה לבדוק את גבולות המיניות שלהם. נדמה כאילו כל העולם המאכלס את הסרט משתייך לחברה זו. העולם החיצון בא לידי ביטוי רק על ידי הדמות המנסה להיכנס ממנו אל הבועה, ואין הופעה ישירה של תגובות חברתיות שליליות שהיו מתעוררות, קרוב לוודאי, בעולם החיצוני.

×–×”, לדעתי, מקור תחושת הפספוס שעלתה בי: צפיתי בסרט בבית ובחברת זוג חברים, כששלושתנו לא "סטרייטים", במידה זו או אחרת. בכך איבדתי את ההזדמנות לחזות בחלק ממה שזכה חברי לחזות בו – התנפצות הבועה של הסרט אל העולם החיצוני, התנפצות הנחווית בעוצמה גדולה יותר עקב היעדרו המוחלט של העולם החיצוני מהסרט עצמו.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.