ד"ר מנהטן ומה הקטע עם הטרלפמדורים

1.

"וונגוט מת. ככה זה".

ההתחכמות הנ"ל מופיעה פעם אחת בגוגל בעברית, ו-64 פעמים באנגלית. יש אפילו קליפ ושיר. אני אתאפק.

2.

"ככה זה" (so it goes) מופיע גם ברשימת "15 הדברים שקורט וונגוט אמר טוב יותר מכל אדם אחר". זו רשימה די מבעסת, אבל "ככה זה" חייב היה להופיע בה. הביטוי מבצבץ אחרי כל פסקה ממוצעת ב"בית מטבחיים 5", הספר הטרלפמדורי של וונגוט, והוא מוצלח כל כך לא בגלל הצירוף של "ככה" ו"זה" (ובאנגלית זה אכן נשמע טוב יותר), אלא בגלל הצירוף של טרלפמדורים ובני אדם.

ועכשיו אסביר.

3.

"×›×›×” ×–×”" הוא מה שאומרים הטרלפמדורים כאשר מישהו מת. "כל הרגעים – עבר, הווה ועתיד – היו קיימים מאז ומתמיד ויהיו קיימים לנצח. הטרלפמדורים מסוגלים להתבונן בכל הרגעים השונים הללו ממש כשם שאנו מסוגלים להתבונן, למשל, בשלוחה של הרי הרוקי. הם מסוגלים לראות כמה תמידיים הם כל הרגעים, והם מסוגלים להתבונן בכל רגע המעניין אותם. רק האשליה שלנו, כאן על הארץ, אומרת שכל רגע בא אחרי רגע שקדם לו, כחרוזים על חוט, ושכל רגע חולף חלף לנצח".

"טרלפמדורי הרואה גופה חושב שהאיש המת נמצא במצב רע ברגע מיוחד זה, אבל הוא בסדר גמור ברגעים רבים אחרים. על כן כאשר אני עצמי שומע שמישהו מת אני מושך בכתפי ואומר מה שאומרים הטרלפמדורים בראותם איש מת. הם אומרים: 'ככה זה'".

את זה, אגב, מספר בילי פילגרים. הוא חי זמן מה עם הטרלפמדורים, ועתה, כמו הבודהה, הוא מתכוון להביא מזור לעולם באמצעות הראייה המיוחדת להם. אם תכירו את טבעו האמיתי של הקיום, לא תדעו עוד אומללות.

4.

ולכן, וונגוט, ששולח ידו בכתיבת ספר טרלפמדורי, מסיים את מרבית פסקאותיו ב"ככה זה". כלומר, בגלל זה ובגלל שמישהו מת עם כל פסקה וחצי. אבל איכשהו לא מרגישים באופטימיות רבה מדי ב"מסע הצלב של הילדים". וונגוט בונה על הפער שבין הטרלפמדורים לבני האדם. הוא אומר "ככה זה" בטרלפמדורית, ויודע שזה יתורגם לאנגלית/עברית/אנושית. ושאצלנו זה לא ככה. לא כך עד כאב.

5.

"בית מטבחיים 5" הוא לא באמת ספר טרלפמדורי. ספרים טרלפמדורים נראים ככה:

"כל גיבוב סמלים הוא הודעה דחופה ומתוקצרת המתארת סיטואציה, סצינה. אנחנו, הטרלפמדורים, קוראים אותם בבת-אחת, לא בזה אחר זה. אין קשר מיוחד כלשהו בין כל ההודעות, אלא שהמחבר בירר אותן בקפידה, כדי שכאשר ייראו יחד בבת-אחת הן ייצרו דימוי של חיים יפים, מפתיעים ועמוקים. אין התחלה, אין אמצע, אין סוף, אין מתח, אין מוסר-השכל, אין סיבות, אין השפעות. מה שאנחנו אוהבים בספרים שלנו זה העומק של רגעים נפלאים רבים הנראים בעת ובעונה אחת".

ב"בית מטבחיים 5" יש עלילה. אמנם, היא מורכבת מהמון סצינות, שטבועות, כמו יתוש בתוך ענבר, בזמנים שונים, אבל יש עלילה. אם תרצו, אפשר לתאר את הספר כרשת של זעיר-עלילות, שנובעות כולן מחייו של בילי פילגרים. אריסטו היה קורא לזה "אחדות הגיבור".

קשה לכתוב ספר טרלפמדורי בשפה אנושית. הזמן טבוע באבני הבניין של השפה, אפילו אם זו שפת ההופי. אם הוא היה רוצה לכתוב ספר טרלפמדורי באמת, היה על וונגוט להשתמש בקומיקס.

6.

"Watchmen" של אלן מור עושה משהו כזה, ובשביל אותו האפקט. אחת הדמויות בקומיקס האולטרה-מוצלח הנ"ל היא ג'ון, הידוע גם כ"ד"ר מנהטן". זה הסופר גיבור היחיד בקומיקס הנ"ל, ואחת מיכולותיו המגניבות היא היכולת לראות את הזמן כולו. לראות את הזמן פירושו להפוך זמן למרחב.

והנה, קומיקס הוא בדיוק המדיום בשביל זה. ציור, כפי שאמר אחד לסינג, הוא אמנות מרחבית וכתיבה היא אמנות של זמן. אנחנו פחות או יותר תופסים תמונה ברגע אחד (פחות מיותר), אבל נאלצים לקרוא ברצף של זמן, מילה אחר מילה. משפט אחר משפט.

וקומיקס, כאמנות סינקרטית, יכול לשחק עם הדברים האלה. קומיקס יכול לשלב בין טקסט לתמונה, תמונה לתמונה, טקסט לטקסט, בדרכים שסיפור רגיל אינו מסוגל. וכך, בפרק הרביעי של ווצ'מן יש את אחד הניסיונות המגניבים ביותר ליצור תחושת זמן שונה, לראות את הזמן דרך העיניים של ג'ון.

7.

ראו את העמוד הראשון של הפרק הרביעי. ג'ון יושב על המאדים, מביט בתמונה. הטקסט מתאר את הציור. בפאנל הבא התמונה כבר על אדמת המאדים. אבל לא בגלל שג'ון הפיל את התמונה, הוא יפיל אותה עוד 12 שניות, טוען הטקסט. אבל היא שם, 12 שניות אל העתיד.

הוא עדיין מחזיק בתמונה בפאנל השלישי, ונזכר איך הוא לקח אותה לפני 27 שעות. היא עדיין שם, הוא חושב, והפאנל הרביעי מראה אותו שם, בבר שממנו הוא לקח את התמונה. הציור בפאנל הזה, אגב, הוא ציטוט מדויק של פאנל שמופיע בפרק השלישי. לפני 27 שעות ג'ון לקח את התמונה, וכך זה נראה.

בפאנל ה-9 התמונה על רצפת המאדים. אלא שעכשיו זה לא העתיד, 12 שניות מההווה. עכשיו זה עכשיו, והפאנל הוא ציטוט מדויק של פאנל 2. והתמונה? היא ציטוט מדויק של ג'ון וג'ני, פעם בפארק, ב"תחילתו" של רצף אירועים שיוביל להפיכתו של ג'ון לסופר גיבור. כמו רשת תמונות, זעיר עלילות, שנובעות כולן מחייו של ג'ון, ד"ר מנהטן. אנשים לכודים בתוך ענבר.

לאנלוגיות יש השפעה משונה על סיפורים. אנלוגיה היא, בבסיסה, יציר מרחבי. אנו מעמידים שני דברים, זה מול זה, ובוחנים אותם. כאשר אנחנו עושים זאת בסיפור אנחנו יכולים לעקם את תחושת הזמן, כמו שתחושת דז'ה-וו יכולה לגרום לנו להאמין לרגע בזמן מעגלי, שחוזר לאותן נקודות. אנחנו נוטלים משהו מן הזמן, וממירים אותו למרחב.

8.

הביטו שוב בדף הראשון של הפרק הזה. הטקסט בעליל הוא של ד"ר מנהטן. הטקסט הוא תמיד בהווה. אבל התמונות, הן מייצגות כנראה את הראיה של ד"ר מנהטן. ואנחנו קוראים פתאום משהו שמתרחש בשני זמנים במקביל: הטקסט בהווה, והתמונות בזמנים שונים. מעט כמו ד"ר מנהטן עצמו.

9.

והאדישות הטרלפמדורית היא גם אדישותו של ד"ר מנהטן. זה אותו אדם שלא ביקר את אביו מאז שחזר לחיים, אותו אחד שמוכן להניח למלחמה גרעינית לפרוץ. טרלפמדורי הרואה גופה חושב שהאיש המת נמצא במצב רע ברגע מיוחד זה, אבל הוא בסדר גמור ברגעים רבים אחרים. ככה זה וכו'. אבל בין ד"ר מנהטן לבין הקורא יש פער ענק, ועליו משחק אלן מור במוסר האֶלים שלו, ולא נופל אפילו לא פעם אחת.

10.

הייתי צריך לסיים כבר, אבל אתם יודעים

Nothing ever ends.

11.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדרפור

פעמון פרה

 


Get your own at Profile Pitstop.com

אנא ליחצו על "נגן".
 
השיר שאתם שומעים הוא אחד השירים האהובים עלי ביותר: חושב רחוק כרגע של תיסלם (את מילותיו אפשר למצוא כאן – לא, אל תלחצו! ×–×” יפריע לשיר). השיר יצא באלבום הראשון שלהם, "רדיו ×—×–×§" (1981), הוא סוגר את הצד הראשון של התקליט (נסו להיזכר במציאות של צדדים) ולדעתי הוא פשוט יופי יופי של שיר. אני אוהב לשמוע אותו כפס-קול למקלחת, או לחילופין, למלאכת עטיית הלבוש ×©××—ריה.
 
בערך עכשיו, אני מקווה, אתם שומעים גם מה אני הכי אוהב בשיר (כלמר, אם אני חייב לשים את האצבע על מה ששובה בו את ליבי): הנקישות הקצובות הללו, בעלות הצלילי הגבוה ברקע, שמרביצות פעימות של מרץ ועזוז לתוך הראש.
 
תמיד אמרתי לעצמי: "הו, כמה טוב שהם שמו שם את אותן נקישות", למרות שלא ידעתי איזה כלי זה יכול להיות שנוקש כך. סוג של כלי הקשה, חשבתי לעצמי.
 
לאחרונה חקרתי את התאבדותה הקולקטיבית של כת "מקדש העם", לצורך כתיבתו של מאמר, ונתקלתי בסרטון ביו-טיוב שמראה תמונות רבות מאותה זוועה, כאשר ברקע מנסרים שירי רוק משובחים. באחד מהם ממש התאהבתי, וניסיתי לגלות מי הוא ומה הוא.
 
הגוגל נטה לי מחסדו והצלחתי, על ידי חיפוש שורה מהפזמון, להגיע אל השיר. המדובר ב- Don't Fear the Reaper של להקת ×”- Blue Öyster Cult. השיר, יודעת לספר הויקיפדיה, יצא ב- 1976 והיה להיט גדול. מגזין Mojo דירג את השיר ×”×–×” כאחד ממאה הסינגלים הטובים אי פעם, והרולינג סטון שם אותו במקום ×”- 397 ברשימת חמש מאות השירים הטובים בכל הזמנים.
 
הנה הוא לפניכם (כעת מותר להפסיק את השיר של תיסלם):

 
כפי שאתם ודאי מנחשים, מה שאני כמובן אוהב בו במיוחד הוא אותו כלי הקשה שמימי שניתן לשמוע נותן בראש. שוב התענגתי על המקצב המטמטם של הנקישות הקסומות הללו, על פעימות דקות הצליל, המונוטוניות, שקודחות חור בראש המאזין ומאפשרות ללחץ שהצטבר בתוכו לצאת ולהשתחרר. ושוב תהיתי בליבי מה הוא אותו כלי גאוני, ולמה לא השתמשו בו בכל השירים אי פעם?
 
והנה, שוב, ללא כל סיבה טובה, ירד עלי חסד מתוך הרשת, ומצאתי במקרה, בצד סרטון הקליפ ביו-טיוב, מערכון ישן מ- Saturday Night Live הפותר את התעלומה: הרפליקה כולה נסובה על אותו כלי הקשה רב מעללים (אך עני במנעד-צלילים), והפעם אף מתגלה שמו: הכלי הוא פעמון פרה (Cowbell).
 
הנה המערכון (בכיכובו של כריסטופר ווקן האדיר):
 

דעו זאת, אם כן, שכן אותן נקישות פעמון-פרה, הןה הן הנקישות על ×©×¢×¨×™ גן העדן.
 
לבד מזה, אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור.

אוי

(זהירות, מאוד תיאורטי)

לא מזמן חויתי את אחת המיני-הארות היותר מושלמות אסתטית שהיו לי אי פעם, והיחידה שהיא פסימית ואופטימית באותה מידה עצומה, שאותה אחלוק אתכם, שוד יו צ'וז טו אקספט איט.

קראתי מאמר על מספרים (narrators) וניסיתי, כרגיל, למיין את התחושה המטרידה שלי שמשהו פשוט ממש לא בסדר שם באופן בסיסי לקבוצות מסודרות יפה של בעיות נפרדות. בסוף הגעתי למסקנה שרוב הבעיות הנפרדות נובעות מזה שאני לא מצליחה להניח את נכונותו האובייקטיבית, או אפילו הדיפולטית, של המודל המקובל למערכת היחסים בין הצדדים המשתתפים באקט התקשורת הסיפורי: כלומר, המודל הסימטרי הנאה וההיררכי שבקצה העליון שלו נמצא מחבר, ואז מחבר מובלע, ואז מספר, ואז דמויות, ואז קורא מובלע, ואז קורא, בקצה התחתון. ליתר דיוק, קשה לי עם האמצע שלו, שלושת השלבים מחבר מובלע, מספר, דמויות.

במודל האובייקטיבי-הדיפולטי שלי, כלומר ×–×” שאני מפעילה בפועל בלי לחשוב על ×–×” כשאני ניגשת לקרוא, יש שם רק שתי רמות, מחבר מובלע מצד אחד ודמויות מצד שני, והמספר הוא ישות לא קשורה שיכולה להתקיים או ברמה הזאת או ברמה הזאת – ולרוב קל לגלות באיזו.
את ×–×” ידעתי כבר קודם, אבל תמיד הנחתי כמובן מאליו שכולם מקבלים בעצם את המודל שלי כשהם קוראים בפועל, ורק כשהם ניגשים לתיאוריזציה הם מדברים על מודל תלת שלבי, כסוג של הפשטה נוחה עם גוון של כיסתוח, ×›×™ ×›×›×” אפשר לדבר ביתר הכללה, על שתי קבוצות המקרים בעזרת מודל אחד, – מודל שעושה המון בעיות בלי ספק, אבל איכשהו כולם מסתדרים עם ×–×” בקלות ורק אני לא.
(קצת כמו שתמיד התייחסתי להבדלה בין המחבר המובלע למחבר, בתור הפשטה נוחה לצורכי תיאוריה וסוג של כיסתוח מפני ראיות ביוגרפיות, אבל לא הבדלה שאתה באמת עושה בתור קורא פרטי.)
ופתאום נפל לי האסימון שזה לא ככה, ושהכותבת *באמת* מחזיקה במודל התלת-שלבי, באמת קוראת בעזרתו, ושהעובדה הזאת נגררת מתוך-, למעשה לגמרי אקוויולנטית ל-, טענתה שבבדיון אקט התקשורת תמיד בדוי (ממש כמו פעולות הדמויות) לעומת דוקומנטציה שבה אקט התקשורת אינו בדוי (שוב, ממש כמו פעולות הדמויות). עד עכשיו פשוט סיננתי את הטענה הזאת באלגנטיות מהמערכת שלי, בדיוק כי מבחינתי ומבחינת המודל שלי היא לא נכונה, לא אינטואיטיבית, אין לי מושג מאיפה היא באה.
ופתאום (עכשיו הפאנץ' ליין) הבנתי מאיפה היא באה. היא באה מהנחת המוצא הלא מנוסחת שלפיה המספר, תמיד, לא יודע שהדמויות שלו בדויות (ומכאן שהוא ×—×™ באותו עולם כמוהן, להבדיל מהמחבר (/המובלע) והקורא); וליתר דיוק, שלב אחד הלאה – מההנחה המטאפיזית הלא-מנוסחת שאם אתה אומר "מישהו עשה משהו" אז ×–×” באמת; שבשביל להגיד "מישהו עשה משהו" אתה צריך לדעת או לחשוב שהמישהו אמיתי והמשהו אמיתי, או שאתה משקר ומרגע שהשקר ייחשף אף אחד לא ירצה להקשיב לך. אז אם אתה אומר "מישהו עשה משהו" למרות שברור שאין מישהו ואין משהו בעולם שלך אלא רק בעולם בדוי, צריך שזה לא תהיה אתה שאומר את ×–×”, צריך שזה ×™×”×™×” מישהו אחר שמבחינתו ×–×” כן בעולם שלו, ולכן צריך תמיד עוד שכבה של מספר, ולכן הוא תמיד נבדל מהמחבר המובלע עקרונית אפילו אם הוא ×–×”×” לו מכל בחינה אחרת, ולכן יש שלוש רמות.
×–×” אולי נשמע טריוויאלי, אבל אבוי, ×–×” לא טריויאלי לי בכלל, ×›×™ בדיוק ב(×”× ×—×” המטאפיזית? קונבנציה מטא-לשונית?) הזאת אני לא מחזיקה ומעולם לא החזקתי – ×›×™ אין לי שום בעייה עם להגיד "מישהו עשה משהו" למרות שברור שזה מתרחש בעולם בדוי: ולכן מאז ומתמיד ×”×™×” ברור לי, מובן מאליו לי, שהמספר מודע לבדיוניות של הדמויות, אלא אם הוא אחת מהן (אפשרות נפוצה, כמובן) או אם נאמר אחרת.

(אבל במידה מסוימת אפילו אם נאמר אחרת: למשל, תמיד התייחסתי בסוג של העלמת-עין סלחנית-נבוכה להצהרות של מספרים כל-יודעים על האמיתיות של הדמויות שלהם (למשל אצל בלזאק באבא גוריו), ומצד שני, קיבלתי בשמחה ובעונג הצהרות של מספרים כל-יודעים על הבדיוניות של הדמויות שלהם (למשל אצל קונדרה בקלות הבלתי נסבלת), בעוד שאצל אנשי המודל התלת-שלבי המצב יהיה, אם אני צודקת, הפוך מבחינה זו (ומכל מיני בחינות מעניינות אחרות)).

ולכן המודל שלי הוא דו-שלבי והמספרים שלי מתפצלים דיכוטומית לכאלה שחיים בעולם של הדמויות וכאלה שלא, כלומר, למספרים-שהם-דמויות ולמספרים-שהם-המחבר-המובלע, ולכל סוג של מספר יש את אוסף התכונות הדיפולטי שלו, ולכן כל התיאוריה על בסיס המודל התלת-שלבי נראית לי מוזרה ומזוית עקומה איכשהו.

אני פשוט לא מצליחה להעביר את עוצמת ההתפעמות שלי מזה שכל כך הרבה בעיות נפרדות שהיו לי ונראו תופעתיות ונקודתיות לגמרי התבררו כנובעות מנקודת-מוצא בסיסית שונה מן היסוד, מנקודת מוצא מטאפיזית שונה לגבי הדברים שאפשר לדבר עליהם – ומזה שהצלחתי לחשוף פיסה מהמטאפיזיקה של עצמי ושל שאר העולם על ידי בחינה של בעיות תופעתיות ונקודתיות לכאורה.
ומצד שני את עוצמת הזוועה מהגילוי שאני קוראת ספרות באופן שונה עקרונית מאנשים אחרים (אם כי אולי המדגם קטן מדי), במן מרחב נרטולוגי א-אוקלידי ואולי אין לי מה לחפש בנרטולוגיה האוקלידית הרגילה.
ומצד שלישי את הסינתזה המבעיתה של התפעמות וזוועה למחשבה שאולי הכשל הכה-בסיסי הזה (=הנחת היסוד שלי שפרט לאמירת אמת ואמירת שקר יש צורה לגיטימית שלישית של אמירת בדיון שאין בה שום בעיה והדובר עומד מאחוריה בלא פחות שלמות מאשר מאחורי צורות אחרות) נובע, כמו כל כך הרבה כשלים אחרים, מזה שקראתי יותר מדי וחייתי פחות מדי בגיל המכריע, ואם כן, אז לקרוא יותר מדי איכשהו דפק קצת מן היסוד (לא רק את היכולת שלי לחיות כמו אחרים, אלא גם) את היכולת שלי לקרוא כמו אחרים.
בעעע.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.