חלק ראשון: על המסלול – השיעבוד לבדיון בראי דמותה של הדוגמנית האידאלית

בעבר אני נמלטת אל העתיד.

בעתיד אני בורחת אל העבר.

ובהווה, העבר והעתיד רודפים אותי.

מי אני?

 

אם אי פעם צללת כמוני למעמקיה של סדרה בת-עונות מרובות (ואתה ×—×™ במאה הזאת אז בודאי שזה קרה לך), אזי אתה מכיר ולו בחוש את התופעה שבה אדון עתה. ×–×” לא קורה לך בפרק הראשון וגם לא בשני, אבל בפרק החמישה-עשר של העונה הראשונה תחושת הקלישות שמגרדת בבטנך מתחילה להסגיר את ×–×”. למרבה המזל, בשלב ×”×–×” עדיין אפשר להימלט ממנה; אנחנו עוברים לפרק הבא, וממנו אל ×–×” שאחריו. העונה השנייה כבר הסתיימה, אבל עדיין לא גמרנו. הרי ×”×™×™, האוזן פתוחה – וכך המרדף ממשיך… עונה אחרי עונה, ארבעים ושתיים דקות רודפות ארבעים ושתיים דקות.

וכבר עכשיו אפשר לעצור ולתהות, מי מתחקה אחרי מה?

תחושת הקלישות הולכת וגוברת ומגיעה לשיאה המצופה רק בעונה השישית או השביעית, כשהסדרה שכבר נמתחה הרבה יותר מכפי שאשת הגומי הייתה חולמת להימתח מסתיימת. ברגע ×”×–×”, לאור הסוף שצורתו התעוותה בגלל השימוש המוגזם להפליא של יוצריה רודפי הממון בחומרי הגלם הזולים של העלילה (נשימתנו כבר נסחטה כל כך הרבה פעמים) – לאור הסוף ×”×–×”, איננו יכולים שלא לתהות, מדוע בזבזנו את זמננו ×›×›×”? ולרגע אחד קצר ×× ×• מתבוננים ×‘אמת על חיינו בהווה. למרבה המזל חבל ההצלה תמיד בהישג-יד; מאות סדרות חדשות רק מצפות שנשלוף אותן מהמדף, וגם אם במקרה שבת היום הרי בכל זאת את הכול, ברוך השם, אפשר להשיג (הרבה יותר בזול) באינטרנט.

כדאי לציין שהשעבוד לבידיון אינו מתרחש רק בתחומי הסדרות השונות. בקלות אפשר לראות שהסדרה רק דוגמא אחת טובה מבין רבות בנות זמננו. חלקנו מכלים את מיטב השעות בימים אלה על משחקי מחשב מופלאים באיכותם. ובמה בעצם שונה כל כך הארי פוטר (1-6) מכל אלה? ולמען הגילוי הנאות אי אפשר להמנע מלהצביע גם על פרוסט ואבידן – גם הם ממלאים עבור רבים מאיתנו תפקיד דומה. הרבה פנים יש לו לשעבוד. עיתונים ומאמרים, קטעי הגות פילוסופיים שאינם באמת משמעותיים עבורנו. את כולם מסמן הרגע ×”×–×” של הסוף: כשסדרת הטלויזיה הסתיימה, כשהמשחק נגמר או מוצה, כשהמיאוס מהעיתונים ×”×’×™×¢ לשיא בלתי-נסבל, כשהפסקנו לרגע אחד לנסות להבין את קאנט ולשניות מעטות מיקמנו את עצמנו בעולם; בחדר ×”×–×”, בכיתה הזאת, במשרד ×”×–×”, והבנו ששום דבר לא השתנה אצלנו. הספר לא מנע מאיתנו להיות כמו ההורים שלנו, ולא הפך אותנו לחכמים יותר, ולא לטובי-לב יותר – ובעיקר – בעיקר לא לאנשים מאושרים יותר. הוא רק העניק לנו הפוגה קצרה ובלתי מספקת מכל ×–×”. למזלנו, הרגע ×”×–×” הוא לעולם לא יותר ממה שהוא. רגע קצר אחד שבו איננו שקועים בהבלי הבידיון. אחד מתוך תקופות ארוכות של בהייה, נבירה וחיטוט.

רק רגע אחד שבו ההצמדות לאובייקטים נחלשת, ובו אנחנו נאלצים, לעלות חזרה מתוך מצולות הבדיון אל המציאות, וההכרה העגומה שבמציאות ה'מאהבת' שלנו קצת יותר רחבה ממוניקה, וקצת פחות חזקה מבאפי, והרבה פחות שנונה מקארי. רק רגע אחד שבו המרדף אחרי הריגוש הבא; הדיעה החדשה או הספר החדש, הנעליים החדשות או העגיל החדש, יצירת המופת החדשה או הבית החדש, התגלית החדשה וכו'; שבו המרדף הזה נבלם. ואז כאמור, נאלצים, לצוף מתוך מצולות הבדיון אל המציאות.

אי-אפשר להימלט. מכל מקום ×–×” מזרזף ודולף ומטפטף אלינו. אינטלקטואלים אקדמאים, נוטים למצוא מחסה תחת המטריה השברירית של קאנון ×›×–×” או אחר; אבל מטריות נוטות להיות שבריריות מאוד, ואף אם לא תשברנה ברוח ובגשם, הרי שעדיין הן נוטות ללכת לאיבוד מהר מאוד. כך הולכות להן יצירות מופת. כך אובדים ומסתרסים רעיונות מופלאים, ושיטות פילוסופיות חובקות כל… כולם מתחילים לשעמם ולהתעוות – הזמן שובר אותם. כך אבד הקלח על שפינוזה, ואבד הקלח על קאנט. היום דלז ומחר באטלר.

אך כאמור זה המרדף ולא ההפוגה שמעניין אותנו. ההפוגה רק מסמנת את המרדף. המרדף הזה הוא מרדף עתיק יומין. אבל כאן נדון רק בציביון היחודי שהוא לובש בימינו. צביון זה מתגלם היטב בדמותה האידאלית של הדוגמנית. הדוגמנית בלתי-נפרדת היא מזוהרו של הזרקור. אור הזרקור עוטף אותה. ממון ותשוקה מצטברים סביבה; לכן, לַעולם היא מופיעה תמיד כיותר מעצמה- יותר מאדם. חשוב מזה, אפילו עבור עצמה המסכנה מופיעה כיותר ממה שהיא. לכן העתיד רודף את הדוגמנית. הדוגמנית יודעת שמעברו של הזמן מצביע על התעמעמותו האיטית והבלתי-נמנעת של זוהר הזרקור שלה, ויחד איתו כל אשר הביא עימו. הלא יופיה המוגדר של הדוגמנית האידאלית הוא מה שיש לה. חיותה, נעוריה, בטנה המתוחה וחיוכה המשוייף, הם כל מה שיש לה. לפיכך מהלכת הדוגמנית על חבל דק. קמט קט, דוק של עצב, קפל שומן ומיד חדלה הדוגמנית להיות דוגמנית. ומה הייתה הדוגמנית לפני שהייתה דוגמנית?

יש להודות – שאפתנות שאולי נדמית יחודית ממבט ראשון אבל למעשה היא תופעה שכיחה היא שיצרה את הדוגמנית שלנו. לא בכדי ריכזה סביבה הערכה, תשומת לב ומזומנים בלי שהדבר יעלה לה במשהו. סביב איכות מולדת, בלתי-מוסברת. סביב החיצוני. היא מרגשת בלי מאמץ. היא מושכת בלי שתצטרך אפילו לקרוץ. מצמוץ אחד שלה והעולם צוהל. והנה, מקור כוחה הוא מקור חולשתה. היא זוכרת את הקיום העלוב שהיה לה לפני שהילת הזרקורים אפפה אותה, ומתעבת אותו. מאז ילדותה חשקה רק לעלות על המסלול ולהתאחד עם ההילה.

כך שהעבר רודף אותה ממש כמו העתיד. היא רוצה להיות כל ×—×™×™×” כמות שהיא כעת: על המסלול או על המגזין, כשכל העיניים שותות אותה. לכן, אני אומר, שהדוגמנית היא תמיד בשיא. תמיד היא מענטזת על המסלול רצוא ושוב. למרבה הצער, הידיעה שהזרקור מסתובב בקלות לעולם אינה משה באמת מליבה. מעת לעת כשאור הזרקור מופנה אל אחרת היא הופכת מודעת יותר לזה שבסיבוב הבא יתכן שהזרקור ידלג עליה. אבל גם ברגעים שבהם האימה כמעט קשה מנשוא היא זוקפת את ×”×—×–×” ומותחת את החיוך. בגלל ×–×” היא הדוגמנית האידאלית. היא אחד האלילים של בני זמננו. היא מקיימת מופת עבורנו; אנחנו מקנאים בגורלה, חושקים במעמדה ואימתה מרטיטה את ליבנו. אותה אימה שמתעוררת בה בכל פעם שהזרקור מרצד לרגע או כשהוא חולף מעליה. אותה האימה שמבריחה אותנו אל הסרטים, אל הסדרות, אל המשחקים, אל הספרים ואל העיתונים. אותה אימה מתדמיתנו העצמית המשיאה אותנו לנוס לעבר חיים אחרים – לעבר שיא שהוא תמיד מחוץ להישג יד. לעבר חיים יפים משלנו, חכמים משלנו וטובים משלנו, ומעל לכל – מאושרים משלנו. הלא השיא תמיד מחכה מעבר לפינה. בלעדי הצפייה לשיא – הסדרה תפסק בשעה שהיא נמשכת, המשחק יחזור להיות אסופה של אורות וצלילים והסרט יהפוך בחזרה לגיבוב של תמונות.

אם הלכת יחד איתי עד לכאן אתה יכול כבר לראות שהתלות בזרקור היא מה שמכונן את הפן הנורא בסיפורה של הדוגמנית. הזרקור הוא מה שנמצא מחוץ לשליטתה. המרחב אשר בו הדוגמנית היא יותר מאשר אדם משורטט על ידי אורו של הזרקור. הזרקור הוא מה שמאשר את הווייתה של הדוגמנית כדוגמנית. עבור הדוגמנית האור המסנוור של הזרקור הוא כמו שהקוגיטו בשביל דיקרט – אני קיימת, אני נמצאת, ×›×™ אני דוגמנית. האור מן העולם החיצון, אור התהילה, החשק והמזומנים, מתקף את הדוגמנית; באותה צורה שאותו משחק-מחשב, שעליו השחקן מכלה את ימיו ולילותיו, מתקף את השחקן כשהוא מנצח למשל יריב דימיוני. אדון עתה בעוד שני היבטים המשותפים לפן ×”×–×” בחוויית השחקן והדוגמנית, והם המשותפים לחווייתם של כל שאר אובדי הדרך שטבעו יחד איתנו במצולות הבידיון; מלאכותיות וחיצוניות.

את המלאכותיות ניתן לזהות די בקלות. אנחנו מתרגשים מדברים שלא קיימים. השחקן במשחק המחשב מרגיש טוב ×›×™ דמות מצויירת כרעה ארצה וכתובת מלוטשת האומרת ניצחת הופיעה על המסך. רק בעמקי ליבו אומר לו קול קטן שלא באמת הביס את 'כוחות הרשע', ושהלכה למעשה כילה שעות מובחרות מיומו ומנה גדושה מכוח הפעולה העומד לרשותו לריק. בכל פעם שהוא מוריד את עיניו מהמסך ומעבירן אל הכיור הגדוש בכלים מלוכלכים או אל כותרות העיתונים מבשרות הרעות הופך הקול הקטן לרעשני יותר ומטריד יותר. בכל פעם מודיע לו הקול ×”×–×” שבמשחק האמיתי הוא מפסיד – שוב ושוב. כמוהו גם הדוגמנית, המופת שלנו – גם היא יודעת שיופיה הוא סוג של אשליה, כמו חייו של פרפר כפרפר. היא יודעת שהזרקור אינו יודע מי היא ומה היא, ושכמו שהגיע אליה כך הוא יכול ללכת. היא יודעת היטב, איך אומרים, 'שאינשטיין היא לא' – שלא הרוויחה את הניצחון שלה. לפעמים היא מביטה במראה ויודעת שאין כל סיבה לכל הרעש שמקימים סביבה; אוחזת בשדיה הקטנים ומגחכת על מאמציהם התפלים של צלמי הפפארצ'×™. זהו הפן של המלאכותיות שהדוגמנית האידאלית היא התגלמות מוחשית שלו. ההסתפקות בניצחונות לא אמיתיים, בסיפורי אהבה שאין לנו כל חלק בהם, בעצב על סבלם אנשים הקיימים רק בין דפי הספר. כל זאת בשעה שהעולם מתרחק והולך מאיתנו, ואנחנו הולכים ושוקעים בד בבד בשיגיונותינו.

ההיבט השני שמתגלם בזרקור הוא התלות בחיצוני. הדוגמנית היא נרקומנית, ההילה היא הסם שלה והזרקור הוא הדילר שלה. על ארבע היא תכרע בשבילו. את גופה היא תערטל ותערסל כדי שינגה עליה; יופיה, שלמותה העצמית, הווייתה הצבעונית, את כל אלה מזין לה הזרקור כמו אינפוזיה; אורו השופע של הזרקור מעביר אליה את ×¢×™× ×™×™ הגברים מלאי התאווה ואת מבטי הקנאה של שאר הנשים, את תמונות השער במגאזינים ואת ריחו של הכסף – את כל אלה היא מוצאת באורו השופע של הזרקור שמאיר את הילוכה ×”×—×™× × ×™ ואת רגליה הארוכות. היא משועבדת להילה ותעשה הכול כדי להשהות את אור הזרקור הלוהט והנוטף על גופה לעוד כמה רגעים. כמוה שחקן המחשב שנלחם בעד עוד רגעים של תהילה בשביל אותו קול מכני שמונה את ניצחונותיו. גם הוא יעשה כל שביכולתו כדי לגרום למשחק להמשך רק עוד כמה דקות. כמוהם המתלמד השאפתן, הכותב מאמר ועוד מאמר, העובר בין כתב-יד אחד לאחר, כדי שעיניו המעריכות של הממסד יופנו אליו; הוא כבר לא מתרכז במשמעות עבודתו – בטיבה של היצירה אלא בייצור עצמו ובתוצאותיו הנקודתיות. ההישג הבדוי ניצב מעל לחווייה כפי שהיא, הניצחון מאפיל על התוצאה והריגוש חשוב בהרבה מההרגשה.

זהו בעצם מצבנו עכשיו. עכשיו, אחרי שהעשייה עצמה שקעה תחת מימי הבדייה. ועלי להודות שלעיתים אני תמה האם כל מה שנותר לנו הוא לפרפר בייאוש ולפלל להפסקת חשמל אמיתית.

הערה פרווקטיבית

כדי להעביר תובנה באמת ובתמים יש לעשות הרבה יותר מאשר לכתוב אותה, ואפילו כדי להפנימה (יאמינו לי או לא האקדמאים מביניכם) יש לעשות הרבה יותר מאשר לכתוב אותה. דברים אלה אינם יותר מאשר תמרור המצביע לעברה, ואף אם דברי הסיטו אותך לרגע מהמסלול שעליו אנחנו צועדים אחרי הדוגמנית איני תולה בהם תקווה רבה; בימים אלה רובנו עוסקים בעיקר בלהתרגש מתובנות ובמריבות איתן, מעטים מאיתנו משתמשים בהן ומחכימים מהן. אז אנא ממך – אל תניח לי להפריע לך – עבור לפוסט הבא.

נספח: הדוגמנית פונה למאהבה

 

אתה מהמם אותי

אני מאוהבת בך

אתה מרגש אותי

אני מביטה בך משתאֲה

אתה מענג אותי

אני מתענגת

אתה מפסיק אז

אני הולכת

 

אתה לא אני

אני אני

אז ×›×›×”, האוטוביורגרפיה של בוב דילן (כרוניקות: חלק 1) יצאה לאור בעברית, ובאופן מקרי עד מאוד ×”זדמן לי לקרוא אותה. מלכתחילה מדובר בעונג די נדיר במקומותינו, שכן כמעט ולא יוצא לי לקרוא שום פרוזה שנכתבה בתקופת ×—×™×™. הדבר ×”×›×™ טוב שאפשר להגיד על הספר ×–×” ×©×”וא זורם בטירוף. מכל בחינה אחרת הוא די מאכזב. אולי מאכזב ×–×” לא מדויק, הוא משאיר במוח טעם של עוד. אבל ×–×” בטח גם קשור לספרות שקראתי לפני כן והספרים שעוד נותרו לי על המדף ועל הרצפה שאין לי שום חשק לקרוא עכשיו. האמת שהספר נשמע לי כמו בלוג אחד ארוך – הלכתי עם ×–×” וזה, והיה ×›×›×” וככה – בלי שום ערך "היסטורי" או רכילותי . דילן מספר על חברים שלו, על הספרים שהוא קרא, תקליטים שהיה נוהג לשמוע, לפעמים באופן די טרחני שמדגדג לקורא לדלג לקטע הבא. בין השורות מתגלה האהבה הגדולה שלו לאמריקה, הוא פשוט מאוהב בה ובכל המיתוסים שלה: מלחמת האזרחים, לינקולן, חירות, קאובויים. הוא מתאר כיצד ×”×™×” הולך לספריה הציבורית וקורא עיתונים ישנים במיקרופילם ונובר בביוגרפיות של גנרלים ומדינאים. דילן אינו בור, וגם לא פרא אציל ,כפי שלעיתים × ×”× ×” להציג את עצמו. הוא מוכשר, ובר-מזל מספיק כדי להיות במקום הנכון בזמן הנכון, אבל הוא גם הקפיד להכין את עצמו היטב, לשקוד כמו ילד טוב כל ערב על שעורי הבית,  ×›×“×™ שיוכל למלא את התפקיד.

הספר מזגזג בין כמה תקופות, אבל בעיקר אפשר לחלק אותו לשני נושאים עיקריים. החלק הראשון הוא דילן הצעיר, רוצה לבלוע את העולם, ללמוד לנגן, עדיין מלא יראת כבוד לקודמיו ועצם הרעיון של לכתוב שירים נראה לו גדול עליו. החלק השני הוא דילן במשבר יצירה, הוא מרגיש שהוא מיצה את עצמו, איבד את הקהל, אין לו מוטיבציה לכתוב וזה לא מעניין אותו. כמובן שגם בתקופות הכי רעות יש לו שני אלבומים בטופ טן של המצעד. מה שנראה כמו לעג לרש לאנשים שבאמת חווים משבר יצירתי. אפילו ברגעים הכי עגומים שלו נראה שדילן לא מאבד את הסקרנות, הוא כל הזמן חיפש איזו דרך חדשה להביע, התעניין מאוד במוסיקה סביבו, ונחמד לשמוע שהוא לא סנוב ויודע להעריך מוסיקה טובה באשר היא. אבל כמובן שעבורו אין כמו פולק, קולה האמיתי של אמריקה הוא קאובוי צרוד רכוב על סוס. מעניין מה הצליל השורשי של ישראל? בטח לא שירי הצבא הרוסי של הגבעטרון. דילן מרחיב על עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב הפיכתו לאייקון של דור ההיפים, על כך שהוא מעולם לא רצה להנהיג אף אחד וכל מה שחשוב לו זה לגדל את המשפחה שלו בשקט. לא שאני חלילה לא מאמין לו, אבל אני יכול לחשוב על דברים גרועים יותר. מצד שני שמתי לב שלאנשים מצליחים, שעובדים כל חייהם על מיצוי עצמי, יש איזו פיקציה בקשר לחיי משפחה. הרי גם דילן, כמו איש העסקים הממוצע, בילה את רוב חייו בחו"ל ועדיין החזיק במין תחושה שהוא כביכול איש משפחה. הם תמיד היו שם כשהוא חזר אליהם, מעניין אם גם הם הרגישו שהוא רק איש משפחה רגיל? הוא בכל אופן לא מרחיב על זה.

ועכשיו לסיום, עושים דילן גם בארץ. לי זה משום מה הזכיר קצת את נושאי המגבעת. אני יודע שמדובר פה בסוג של חילול קודש כפול, אבל ניחא.

(הפוסט פורסם לראשונה בבלוג אתה לוחש אפוף עשן)