מכתב פתוח לאיתי שונשיין

יו"ר התאחדות הסטודנטים, שלום. למרות שאתה ואני התעמתנו מילולית קבל עם והפגנה רק שלשום, אתה לא מכיר אותי. אתה לא רואה אותי; אני רק "פעילת שטח" במאבק הסטודנטים זצ"ל, ואתה, שנמשחת בידי התקשורת למנהיג המאבק, הוד רוממותו "הפרחח", נטלת את האמון שנתנו בך, את הכוח הפורמלי שאיתרע מזלנו שנפל בחלקך, ועוד 36 ימים מחייהם של 250 אלף סטודנטים – רק כדי להשתיק ולהרחיק אותי ואת חבריי ברגע המכריע, ולמכור אותנו למשרד האוצר.

כמוך, גם אנחנו – נציגי חוגים באגודות ופעילים מטעם עצמם – סוגרים היום שישה שבועות של להט, ×™×–×¢ וחוסר שינה. ובעוד אתה מנהל מו"מ חובבני ומעניק בשמנו שוב ושוב ראיונות מביכים לתקשורת, הקפדנו אנחנו להתייצב מדי יום בקמפוסים השונים ולהרים הפגנות ופרוייקטים תקשורתיים, להצטרף ליוזמות של אחרים, לנסח מכתבים ופלאיירים לעשרות, לכנס ישיבות ולהשתתף בהן, לזמום, להתעַסְקֵן ולהיענות לקריאות סטודנטים שמבקשים שנבוא לפוצץ להם שיעורים ששוברי שביתה מנסים לקיים. שונשיין, בגדת בנו.

אתה וחלק ניכר ממי שכינית "היו"רים שלי" באזנינו – אנו שיצאנו להפגין מולכם נגד ההסכם – לא מבין ולא תבין את הדמוקרטיה הסטודנטיאלית החדשה שצמחה מתוך המאבק שלנו, "דמוקרטיית שטח" רחבה, שעינייך סמאו מלראותה מרוב הבזקי מצלמות.

לא נבחרת להנהיג את המאבק למען הזכות החברתית להשכלה. משמצאת את עצמך מוביל אותו, מכורח נסיבות כהונתך, לא טרחת להיות קשוב אל הסטודנטים שבאטימותך כינית "חיילים". גרוע מכך: בהסתרה ובמרמה מנעת מאיתנו להיות שותפים בהחלטה המכרעת שקיבלתם הלילה בעד ההסכם.

ותכף רצת לשבח אותנו בתקשורת: "אנחנו אמנם השגנו את ההסכם, אבל הם אלה שנלחמו עבורו", אמרת. לא, שונשיין. לא עבור ההסכם ×”×–×” נלחמתי. אינך מכיר את הפרצופים שמאחורי התמונות האדומות והמרהיבות שצבעו בשבועות האחרונים את האינטרנט והעיתונים, אבל אנו, שהיינו שם שוב ושוב, מזהים ×–×” את ×–×” ויודעים – רובם הגורף של הסטודנטים שלקחו חלק פעיל במאבק, מתנגדים להסכם ×”×›× ×™×¢×”.

אין בו תשובה לדרישות המאבק, אלא רק לצרכים הפוליטיים שלך – שהרי, אם חפצה נשיאות ההתאחדות לשים סוף לשביתה, מדוע לא הצבעתם על כך בנפרד מהצעת ההסכם? מי מנע מכם לדחות אותו ולשוב ללימודים? קושיות רבות נוספות מחניקות את גרוננו ביום שאחרי השביתה הגדולה: למה הסתרתם תחילה את טיוטת ההסכם שהתקבלה, למשל, ומדוע שיחקתם שלשום בחתול ועכבר עם המפגינים שרק דרשו להכניס משקיפים להצבעתכם, בנתיב בריחה שעבר בין שלוש מכללות בערב אחד?

איך נסביר לציבור את העוול שנעשה לסטודנטים, בשעה שדוברות ההתאחדות מציגה את המפגינים בתקשורת, בהוראתך, כאספסוף אנרכיסטי ומתלהם שמסרב לקבל את הכרעת הרוב? מי יידע שיצאנו לקרב מאסף על הצלת הדמוקרטיה, ממש כך, מול שלטון המחטף הרעוע שלך, אסופה של ראשי אגודות חסרי בושה שחלקם מצביעים בניגוד להחלטת המועצות שלהם?

על הצורך הדוחק בהתפטרותך אין חולק, ויסכימו איתי גם "המתנגדים בלבן", קומץ מתנגדי השביתה שהתארגנו באוניברסיטת תל-אביב ובירושלים, ובחרו לזהות את עצמם עם צבע הכניעה שכה הולם אותם. אבל המאבק, שונשיין, הופקע מידייך הרבה לפני שהוצאת אותנו לרחובות תל-אביב בשאגה אדירה: "מ-ה-פ-כה!" מעל במת העצרת ברחבת מוזיאון תל-אביב לפני חודש. לא אתה ולא חתימת ידך על ההסכם יעצרו אותנו מלהוסיף להילחם על פני החברה הישראלית ועתידה, עם התחדש הסמסטר ולאחריו.

בובואים עליכם

הבובו והפרדוקס
ספרו של קרלו שטרנגר "העצמי כפרוייקט עיצוב" הוא ספר שכתוב רע. עם זאת, יש בו כמה הצעות מעניינות. לפניכם סיכום:
דור האיקס שונה מאד מהדורות שקדמו לו מבחינה פסיכואנליטית, משום שהמסגרת שמולה הם מכוננים את זהותם אינה המסורת (כלומר, ההורים), אלא המרחב (כלומר, אנשים אחרים בגילם), מכל מיני סיבות הסטוריות וחברתיות, ובראשן פיחות מעמדו של האב בתרבות. (ולכן, בין היתר, פסיכואנליזה פרוידיאנית איבדה מהתוקף שלה עבורם).
הצו השולט והמנחה אותם בחייהם הוא "עצב את עצמך". כלומר, זהותם נבנית מתוך ניסיון בלתי פוסק לעצב את עצמם, בדומה לכל מותג אחר. העיצוב ×”×–×” אינו עוצר במראה החיצוני, וממשיך גם לקריירה, לצורת החיים למיניות וכו‘. ×–×” יוצר, כמובן, חופש מהגבלות מסורתיות (בדומה להגבלות שיוצרת תרבות קנונית, למשל), אבל פותח פתח לאינסוף יראת הגוואדלבמה.
הכלכלה החדשה של שנות ×”-90 ואילך יצרה גם אשליה מתעתעת שהכסף זמין לכל. ×–×” התחיל בגאוני הוול סטריט שעשו כסף תוך השתעבדות מוחלטת לעבודה והמשיך עוד יותר בגאוני האינטרנט, שלא רק עשו כסף, הם גם נהנו בדרך. כל ×–×” יצר את הבּוֹבּוֹ (Bourgeois Bohemian). לפי הגדרתו של המילון האורבני: Yuppie types who pretend not to be… by decorating with Indian motifs, wearing turquoise jewelry, taking yoga classes, talking about their chakras, etc.
כלומר, אלו אנשים שעושים כסף (ככל הנראה ממשהו שהם אמורים ליהנות ממנו), אבל לא רוצים להפגין אותו בסמלי סטטוס ברורים, אלא באשליה שהכל זול ואקולוגי אבל מיוחד במינו. הלאה פרקליטי אל איי, קדימה הכי גאים שיש.
ועכשיו ציטוט משטרנגר על הבובואים: "בלב הדילמה שלהם מונח פרדוקס שקשה ליישבו. בעוד הם אמורים להיות מונחים בכוח הצורך הפנימי במימוש עצמי, רבים מהם מרגישים מאד מבולבלים. הם מרגישים שהכל סביבם, ובכלל ×–×” רגשותיהם העמוקים ביותר ביחס לעצמם, מונחה בכוח החובה להצליח, מבלי להקריב תחושה של משמעות אישית. חלק מהם, דומני, סובלים מאד מפרדוקס ×–×”: הם מרגישים שהדרישה המופנית כלפיהם להפוך הכל, החל ברוחניותם וכלה במערכות היחסים והקריירות שלהם, ליצירת אמנות הנולדת בלא מאמץ, יוצרת את ההפך ממה שבובואים אמורים להיות: בני אדם חופשיים באמת. עליהם לשלב בין עבודה קשה לתקינות פוליטית, בין הצלחה כלכלית לדאגה אקולוגית, בין לוח זמנים צפוף לזמן איכות עם הילדים 
 
בובו והספרות
את התיאור הספרותי המדוייק ביותר של הבובו מצאתי בספרו של אגור שיף "מה שרציתם". אחד הגיבורים בספר הוא זיגי. זיגי הוא בנו של צייר ידוע ושל אישה מצויירת, שעושה המון כסף מלהיות קבלן ואוהב רק את מכונית האלפא רומיאו 156 שלו. וכך הוא מספר:
“והייתה גם דירה מספר שמונה במגדל החדש. היא הייתה מאלה שפנו מזרחה ושרוהטו ואובזרו בהתאם לטעמם המשוער של קונים פוטנציאליים: רצפה מצופה פרקט, כלים סניטריי שיואבו מאיטליה, ספה וכורסאות מרופדת בצבעי קרם, ועל ארון המדפים שבא מ‘איקאה‘ נשענו בצנעה, ×–×” לצד ×–×”, צרויה שלו, דויד גרוסמן ואתגר קרת. אריזות ריקות של כל פרקי סדרת הטלוויזיה ’סקס והעיר הגדולה‘ הפרידו בין אלה לבין כל כתבי עגנון, איגרות דוד בן-גוריון, שירי זלדה ומדריך תיירים עבה לעיר פריז וסביבותיה”.
וכל מילה נוספת מיותרת.
 
הבובו והסופרים
הבעיה היא שהבובואים גם כותבים. ×–×” ×”×™×” יכול להיות נחמד אילו היו מנצלים את כל עומק ורוחב ידיעותיהם הקנוניות והבלתי קנוניות כדי לספק תובנה אנושית מעניינת. אבל האמת היא שכל מה שהם עושים ×–×” ליצור ספרים שנועדו למתג את הסופרים. כאילו גם הסופר וגם הדמויות מתכוננות כל העת כדי לענות על שאלון תחנות התרבות המנוח של מעריב. וזה, ב-542 מלים, מה שיש לי נגד הספר עטור התשבוחות "קרוב להפליא ורועש להחריד" של ×’‘ונתן ספרן פויר.

בזכות הבלעע

כרגע קיבלתי במייל פרטים על הספר הבא בהוצאת רסלינג: "הסיפור והלאום" [קריאות ביקורתיות בקאנון הסיפורת העברית] מאת חנן חבר.

כך מתארים את הספר ברסלינג: בספרו הפרדיגמטי והפנורמי "הסיפור והלאום" מציע חנן חבר, מתוך פרספקטיבה תיאורטית רחבה, פרשנות רדיקלית של ההיסטוריוגרפיה ההגמונית של הספרות העברית המודרנית. דרך תחנות מרכזיות מראשית המאה ה-20 ועד סופה מציג הספר חקירה ביקורתית, אשר נסמכת על התיאוריה הפוסט-קולוניאלית ועל "שיח המיעוטים", החותרת תחת הקאנון העברי ותחת המבט הציוני על תולדות הספרות העברית. אל מול ההישענות על המטא-נרטיב הציוני הספר מצביע על שורת אלטרנטיבות ספרותיות שמייצרת ההיסטוריוגרפיה שאינה מכפיפה עצמה להיענות למטא-נרטיב זה.

ובמלים אחרות: חבר משתמש בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית כדי לבדוק את הספרות העברית מראשית המאה ה-20, ולבחון עד כמה פתחה את התחת בפני המטא-נרטיב הציוני או עד כמה פתחה את התחת של המטא-נרטיב הציוני.

כעת,

אני אוהבת את חנן חבר. הוא חכם, הוא בהיר, והוא מכיר ומוקיר את הספרות העברית. אפשר להתווכח או לא על נכונות הקריאה שלו, אבל הטקסטים שהוא מנפיק אינם אונסים את הטקסט, אלא מנסים ללטף את חמוקיו. אני מוכנה להתערב שחבר לעולם לא יגיד שגנסין היה הומו, ואני מוכנה גם לשים את ידי הימנית על זה שחבר לעולם לא היה משתמש במשפט "פרשנות רדיקלית של ההיסטוריוגרפיה ההגמונית של הספרות העברית המודרנית"

אני אוהבת גם דיונים על המטא-נרטיב הציוני. למעשה, חלק ניכר מהתזה שלי עוסק ביחס שבין המטא-נרטיב הציוני לבין נרטיבים של אימהות מתות שנכתבו בעברית. לפעמים, במקלחת, אני מזמזמת לעצמי מטא-נרטיב ציוני. מייד אני חושבת על איזה גרשון שקד, שבדמיוני תמיד מוצב בפסיפס על הקיר בסוזן דלל, עם שפם ותרבוש, כשהוא מהמהם לעצמו, בדרכו מחדרו מלא העובש אל אהובתו צחת הבשר.
ובכל זאת, בלעע

וכל זאת למה?

כי כמה אפשר? כמה?
לפתוח את הספר, להתרגש מהכריכה, לרפרף על רשימת הנושאים, להגיע מייד לעמוד האחורי כדי להיזכר כמה עמודים יש בספר. לקרוא, לקרוא שוב, להשוות למה שכבר יודעים, להשוות למה שעוד לא יודעים, להסכים, לא להסכים, להתרגש, להתאכזב, לכתוב, לדון, לסקול, לשבח, להלל, לקלס.
מספיק. הגיע הזמן להיכנע לתחושת הקבס שנגרמת מאכילת יתר של בוטנים ובייגלה ומקריאה יתרה בספרים. יש להקשיב לחלקיקי השומן המוקשה המטפסים במעלה הגרון ולעמודים הממורטטים והמקלדת העייפה, שמתחננים: הניחו לנו. לצאת אל הרחוב, אל הים, אל הגינה, אל בית הקפה, להותיר מאחור את הספרים, את המקלדת ואת המסך. לחיות.


ביטול: מיטל שרון: הספר והלאום

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.